ואסור ליתן להם מתנת חנם, אבל נותן הוא לגר תושב שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי במכירה ולא בנתינה. ודייק רבינו במכירה ולא בנתינה, הלא זה ידעינן מלא תחנם לא תתן להם מתנת חנם לר' יהודא דקיי"ל כוותיה. אך הורה לנו פרט חדש, דבירושלמי פרק לפני אידהן הלכה טית לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם, והתני' מעשה בר"ג שהיה מהלך בדרך וראה גלוסקין אחת כו' אמר לטבי עבדו טול גלוסקין כו' כו' א"ל מבגוי טול גלוסקין זו כו' ולא קאמר שום תירוץ, והברור דכוונתו, דוקא דבר שהוא ממון של ישראל אסור לתתן לגוי, אבל דבר שהוא הפקר ולא זכה בו עדיין שרי ליתן לעו"ג ולכך טבי עבדו דלית ליה זכי' לנפשיה דמה שקנה עבד קנה רבו, ומי היה הזוכה ר"ג ואיהו לא נתכוון לזכות בו רק הגביהו כדי שלא להעביר על האוכלין ולכך שרי ליתן לנכרי [ומ"מ מדייק דשרי בהנאה דאל"ה אסור אע"ג דאינו שלו כמו שכתבו תוספות פסחים דף כ"ב ע"ב ד"ה ואמה"ח שמחזיק לו טובה] ולכן אמר למדנו שאין מעבירין על האוכלין, היינו דאל"כ רק הגביה לצורך עצמו ולזכות בו, איך היה רשאי ליתן לגוי, וע"כ משום דאין מעבירין על האוכלין וזה שדייק רבינו מהך דנבילה של גוי במכירה ולא בנתינה והיינו כמו בנבילה שהוי ממון של ישראל הא מידי דהפקירא שרי ודוק. אולם בעירובין פרק הדר, איתא אלעאי טול גלוסקין מן הדרך ולכך שפיר הקשו בתוספות איך רשאי ליתנו לגוי הא הוי של ישראל, אך גם זה ניחא, כיון שאמר שר"ג כיון ברוה"ק ואמר שלמדנו מדבריו שחמץ של גוי שאחר הפסח מותר, א"כ טרם שידע שחמצו של גוי מותר בהנאה, [דטרם שאמר ר"ג למיתב לגוי עדיין לא ידע שחמצו של גוי לאחר הפסח מותר בהנאה וידע ר"ג ברוה"ק] הא לא נתכוון ר' אלעי לזכות וכבר כתבו תוספות ב"ב דף נ"ד דאם יודע שמונח בידו ולא נתכוון לזכות לא קנה. יעו"ש א"כ תו עדיין הוי הפקירא ושפיר מצי למיהב לגוי ודו"ק.

בהשגות. איני משוה לו בישיבת הארץ. פירוש דבריו בה' איסורי ביאה פרק י"ד יעוי"ש ומלשון הגזירה שוה של אתיא בטוב לו לא תוננו וכתיב כי טוב לו עמך מוכח דלאחמורי אתא בזמן שאין היובל נוהג ולהראב"ד אדרבא אתא להקל דאף בעיר עצמה יושב.