Ohr Sameach on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ומחשבה של אפיקורוס לעו"ג. נ"ב פ"ק דחולין דף י"ג. ובכסף משנה הכי אמרינן בפרק נ"ב אחד דיני ממונות דף ל"ח עיי"ש ומ"ש היינו באפיקורוס ישראל דפקר טפי, נ"ב ולכן ברבשקה כתיב ולא ענו אותו דבר כי מצות כו' לא תענוהו דהוי אפיקורוס ישראל ופקר טפי.
ואלו הן דיני המגדף אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא אלף דלת נון יוד ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים שנאמר ונוקב שם ד' כו' ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יו"ד ה"א כו' ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל. הכסף משנה הביא השגות רמ"ה לחכמי לוניל, וכעת זכינו שיצא לאור בדפוס פאריז ספר האגרות לרמ"ה ושם הובא באורך. ונראה כי חסר ע"ז מה שהשיבו חכמי לוניל אך כאשר הבינותי ראיתי כי גדולת הרמ"ה גרמה לו שלא לחפש בזכותו של רבינו, וכך לשונו באגרותיו, ולענין מגדף קאמר אין המגדף חייב סקילה כו' שהוא אלף דלת, הא וודאי טעותא הויא, ואשתמיטתיה הא דתנן בפרק שבועת העדות באלף דלת ביוד הא כו' הרי אלו חייבים, ותני עלה המקלל בכולן חייב דברי ר' מאיר וחכמים פוטרים, וכ"ת התם כגון דאמר אלף דלת לחודא ולא אמר נון יוד לא ס"ד כו' עיי"ש באורך ודקאמר נמי ויברך אותו בשם מן השמות שאינן נמחקים שגגה היא כו', [כקושית הלחם משנה] וכי תימא מכדי נפקא לן עד שיברך בשם משום דכתיב בסיפא דקרא בנקבו שם, והתם שם סתמא קתני', לא ס"ד דמכדי מנא ליה לרמב"י דהמקלל אביו ואמו בכנוי פטור מכולן, לאו מהאי קרא, וש"מ דהאי דכתיב בסיפא דקרא שם המיוחד הוא, תדע דהא תנן התם בשבועות המקלל אביו ואמו חייב בכולן דברי ר' מאיר וחכמים פוטרים, ואמרינן בגמרא מאן חכמים רמב"י דיליף לה מבנקבו שם, אלמא דשם המיוחד קאי. ובדף מ"ו תמצא תשובת חכמי לוניל והיא חסרה, ובצד פ"ג השיב רמ"ה ז"ל, לא הוה יכלינין לדחויי ולאוקמא פלוגתא דרבנן אסיפא דקתני ובכל הכנויין לחוד כו', דהמקלל בכולהו אכולהו משמע, ותו דעל כרחין א"ד כנוי מקרי כו' דמאחר דאשכחן דאלדים הוי כינוי, כדגרסינן בפרק ד' מיתות כו' דבר אלדים לי אליך ומה עגלון מלך מואב כו' דשמעת מיניה דאלדים הוי כינוי כ"ש א"ד, ותו בר מן דין הא תנן בהדיא במקדש אומרים השם ככתבו ובמדינה בכנויו ובכינוי הוא א"ד כו' וגם הרב מודה בה בהלכות יסודי התורה כו' ובתפילה ובב"כ עיי"ש באורך גדול, ודקא דייק מר כו' ואלו גבי שם, שמברך בו לא כתוב ש"מ כו' לא בעינן שם המיוחד כו' דמכדי מנא ליה לר' מנחם כו' דהמקלל אביו ואמו פטור לאו משום דסיפא דקרא וש"מ דהאי דכתיב שם בסיפא דקרא שם המיוחד הוא כו' ומרמב"י נשמע לרבנן כו' והאריך בפלפולים עוד ובהשגות על תשובתם עיי"ש. ואני אומר במחילה מכבודם, כי מה שקצרתי משדמות תנובת דברות קדשו של רבינו משה כי המה קודש לד' ואנן כהני משולחן גבוה זכינין. ראשית דבריו, כי כל השבעה השמות שאינן נמחקין קרוין שמות מיוחדין, וזה לשונו בפירוש המשנה לשבועת העדות, אבל אלף דלת ויו"ד ה"א ושין דלת וצבאות א"צ לאמר כי הם שמות מיוחדין וכמו כן אלדים, וכן כתב פה בחיבורו שבהלכה ז' כתב ויברך אותו בשם מן השמות שאינן נמחקין, ובהלכה ט' כתב מי שגידף את השם כו' אינו נסקל עד שיברך בשם מן השמות המיוחדין ועיין כסף משנה ובהלכות ק"ש פ"ג הלכה ה' וכן הכנויין כגון רחום כו' אבל השמות המיוחדין כו' ובהל' סנהדרין פרק כ"ו ואחד המקלל עצמו כו' אינו לוקה עד שיקלל בשם מן השמות כגון י"ד ואלדם ושין דלת וכיוצא בהן או בכנוי מן הכנויין כגון רחום וחנון וקנא וכיוצא בו. ופרק שני מהלכות שבועות כתב אחד הנשבע או שהשביעו אחר בשם המיוחד או באחד מן הכנויין כגון שנשבע במי ששמו חנון או ששמו רחום. הרי נתבאר ונתברר כי השבעה שמות קרוין שמות מיוחדין וטעמא דהמה מיוחדין להבורא יתעלה, דהאם מצאנו לנברא שיקרא צבאות או שי"ן דל"ת או יו"ד ה"א, וזה נועם לשונו של רבינו בפירוש המשנה, אבל א"ד ויו"ד ה' וש"ד וצבאות אין צריך לאמר כי הן שמות המיוחדין, כי המה מיוחדים להבורא יתעלה בלבד. [וכמו כן אלדים] אף דאלדים מצאנו לע"ז ולדיין, היינו כי באמת שם עצם אלדים הונח רק על הבורא כוח כל הכוחות הכולל יחד ומשגיח על הכל עליו הונח שם אלדים, ובשם זה התחיל תורתו, רק לפי טעות הדורות שקצצו בנטיעות ולפי דמיונם שגם הע"ז משפעת, לפי דמיון כוזב זה היא אלדים ובעל כוחות וכן אמרו בספרי אלדים אחרים, שאחרין עושין אותן אלודות, וכן הושאל זה השם לדיין ולמלאך כי המה ממונים על כוחות לשפוט או לעשות נקמה, וזה כמו שעיקר שם יד הונח על יד האדם. ואח"כ הושאל על גולמי כמו ידות הכלי. [ואין נ"מ רק ברבים כי במה שהמה בעצם הרבים בא בסימן זכר כמו ידים, ובמה שהוא בהשאלה, הרבים בא בסימן נקיבה ידות הכלים] ומהאי טעמא משני הירושלמי שפיר בפרק המפלת על קושיית הך דמייתי גם בתלמודין דקאמר טעמא דר"מ הואיל ונאמרה בהן יצירה כאדם אלא מעתה המפלת הר תהא טמאה לידה דכתיב יוצר הרים ומתרץ הירושלמי שכן תמן כתוב בהן יצירה בתחילת ברייתו של עולם, היינו שאח"כ הושאל שם יצירה גם להר, אבל עקרו הונח לבעל חי בעל צורה, כן שם אלדים הונח בעצם בלשון על הבורא יתברך. והמלאך נקרא בשם איש בפרשת וירא ובפרשת וישב, והדיין שופט, רק כי הושאל גם על כל מי שיש לו כח אלדי', לכן גם הוא קרוי בשם המיוחד, וזה תמצא לחד מאן דאמר דגם שם הויה האמור במיכה חול שזהו לפי טעותו של מיכה, וזה טעם דברי רבינו בפירוש המשנה שכתב וכמו כן שם אלדים, ודלא כמו"ש הכסף משנה ז"ל פ"ב מהלכות עו"ג ומ"ש רבינו עד שיברך בשם כו' המיוחדין כו' היינו המיוחדין שלא להימחק עכ"ל. וכבר ביארנו שהמה מיוחדים להבורא יתעלה ועליו הונחו בעצם בלשון ועל הנבראים המה בהשאלה וכנויים מקרי מה שמכנים להבורא במדותיו אבל הנחת הלשון בעצם אינם עליו, כמו רחום שורש שלו רחם ועל מי שיש לו המדה קרוי על שמה - כמו הפועל על הפעולה - בשם רחום, רק מפני שאנו מוצאים המדה הזו אצל הבורא יותר מאצל כל הנבראים, אנו מכנין אותו על מדה זו, לכן אין זה רק כינוי, ובזה נשלם הקדמה ראשונה. הקדמה ב כי כל השמות שקוראים הגוים בלשוניהם להשם, הוא אין לו קדושה כמו שם הקודש רק נמחק והוא רק כינוי כמו רחום וחנון, כן כתב בפרק כ"ו מהלכות סנהדרין הואיל והוא חייב אם קלל בכל הכנויין כך אם קלל בכל לשון חייב שהשמות שקוראים בהן להקב"ה הרי הן ככל הכנויין, ולכן פסק בהלכות מלכים פרק ט' בן נח שבירך את השם בין שבירך בשם המיוחד [היינו כל השבעה שמות שאינן נמחקין] בין שבירך בכנויו בכל לשון חייב משא"כ בישראל, היינו דשם שקוראים בו הגוים הוי רק ככנוי רחום או חנון שנמחקין. ומה נאות לפי זה פירוש הגמרא שם שם מלמד שהשם וכל כנוייו מונחין בארון לפירוש רש"י דכל השמות כתובין למה לא כתב עד כאן, ולפירוש רבינו דכנויין מקרי מה שנקרא השי"ת בכל לשונות הגוים אתי שפיר שעפ"י הנסבה הרעה שנפל הארון שבי ביד פלשתים כתבו איך נקרא השי"ת בכל לשונות הגוים, ולכן לא נזכר רק בעת שהעלהו דוד, כי בפקודת שמואל הרמתי נתנו שמות של הגוים אשר נקראים כנויים בארון ד'. הקדמה ג הוא כי אף שביארנו שז' שמות קרויים מיוחדים ורחום וחנון וכיוצא בו הם כנויים, בכ"ז הן הנה שמות להבורא, וכנויים להבורא יתברך, אבל כנוי לשם המפורש הוי רק שם א"ד, וכמאמרם ז"ל לא כשאני נכתב אני נקרא, אני נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באלף דלת, ולכן תמצא בסוף תמיד אלא שבמקדש היו אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכנויו, היינו במה שמכנין להשם, אבל לא במה שמכנין להבורא, וזה שדייק בכנויו, היינו של השם, ושמור הדבר, כי המחליף כנוי זה בזה הוא כמחליף קודש קדשים בקודש, שכנוי של השם הוא שם שאינו נמחק, וכנוי של הבורא הוא נמחק. וכיון שנתברר כל זה נחזור לדבריו הקדושים, ונבין שיטתו בפירוש המשנה לשבועת העדות כתב והמחלוקת בין ר' מאיר וחכמים בכנויין לבד וברחום וחנון שזכר אחריהם היינו אחרי השמות. אבל אלף דלת כו' א"צ לומר כי הם שמות מיוחדים וכמו כן אלדים ומה שאמר ר' מאיר המקלל בכולן חייב רצונו לאמר מברך השם באחת מהן חייב סקילה [ולא בשם המתברך] הרי דרבינו פירש פלוגתתן על כנויים ועל רחום וחנון וכן על ארך אפים ורב חסד. ונראה כי טעות סופר נפל וצ"ל. וברחום וחנון ובשזכר אחריהם היינו ארך אפים כו' ועל כרחין דרבנן ור' מאיר פליגי עליהן בשם המברך, דאילו במתברך לא פליג ר' מאיר, וטעמו כמו שפירש הרמ"ה משום דכתיב בנקבו שם יומת, סתמא כתיב שם, וזה לרבנן כל שם שאינו נמחק ושם המיוחד במיתה היינו כל השבעה שמות. ומה דמייתי הרמ"ה ממקלל אביו ואמו דר' מנחם ב"י הכי נמי בעי שם המיוחד, אה"נ דכוונתו כל שם שאינו נמחק, דאיהו מיקרי מיוחד, דאם הוי בעי שם הויה, הוה ליה למימר שם המפורש אלא ע"כ כל ז' שמות, ורק ברחום וחנון וארך אפים פליג ופטר דיליף מבנקבו שם יומת, וכן כתב ג"כ בהלכות ממרים, עד שיקלל בשם מן השמות המיוחדים ולכן פירש המקלל בכולן בשם המברך, דוגמא דהמקלל אביו ואמו דפליגי דבשם המברך אביו פליגי. ומה דאמרינן בסנהדרין דף ס' עומדין מנלן דאמר קרא ואהוד בא אליו כו' והלא דברים קל וחומר ומה עגלון מלך מואב שלא ידע אלא בכנוי, ישראל ושם המפורש על אחת כמה וכמה, היינו דאהוד לא הוי אמר ליה דבר אלדים כו' רק דבר אליו בלשון מואב שמה שהשם נקרא בלשונו הוא רק כנוי ונמחק, רק שהועתק אח"כ מלשון מואב ללשון הקודש, וכן לקמן אמר אין קורעין אלא על שם המיוחד בלבד היינו כל השבעה שמות כו' אלא פשיטא מעו"ג, ואי שם המיוחד מי גמירי אלא לאו בכנוי. פירוש דמסתמא בלשונם שמדברים הן מברכים, דאטו גמירי לשון הקודש, ולברך שמות השם יתברך. וכן בירושלמי תמן הלכה ח' מהו לקרוע על הכנויים בזמן הזה נשמעינה מהדה רשב"ל הי' כו' פגע ביה חד כותי והוי מגדף והוא קרע כו' הדא אמרה שקורעים על הכנויים, היינו דלשון הגוי הוי רק ככנוי דהוא נמחק, דלא יתכן לאמר דהירושלמי מוכיח דסתמא כותי לא גמר שם המיוחד רק כמו שפרשתי וזה אמת מוכרח. וכן באבן העזר בסימן קכ"ט ברמ"א שכל שהשם בלשון לע"ז כותבין עליו המכונה עיי"ש. ומה שהקשה רמ"ה דשם א"ד מקרי כנוי בברכת כהנים, אחרי הסליחה שגג מאד, כי החליף בין כנויו של שם המפורש לכנויו של הקב"ה וכמו שפירשתי בהקדמה הג' וכבוד הרמ"ה הסתר דבר. וכן לא דק בזה בשו"ת רשב"ש סימן רס"ז שהמכוון כנוי של השם המפורש. אולם לא אכחד אשר סוגיא שלימה הביאה לרש"י ז"ל לפרש דשם המיוחד הוא רק שם המפורש, והוא בסנהדרין דף נ"ו ל"נ אלא לרבות הכנוין כו' איש איש כי יקלל אלדיו ונשא חטאו, מה ת"ל והלא כבר נאמר ונוקב שם ד' מות יומת כו' שנאמר ונוקב שם מות יומת יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד מנין לרבות כל הכנויין ת"ל כי יקלל אלדיו מ"מ כו' ופירש רש"י דהויה הוי שם המיוחד וכנוין אלדים יעו"ש ברש"י באורך. [ובספר הזוה"ק מפרש טעמים נפלאים אמאי דאינו חייב מיתה רק על שם יו"ד ה"א יעו"ש ומיושב היטב לדבריו מה דאמר סנהדרין ס"ה שכן ישנו בלב ודו"ק] ולכאורה היא סותרת כל הבנין שבנינו דכולהו מקרי שם מיוחד. אבל למבין עומק משפטי הלשון יהיה מזה אדרבא ראיה גדולה לדברינו, כי אם נאמר אחד קלל את ראובן אביו, יהיה מה שהזכרנו שם ראובן, היינו מה שאנו קוראים שמו ראובן, אותו קלל, אבל יתכן שהמקלל לא הזכיר שמו, רק שאמר לו ארור אתה וכיוצא בו, ויוכל המספר לאמר שקלל את אביו ראובן, אבל אם נאמר פלוני קלל שם ראובן אביו הלא הזכיר שמו של אביו וקללו, כי אם לא נאמר שם מה שאומר המספר שם ראובן הוא להודיע מי הוא המקולל שהוא ראובן, אבל ממה שאנו יודעין שכיון אותו יהיה ממה שיהיה, כן הכא אילו הוה כתיב איש איש כי יברך את שם אלדיו ונשא חטאו אז הוי אמרינן דבעינן לחייבו דוקא בשם אלדים, אבל כתיב כי יקלל אלדיו והיינו שהבורא הוא אלדי כל בשר אותו בירך אבל במה שהזכירו יהיה בשם או בכנוי, רק שאנן יודעין שאת אלדים קלל, דאטו כי קלל בכנוי לא ידעינן דאת אלדים קלל, וכן מצאנו בע"ז בבזיונה והתקצף במלכו וקלל באלקיו האם כוונתו שיזכיר שם אלדים רק להוראות עצם הפעול, ולכן אמר מנין לרבות כל הכנוין. ת"ל איש כי יקלל אלדיו היינו אף בכנוי וזה אמת בס"ד. ואין צורך למה שהטריח אותנו הרמ"ה בתוך פלפולו צד פ"ח במה שכתוב ונוקב שם ד', הוי ליה למיכתב ונוקב ד' וכמו דכתיב יקלל אלדיו יעו"ש מה שתירץ בגז"ש שהמציא משכלו ואין אדם דן בגז"ש מעצמו וכ"ז לחנם וכמו שכתבנו בס"ד, וראיה עצומה לזה שפירשנו מן ירושלמי, אית תניי תני על הכנוין באזהרה וכרת על שם המיוחד במיתה ואית תניי תני על הכנויין באזהרה ועל שם המיוחד במיתה וכרת, מאן דמר על הכנויין באזהרה וכרת, אלדים לא תקלל, ועוד איש כי יקלל אלדיו ונשא חטאו בכרת כו' ומאן דמר כו' באזהרה דכתיב אלדים לא תקלל ועל שם המיוחד במיתה וכרת ונוקב שם ד' מות יומת ואיש איש כי יקלל אלדיו [ועיין תוספות שבועת העדות דף ל"ו ד"ה ועל הכנויין וי"ל כו' ולא הזכיר הירושלמי הזה] הרי דמה דכתיב כי יקלל אלדיו מפרש דקא מזכיר שם המיוחד, וע"כ דהוא להוראת שם העצם את מי כיון לקלל אלדיו הכל בשם המיוחד וכן מה דכתיב בנבות ברך אלודים כו' אבל במה בשם המיוחד א"כ קושטא קאי כמו שפירשנו לשיטת רבינו דכל השבעה שמות אינן כנויים רק שם מיוחד מיקרי כל חד, והא דיליף כנויין היינו דאנו יודעין דאלדים קלל ויהיה במה שיהיה בשם או בכנוי רק הך תנא סבר מדכתיב בהך פרשה דונקב שם אלמא דבשם מיוחד קאמר וכוונתו אלדיו שם אלדים דע"ז חייב כרת וזה ברור אף כי הוא מתנגד לפירוש רבינו שלמה. ודע דלפי שיטת רבינו נראה דצ"ל בברייתא דסנהדרין נ"ו לפי שנאמר בנקבו שם מות יומת יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד, כו' דעל שם המברך קאי [וכן א"ש לשון הברייתא למבין] והא דיליף למברך בכנוי מיקלל אלדיו דבמתברך קאי לא קשה מידי למבין לפי מה שביארנו. ושיטת רבינו דכולי עלמא סברי הך דשם בשם ועיין לחם משנה בהלכות ממרים דתרווייהו נפקא ליה מהך קרא. ועוד דיליף דמקלל אביו בכנוי פטור קל וחומר ממגדף דמברך השם בכנוי פטור ואשכחן דהחמיר הכתוב בכבוד המקום מכבוד אביו דמגדף הוא נתלה ומקלל אביו אינו נתלה ועוד דאמר בקל וחומר הלא אביה ירק כו' תכלם ז' ימים קל וחומר לשכינה ודוק. ובהך דחייב על שם א"ד במתברך יפה השיבו חכמי לוניל ואין כאן מקום להאריך, כי הארכנו די בזה. ומקום הניחו לנו למצוא האמת בכוונתו ודו"ק בכ"ז.