יעוין בההמ"ג, ויתכן לומר דזה תליא בפלוגתא דאמוראי, דניחזי דחצר השכורה קונה למשכיר, ויש לו למשכיר יד לזכות במציאות על ידי חצירו המושכר, אבל מ"מ יהיה מה שמושכר החצר לכל דבר להשוכר ויש לו כח לגרש את התורי דאתו מעלמא שבל יהיו בחצירו, כמו פועל דודאי יד אית ליה לזכות לעצמו ואין עליו שום תואר חצר לבעה"ב [בל"ז הוה מהלך וניעור] בכ"ז אם שכרו למלאכה סתם סברי ר' יוחנן ורבא לעיל י"ב דמציאתו לבעה"ב, כיון דיכול לשנותו לכל מלאכה, גם במציאה שמבטל ממלאכתו שייך לבעה"ב ויד פועל כיד בעה"ב וכדאמר רב נחמן בדף י', דלאו משום דהגביה המציאה לחבירו, א"כ לא עדיפא מה דזכי על יד חצירו אם חצירו מושכר לו, וכמו מה דזכי על ידי ידו השכורה לבעה"ב שייך לבעה"ב, כן מה דזכי ע"י חצירו המושכר קניא ליה לשוכר, דגם ביד פועל אטו זכייתו כשל רבו, הלא אם מגביה עם מלאכתו דידיה הוי, וכן מרויח שאר ממון, וזה ברור, ורק רבינו פוסק כרב פפא דכל עבד ופועל מציאתו לעצמו רק בשכרו ללקט מציאות, לכן אמר דאפילו שכורה לשוכר בכ"ז הוי של משכיר, ולכן ברפת בקר כיון דשכורה להעמיד שם בקר ויטילו שם גללים, נחית אדעתא דהכי הוי כמו ששכרו ללקט מציאות דקיי"ל דמציאתו לבעה"ב, כן הכא לשוכר הוי הזבל. ובזה ניחא מה דלא אמר הגמרא ואגירא לשוכר, משום דלא נחית לפלוגתא ודוק: