Ohr Sameach on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
החמץ בפסח אסור בהנייה שנא' לא יאכל חמץ כו'. בפסחים כ"ח: ריה"ג אומר תמה על עצמך האיך חמץ אסור בהנאה כל שבעה. לשון תמה ע"ע צריך ביאור והנראה עפ"י מה דמייתי בירושלמי דחד תנא מפיק מלא יאכל לעשות את המאכיל כאוכל כו' ר' יצחק אמר א"צ אי מה שרצים קלים עשה בהם המאכיל כאוכל חמץ החמור אינו דין שנעשה את המאכיל כאוכל כו' חזינא דמאכיל כאוכל דקאמר היינו להזהיר גדולים על הקטנים כמו בשרצים דרק על הקטנים מזהיר. וכמו דדריש בסיפרא פ' שמיני פרק י"א משנה ב' ומייתי לי' בבלי יבמות קי"ד יעו"ש והנה לעיל דף כ"ג פריך לחזקיה דדריש לא יאכל לאיסור הנאה מחמץ דריה"ג מתיר ומשני משום דכתיב לך יעו"ש והקשו בתוספות א"כ נכתוב לא תאכל ולא בעי לך ונראה דמיבעי לי' להך דרשה דדריש בירושלמי לעשות מאכיל כאוכל דבשרצים ג"כ נפקא מלא יאכלו יעו"ש בתו"כ וביבמות קי"ד קמצריך הגמרא צריכותא להנך תלתא קראי דכתיבא בהו אזהרה לעשות מאכיל כאוכל להזהיר גדולים על הקטנים אמר אי כתב רחמנא בשרצים הו"א משום דאיסורן במשהו. אבל דם דעד דאיכא רביעית אימא לא כו' והנה לר' שמעון דכל שהו למכות הרי גבי דם ושרצים ללקות במשהו וכבר הרגיש בזה הפלתי. ויתכן למיפרך משום דהו"א דם קילא שכן יש היתר לאיסורו אם בשלו אבל זה אינו לכל השיטות וי"ל דלר' שמעון הוי שני כתובים ואין מלמדין [דגם בכה"ג הוי שני כתובים קדושין ל"ד:] וא"כ מיושב דבלא זה הו"א הכרח דע"כ דלא כריה"ג דאי ס"ד דחמץ מותר בהנאה לא ליכתוב לא יאכל ולא ניבעי לכם ואי דלעשות מאכיל כאוכל קשה כר' יצחק דנילוף קו"ח משרצים הקל מאי תאמר מה לשרצים שכן איסורם במשהו דם יוכיח אבל לר' שמעון דסבר כל שהוא למכות א"כ גבי דם מיותר וע"כ דהוי שני כתובים ואין מלמדין לדוכתא אחרינא א"כ צריך קרא להזהיר גדולים על הקטנים בחמץ ושפיר יש לומר דלך אתא להתיר בהנאה ולא יאכל לעשות מאכיל כאוכל וזהו שאמר תמה על עצמך את ר' שמעון לשיטתך י"ל דחמץ מותר בהנאה ולמה את אוסרו ונכון. ובאמת צ"ע בגמרא יבמות דמצריך הנך ג' מקומות דדרשינן בהו לעשות מאכיל כאוכל ולא מזכיר הך דכתיב גבי עוף טמא ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו ודריש בתו"כ פרק ה' לא יאכלו לחייב על המאכיל כאוכל וע"ז לא שייך למיפרך שכן במשהו הלא דבר הוא. וכן כתיב בשרץ העוף בפרשת ראה כל שרץ העוף טמא הוא כו' לא יאכלו ובודאי הוא לעשות מאכיל כאוכל, אולם גם בזה חלוקים גמרא דידן עם התו"כ דתלמודין דריש מלא תאכלום לא תאכילום והתו"כ דריש מלא יאכלו יעו"ש וצ"ב. שם בסוגיא דחזקי' אמר יתיב ההוא כו' מניין לכל איסורין שבתורה כו' ומאי ניהו חמץ בפסח ושור הנסקל כו' דכתיב כל חטאת כו' פשט השמועה מורה דלא ניחא להנהו אמוראי בכולהו קושיין דאיכא בסוגיא זו לכן חתרו ללמודים דמפרקי כולהו קושי'. ולו יהא דכוונו כל מקום דכתיב לא יאכל לא תאכל בנפעל כמו דאיתא בירושלמי זה אבל קושי' דערלה דל"ל קרא דוערלתם וכן משרצים דכתיב לא יאכלו לא מיפרקא לכן נראה דפי' דמזה לא ידענא רק דוגמא דקראי כמו מביא דם חטאת החיצונה לפנים שאיסור הוא להביא דפוסל את קדשיו ואמרו השוחט להכניס דמה לפנים כו' עובר משום לא תזבח כו' דבר רע וכן בנותר הלא עובר בלא תותירו וכן מוהבשר כו' בכל טמא דהמטמא קודש לוקה דומי' דכה"ג בכל האיסורים כמו שור הנסקל שלא שמרו בעליו עד דחייב מיתה בידי שמים וחמץ שלא השביתו מן העולם דנעבד בהן עבירה וכתיב לא יאכל אז אסורים בהנאה אבל שקצים ורמשים וערלה אינם בגדר זה שלא נעבדה בהן עבירה מותרים בהנאה ונכון. כיון שכן נתגלה טעמו דר' ירמי' דסבר בירושלמי דחמצו של גוי מותר תוך הפסח בהניי' משום שאין אדם מצווה לבערו והוי ככל האיסורים דרק באכילה ולא נוכל למילף מהנך קראי זמן רב אחר כתבי זאת מצאתי להראב"ד בפי' לתו"כ ושמחתי שהעיר קצת בזה.
ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא. ובהשגות ולענין אכילה יש הפרש ביניהם, שהחמץ אם נפסל מאכילת הכלב אין זקוק לבער, והשאור אעפ"י שהוא נפסל חייב לבער לפי שהוא ראוי לשחקו ולחמץ בו כמה עיסות כו'. והנה המגיד פירש דהך דהפת שעפשה חייב לבער מפני שראויה לשוחקה ולחמע בה עיסות אחרות מיירי בראוי' לכלב עדיין ובאמת בתוספתא מפורש ריש ביצה מאימתי קרוי שאור משיפסול מלאכול לכלב ולא אדע איך פליג על הראב"ד ונראה ברור דדוקא אם נפסלה מאכילת כלב מפני שחימוצה קשה שמחמצת אחרים אז חייב לבער אבל אם בלא החימוץ היתה נפסלת מאכילת כלב שעיפשה או שהסריחה בטלה מתורת אוכל ואינו חייב לבער ולפ"ז לא שייך לחלק בין חמץ לשאור דכל שהחמוץ גורם לו חייב לבער ואם שהחמוץ קשה שנפסל מאכילת כלב בשביל החימוץ אין זה חמץ רק שאור ואין נפ"מ רק לבית שמאי דזה בכזית וזה בכותבת דבמה שחימוצה קשה לא בטלה מתורת אוכל שכן ראוי' לחמע בה כו' אבל אם בלא החימוץ אינה ראוי' לכלב בטלה מתורת אוכל לפיכך השמיט רבינו דאין חילוק לפ"ז מאומה בין חמץ לשאור. דגדר שם השאור הוא שחימוצו קשה כ"כ שמפני החימוץ לבד הוא פסול מאכילת כלב וזה נקרא שאור והיכא שבלא החימוץ נפסל מלאכול לכלב אז פקע איסור דחמץ ושאור ג"כ. ובזה נתבאר לן הא דתניא בבלי דף כ"ח ומ"ב מחמצת אין לי אלא שנתחמץ מאליו נתחמץ מחמת דבר אחר מניין ת"ל מחמצת. וזה אינו מדוייק כלל בלשון הכתוב, גם במכילתא דריש דלעיל כתיב כרת בחמץ ולאו בחמץ ולא כתב בשאור לכן כתיב מחמצת שזהו שאור שמחמץ אחרים בין בכרת בין בלאו ועיי"ש במכילתא דמצריך דאי כתב בחמץ הו"א משום דחזי לאכילה מה שאין כן בשאור דלא חזי לאכילה לכן נראה דכיון דהתוספתא פירשה מאימת קרוי שאור משיפסל מאכילת כלב א"כ כל עיקר מה דאסור באכילה וחייבין עליו כרת אף שאינו ראוי לאכילת כלב ע"כ משום דראוי לחמע בו עיסות אחרות וזה דוקא אם הנתחמץ מחמת דבר אחר [זהו מן השאור, לא כמו שפירשו בתוספ' דבשמרי יין דזה אינו כמובן וקושייתן אינו דאע"ג דחימוצו קשה מ"מ סד"א דזה לא אסרה התורה ואינו בכלל חמץ רק השתא דגלי קרא דזה בכלל חמץ א"כ נתחמץ מן השאור קשה טפי ועדיף ודו"ק היטב] הוי חמץ בפסח אבל אם הנתחמץ מחמת דבר אחר לא הוי חמץ איך שייך לומר שמפני שמחמצת את אחרים אפילו נפסלה מאכילת כלב לא פקע איסור חמץ מינה, דכי מחמצת את אחרים בציקות אחריני שנתחמצו מחמתו לא הוי רק כמצה ומאי עדיפותא לשאור שמחמץ אחרים ובמאי עדיף מה שנפסל מאכילת כלב מחמת החימוץ ממה שנפסל מאכילת כלב מסיבה אחרת זולתי החמוץ וע"כ דעיסות שנתחמצו הוי חמץ לכן יש מעלה לשאור שמחמץ את אחרים זהו עומק הבנת הברייתא הסתומה ומה שאמר ר"ז בביצה פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ הוא קרא דתשביתו שאור כי כלו כו' ודלא כפירש"י יעו"ש.
אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח. כבר עמדו המחברים, הא אין זכיה באיסורי הנאה ולא הוי שלו כלל ותו אינו עובר [וכן דעת הרמב"ן ז"ל בספר הלקוטות דרק בחמץ שביטלו שלאחר הפסח הוי שלו ממילא בלא שום קנין עבר כי דעתי' עלי' הא בזכי' לא. יעו"ש דברים עמוקים] ורבינו נסים בפרק כל הצלמים ביאר, דעבו"ז טרם שזוכה בה ישראל היא נחשבת ממון כיון דמהני ביטולו של עו"ג ה"נ חמץ בפסח הרי כשהוא עדיין ברשות גוי הוא מותר לישראל אחר הפסח והרי הוא ממון להכי יש בו זכי'. מאי תאמר דכשזכה בהו ישראל תו הוו אסורים בהנאה לעולם ואינו ממון הרי דין שלהם ליאסר בהנאה לעולם בא מחמת חלות זכיית ישראל בהם א"כ צריכה להיות הזכייה ואח"כ יחול איסור ההנאה, ואין להקדים איסור הנאה לעולם שבא מתולדת זכיית הישראל למנוע בזה את עצם הזכי', דאיך יוקדם המסובב למנוע את הסיבה אשר תסובב ממנו. זהו באור סברתו הבהירה. אולם קשה לי מירושלמי פ"ק דפסחים הלכה ד' חמישית כר' יהודא כו' אמר לון ר' יוסי כו' הקדישו אינו מוקדש שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים פירוש כיון שאין בו דמים להקדש תו לא חל עליו הקדש. אע"ג דבמקדיש פחות משוה פרוטה נסתפקו רבוותא ועיין תו' גיטין י"ב: ד"ה פחות משו"פ שאני תמן דחזי לאצטרופי, לא כן הכא שלא חזי לאצטרופי ובמאי יזכה ההקדש ועיין גיטין דף כ' שאני עלה של זית כו' וקשה טובא, דרבינו פסק בפ"ה מהלכות ערכין דמקדיש נבילה לבה"ב הר"ז תפדה כשאר מטלטלין וכבר פירשתי דבריו בחידושי לתמורה דלא שייך כאן אין פודין את הקדשים לכלבים כיון שמתחלת הקדשה ראויה היא לפדיה ואינה עומדת מתחלת הקדשה רק לכלבים לכן פודין אותה ומיושב מה דפריך בתמורה י"ז במקדיש טריפה דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים אע"ג דמתחלת הקדשה אינו ראויה רק לכלבים דשאני תמן דלשמואל קיימינן דמצריך מום קבוע א"כ בתחילת הקדשה אינה ראויה לפדייה כלל ונחית בה קדוה"ג משא"כ היכא שמתחילה ראויה לפדי' ולכלבים וזה נכון ובחדושי לב"מ תמכתי יתדותיו מירושלמי דמעשר שני ותורת כהנים. וא"כ קשה. הא כאן בתחלת הקדשה אינה ראויה רק לכלבים ולפדי' עומדת א"כ תו פודין אותה לכלבים ואמאי לא חל הקדשו. וצ"ל דהכא אם יחול ההקדש הלא תהי' מן התורה ראויה לאכילת אדם ותו אין פודין אותה לכלבים ותו כיון שלא יפדו אותה הרי אין להקדש בה שום דמים ועל מה יחול הקדשו להכי לא קדשה כלל. וא"ת אמאי לא קדשה הא מה"ת ראויה היא לאכילת אדם. זה אינו דלא גרע תקנת רז"ל לאוסרה באכילה בחמישית יותר מהסכמת המדינה על איזה דבר למנוע ממנו שווי הדמים. וכיון שאנן ידעינן שלא יפדוה לאכילת אדם ששום אדם לא יאכל אותה הרי פקע ממנה השווי לגמרי משא"כ אם תאמר שיפדוה לכלבים הואיל ואינה עומדת רק לכלבים זהו דינא ע"ז קאמינא שפיר שמה"ת ראויה היא לאכילת אדם ואין פודין אותה להאכילה לכלבים. וזה נכון. אולם קשה הא התוספות הוכיחו דקדשי בה"ב מן התורה נפדים הן לכלבים דקרא דואכלת ולא לכלביך בקדשי מזבח כתיבא אלא מדרבנן אינם נפדין כמוש"פ בפסחים דף כ"ט ד"ה אין פודין וא"כ תו קשה ממנ"פ יפדה אותה לכלבים אי מה"ת הא פודין אותה לכלבים ואי מדרבנן הלא מדרבנן מעיקרא אינה ראויה רק לכלבים מתחילת הקדשה ועומדת לפדיית כלבים והוי כמקדיש נבלה דפודין אותה לכלבים וצ"ע אך הירושלמי אזיל לטעמיה דמוקי בפרק כל שעה משנתינו דחמצו של עו"ג שעבר עליו הפסח מותר בהנאה כר' יהודא דאוסר חמץ לאחר זמנו מה"ת וזהו כרב אחא בר יעקב בגמרא דילן ואע"ג דלא מזכיר גז"ש דשאור שאור נראה דסבר דקרא דלא יאכל חמץ דמיני' דרש לאחר הפסח דכתיב בציר"י ואם ישאר בביתך תדע שלא יהיה לך ממנו שום תועלת שלא יאכל חמץ לא לכלבים ולא לאחר זמן והוא כהרחקה מן החמץ תוך זמנו שבכרת וחששה התורה שמא ישאירו ממנו לכן אמר שלא יאכל לאחר זמנו כלל וא"כ ישביתוהו ויבערו בכל מקום שהוא מה שאינו שייך לחמצו של גוי וזה נכון. וא"כ אם יהא חל ההקדש בשעה חמישית תו הוי חמץ של הקדש והוי כחמצו של גוי אף לרבי יהוד' ויהא מותר באכילה לאחר הפסח וכיון שתהא ראויה לאכילת אדם אחר הפסח נמצא דבשעת ההקדש היא ראויה לאכילת אדם תו אסור להאכילה לכלב אחר הפדיה דאם יפדה בשעה חמישית יהי' אסור להאכיל לאדם לעולם רק לכלב ותו אין פודין אותה לכלבים ולא דמי לנבילה שלעולם אינה רק לכלבים וזה נכון אבל א"כ אמאי לא חל ההקדש הא ראוי לפדי' אחר הפסח וצ"ל דכאן לר' יהודא קיימינן דסבר גורם לממון לאו כממון דמי וחמץ של הקדש במועד אינה רק גורם לממון כמפורש בבלי כ"ט וליכא זכי' בגורם לממון כלל דהוי כמו דבר שאינו ברשותו ולאו מידי חשיבה שיזכה בהן הקדש ולהכי לא חל ההקדש כלל ודו"ק. אך לפ"ז קשה עוד, הן דזה לא קשה דכאן אמרינן דהקדש לא זכה בהחמץ בשעה חמישית אע"ג דאצל הבעלים המקדיש הוי ממון גמור דכ"ז הוא משום שיכול למוכרו לגוי, אבל ההקדש אין לו בגדר הזה שום ממון שאינו יכול לפדותו לגוי דאין פודין להאכיל לגוי או לכלבים, אמנם בחמץ בפסח טרם דזכי בהן הישראל הרי שוה הוא ממון אצל הישראל הזוכה בשביל שווי שלהם אחר הפסח אכן דא קשה, כיון שפירשנו שיטת הירושלמי דשווי שלאחר הפסח הוי רק גורם לממון ולאו כממון דמי ולא מצי זכי בי' הקדש כלום ה"נ איך זכי הישראל בהחמץ הלא גם טרם זכותו בה הוא רק גורם לממון ולא הוי ממון לדידן דקיי"ל דלא כר"ש בגורם לממון ולא מהני בי' זכי' והוי כדבר שאין בו ממש דלא מצי זכי בי' ישראל וא"כ איך זכי ולקי משום בל יראה ובל ימצא והדרא קושיא לדוכתי' על פסק רבינו שקנה חמץ לוקה וצ"ע לכאורה. ויהיה מכאן סעד למה שהעליתי מכבר דזה לא הוי גורם לממון כיון שיהא ראוי אחר הפסח הוי ממון ממש, ודוקא בהקדש דהך חמץ לא חזי להקדש למידי אלא שעומד לפדיה לכן כיון שעכשיו לא יפדנו אדם רק לאחר הפסח הוי גורם לממון ובפרט לפי מה שהעלו האחרונים דבהקדש אין לו אלא מקומו ושעתו כדאמר הגמרא בערכין א"ש טובא, דכאן טרם שזוכה הישראל בהחמץ והוי אצל גוי הרי חזי לישראל אחר הפסח והוי ממון גמור, משא"כ אם יקנה הקדש את החמץ הרי לא חזי רק לאחר הפסח ולאחר הפסח ג"כ לא חזי להקדש אלא לפדיה והוי גורם לממון ולאו כממון דמי וליכא בי' זכיה כלל ולכך לא חל ההקדש, ובחמץ שפיר זכה הישראל ולוקה משום בל יראה. ודו"ק ואם כה נאמר אתי שפיר מה דמייתי מהך דרב דמקדש בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקדושין לשעות דרבנן לפי ר"ת דחימוצן הוא בגדר נוקשה אף אם נאמר דנוקשה הוי דבר תורה מ"מ פי' ר"ת דאין עוברין עליו בבל יראה ומן התורה חזי לאכול אחר הפסח אף לר' יהודא ולהשהותו וא"כ ממון גמור הוא להאשה אלא דרבנן אצרכו לבערו כמו דהעלו בתוס' ריש מסכת' ולכן לא הוי ממון כלל ולפיכך אם קידש בו האשה אין חוששין לקדושיו א"כ הוה"ד בשעה ששית דהוי דדבריהם אין חוששין לקדושין ואינו ברשותו ולא מצי לבטל ודו"ק.
אינו לוקה כו' או חימצו כדי שיעשה בו מעשה. הנה גירסא שלפנינו בסוגיא דף צ"ה דבל יראה הוי ניתק לעשה דתשביתו וכן כתבו התוס' בשם ר"י דף כ"ט וראה בפירוש רבינו חננאל דמפורש דגירסתו היתה משום דהוי לאו שאין בו מעשה ועיין מהרש"א שם שהרגיש שלהתו' לא היתה זו הגירסא אמנם באמת מ"ט אינו ניתק לעשה דתשביתו ראיתי לאחרונים דברים רבים מהם מי שרצה לדון שעשה דתשביתו אינו נוהג בנשים משום דהוי מ"ע שהז"ג ותו הוי לאו דבל יראה נוהג בכל ועשה דתשביתו אינו נוהג בכל ולא יכול העשה לנתק הלאו וכמו שכתב רבינו בריש הלכות תמורה דלאו נוהג בשותפין ובשל ציבור והעשה דאם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו כו' אינו נוהג בהו ומשום זה הוי לאו דתמורה לאו דלוקין עליו וראיתי למי שטען ע"ז דא"כ אונס שגירש אמאי ישראל שיכול להחזיר אינו לוקה הא העשה אינו נוהג בכהנים ומזה למד דבמקום דעביד מעשה לתקן הלאו מינתיק הוא בכל מקום אלא דבתמורה שהעשה בא ממילא לוקה ודבר זה כתוב בתומים סימן צ"ז. וע"ז בנו להקת האחרונים יסודותיהם ובמחכתה"ג משגה הוא בידם, כי ברור שלרבינו היתה הגירסא בתמורה כלישנא אחרינא שברש"י דשאני מימר משום דהוי לאו ששוה בכל ופירש באופן נפלא דהלאו שוה בכל והעשה אינו שוה בכל דבשל שותפין לא ממירין לכן לא מצי העשה לנתק הל"ת לחלקים וע"ז פריך והרי אונס דלאו ששוה בכל [כן היתה גירסתו וכן היתה הגירסא ברש"י יעו"ש] ואתי עשה ועקר לאו. פירוש דאמאי העשה דולו תהיה לאשה עקר לאו דלא יוכל לשלחה הלא העשה אינו שוה בכהנים והלאו שוה בכל ואפ"ה גבי ישראל מנתיק הלאו ולא לקי א"כ הוה"ד גבי מימר צ"ל כן דבמקום דמתקיים והיה הוא ותמורתו יהי' קודש לא לקי על הלאו אע"ג דלא מינתק כולו, ומשני כהנים קאמרת כו' דרבי רחמנא קדושה יתירה ולכן אע"ג דלא מינתק לכהנים מינתק לישראל משא"כ בתמורה. וז"ב בפירוש גירסת רבינו, ופירוש רש"י לא יכולתי להבין מש"כ דהלאו אינו שוה בכל משום דלא אפשר לקיומי ללאו בכהן ואין פשר דבר לפירושו הרי נתברר דאף במקום דהעשה הוא מעשה לתקן הלאו ג"כ אין העשה שאינו שוה בכל עוקרת הלאו ולפ"ז יתכן דנשים לא מסתברא דיהיו חמורים מאנשים שילקו אבל יראה לכן גם לגברי לא מינתק הלאו אמנם זה זרות גדולה לא ישוער לומר דנשים אינן במ"ע דתשביתו ומה"ת מותרות לשהות חמץ עד הערב כל יום י"ד, ואם נאמר דבל יראה נוהג מתחילת שעה שביעית הלא רק דמשום דאיתקוש לעשה דהשבתה כ"ש שעשה דהשבתה גמרינן מלאו לחייב בה נשים לכן לא ניתן לאומרו כלל. ונראה לי דבאמת צ"ב הא דתמורה חשיבא לאו הניתק לעשה כיון דהוא אינו מעשה ולא תיקון אלא שהוא ענין שבא מעצמו מחוק התורה. והנראה, דבפרק אלו הן הלוקין דף ט"ו אמר אי הכי לאו שניתק לעשה נמי לימא משום דכתב רחמנא עשה יתיר' מיגרע גרע א"ל ההוא לנתוקי לאו הוא דאתא והענין יבואר דכוונת לאו ניתוק לעשה פירושו שהתורה לא הניחתו לגמור המכוון שלו היינו שכיון להפרד מאנוסתו ובאה ע"ז העשה עמוד והחזיר שלא יוגמר המכוון שלו, וכן לא תכלה פאת שדך לקצור ואם כלה באה העשה דעזוב תעזוב להפריש וכן לא תגזול ולא תבא אל ביתו כו' ואם גזל או בא אל ביתו כו' והשיב הנך מילי ולא נתקיים רצונו, וכן מורה לשונו של רש"י פרק ד' מיתות דף פ"ג דמשמע שזה עונשו של לאו שאם הותיר ישרפנו ויפטר וא"כ קנסתו תורה מה שלא הוציא רצונו לפעלו וכן לא תותירו ממנו עד בוקר ואם הותיר עד בוקר ישרף באש שכוונתו לא נגמרה שמצווה הוא לשרוף את הנותר באש ולפ"ז א"ש גבי תמורה עפ"י מה שכתב רבינו בסוף הלכות תמורה שזה שאמר הכתוב והיה הוא ותמורתו כו' וכן אם הקדיש בהמה קדוה"ג שמא יחזור בו וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף וקנסו אם החליף ואמר והיה הוא ותמורתו וכו' נמצא שעל מרכז הלאו שהזהירה התורה קנסתו רחמנא בעשה שלא יוגמר מכוון שלו ויהיו שניהם קדושים ואעפ"י שהשתא אע"ג שמכוין על שניהם ג"כ עובר בלאו מ"מ זהו התפשטות הלאו אבל המרכז של תמורה קנסתו רחמנא שלא יוגמר מכוין שלו ויהיו שניהן קדושים וזה ברור למבין דוגמא לזה מ"ע שמתן שכרה בצידה אין ב"ד מוזהרין עלי' שזה עונשו שאין לו מתן שכר כן הכא בלאו הניתק לעשה כיון שע"י העשה לא נתקיימה מחשבתו תו לא לקי שתגמולו בידו וכיון שעלה בידינו כן נראה עתה לפ"ז דבל יראה לא הוי לאו הניתק לעשה דמאי תאמר שלא יראה חמץ ואם ראה מחויב להשביתו ולא נגמר מכוון שלו שהוא רוצה בקיום החמץ אטו ע"י העשה נפסד מכוון שלו יותר מן הל"ת הלא גם ע"י הלאו דבל יראה ג"כ לא נגמר מכוון שלו היינו שבכל שעה לקי אבל יראה ואימת דקאי החמץ ברשותו ואינו משביתו עובר בבל יראה בכל רגע וא"כ איפוא במה תפסד כונתו ע"י העשה דתשביתו יותר ממה שתפסד ע"י הלאו דב"י ואפ"ה על אופן שאינו משלים רצונו גם בהלאו הזהירתו התורה בלאו [ועיין בפרק כל שעה דף כ"ח בתוספות ד"ה וחמץ ה"ה בבל תותירו כו' אבל חמץ אפילו לאחר שהותיר עובר בכל שעה בבל יראה עיי"ש] ואימתי כלה הגבול שע"ז נאמר תשביתו כמו אם הותיר עד בוקר נאמר באש ישרף לכן לא הוי ניתק לעשה. בינה זאת. אך יש להתבונן לפ"ז בהא דשקיל וטרי תלמודין בפרק אלו הן הלוקין בהא דלקי על בא במקדש טמא ולא הוי ניתק לעשה משום שקדמו עשה יעו"ש ולפי דברינו כיון דקאי משום לא יטמאו את מחניהם א"כ בכל רגע איכא לא יטמאו אמנם רש"י פירש בפרק שני דשבועות בהא דבעי טומאה בעזרה מניין וז"ל מי שנטמא בעזרה מנלן דמחייב הא לא קרינא בי' ולא יטמאו את מחניהם שכבר טימא עכ"ל ואע"ג דמיתור דקראי דאם אינו ענין לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים מוקמינן קרא דולא יטמאו גם על נטמא בפנים דאל"ה אזהרה מנלן ועיין ריטב"א שם מ"מ כיון דקרא דלא יבוא אל המחנה אינתוק תו אינתוק גם לאו דלא יטמאו ובריש ספרי אזהרה לא שמענו ת"ל צו אב"י כו' ולא יטמאו את מחניהם [הגהת הגר"א] ה"ז אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה ועוד דאם גמרינן שהייה למלקות הלא בעשה דוישלחו מן המחנה לא גמירי שהייה ויתכן דהתרו בו בכניסתו למקדש ואחרי כניסתו התרו בו שנית צריך שהייה למלקות וצ"ע ואכמ"ל. ונראה להביא ראיה לדעת רבינו דלקי על בל יראה מהא דאמר בירושלמי פרק כל שעה ר' אבוה בשם ר' יוחנן העושה איספלנית משור הנסקל ומחמץ שעבר עליו הפסח אינו לוקה שאין לא תעשה שבו מחוור כו' ותמוה דלמה אמר מחמץ שעבר עליו הפסח ולא אמר עדיפא מינה דבפסח ג"כ לא לקי ובפרט דאיהו לא דריש אף לא יאכל כמו דלא דריש בשור הנסקל וע"כ דאבל יראה מחוייב מלקות ולא הוי לאו הניתק לעשה ורק משום לאו שאין בו מעשה אתינן עלה ואם עשה אספלנית הרי עשה מעשה וגילה אדעתי' דניחא ליה בשהייתו את החמץ ולקי משום בל יראה אעפ"י שבלא המעשה ג"כ היה החמץ ברשותו ואין המעשה סיבה להבאת החמץ ברשותו כיוצא בזה מצאנו גבי הך דתניא ר' עקיבא אומר המקיים כלאים בכרם לוקה. וכתבו רבנן בתוספות פרק השוכר את הפועל פירש בקונ' שעשה להם סייג וגדר בקוצים כדי לקיימן ויפה כיון דהא רע"ק א"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כן כי עשה איספלנית הלא לקי משום בל יראה ולכן נקט מחמץ שעבר עליו הפסח דליכא בל יראה ודו"ק. אמנם אינו מוכרח דשם הלכה ב' אמר מ"ט דר"י לא יאכל חמץ היום מה אנן קיימין אם בתוך המועד כבר כתיב לא תאכל עליו כו' תנהו ענין לאחר המועד הרי דקרא דלא יאכל מוקי לאחר המועד והלא כבבלי דאמר תלתא קראי כתיבי א"כ להכי אמר רבי יוחנן העושה איספלנית משור הנסקל ומחמץ שעבר עליו הפסח דבשניהם כתיב לא יאכל בקמ"ץ ואפ"ה אינו לוקה מפני שאינו מחוור אינו מפורש ודו"ק.
ודבר זה קנס הוא מדברי סופרים וכו' אפילו הניחו בשגגה או באונס כו'. בטעמא דהך דקיי"ל בחמץ שעבר עליו הפסח דלא מצאנו שיחלוקו חכמים דלא קנסו בנו אחריו. וכן במה דקיי"ל דהגוזל חמץ ועבר עליו הפסח דאסור בהנאה אע"ג דלא שייך לקנוס להנגזל וכבר העיר ע"ז בנוב"י. נראה דבאמת מובן כוונת התורה לעבור בב"י שלא יבא לאוכלו שבכרת [עיין ר"ן] וכיונו חז"ל לעשות משמרת למשמרת ע"ד אופן כוונת התורה שהצריכו בדיקה וביעור שלא יבוא לאוכלו משום דלא בדיל מיניה ואם אינו מבוער יהיה מסיבת אונס או מסיבת מה שיהיה החכימו רז"ל ואמרו דאסור לעולם אף לאחר הפסח [ובפרט דמצאנו חולין דף ד' דעוברי עבירה אינן חשודין ומחליפין] וא"כ כיון שאין בו תועלת ותוחלת שוב מבדל בדיל טפי מיני' והוי כהקדש שהקדישו בשעה חמישית דדבר שאינו מצפה לאוכלו מבדל בדיל מיני' והוי לו כחתיכת חלב וכי"ב ומש"ה א"ש פסק רבינו דאף באונס ובטלו אסור.
האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל ואעפ"כ אינו חייב כרת כו' על כשיעור שהוא כזית. הר"ל בן חביב העמיק בדברי רבינו ותוקף דעתו דמדכתיב לא יאכל בלא הזכרת הפועל רק הזכרת הפעולה תו אף כי נאכל בכ"ש מ"מ המאכל הא נאכל מעצמו. אמנם אף כי בתורת כהנים גבי מצות תאכל אף כ"ש מורה כן אבל לפלא שלא זכרו זה גבי שור הנסקל ושרצים ועיין שעה"מ ונראה לדעתי דכוונתו כך היא, דקרא דלא תאכל עליו חמץ מיירי בפרשת ראה לפני זמנו כמו דקיי"ל כר' יהודא וקרא דכל מחמצת לא תאכלו עיקרו נאמר לדורות יעו"ש וכתיב שם שבעת ימים תאכלו מצות כו' והרי במצרים אינו נוהג רק יום אחד אך קרא דלא יאכל חמץ היום אתם יוצאים הוא נאמר במצרים שחימוצו לא נהג רק יום אחד וכבר נודע שיטת רבינו בהלכות מלכים דאין שיעורין לבני נח דשעורין הללמ"מ ולישראל נאמרו וא"כ אז היו אסורים באכילת חמץ אף בכל שהוא ותו אמרינן מתוך שהוחמרו הוקלו כדאמרינן במכילתא משפטים גבי רוצח עו"ג יעו"ש וכן כתבו תו' חולין פ"ט: סד"ה אלא קסבר אב"ג בנו"ט כו' פקע ממנו איסור גיד הנשה ודו"ק שם, וזהו על דרך שאמרה הגמרא מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ולכן אף לדורות אסור בכל שהוא וזה נכון. ולא קשיא מכל לאוי דפסחא דב"נ וערל לא יאכל בו דבפסח ענין אחר הוא דאפילו ר"ש דסבר כ"ש למכות מודה בפסח דכתיב איש לפי אכלו שאין שוחטין אלא על מי שיכול לאכול כזית וכי קפיד שלא יאכל האי גברא באופן דבכשר בר מנוי הוא ודו"ק.
בנוב"י מהד"ק סימן כ"א האריך בנוקשה למ"ד דהוי דבר תורה מ"מ אינו אסור בשעה חמישית באכילה כיון דקודם הפסח אינו אסור דבר תורה יעו"ש שמשמע מדבריו דכן בחמץ גמור ע"י תערובת ובאמת מירושלמי פ"ק סוף הלכה ד' חד בר נש אפקיד גרבא דכותחא אתא קמי דרב א"ל ימכר כו' בשעת הביעור ר' בא אמר חמישית כר"י חמישית כר"י לא טבא כלום פירוש דאסור באכילה הרי דבכותח אסור באכילה בשעה חמישית וכאשר תעיין בירושלמי ריש פרק אלו עוברין תראה כי משוה דין כותח לענין שיאור שבשניהם אין חימוצן ברור אלא דלענין מלקות סבר רב דלוקה וסבר דמותר בהנאה ועיין ירושלמי פרק תמיד נשחט הלכה ב' שחטו על שיאור כו' הרי מוכח מירושלמי דלרב דסבר דיש מלקות על אכילתו בפסח אעפ"י דאין חימוצו ברור ומשו"ה מותר בהנאה מ"מ לא פלוג רבנן ובחמישית אסור באכילה ודלא כהנוב"י ודו"ק.