בהשגות הביא ירושלמי ריש פרק אלמנה אשת איש שמציאתה שלו והותירה מזונות שלו, אלמנה שמציאתה שלה והותירה מזונות שלה, ובפרק אע"פ ר"ח בר"י כו' אבל באלמנה בין שהותירה מזונות בין שהותירה בליות שלהם, ור"ן עמד ע"ז. ונראה דבתוספות נזיר (דף כ"ד:) ד"ה שקימצה מעיסתה פירש הר"ם דאם קצבו לה מזונות והוזלו לה מזונות אותו מותר לבעל, אבל אם קימצה ופיחתה שלא אכלה כדי שבעה ההוא מותר ודאי דידה הוי, ונראה דז"א רק לשיטת הבבלי, דהא דמציאתה של בעלה הוי משום איבה כדאמר ריש פרק אלמנה, לכן במה שהרעיבה עצמה והותירה לא שייך איבה, אבל לשיטת הירושלמי ריש פרק מציאת האשה דטעמא שלא תהא אשה מברחת משל בעלה ואומרת מציאה מצאתי, א"כ גם בזה שייך לומר שתאמר שהרעיבה את עצמה ונתותרו לה ממזונותיה ומזה עשתה הכבוד הזה, וסמך לשיטת הירושלמי מצאנו גם בבבלי ריש פ' אלמנה דבעי ניזונית תנן או הניזונית תנן, ופירשו בתוספות דאימא דוקא היכי דניזונית בע"כ של יתומים מעש"י שלהן, אבל במקום דמצי לסלק לה כתובתה ומדעתן יהבי לה מזונות לא תקנו מעש"י לירושין, ופשיט מהא דאמר שמואל מציאת אלמנה לעצמה ובשלמא במקום דמצי לסלק לה כתובה א"ש דמציאה שלה אע"ג דמעש"י ליורשים, אלא במקום שאין יכולים לסלק וניזונית בע"כ אמאי לעצמה ניהוי ליורשים כמעש"י, כן פירשו בתוספות, והדבר מחוסר טעם דמה הוה ניחא ליה במקום דמצו לסלק לה כתובה דיהא חילוק בין מציאה למעש"י. אולם לשיטת הירושלמי א"ש, דכיון דעיקר טעם דמציאה הוי שלא תבריח מנכסיו א"כ ביתומים לא איכפת לן לתקנתא דילהו כיון דיכולים לסלק לה כתובה, ועוד דהיא יראה לגנוב כיון שבידם לסלק לה כתובה ולהפסידה מזונות לגמרי לכן לא חשו. אלא אי אמרת דניזונית בעל כרחן א"כ הך טעמא דשלא תבריח שייך ג"כ ביתומים וניהוי של יורשים כמו בבעל, ומשני דטעמא דמציאת אשה לבעל לא הוי רק משום איבה לכן ביתמי אף במקום שניזונית בע"כ מציאתה לעצמה, א"כ לפי הירושלמי א"ש, דלכן במזונות שהרעיבה עצמה והותירה מזונות הוי כמו מציאה לכן אצל בעל הוי לבעל וכמוש"ב, וביורשים הוי לעצמה כמו מציאה, אבל בפסקו לה מזונות לפי ערכה ולפי ערך הנכסים ואח"כ הוזלו מזונות, א"כ אגלאי מלתא דפסקו לה יתר ממה שהיא צריכה, א"כ הוי של יתומים, ולכן לא הוזכר בתלמודן אם הרעיבה עצמה והותירה מזונות דזה לשיטת בבלי גם אצל בעל הוי של עצמה וכמו דמשני בנזיר שקימצה מעיסתה, וזה נכון:

רבינו נסים כתב בשמועה דא, דהא דלא מהני תפיסה לאחר מיתה לכתובה זה דוקא בתפסה מטלטלין אבל תפסה מעות לאחר מיתה מהני דכבר נפרעה, וזה סותר שמועות ערוכות, מימרא דרמי ב"ח במוכר שדה לחבירו באחריות וזקף עליו במלוה ומת ראובן ואתא בע"ח וטרפה כו' מטלטלי שבק אבא גבך ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי וכן בסוף כתובות דיתמי מיגבי גבי אגבוי לא מגבי ואמאי הא תפס מעות וגם לאחר מיתה מהני וכבר עמד ע"ז בשו"ת רע"ק סימן ק"ל יעו"ש, ובחידושי לכתובות תרצתי לחלק בין כתובה לבע"ח באופן רחוק, אבל פשוט דהר"ן אזיל בשיטת רמב"ן בחידושי ב"ב ובהלכות בכורות דפסק דאין בעל חוב גובה מן הראוי וגבו קרקע בחובת אביהן דבע"ח דאבוהון חוזר וגובה מהן, לא הוה ראוי דמשתעבד מדר"נ ונעשה כאילו גבה הוא הקרקע עיי"ש שהאריך בזה. ובפרק יש נוחלין קכ"ד אמר מלוה שעמו ג"כ הוה ראוי, רק דגבי בכור פלגי דמספקא לן דלמא מחזיק יורשין לגבי אבוהון כי היכי דישקול פי שנים, משא"כ הכא דלא שייך זה, וא"כ מלוה שזקף עליו אבוהון הוה ראוי, ואיך מצי תפיס נכסי דיתמי דזה הוה ראוי דלא שייך דר' נתן דמטלטלי לא משתעבדי לבע"ח, רק בגבו קרקע תו משתעבד ליה מדר"נ וכדמסיק רבא דפליג על רמב"ח, ותו לא הוה ראוי, אבל למאן דלא אסיק הך שעבודא דר"נ אז הוה מלוה ראוי, ובראוי ודאי לא מהני תפיסה דהא אפילו בקרקע לא מצי לגבות מראוי, וטעמא דאי משום מטלטלי דיתמי לא משתעבדי, א"כ מהני בהו תפיסה במעות אף לאחר מיתה משום דאישתעבוד מחיי האב ולא מיחסרא גוביינא דכבר נפרעה במעות שתפסה אבל בראוי דלא אישתעבוד בחיי אבוהון לא מהני תפיסה לאחר מיתה אף במעות, וכאן החוב שחייב להמוכר הוי ראוי גבי המוכר ולא מועיל בהו תפיסה וכמוש"פ, וזה ישר ודוק:

במגיד כתב וכן מבואר בעיטור כו'. והוא בתשובת הרי"ף סימן מ"ו ע"ש:

משנה היא בפרק הנזיקין, וכבר העיר הכסף משנה שבמשנה שם אפשר הכונה אם מכר הבעל בחייו אז אינן ניזונות מן המשועבדין, אבל אם מכרו היתומים זה אין ראיה. אולם גם מהך שהביא הכסף משנה מההיא דמכרו או משכנו אין ראיה דתמן מיירי במזונות בנות שלפרנסת בנות מוציאין ולמזונות בנות אין מוציאין, אבל למזונות אלמנה לאו ראיה, וטעמא רבא איכא לחלק דבנות הלא האב אינו חייב במזונותיהן מחיים, אבל אלמנה דמחיים אישתעבד בעלה במזונותיה והנכסים משועבדים מחיים למזונותיה, אפשר דאין בכח היתומים למכור ולהפקיע שעבודה, ודמי להך דאמר בפרק הנושא את האשה (דף ק"ג) יתומים שמכרו מדור אלמנה לא עשו ולא כלום ומ"ש כו' יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו, התם לא משתעבדי לה מחיים, הכא משתעבדי לה מחיים, ואפשר דמזונות אלמנה דנכסים אישתעבוד למזונותיה מחיים של בעל אם מכרו יתומים גביא מהם, או אולי דשאני מדור דדבר מיוחד הוא ומשועבד לה והוי כמו אפותיקי משא"כ מזונות, ובאמת רבוותא בתוספות מסכת סוטה (דף כ"א:) ד"ה יתומים שקדמו ומכרו כו' נסתפקו בזה מסוגיא זו, וז"ל, אי נמי בית זו עצמו דרה בו בחיי הבעל משא"כ מזונות בכל יום צריכה למזונות, ולא דמי מזונות אשה למדור עיי"ש [אמנם בכתובות צ"ו: תוספות סד"ה ור' יוסי מוכח דאף אם מכרו יתומים למזונות אין האלמנה גובה מהן]. ובהשגות לקמן פרק י"ט כתב לחלק בין מזון אלמנה למזונות בנות לענין גביה ממתנת שכ"מ, משום דמחיים תפסא לה, הרי דאין ראיה ממזון בנות למזון אלמנה: אמנם גמרא ערוכה היא בבבלי וירושלמי, בבבלי פ' יש נוחלין (דף קל"ט) בהך דשקיל וטרי אם בעל לוקח או יורש הוי, ופריך מהא דשלח רבין כו' מי שמת והניח אלמנה ובת נשאת הבת אלמנתו ניזונית מנכסיו כו' אא"ב יורש הוי מש"ה ניזונית מנכסיו אלא א"א לוקח הוי אמאי ניזונית מנכסיו, ואם תאמר דמכר יתומים לא מפקיע שעבוד אלמנה, הלא אף אם לוקח הוי הא הוה כמכר לאחר מיתה שמכרה הבת בנשואיה ושפיר גובה למזונות, הרי מפורש דמכרו יתומים אין אלמנה ניזונית מהם, וירושלמי הוא בפרק הכותב הלכה א', ר' ירמיה בעי קומי ר' זירא האחין שחלקו אלמנה ניזונית משלהן שלא תאמר יעשו כמי שמכרו ולא תהא ניזונית משלהן, פשיטא מכרו שלהן מכרו, פירוש, ואין האלמנה ניזונית משלהן רק בחלקו הנכסים ע"ז לא הוי חלוקה כמכר דהא בעל אדעתא דא כתב אנת כו' ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך, ואטו סליק אדעתיה שלא תהא ניזונית רק בשעה שלא חלקו, ומעיקרא אשתעביד לה נכסי אף לאחר חלוקה, הרי מפורש דמכרו יתומים אין האלמנה ניזונית מהן, ופליאה גדולה על רבותינו בעלי התוספות שנסתפקו בזה, ואולי דעתם, דהירושלמי אזיל לטעמיה דלא מייתי בהניזקין רק טעמא דלפי שאינן קצובין וכן לדידיה אזלא סוגיא דיש נוחלין, וכאן לאחר המיתה ג"כ אינן קצובין, אולם הם לא נסתפקו רק לטעמא דאינן כתובין אצל משועבדים ומעיקרא הכי איתקון, וזה לא איתקון רק למשעבדי שמכר האב, אבל למה שמכרו הבנים לא, כיון דיכולת בידה לעכב עליהן שלא ימכרו הקרקעות וזה דחוק מאד: אולם צ"ע לדעתי על דברי רבינו האי גאון שהביא הרא"ש ריש פרק מי שמת דאם מכרו יתומים האידנא דאישתעבוד נכסים מטלטלין נמי מתקנת הגאונים למזונות בנות, אם מכרו גובה מן הדמים שבידיהן, הרי דסובר דאם מכרו יתומים קרקע הא דאין אלמנה גובה מהם, מפני שמה שלקחו עבור זה הוי מטלטלין. ומטלטלין דיתמי אין ניזונית מהן, וכן דעת התוספות בסוטה שם שכתבו וה"ה אם מכרו בנכסים מרובין מה שמכרו מכרו דמטלטלי לא משתעבדי למזונות, פירוש, דהדמים שבידי היתומים הוי מטלטלים, ולפ"ז אם החליפו יתומים בקרקע אז אלמנה ניזונית מהקרקע שבידן דחזר עלייהו שעבוד שהיה על הקרקעות שבאו מחמתן, וכן הבין בשו"ת רע"ק סימן קפ"ה, ולפ"ז מאי בעי ירושלמי בחלקו היתומים בנכסים אטו מי בעי דוקא בנטל אח אחד מקרקעי ואחד מטלטלין. ובר מזה תמוה מההיא דבכורות, במת האב לאחר ל' יום וחלקו בנכסים ומע"פ אינה גובה מן הלקוחות ואחין שחלקו מחצה לקוחות כו' לכן פטורין, וזה פלא דהא החליפו קרקע בקרקע וא"כ חזר השעבוד הראשון למקומו, ומ"ש מזון בנות למלוה ע"פ: לכן היה נראה לדעתי דשיטת רבינו האי גאון כפי מה שצדדו רבוותא בתוספות כתובות (דף מ"ט:) בד"ה הוא ואשתו ניזונית מהם, דנזונית מן המתנה ודייקו מהא דאמר רבי מכרו או משכנו כו' ואין מוציאין למזונות, ולא חשיב נתנו, ודעת הגאון בספר שערי שבועות דמלוה ע"פ גובה מן המתנה עיי"ש. ולפ"ז בכל מקום שמוכרים קרקעות שהניח אביהן אף אם החליפום בקרקעות אחרות מ"מ לאו הך ארעא הניח להן אביהן, ואין זו המשועבדת להאשה ובנות, והוי כאילו המה נתנום בעד מטלטלים ובדמי המטלטלים לקחו עבור זה קרקעות ובדידהו זבני קרקעות, ולכן אמר בבכורות דאם חלקו אחין והמה לקוחות אין פדיון הבן נגבה מהם, כמו שאינה נגבית מן הלוקח, ושעבודא קמא איפקע דהא בדידיה לקח הקרקעות מאחיו, וכן בפרק הכותב גבי מזון האלמנה כיון דיכולת בידם להפקיע השעבוד ע"י מכר במטלטלין או במעות חזינא דהוי כאילו מכרו עבור מעות, ובמעות שלהם לקחו הקרקע השני דזכות היה להם למכור הקרקע במעות ולהפקיע השעבוד מהבע"ח במלוה ע"פ או מזון הבנות, אבל השתא דאיתקין דמטלטלים משתעבדים למזונות ואם נתנום במתנה ודאי דגובה מהן, א"כ לא מצי להפקיע שעבודן של אלמנה ובנות רק ע"י מכר ובכל מידי דלוקחים המחיר הוא משועבד להנושים אלמנה ובנות, א"כ הוי כמאן דזבין הקרקעות או המטלטלין בדמיהן של אלמנה ובנות, לכן לא פקע שעבודן ונשאר השעבוד על הדמים שבידיהן ודוק היטב:

[נ"ב הוא הרי"ף בתשובה סימן מ"ז].

כבר הביאו האחרונים גמרא ערוכה שמשמע כדברי רבינו והוא בפרק הכותב (דף פ"ח) מתקיף לה רב ששת האי יורשים משביעים אותה ב"ד משביעים אותה. אמנם בהגהות מיימוני ובר"ן הביאו להקשות על רבינו מהך דפרק השולח דאמר כתובה לית לך, דרב לא מגבי כתובה כו' מזוני נמי ל"ל, דאמר כו' התובעת כתובה בב"ד אין לה מזונות כו' אלמא דמשום שבועה לא איכפת לן מה שאינה נשבעת על מזוני, ובספר בני אהובה תירץ דבשני דרב הוי בלא שבועה כדין חשוד על השבועה דמוריא היתרא, וא"כ לגבי מזוני הוי החשוד כמו מוחזק שעד שלא ניסת הנכסים בחזקת אלמנה, וא"כ שפיר גביא בלא שבועה עכ"ד, אבל ז"א, דהא לעיל כתב רבינו דיתומים אמרו נתננו כו' היא נשבעת היסת, וטעמא משום דנכסים בחזקתה והיתומים כבאין להוציא ממנה, ולמה כאן כתב רבינו דנשבעת בנק"ח כדין כל הנפרעים מנכסי יתומים, והברור, דאימת אמרו דנכסים בחזקת אלמנה דוקא כשהחוב ברור שמגיע לה מזונות אחרי מות בעלה, תו הנכסים בחזקתה לענין אם אומרים נתננו, [ועיין בהלכה א' בפרקין במשל"מ מש"כ על המהרש"ך בזה יעו"ש] אבל כ"ז שאין החוב ברור שמא אתפסה בעלה צררי או שמא נפרעת כתובתה ואין לה מזונות לא שייך לומר שאין נשבעת משום שנכסים בחזקתה ופשוט: לכן נראה דבלא דעת רבינו קשה לכו"ע, דהא אמר בירושלמי הא דנשבעת בתחלה שלא הניח לה כו' אמר שמואל כו' בשלא מחלה ליתומים על כתובתה, והמפרשים לא עמדו בזה. והנ"ל ברור, דהא הכי אמר חנן תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה. הרי דאימת לא תשבע בתחלה במקום שנשבעת לבסוף בשעת גבוי כתובה, ובירושלמי אמר פרק אלמנה ניזונית המוחלת כתובתה ליתומים ניזונית משלהן כו', ולכן אמר דאם מחלה ליתומים כתובה אז לא תשבע בסוף, לכן אין לה מזונות עד שתשבע ובהא חנן מודה לרבנן דאינה גובה מזונות עד שתשבע כיון שלא תבא לגבות כתובה ודוקא בשלא מחלה פליג חנן דלא תשבע בתחלה, וא"כ קשה כיון דבשני דרב לא הוי מגבי כתובה, א"כ גם מזוני לית לה בלא שבועה כיון שלא תשבע בסוף, ומצאתי בב"ש (סימן צ"ג) הרגיש בזה אבל לא ראה דברי הירושלמי הנ"ל: לכן נראה לדעתי, דנתבונן אטו בשני דרב הוו עקרי לתקנת כתובה ולא הוו חיישי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, רק ז"א דגרושה הלא נשבעת וגובה וא"כ לא הוה קלה בעיניו להוציאה לכן לא חיישי תו מה דלא גביא בארמלותה דעיקר תקנת חכמים היה רק שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכדאמר ריש פ' הניזקין, רק אגב שתקנו בגרושה תקנו גם בארמלתא למיגבי כתובה לכן לא הוי חייש רב אי לא מגבי כתובה משום דקילי להו נדרא, וכמוש"כ רבנן בתוספות שלהי פ' אלו נערות דמשו"ה אנוסה אין לה כתובה יעו"ש ד"ה טעמא מאי כו'. ולפ"ז איך סליק אדעתין דמשום דקילי נדרי בשני דרב יעקור תק"ח שלא לגבות מזונות לאלמנה, זה אין סברא כלל, וביותר דחכמים תקנו דאעפ"י שלא כתב כמי שכתב דמי, וא"כ הוי ככתב את תהא יתבה בביתי ומתזנא מנכסי כו' כל ימי מיגר ארמלותך, וא"כ הני דנשואין דידהו היו בשני דרב הלא ידעי דאין להשביע ונדרא קיל לה, ואדעתא דא כתבו דתיזון בארמלותה, הרי האמינו לה שלא לשבע והוי כאילו התנתה עמו שתגבה מזוני מיורשיו בלא שבועה ושתהיה נאמנת דנוטלת מהן בלא שבועה כדפסק רבינו לעיל פרק ט"ז הלכה כ', לכן הוי אגבי לה לולא דתבעה כתובה וז"ב: ויתכן לומר דדוקא לדידן דניזונית בע"כ של יתומים, אבל לאנשי יהודה שהיא אינה ניזונת רק מדעתן של יתומים שאינן מסלקים לה כתובה שפיר יש לומר דלא חשבוה לנפרעת מנכסי יתומים, שאין זה כחוב הבא מן אביהן רק חוב המתחדש בכל יום שאינם פורעים לה הכתובה, והויא לה חוב מדעתן עד שמטעם זה פירשו רבנן בריש פ' אלמנה ניזונית דדוקא ניזונית מעש"י של יורשים, הא הניזונית לאנשי יהודה אין מעש"י של יתומים כיון שאין החוב מחמת הבעל רק מדעת היתומים. ולפ"ז יתכן הא דאוקי שמואל בששמעו בו שמת ואינה צריכה לשבע הוא במקום שכותבין כאנשי יהודה ואיננה כנפרעת מנכסי יתומים לכן הקילו חכמים שלא להצריכה שבועה למזוני. אבל לדידן דקיי"ל כאנשי גליל והיא ניזונית בע"כ שפיר דייק רבינו שהרי זו באה ליפרע מנכסי יתומים וכל הנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה, כן נראה. והגם דחנן היה בירושלים ושמואל סבר כאנשי ירושלים, מ"מ דחיק ואוקים פלוגתייהו ביהודה מקום שכותבין תהא ניזונית מנכסי כו' עד שירצו היורשים ליפרע כתובתך, וזה שאמר ר' יוחנן פתריתו בה כולי האי כן יתכן ודוק: אמנם דא צריך עיון קצת דאע"ג דמסיק בגמרא דנכסי בחזקת אלמנה קיימי, היה נראה מסברא דזה דוקא במקרקעי שיכולה לעכב שלא למכרן, אבל במטלטלין שאף לאחר תקנת הגאונים כתב רבינו דאינה יכולה לעכב שלא למכרן, יתכן דלא קיימי בחזקת אלמנה דכי היכי דמוכרת שלא בב"ד כן יכולין היתומין למכרן, ולמ"ד דפטורין משום מזיק שעבודו של חבירו, א"כ אפשר דבהו נאמנין יתומים לומר פרענו, ורבינו סתם, נראה שלא חילק בזה: ודע דיש לפקפק בהא שכתב רבינו לעיל פרק י"ב הלכה כ"ב, דאם מכרה מטלטלין ובא בעלה וטען אחר כך הנחתי למזונותיך דנשבעת היסת, א"כ בהלך בעלה למדינת הים ניזונית מן המטלטלין שלא בשבועה דמפרש רבינו תשבע בסוף כשיבוא ממדינת הים, וכאן כשהיא ניזונית מהמטלטלין הלא לא תשבע בסוף כשיבוא א"כ צריכה לשבע בתחלה, ואיך סתם לה רבינו דנפרעת שלא בשבועה למזונות בהלך למדינת הים. ומזה קצת ראיה לפירוש ההמ"ג דרק במטלטלין שאינן ידועין אמר רבינו, דאל"כ כיון שנשבעת רק היסת הלא תשבע בתחלה וכמו שהוכחתי מירושלמי דבמחלה ליתומים כתובה תשבע בתחלה, ואין לומר דסוף סוף נשבעת היסת, ז"א דהא מי שנתחייב לחבירו היסת ואח"כ נתברר דצריך לשבע בנק"ח צריך לחזור ולשבע דלגבי נק"ח אין זה שבועה, וצ"ל דגם בחיי הבעל סמכינן אמה שתשבע בסוף כשתבוא לגבות כתובה ודוק:

[נ"ב תשובות הרי"ף סימן י"ב].

פירוש שמוכרת שלא בב"ד ובלא הכרזה כמו"ש בהלכה כ'. אבל באמרה גרשני בעלי כו' וניזונית מנכסיו עד כדי כתובתה דוקא בבית דין ובהכרזה כדין כתובה בגרושה וכמו"ש הלכה י"ג בפרק י"ז, וכתב שהרי כתובתה בידה כגירסא הישנה משום דאינה נפרעת כתובה עד שתצא כתובה מת"י, אע"ג שמזונות אשה כשהלך בעלה פסק רבינו לעיל פי"ב הלכה י"ח, דאף אם אין הכתובה יוצאת מת"י ניזונית, כאן איהי דאפסדה אנפשה דאמרה גרשני ואינו מגיע לה מזונות, ואע"ג דמיגו דאי אמרה לא גרשני ויש לי מזונות תהא נאמנת לומר גרשני ולא נתן לי כתובה, ז"א. חדא דמיגו להוציא לא אמרו, ועוד דסבורה שתהא נאמנת להנשא וסבורה שתגבה הכתובה כאחד. אולם צ"ע א"כ תהא צריכה שבועה כדין גרושה הנפרעת שלא בפניו ולא שייך מיגו מהני טעמי, ועוד דאין אומרים מיגו לאפטורי משבועה, ורבינו לא זכר כאן דנשבעת, ומסתבר דגם רבינו כוון שתשבע בתחלה וברור. ולפ"ז צ"ב אם ניזונית גם כנגד התוספת כיון דאלו בא ואמר פרעתי לה היה נאמן במיגו דלא גרשתיך על התוספת, תו גם שלא בפניו טענינן ואינה ניזונית כנגד התוספת, או כמו דלא חיישינן לשובר וכיו"ב כן לא חיישי לטענות דמצי טעין בלא ברור וגובה בשבועה וניזונית גם כנגד התוספת וכן מסתברא. אמנם לשון הרב המגיד פי"ג מהלכות מלוה, ז"ל, דע שכל דבר שנאמן עליו הנתבע לומר פרעתי בלא ראיה כו' אין גובין אותו שלא בפניו, סותר קצת לזה, ויש ליישב כיון דכל נאמנתו בלא ראיה הוא מכח מיגו דלא גרשתיך, תו יש לה להאמינה במיגו דאילו אמרה לא גרשני היתה ניזונית שלא בפניו בלא שיעור ודוק היטב: