Ohr Sameach on Mishneh Torah, Marriage Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
עיין הרב המגיד שהביא הגמרא דנדרים (דף ו'), וזה לשון הגמרא, בעי רב פפא יש יד לקדושין או לא, ונתקשו רבוותא טובא בהך שמועה, אמאי בגיטין פשיטא ליה ובקדושין מבעי ליה, ועוד דלקמן בצדקה קאמר משום הקישא וכאן בקדושין מאי הקישא, ועוד דבעי בפאה וצדקה ופירשו רבוותא משום דבפאה בע"כ והשיג עליהם הר"ן, ובעיני יפלא אם הוי זה סברא לרבות ידות הוה ליה לומר את"ל יש יד לצדקה, משום דעיקר צדקה בע"כ משא"כ הפקר. לכן נראה לדעתי דרך סלולה ופשוטה, דהתורה החשיבה דבור האדם להקדש ואיסור נדר ושבועה פאה וצדקה כו' ואיתרבי גבי נדר ונזירות דהוי התפשטות איסור וקדושה גם ידות, ופשיטא לגבי גיטין דאין זה רק התרת איסור [שקנין הממון לאיש באשתו הוי רק מדרבנן] ואינו תלוי רק בדעת עצמו, פשיטא שזה כמו נדר או נזירות, אבל בקדושין הלא אף שזה ענין איסורי שאוסרה לעלמא, בכ"ז הוא אינו נגמר בדעתו בלבד רק בהצטרפות דעת האשה, ואימור כיון דלא דבר במפורש ואת נמי ומצינן לפרש ואת חזאי, דרך רחוקה, תו לא גמרה ומקניא נפשה, ואח"כ בעי לענין ממוני אם חל ביד בלבד במקום שדיבורו נמי מהני, ולכך לענין ממון לא דמי כלל לנדר שהוא אסור בלבד לכן קאמר הואיל ואיתקש לקרבנות דקדושת קרבנות ג"כ הוי אפוקי ממון מרשות דידיה ועיולי לרשות גבוה כו', ואת"ל גבי פאה הואיל והבעלים עצמו אף כי יפקיר נכסיו אסור ליה לזכות בפיאה שהפריש, משום לא תלקט לעני, וכן אסור ליה ללקט לעני שלו (עיין גיטין דף י"ב) א"כ אין זה קנין ממוני לחוד רק איסורי ג"כ, אבל צדקה הואיל וכי הוא הוה עני גם לו בעי למיתב, וכן יכול ליתן לעני שלו הוה ענין ממוני, ואת"ל צדקה הואיל ולא הוי רק לעניים, ועשיר אסור לזכות בו, הוה ענין ממוני עם איסורי, אבל הפקר לא הוה רק ענין ממוני לא אמרינן ביה ידות והוה ככל מקח וממכר, זהו ברירא דהאי סוגיא ודוק:
מוכח מדברי רבינו, דאם שתקה כיון דהאשה אמרה מתחלה תן לי והוא אמר בלשון שאלה לחודא, בשתיקה לבד אינה מקודשת דקאי על דבורה הקודם שאמרה לו תן שלא בשעת קדושין. ולפ"ז קשה טובא מהך דאמרו בדף י"ג ההיא איתתא דהוה קא מזבנא וורשכי אתא ההוא גברא חטף מינה אמרה ליה הבה ניהלי אמר לה אי יהיבנא לך מיקדשת לי שקלתה ואישתקה, וקא מסיק דמצי אמרה אין שקלי ודידי שקלי, מוכח דאי לא הוי דידה מועיל שתיקתה על שאלתו אף כי היא אמרה מעיקרא הב לי, ובחידושי הרשב"א הרגיש זה, וביאר דמיירי באומר בשעת נתינה הרי את מקודשת לי בו וזה דחוק: ונראה לדעתי, דהתם כי חטף מינה וורשכי והוא אמר אחרי זה אי מיקדשת יהיבנא לך, הרי איגלאי מילתא דעיקר כוונתו בחטיפתו את הוורשכי היה כדי שיהיה לו במה לקדשה, ולכך חטף מינה הוורשכי ומבינין אנו ששאלתו הוא עיקר כוונתו, והוי כאומר לה בשעת נתינה התקדשי לי בו ולכך לא מגרע לן מה שאמרה לו מעיקרא תן לי, אבל היכא שהיה שלו מעיקרא והיא בקשה ליתן לה ואמר לה בלשון שאלה לקדושין ושתקה, ודאי דאינו מוכח דיהיב לה לשם קדושין רק משום שבקשה ממנו יהיב לה, והיינו דכל כמה דלא גילתה דעתה אליו דרוצה היא בקדושיו, כי יהיב על בקשתה הקודמת יהיב, אבל כי חטף לזה כדי שיהא לו במה לקדשה ודאי אנו מבינין דהוא אומר בלשון שאלה ויהיב לה לשם קדושין ולא ע"פ בקשתה, דאל"כ לא היה לו לחטוף, דזה אנו רואין דכל חטיפתו היה להיות לה במה לקדשה, וכיון דאיהו יהיב לשם קדושין תו כי מקבלה אדעתא דקדושין קא מקבלה דסתמא אשה רוצה בקדושין דטב למיתב טן דו וכמו שפירש רשב"א שם: והנה שיטת הרשב"א בחידושיו להיפוך מדעת רבינו, דאף אם לא אמרה הן מקודשת בשתיקה לחודא וכפי מה שהביא המשל"מ בשם מהר"א ששון ובביאורי הגר"א באורך. אולם דא הבנתי מדבריו דסבר גבי קדשה בגזל דידה כו' שמיירי באומר בשעת נתינה התקדשי לי בו, אבל כמשמעות הך עובדא דוורשכי דאמר בלשון שאלה אי יהיבנא לך מקודשת לי אינה מקודשת בשתיקה אף בשדיך והגמרא לא חש לפרשה וכן הוא מפורש בירושלמי, ואע"ג דסברתו דלשון שאלה לחוד הוי כדיבר עמה על עסקי קדושיה ולא פירש ונתן סתם דמקודשת אפילו בשתיקתה, מכל מקום בגזל דידה ודאי אינו כמדבר עמה על עסקי קדושין ומשום דאיהי דידה שקלית. לכן מוכרח בשעת נתינה לומר הרי את מקודשת לי בו: ולפ"ז א"ש סידור דברי הרמ"א (סימן כ"ח) אבל אם אחר שבא לידה אמר התקדשי לי בו אעפ"י שאמרה הן אינה מקודשת אעפ"י ששידך תחלה, ואינה נאמנת לומר שבתחלה קבלה לשם קדושין, דלפי זה מיירי דאמר לה אם יהיבנא לך תהי מקודשת לי, ובהא אף כי שדיך כ"ז דלא אמר בשעת נתינה התקדשי לי בו אינו כלום ומצי אמרה דידי שקלי ואף אם אחר שבא לידה אמר התקדשי לי בו ואמרה הן ג"כ אינה מקודשת אף שתאמר שקבלתו לשם קדושין, ודוק היטב בכ"ז:
הנוב"י מהד"ת (סימן ע"ה) כתב, ועוד נלע"ד טעם של כל הני גדולי הפוסקים דפסקו כר"כ הוא משום דאמרו בדף מ"ג כו' ע"כ לא פליגי אלא בשלשה אבל בשנים ד"ה לא, ומעתה אי ס"ד דקדושין מועיל בע"א א"כ גם בשנים פליגי דלב"ש אחד נעשה שליח והשני עד וב"ה סברי שניהן שלוחין ואין שליח נעשה עד, אלא ודאי דעד אחד בקדושין לא מהני וכיון דסתם גמרא אמר כן פסקו כן. ולדעתי אין זה מוכרח, דאימת אמרו ב"ש דכוון שיהא אחד שליח ושנים עדים היינו בשלשה דיהא סגי בהן כל ענין הקדושין, אבל בעד אחד דאם תכחיש אותו כיון דגוף השליח כבעל דבר לא נשאר רק אחד ומצי להכחישתו, ונמצא דיהא צריך לעד אחד מעלמא להיות שני עדים שלא תהא יכולה להכחישו, א"כ לא כוון שיהא אחד מן השנים עד, רק כוון שיהיו שניהן שלוחין כן נראה. הן זה תליא לכאורה במה שפירשו רבוותא בתוספות ריש ב"מ (דף ג') ולא אמרת לי הב ליה בסהדי, דהיכא דלא נזכר מאומה יהיב ליה בלא סהדי, א"כ כאן כיון דאם שניהם מודים נפסוק דמועיל קדושין בעד אחד, רק אם תכחיש אותו לא מועיל וצריך עוד עד אחד, א"כ נאמר דדא לא סליק אדעתיה כיון דלא אמר קדשנה לי בסהדי ולכן כוון שיהא מהן עד אחד שבל"ז אין מועיל כלום אף כי שניהם מודים. זה יש ליישב דשאני כאן דפשטיות הלשון מורה שכולן שלוחים רק אומדן דעתא דרוצה שיהא בהן נגמר דבר הקדושין וכוון ששנים מהן יהיו עדים, אבל בשנים תו מוקמינן אפשטיה ודוק: והנה המשל"מ הביא דברי הריב"ש סימן רס"ו, וכתב ואנכי הרואה דאפילו ע"א ליכא באותו נדון דהא קיי"ל נמצא אחד מהם קרוב וכו' וגם לקמן באותה תשובה כשבא הריב"ש וכו' לפי שהוזם כו' ולא נשאר רק עדות וידאל אברהם כו', ולהמתבונן בתשובות הריב"ש זה אינו, דהוא כתב ואפילו אם תמצי לומר שבשעת הקדושין עדיין לא עבר כו' ולא נשאר אלא עד אחד מעיד הקדושין כו' ולפ"ז לרוב דעת קדמאי דבעי צירוף בעת ההגדה וכן כתבו בתוספות לגבי זה אומר מנה וז"א מאתים דבעי שיעידו שניהן תוך כ"ד וזה לא נזכר בשאלה שאברם דבוריאן העיד תוך כ"ד של בונפיל קריגער וכמו שנסתפק בזה הריב"ש שם יעו"ש, וא"כ נשאר עד אחד כשר שלא נתבטל עדותו וכן לגבי הזמה, הלא אם הוזם לא היה כלל בעת הקדושין ובעי שיהיה תכ"ד ההגדה, ובאמת שאברם העיד שבשנת קמ"ה היה מעשה הקדושין וא"כ לדידיה היו עדים כשרים אצל הקדושין ובונפיל העיד שבשנת קמ"ד שקר ענה וא"כ הוי כעד אחד אומר שנתקדשה בפני שנים, ולאו דוקא נקט דהוי כמקדש בעד אחד ולישנא אינו מדוקדק, וצ"ע שם בדבריו דאמר דאם הזמה שלא בפניו הוי הכחשה דתרי ותרי, ואינו מובן, כיון שוידאל אברם מעיד שבשנת קמ"ה ראו את הקדושין הוא ובונפיל איך הוא מכחיש להעדים המזימין לבונפיל שבשנת קמ"ד היה בפרפיאנן, ומה שבונפיל העיד שבשנת קמ"ד ראה הקדושין הוזם, והזמה לא הויא והכחשה מיהת הוי מבי תרי שראו אותו אז במקום אחר והוי חד המוכחש מבי תרי דבטלה עדותו מכל ונשאר וידאל אברם עד אחד שבשנת קמ"ה ראו הקדושין הוא ובונפיל ואין וידאל אברם מכחיש לעדים המזימין לבונפיל, כיון שאומר שבשנת קמ"ה ראו, ועדיפא פירשו בתוספות הך דאסהידו תרי לחד שעל כל אחד אומרים עמנו היית מתורת הכחשה נתבטל עדותו שעליו אומרים שנים נגדו ולא מדברים מהמעשה רק מהויתו בעת הקדושין לפי הגדתו ודוק וצ"ע: ושוב התבוננתי דאולי קאי אם לא חזר בו וידאל רק מעדות השנה והודה לחבירו שבשנת קמ"ד היה ואם כן הוא הלא הוי הכחשה דתרי ותרי ואם תאמר א"כ הוא אמאי צריך לומר דלא הוי אלא עד אחד נימא דאיהו מוכחש במה שאומר שראה עם בונפיל, זה לא הוי הכחשה כמו"ש בסימן כ"ט ולמ"ד בחושן משפט דאין זה הכחשה דאין עד מדקדק מי עמו בשעת עדות, ונשאר העדות שהוא היה שם לבד בלא בונפיל והוי מקדש בעד אחד ולפ"ז מדוקדק לשון ריב"ש ודוק היטב:
במשנה למלך, נ"ל דעבד או שפחה שקבלו גט שחרור לזמן דיכולים לקבל קידושין בתוך הזמן שיחולו לאחר זמן משום דאינם מחוסרים מעשה אלא זמן, וזמן ממילא קא אתי כו' ואייתי לה מקו"ח דשדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תיקדש דקדשה כו' יעו"ש, ואינו מובן, דאטו מי הותחל קצת המעשה של השחרור, ואטו אינם יכולים לחזור עד הזמן מן השחרור, וכי מת הבעלים הלא יבטל שחרורו [כיון שלא התנה מעכשיו] ואיך שייך כאן לומר זמן ממילא אתי, ואטו אם נתן אחד גט לאשתו לזמן, מי מצי לקדשה אחר בתוך הזמן, כיון שלא הותחל שום פרט מפרטי חלות הגירושין עד בוא הזמן, והדבר דומה כאילו לא נעשה מעשה מאומה כיון שברצון המגרש והמשחרר לחזור, לא מיבעיא לההלכה אלא אף למה דהוי סבר ריש לקיש דהמקדש אשה לאחר ל' אינה יכולה לחזור מכל מקום בקבלה קדושין מאחר ודאי דחוזרת דמעשה מבטל מעשה, והוא הדין דאיהו מצי הדר ביה יעוין ברא"ש פרק האומר, ובשדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים, הלא ככלות העשר שנים בידו של המקדש לבד תלוי לפדותה, ובפרט בפדיון בן בכור דזמן ממילא אתי, ומכש"כ בקבלו גט שחרור דבעי שיהא הגט קיים ומנחא ברשות המשתחרר לכשיגיע זמן, ואם נתקרע תוך זמן לאו כלום, כש"כ שלא שייך לומר זמן ממילא אתי: ומלבד זה נפלאתי עליו, הא הסוגיא בפרק האומר רמי דכיון דדבר שבידו לא חשיב דבר שלב"ל כו' א"כ האומר לשפחתו הרי את מקודשת לי לכשאשחרר אותך ה"נ דמקודשת, ומשני מי דמיא התם בהמה הוה מעיקרא השתא דעת אחרת, דענין הקדושין הוא ענין מקח המתהוה על ידי הסכם שתי דעות אשר ברצונם להתאגד יחד נעשה קשר קדושין, והשתא הא הויא בהמה לגבי תורת קדושין, א"כ איך שייך בהא זמן ממילא אתי, כיון דהשתא אין כאן דעת אחרת כלל ואת מי עשה קשר הקדושין, ואין מחוסר מעשה גדול מזה וכמו שנברא אדם להקדושין, ומה יועיל כאן מה דזמן ממילא אתי ודוק: ורבנן בתוספות קדושין (דף ס"ג ע"א) תוד"ה כגון דכתב ליה כו' משום דסתם קדושין בכסף וקנין מעות לא מתבטל כו'. צריך מובן, דהן לו יהא דדבר שלב"ל הוי כמו דבר שבא לעולם למ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל, מכל מקום לא עדיף מנתאכלו המעות תוך ל' יום גבי פדיון הבן ותליא בפלוגתא דרב ושמואל (בבכורת מט), דשמואל סבר אין בנו פדוי משום דהשתא לאו פדיה הוי אע"ג דלאחר שלשים יום הוי רק מחוסר זמן ואינו כמו דבר שלב"ל, ואולי דקאי לרב ואיהו סבר גבי פדיון דבנו פדוי ודחוק. ויש לעיין עוד בדברי תוספות תמן דמפרשי דבעבד הוי מועיל בכסף אם לא אמר מעכשיו יעו"ש, וזה צ"ב, דהא נכסי עבד קנוים לרבו אף מה שהיה לו טרם שנמכר לעבד כדמוכח מירושלמי (פרק השולח הלכה ה') גבי מי שחציו עבד וחציו ב"ח, ויעוין פירוש רגמ"ה (ב"ב דף י"ב) בזה, א"כ הכסף שנתן לו כשקנהו אחר זה הרי הכסף שייך לרבו ואיך ישתחרר בהכסף שנתן לו, ולכך צריך לפרש הרי עצמך קנוי לך מעכשיו שאז שייך שקנוי לעצמו בהכסף שנתן לרבו ואכמ"ל:
מקור דברי רבינו ז"ל הוא מירושלמי מפורש פרק חרש, ובפי"א מהלכות גרושין נאריך בזה בס"ד. אולם הא דלא חיישינן שמא יאמרו גירש חרש ונשא זה הפקח ונמצא מחזיר גרושתו מן הנשואין ועיין ההמ"ג. לדידי מסתברא כפסק רבינו, דניחזי דהגמרא מפרש מדוע תקנו רבנן נשואין לחרש ולא תקנו לקטן ומשני משום דחרש לא אתי לידי נשואין תקינו ליה רבנן, והדר אמר מ"ש חרשת דלא ממאנה ומשני משום דא"כ ממנעי ולא מינסבי לה ולכן לא תקנו רבנן כתובה בחרשת יעו"ש, וכיון דהקדושין לא הוי רק דרבנן תו תפסי קדושי פקח בה מן התורה, ואם נאסור האשה שפשטה ידה וקבלה קדושיה מאחר, תו לא נתקיימה תקנת חכמים לחרש, וכמו דבשילהי נדרים בג' נשים חששו חכמים שמא תתן עיניה באחר, כן חששו חכמים אם תעשה כן הלא כל אשה הנשואה לחרש דבלא"ה לית לה כתובה תפקיע את עצמה ממנו ע"י שתקבל קדושין מפקח ותו תיאסר לעולם להחרש, וכמו באשה שאמרה שזינתה ברצון כמוש"פ רבינו פרק כ"ד עיי"ש, וכשיגרשנה חרש תהא מותרת להפקח, לכן אף כי חששו חכמים בקטנה שלא מיאנה שקבלה קדושין לשמא גירש זה ונשא זה, כאן לא חששו חכמים, ועשו זה לתקנת החרש שלא תפקיע אשתו הימנו בקבלת קדושי פקח, והא דלא אמרו חכמים שיקדש האשה בקדושי ביאה דאז לא תוכל להפקיע את עצמה לשיטת ירושלמי דאינו יכול לגרש בקדושי ביאה, משום דאין זה תקנה לחרש שיהיה לו אשה באופן דלא יהא יכולת בידו לפוטרה, וזה פשוט וברור בדעת רבינו:
העיטור השיג עליו בזה, ולדעתי ראיה מכרעת כרבינו ז"ל מהא דאמר פרק המדיר אמר רבי אלעזר המקדש במלוה ובעל, ע"ת ובעל, בפחות משוה פרוטה ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט. והנה על מי קאי הך דברי הכל, אם על התנאים הלא תניא ומייתי לה שם בסוגיא, קדשה בטעות ופחות מש"פ כו' ואם בעלו קנו רשב"י כו' אם בעלו לא קנו, וע"כ דעל רב ושמואל קאי דהא דפליגי בקדשה ע"ת וכנסה סתם, דוקא כנסה, אבל בעל ד"ה צריכה הימנו גט, ולהקת הפוסקים סברי לקמן דקדושיה מספק שמא בעל לשם קדושין ומאי קאמר דברי הכל צריכה הימנו גט אפילו שמואל דסבר בכנסה אינה צריכה גט מודה כאן, הא בלא זה חייש שמואל שמא שוה פרוטה במדי, ואע"ג דכמה פוסקים סברי דהוי קדושי ודאי ולא תפסי אח"כ בה קדושי אחר, מ"מ לשון צריכה גט, מוכיח דבלא הבעילה לא היתה צריכה גט לשמואל, והא גט צריכה תמיד לשמואל שמא שוה פרוטה במדי, וע"כ דהלכה כרבינו דבדבר שאינו מתקיים לא הוי אפילו קדושי ספק ורק מחמת דבעל צריכה גט, ועיין לקמן (פ"ז הלכה כ"ב) ובכסף משנה שם, [וכן משמע מסוף פ' המגרש (דף פ"ט) בהא מבטלינן קלא כו' מימר אמרי עיינו בהו רבנן בקדושיה ולא הוה שוה פרוטה, משום דקידשה באציפא דתיחלא והוא דבר שאינו מתקיים ולא הוי ספק קדושין ע"ש]. אחרי כתבי זאת ראיתי בבית שמואל (סי' ל"א ס"ק ט') שכתב ע"ז דנקט המחבר בכסף להורות דבכסף אין חוששין שמא ש"פ במדי יעו"ש, ועיין אבני מלואים בזה: אולם לדעתי נראה, דר' אלעזר קאי על תנאי ולא על רב ושמואל, או דקאי על פלוגתא דהריני בועליך ע"מ שירצה אבא. ואי קשה הא פליגי תנאי בקדשה בטעות ופחות מש"פ אף ע"פ ששלח סבלונות כו' ואם בעלו קנו רשב"י אומר משום ר' ישמעאל אם בעלו לא קנו, נראה דסבר דכי קאמר דלא קנו בבעילה, דוקא ששלחו סבלונות קודם, חזינן דמטעי טעו וסברי דהקדושין הוי קדושין ולכך שלחו סבלונות, דאם לא כן לא הוי להו לשלוח סבלונות שעדיין אינה ארוסתו, אבל כי לא שלחו סבלונות ובעלו דברי הכל צריכה הימנו גט וזה סברא נכונה. ולפ"ז אין ראיה לפסק רבינו, דמאן אמר דר' אלעזר סבר כשמואל בהא דשמא ש"פ: ומה שהקשו בתוספות לשמואל דסבר בקטנה שלא מיאנה והגדילה ונשאת דאמר דצריכה גט משני, דקשה עליו מברייתא דקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה והחזירה וגדלה אצלו דמתיבמת יעו"ש, נראה דשמואל לטעמיה דפסק בב"ב (דף קנ"ד) דמשהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן, וא"כ הוי קדושין דרבנן ולא הוי בעילתו בעילת זנות, ושפיר לא אסיק אדעתיה למבעל לשם קדושין דבלא זה אינה יכולה למאן, אבל הך ברייתא אתיא כר' יהודה או כשאר תנאי דבלא בעל יכולה למאן עד שתכלכל או עד שירבה שחור על הלבן, עיין פרק בא סימן הרבה תנאי בזה, וא"כ ודאי דבעיל לשם קדושין כי היכי דלא תהא יכולה למאן, ולכן מתיבמת לדידהו, וזה נכון בס"ד. ולפ"ז לשיטת תוספות לר' אלעזר דסבר דבעל בתנאי כו"ע מודו רב ושמואל דצריכה גט, וטעמא דשמואל דסבר בקטנה והגדילה אצלו, דאם נתקדשה לאחר דצריכה גט משני משום דאיכא קדושין דרבנן ולא שייך בהא חזקה אין אדם עושה בעילתו ב"ז, אפשר לומר בזה דרב ושמואל לטעמייהו אזלי, דרב אמר בסוף פ"ב דחולין זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים יש מיאון במקום חליצה כו' ובודאי זו ולא ס"ל כמו שהוכיח בהלכות פ"ג דכתובות גבי יש קנס במקום מכר, ועיין תוספות ב"ב (דף ל"ה) ד"ה ומאי שנא עיי"ש. ואם כן כיון שאם לא נבעלה יכולה למאן חזקה דבעיל לשם קדושין גמורים שלא תוכל להפקיע עצמה ממנו, אבל שמואל אזיל לטעמיה דאמר רב נחמן בפרק מי שמת (דף קנ"ד) דמשהביאה ש"ש אינה יכולה למאן, וא"כ בל"ז הוי קדושין דרבנן ואינה יכולה למאן, ולכן לא אמרינן דבעיל לשם קדושין ודאי, ובפרט לשיטת הירושלמי ריש פרק ב"ש דאם ממאנת הוי בעילתו ב"ז, דאמר מ"ט דב"ש אם את עושה כן, נמצאת עושה כל הבעילות שבעל לשם זנות א"ר אבין אתיא דב"ש כר' ליעזר דתניא ר' ליעזר אומר אף הפנוי הבא על הפנויה כו' הר"ז בעילת זנות, ולא כתלמודין ביבמות (דף נ"ט:) דאמר ר' זירא, דבממאנת אף ר"א מודה דאינו ב"ז, ודאי דבעיל לשם קדושין אם יכולה למאן ואכמ"ל ודוק:
המתבונן בלשון רבינו וסידורו, יראה דרבינו פירש שני פירושים בברייתא דתן ע"ג הסלע, חדא לעיל הלכה ד', דמיירי כשלא נתרצית להתקדש לו מקודם רק איהו אמר לה התקדשי לי בדינר זה ואמרה לו הניחהו ע"ג הסלע, וטעמו דאינה מתכוונת לשם קדושין רק משטה היא בו, ובזה בעי אם אמרה לו הניחה ע"ג הסלע והיה של שניהם אם אמרינן דכוונה להשטות בו, וזה כמו שפירש הטור בשם התוספות דאפילו אם זרק אחר זה לתוך חיקה ג"כ אינה מקודשת משום דלא רצתה בקדושין, והוה בעיא דלא איפשטא בגמרא, וכאן פירש שאף אם דברו שניהם מענין הקדושין וידענו שנתרצית להתקדש אליו בכל זה בעי שיגיע לידה, וכי הניח ע"ג סלע הרי לא הגיע לרשות שלה וברשות של שניהם לא איפשיט בגמרא אם גמר ומקנה לה סלעו דלא ליהוי כחצר השותפין שאין קונין זה מזה, והוא פירוש אחר, ותלוי ברבוותא אם באמרה הניחהו ע"ג הסלע ואתקדש אני לך אם שייך דין ערב שהובא שם בהרב המגיד ור"ן, וזה דרך רבינו לכתוב שני פירושים בשמועה חדא ודוק היטב: