וכן אם שמע ואמר ואני בתכ"ד. בירושלמי פ"ד ה"א אחד שאמר הריני נזיר מאה יום ושמע חבירו ואמר ואני מאה יום וחזר ואמר ואני נעשה עיקר טפילה. ופירושו דלעיל בירושלמי פ"ב ה"ה אמר, אחד שאמר הריני נזיר מאה יום ושמע חבירו ואמר ואני השני נזיר שלשים יום דלא כוון רק אפלגא דיבורי', וכאן שחזר הראשון ואמר ואני הוי רק נזיר שלשים יום כדין נזיר סתם ותו כיון שיש שיעור תוך כ"ד בנתיים שהשני אמר ואני מאה יום, נמצא דתו אינו תוך כ"ד של הראשון מיתפס בהשני ואם הותר השני הותר גם נזירותו סתם במה שאמר ואני ופשוט: ושם בירושלמי אחד שאמר הריני נזיר כו' תוך כ"ד כו' תכ"ד של שני כו' כיון דבין ראשון לשלישי ליכא שיעור שלש תיבות תו מיתפס השלישי בקמא דאמר הריני נזיר לכן הותר השני לא הותר השלישי דכיון שאין הפסק שיעור שלש תיבות בין ראשון לשלישי מיתפס שפיר בקמא, אבל במי שאמר ואני מאה יום הרי איכא שיעור שלש תיבות הפסק בין ראשון למי שאמר אח"ז ואני תו לא מיתפס רק בשני מה שהוא תכ"ד ולכן אם הותר השני הותרה נזירות מה שאמר ואני וזה נעשה עיקר טפילה וברור: עוד שם הלכה ב' הותרה היא הותר הוא הותר הוא לא הותרה היא. ברור דהציון ט"ס וקאי על סוף המשנה דלעיל הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר ע"ז אמר בזה הותרה היא הותר הוא שאמר ואני, הותר הוא לא הותרה היא ופשוט. אך נראה דבכה"ג כיון שנשאל על מה שקבל ואני תו הוי כמו שנשאל על הקמתו ותו מצי הבעל לחזור ולהפר נזירות אשתו ויעוין מפרש לנדרים (דף ס"ט ע"ב) יש שאלה בהיפר ועיין מש"כ לעיל פי"ג מנדרים ודוק:

בכס"מ אלא שבסוף דבריו הו"ל לגלות כו'. נ"ב כבר גילה דעתו בפירוש המשנה עיי"ש:

לא רצה הבן כו' או שגלח שערו. בירושלמי פ"ד ה"ו ישב לו לפני הספר כמו שלא מיחה. פירוש אע"ג דבפ"ק דשבת אמר לענין אבילות דישב לפני הספר הוי כהתחיל לגלח בכ"ז כאן בקטן דמחשבה לית ליה יעוין פ"ק דחולין (דף י"ג) ובירושלמי מעשרות פ"ד ה"ג דאף אם לקטום לשבת כמו שלא לשבת יעו"ש לא הוי מחאה, אמנם בעי קרוב מהו שימחה בכה"ג דהושיב את הקטן לפני הספר אם הוי כמו שגלחוהו קרובים. ובפי' רא"ש בעי אם שתה יין ונטמא למתים מי הוי מחאה ונראה דביה גופיה הוי מחאה אבל בקרובים דוקא אם גלחוהו דהמגלח נזיר ג"כ לוקה הוי כמו שמחו בו אבל ביין וטומאת מתים דהמשקה והמטמא אינו לוקה לא הוי מחאה כנ"ל בזה: