עבר עבירה ויודע שהיא בל"ת כו' ה"ז שגגה כו' ששגגת קרבן אינה שגגה כו'. ירושלמי תרומות ריש פ"ו אמר דשגגת חומש לא שמה שגגה דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה שתהא כל אכילתו בשגגה, ובמזיד בספיקו ושוגג בודאו אמר דכיון דהוא שב מידיעתו חייב בקרבן יעו"ש. והנה מברייתא דתניא בתלמודין כריתות (דף י"ח) היו לפניו ב' חתיכות אחת של שומן ואחת של חלב כו' אכל הראשונה בשוגג והשניה במזיד חייב ופרש"י שהי' יודע שספק הוא חייב אשם תלוי כו' אכל שתיהן במזיד פטור מכלום, ולשיטת ירושלמי הרי חייב חטאת כיון שהיה פורש מוודאו, וע"כ דתלמודין סבר דכיון דידיעת ספיקא ידע ואפ"ה הוי אכל פטור מחטאת ודחוק לפרש דאיירי שהיה מזיד שהיה סבור שהיא חלב ואפ"ה אכל דאינו פורש מודאו, ועוד דהלשון פטור מכלום לא יתכן למאי דקיי"ל התראת ספק שמה התראה הלא לקי בזה ע"י התראה, אמנם רבינו כתב פטור מקרבן וא"ש. ונראה דבבלי סבר דאם היה אינו פורש מספיקו תו פטור מקרבן אף כי פריש מודאו. ומזה יתבאר דר"י סבר בנודע לו וחזר ונודע דחייב שתים דידיעות מחלקות איך הדין בידיעת ספק, אמנם לפי מה דסובר ר' יוחנן דידיעת ספק בנתיים אינה מחלקת לחטאות א"כ בנודע לו וחזר ונודע לו בידיעות ספק לא שייך למיבעי בזה. אך בזה א"ש מה דבירושלמי שבועות פ"ב מייתי הך פלוגתא דידיעת ספק בנתיים אם מחלקת לחטאת ואמר מודה רשב"ל בכהן משיח שאין ידיעת ספיקו קובעו לחטאת יעו"ש, ולפ"ז בבלי כריתות (דף י"ח) דפריך מצירוף המעילה אפילו לשלשה שנים והא איכא יוהכ"פ דמכפר אספיקא והוי כאילו נודע לו ספיקו ואמאי אינו מחלק לאשם מעילה יעו"ש, והא במעילה בידיעת ספיקו ליכא אשם תלוי והוי כמו בכהן משיח ואינו מחלק ועיין לקמן מש"כ בזה, אכן הך דמעילה צ"ב. וגם אם נאמר דאליבא דרע"ק פריך דאיהו סבר דמביא אשם תלוי על ספק מעילה מכל מקום לא שייך זה על חצי שיעור, דרק לחלק שעורים לחטאות שייך משום דאשם תלוי איכא על ידיעת ספק חשיבא משום דמחייבא אשם תלוי אבל לא לחלק ליפטר אפילו לדידן דקיי"ל יש ידיעה לחצי שיעור וצ"ע במאי פליגי. ולפ"ז א"ש דכיון דאם הוא אינו פורש מספיקו תו אינו מביא חטאת א"כ אם היה ידיעת ספק בעת החטא הלא היה פטור מקרבן לכן כי אתודע ליה בנתיים מחלקת אף בלא הבאת אשם תלוי ובח"ש ג"כ מחלק ואף במעילה מחלקת אע"ג דליכא אשם תלוי ולכן אף בידיעת ספק בנתיים אף דלא גרמה הבאת קרבן ולא הבאת אשם תלוי ג"כ מחלקת כיון דבעי שיהא שוגג גם בידיעת ספק ולא הוי העלמה חדא כמו במעילה למ"ד אשם לא בעי ידיעה בתחלה, אבל לשיטת ירושלמי דאם הוי ידע בספיקו כיון דפריש מודאו מביא קרבן חטאת א"כ כי נודע לו ידיעת ספק בנתיים הוי כמו שפירשו בתוס' שבת (דף ע"ב) ד"ה בעל חמש בעילות דגבי שפחה חרופה כי נודע לו בנתיים כיון דמביא על הזדון כשגגה ולמ"ד אשם לא בעי ידיעה בתחלה דגם ידיעות שבנתיים אינן מחלקות רק היכי שמביא קרבן על הך ספק ידיעה וזה אשם תלוי כיון דמחייבתו הך ידיעת ספק להביא אשם תלוי להגן עליו חשיבא לחלק בין החטאות ולכן בכהן משיח דאינו מביא אשם תלוי לא חשובה ידיעת ספק לחלק בין חטאות אצלו ודוק:

תינוק שנשבה כו' חייב להביא חטאת. נ"ב שבועות (דף ה'), וכן בכריתות (דף ג') מוכח דחייב לכן פסק כרב ושמואל ודלא ככס"מ. ולשונו אעפ"י שלא היה לו ידיעה בתחלה כו' מורה אל סוגיא דשבועות יעוין שם:

בלח"מ. אלא בכל גווני פוטר גבי תינוקת ומחייב גבי אימורים: נ"ב עיין שו"ת רבינו אברהם בנו של רבינו הנדפס מחדש שעמד על כל הקושיות ותירצם באורך. ובחידושי לפסחים הארכתי בדברים נכונים יעו"ש:

שחט קרבנות יחיד שאין דוחין את השבת כו' חייב חטאת כו' (והבשר מותר בהנאה) ואין זורקין את הדם ואם עבר וזרק דמם לשמן כו' עלו לבעלים לשם חובה ויקטיר אימורים לערב והבשר יאכל. כן הגירסא בתוספתא מנחות פרק ה' לפנינו, אמנם נראה ברור דהגירסא מהופכת וצריך להיות ואם עבר וזרק דמם כו' עלו לבעלים לשם חובה [והבשר מותר בהנאה], שעדיין אסור באכילה עד שיקטיר אימורים דכל זמן דאיתנהו מעכבי ולערב שיקטיר אימורים אז הבשר יאכל, וזה דלא כמוש"כ תוס' ביצה (דף כ') סד"ה מאי בינייהו כו' (ועיין מש"כ לעיל בפ"ט הי"א ממעה"ק בזה) אבל קודם זריקת דמים אז הבשר אסור בהנאה אף בקדשים קלים דאע"ג דאין בהן מעילה לא נהנין עד שיזרק הדם וז"ב: והנה המשל"מ העיר דכאן הביא רבינו מתוספתא דאם שחט קרבן צבור שלא לשמו יזרוק הדם ולעיל בהלכות פסולי המוקדשין פט"ו גבי שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן אם היה שבת לא יזרוק, ובצל"ח הוכיח דע"כ בכבשי עצרת מיירי כאן דתני ויקטיר אימורים לערב וע"כ לאו בעולה מיירי ובחטאת פסול שלא לשמו יעו"ש. ונראה פשוט דהתם מיירי בהונפו הכבשים עם הלחם כמצותן א"כ תנופה קובעת שתיהן וכי שחט שלא לשמן אבד הלחם דאין להם הכבשים שהונפו קודם עמם וא"כ אח"כ אחרי שחיטה אינו מניף כלל דאין לחם נמצא דכבשים בלא לחם אין דוחין השבת והוה כקרבן יחיד שאינו דוחה השבת, אף דאבד הלחם משום השחיטה שהיתה שלא לשמה מ"מ לא דמי לשלא לשמו דהתם הפסול אינו ראוי לבוא רק עד סוף שחיטה, משא"כ פסול דבא בלא לחם הוא בא בפני עצמו וראוי להמצא קודם השחיטה והוא כקרבן שנמצא בע"מ שג"כ לא יזרוק וכיון שבאופן שהוא עכשיו בעת זריקתו אחר שנשחט שלא לשמו הוי בלא לחם שאבד הלחם שלא היה מי שיקדשם, באופן כזה בלא לחם לא היה ראוי מעיקרו לדחות השבת ותו דינו כקרבן יחיד שאינו דוחה שבת ששחטו בשבת שלא יזרוק הדם, אבל באופן שלא הונפו עם הלחם או בשאר קרבנות צבור שנשחטו שלא לשמן יזרוק הדם ובזה מיירי הכא ודוק. ובתוספתא הגירסא חטאת ששחטה שלא לשמה והוא לשם חולין דכשר ואינו מרצה, ועיין לעיל פסוהמ"ק פט"ו:

היו לפניו שתי בהמות כו' ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה ושחוט לכתחלה כו'. בזה פליגי לחד לישנא ר' אמי ורבה, וללישנא קמא ליכא מאן דפליג בהא לכן פסק כרבה דמשום הידור מצוה מביאין קדשים לבית הפסול ושוחטין בשבת גם את השמינה ולא איכפת לן מה דעבדינן בשבת משום דשבת הותרה אצל עבודה כדאמרו סוף פרק טרף בקלפי [וכש"כ דמתירין ציצית אם אינו מהודר אע"ג דהנך ציצית נזרקין כמו כל תשמישי מצוה וכן פסקו הט"ז ומג"א סימן ט"ו יעוי"ש] ומוכח דרב נחמן ג"כ סובר כן דאיהו אמר פ"ק דיומא (דף ז') דטומאה הותרה בצבור, ופריך מהיה עומד ומקריב מנחת פרים כו' ומשני אילים באילו של אהרן דאע"ג דקביע ליה זמן כיון דיחיד הוא מהדרינן וכבר פירשו בתוספות דמדבריהם הוא אלמא דמשום הידור מצוה דליתי בטהרה אומרין להביא אחרת אע"ג דמנחת נסכים היא סולת בלולה וחייב משום לישה ועביד מלאכת לישה ביוהכ"פ, דאם תימא דכבר נתקדשו בכלי מאתמול הלא איפסול בלינה עיין תוס' מנחות (דף ט"ו) ד"ה אפשר לשנותן וע"כ דמשום הידור מצוה דחינן יוהכ"פ וזה כרבה, וברור: אולם לדעתי יתכן הכוונה בגמ' כך, כיון דיחיד הוא מהדרינן דאין מביאין קדשים לבית הפסול דמצי לשאול על נדרו דהא ממון של כה"ג הוא וחולין הוי ויכול להיות דזה גופא הפתח דאילו ידע דתהא נטמאת קודם הקרבה לא הפרישה וכמוש"כ הפוסקים בחלה שנתערבה, וזה הנפק"מ בין יחיד לציבור אשר אין מובן לזה דהא לענין דחיה דטומאה ל"ש בין יחיד לציבור שכל שזמנו קבוע דוחה השבת והטומאה, ולפ"ז א"ש דשל ציבור ליכא מאן דשאיל עליה. ויתיישב ג"כ בזה מה דאמר לגבי פר אהרן דהותרה טומאה אף ע"ג דקרבן יחיד הוא (ועיי' בריטב"א) לא הוי כמו אילו משום דבפרק הוציאו לו (דף נ"א) אמר דפר אהרן אחיו הכהנים מקיבעא מתכפרי ורחמנא אפקרינהו בי גזא דאהרן לגבי אחיו הכהנים ולא מצי שאיל אע"ג דאיהו הוי המקדיש, [ומזה ראי' לאם הקדיש שליח דהשליח לא מצי שאיל על ההקדש] ולכן לא מייתינן קדשים לבה"פ משום טומאה דהותרה בקרבן שזמנו קבוע ודוק. ואולי יתכן דהגמרא אמר במנחת אילו של אהרן משום דהאיל קרבן יחיד רק דוחה הטומאה משום שזמנו קבוע ומנחת נסכים של האיל הלא דינו ככל המנחות דאמר מר ומנחתם אפילו בלילה ואפילו מכאן ועד עשרה ימים ואין זמנה קבוע כמו גוף הקרבן הוא אילו של אהרן לכן מהדרינן אטהרה אף למ"ד טומאה הותרה בציבור כיון דהוי מנחה של קרבן יחיד ואין זמנה קבוע, ואף דמנחות ונסכים דוחין השבת והטומאה מכל מקום אין זה רק דחוי' בהו ובעי ציץ לרצויי ומיושב קושיית תו"י (בדף ח') על הא דפריך וא"א הותרה בציבור הזייה למה לי אמאי לא אמר משום אילו של אהרן, דאילו של אהרן כיון דזמנו קבוע אע"ג דיחיד ג"כ הותרה טומאה אצלו רק במנחה דיליה הוי דחוי' ודוק: ולמאי דגריס בגמרא אליבא דרבה ואפילו נמצאת הראשונה כחושה, יש להעיר דנימא דנשחטה בטעות שאילו ידעו שהיא כחושה לא הקדישו בסכין קדושת הגוף והוי קדושים קדושת דמים בלבד, וכמו כל קרבנות צבור דאמר רבה בפ"ק דשבועות (דף י"א) דתמידין שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימין דלב ב"ד מתנה עליהן אם הוצרכו כו' ואם לאו יהיו לדמי נסכים וא"כ תו הוי כבעלי מומין מעיקרו דאיך חזי לנסכים ולכך אין טעונין העמדה והערכה [כמוש"פ תוס' שם ע"ב ד"ה אי הכי] וחזיא לפדיה וא"כ הך קדושה דנחתא לה ע"י שחיטה בסכין הוי ע"י טעות שלא ידעו שהיא כחושה. ואולי משום זימנין דמיטרפי או מיפסלי השאר וצריך להתכפר בכחושה ולכן ניחא להו דליהוי חל קדושה על הכחושה או דסכין עדיפא מכלי שרת ומקדש שלא מדעת ודל דעתו סכין מקדש עיין פרק התודה (דף ע"ט) בזה ויש לדבר מזה, ועיין זבחים (דף ו') תוס' ד"ה סכין מושכתן למה שהן בשם הערוך. ובאמת ר' יוחנן סובר דסכין לא מקדש שלא מדעת ורבינו פסק בפי"ב מהלכות פסוהמ"ק כר"י משום דרב אשי שקיל וטרי אליביה (בדף מ"ח) בשחט שני כבשים על ד' חלות. אך כבר חלקתי במק"א דלענין גופא דזבחא סכין מקדש שלא לדעת רק לענין הלחם דלאו גופא דזבחא סבר דגרע מכלי שרת דלית ליה תוך וא"ש לפ"ז. אמנם בעיקר הדבר יש לפקפק ואכ"מ: