אם נטמא וצריך להטבילו לתרומה כו' אבל לקודש מתיר ומנגב שמא יש [שם] דבר כו'. ריש פרק חומר בקודש לא כמדת הקודש מדת התרומה שבקודש מתיר ומנגיב ומטביל ואחר כך קושר בתרומה קושר ואח"כ מטביל, לשון לא כמדת צריך ביאור, והנראה עפ"י מה שפירשו רבנן בתוספות כ"א ד"ה דקיטרא ויש מפרשים דמנגיב איכא ט"א משום שהמים חוזרין ומטמאין ליה ולא סלקא להו השקה משום מעלה בקודש. ולפ"ז א"ש דבפסחים (דף ל"ד) קאמר שתילי תרומה שנטמאו ושתלן כו' אסורים לאכול ומסיק טעמא משום דאין זריעה לתרומה ומייתי דאין השקה להקדש משום דאין זריעה להקדש, וזה שאמר אעפ"י שמעלה זו דהשקה אינו מועיל לתרומה ג"כ דלתרומה גופא לא מהני זריעה, זהו דוקא בתרומה וקודש ששניהן שוין אבל בכלים שמשתמשין בהן תרומה וקודש אינם שוים דלזה לא עביד מעלה בתרומה דלא מהני השקה, וזה שאמר לא כמדת הקודש מדת התרומה שאעפ"י שיש לה מעלה זו דאינו מועיל זריעה בכ"ז לא כאשר בקודש כן בתרומה ואולי שמזה ידע דמעלות אלו אינם כולם לחולין שנעשו עטה"ק [דקמייתא גם לחולין שנעשו עטה"ק מוכיח לעיל י"ט דמדבגדיהן אינו מדרס לקודש יעו"ש] דחזינן שם בפסחים דמי החג שנטמאו השיקן ואח"כ הקדישן טהורין אעפ"י שהרי המה חולין שנעשו עטה"ק בכ"ז מהני להו השקה וכאן אמר דמנגיב ולא סליק למיא דאית בהו השקה, ובירושלמי שבקודש מתיר את החוטים ומנגב את הנקבים ואח"כ קושר, נראה דגריס שבקודש מתיר ומטביל ומנגיב ואח"כ קושר שנכנסו המים בין הנקבים בשעת טבילה לכן מנגיב ואח"כ קושר ובתרומה קושר ואח"כ מטביל עיי"ש ודוק:

האונן אחר שתם זמן אנינותו ומחוסר (כפרה) [כפורים] אחר שהביא כפרתו צריכין טבילה כו'. הנה רבוותא ריש פרק חומר בקודש בתוס' ד"ה האונן האריכו בפלפולים אם צריכין הערב שמש אם הם בכלל כל דבר הטעון ביאת מים מד"ס לאחר ביאתו מותר בכולן דתנן פי"א דפרה ורבינו מייתי לה לעיל ריש פ"ט וביותר בר"ש פ"א דטהרות ומסקי דטומאות שהן מד"ס אף לחולין בעי הערב שמש יעו"ש, וזה מדויק גם בדברי רבינו שבריש פ"י ה"ב כתב כל הטעון הערב שמש כו' בין מדברי תורה בין מד"ס, היינו מי שהוא טמא גם לחולין וז"ב. ונדחקו רבוותא טובא בכ"מ הא דנקט גבי מחו"כ בכ"מ טובל ואוכל בקדשים לערב. ולדעתי ראיה מבוארת דאין מחו"כ צריך הערב שמש והוא מדברי ירושלמי פ"ק דר"ה ה"א דמייתי ברייתא דתניא וכולן נזיר ומצורע מתכוונין ומביאין קרבנותיהם ברגל ופריך מצורע לא מחוסר כפורים הוא והא תנינן השמחה שמונה וא"כ ברגל לא יוכל לאכול שלמי שמחה, דמשלמי חגיגה לא פריך דאפשר באשה או בחיגר אבל משמחה פריך שפיר ומשני לא כבר איתותבת תמן ואר"י כו' בכהנים ובשעיר, פירוש דמקשה למ"ד דשלמים ששחטן מערב הרגל לא יצא י"ח א"כ בחל יום ראשון בשבת ליכא שמחה שמונה, ומשני בכהנים ובשעיר הכא נמי בכהנים ובשעיר פירוש דמיירי כגון דחל יו"ט ראשון להיות בשבת וליכא שלמי שמחה א"כ בכה"ג מכוון המצורע ומביא קרבנו ברגל. ואם נימא דמחוסר כפורים צריך הערב שמש אכתי קשה דאף אם חל יו"ט א' בשבת מ"מ ביום שלאחר יו"ט לא יאכל שלמי שמחה דהא בעי הערב שמש ואיך יתכוון ויביא קרבנותיו ברגל, וע"כ דאינו צריך רק טבילה ואח"כ יאכל שלמי שמחה. וזהו ראיה גדולה לדעתי: