Ohr Sameach on Mishneh Torah, Paschal Offering Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ואם ביטלה בשגגה פטור. נ"ב פירוש מקרבן ג"כ:
אף בשעת היתר הבמות. במשל"מ וכן אני מסתפק בחביתי כ"ג כו' ובשמעתין דפרת חטאת מוכח דחביתין קרבן צבור הוי דפריך ולוקמה במנחת חביתין והדבר צריך תלמוד עכ"ל, והנה התוס' מפרשין דמה פסח איתא בצבור ואיתא ביחיד כן חובות שקבוע להן זמן וא"כ חובות ליכא למימר בחטאות דליתא ביחיד בבמה גדולה דאף חוב שקבוע לו זמן כמו פר אהרן לא קרב בבמה גדולה וע"כ בעולות דשל יחיד קרב נדבה בבמה גדולה, ופריך ולוקמא במנחות דמנחת נדבה ביחיד קרב בבמה גדולה ובציבור איכא חובה והוא מנחת חביתין א"ל קסבר אין מנחה בבמה, וע"ז תמה הא מנחת חביתין הוי קרבן יחיד כדאמר ביומא יעו"ש [ובירושלמי יומא פ"ב חביתין קודמין לנסכים אעפ"י שזה קרבן יחיד עיי"ש] ובאמת הוא מנחת יחיד דאהרן הוא הכה"ג מביאה, אבל כולה שמועה זו אזלא לר' שמעון דאיהו סבר דלא קרבו אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן ור' שמעון אמר בסוף פרק התכלת לא מינו כהן אחר תחתיו [במת הכה"ג] ר"ש אומר משל צבור ומפיק מקרא חק עולם משל עולם, א"כ לדידיה איכא מנחת חביתין דאתיא משל צבור והוי קרבן צבור לכן איתא ביחיד ובצבור, ביחיד כשהכה"ג מקריב, ובצבור כשהציבור מקריב וא"ש דלא אמר מנחת העומר דבגוף מנחה זו לא אשכחן ביחיד ולא הוי כמו פסח דפסח ראשון קרב חובה בציבור ופסח שני קרב ביחיד חובה, ככה אשכחן במנחת חביתין דאיהו קרבן יחיד כשכהן גדול מקריב וכשהצבור מקריב הוי קרבן צבור, לכן קרב בבמה גדולה ליחיד הואיל ואי לאו יחיד מקריב מקריבין צבור, ועדיפא מהא דמתרגם בעולה בעולת חובה דיחיד לא קרב בבמה גדולה ורק עולה נדבה ולא הוי דומיא דפסח, וזה נאות לפירוש המתבאר בתוספות: ודע דהא דמסיק דלר"ש אין מנחה קריבה בבמה גדולה זהו במנחה הבאה בפני עצמה כמו מנחת חביתין אבל מנחת נסכים הוי בפלוגתא אם נסכים קריבין בבמה קטנה אבל בבמה גדולה ודאי קרבו, ומה דכתיב במנוח ויקח את גדי העזים ואת המנחה הוא מנחת נסכים ולכן אמר דלר"ש דסבר דבמות מותרין בשילה א"ש דמנחת נסכים קרב בבמה קטנה ודוק: ומה שחקר עוד המשל"מ אם נשים כשירות, נ"ב הדבר מפורש בתו"כ דכשרים ועיין בזה בירושלמי מגילה פ"א הי"א תני אחד האיש ואחד האשה ובק"ע ופ"מ שם. ומש"כ שם עוד לענין טמא דהזר מקריב וה"ה טמא, נ"ב סוגיא ערוכה בזבחים (דף ט"ז) דאין מקריב עיי"ש:
אחר שמקטירין קטורת כו'. עיין כס"מ, ובירושלמי אמר עוד טעם אחר על הא דקטורת קודמין לפסח משום דבתמיד של בין הערבים היתה קריבה קטורת בין איברים לנסכים כדתנן פ"ג דיומא (אם כי לא מצאתיו בדברי רבינו) וכן מפורש בירושלמי פרק תפלת השחר דהקטורת בערב אחר האיברים ולכן יקדמו הקטורת לפסח כדי שאחר הקטרת יקריבו הנסכים ויהיו נסכי התמיד רצופין עם הקרבת התמיד כמו בכל יום רק בהפסק קטורת לבד, וזה פירוש הירושלמי כדי שיהיו נסכי תמיד קרבין עמו היינו עם התמיד וז"ב בפירושו. ובסמיכת נרות לקטורת פסק כהבבלי דליכא שום פלוגתא בהא ודוק:
ואם שחטו אחר חצות קודם תמיד של בין הערבים כשר. ויהיה אחד ממרס (בדמו) [בדם הפסח] עד שיזרק דם התמיד ואח"כ יזרוק דם הפסח אחריו. הנה לפי מה שפסק רבינו בפ"ט מהלכות תמידין ומוספין עבר ושחט את שאינו תדיר תחילה מקריבו ואח"כ שוחט את התדיר, וגם כאן בפסח אמר שם בפרק כל התדיר (דף צ"א) דזורק דם הפסח ואח"כ שוחט התמיד ומשנתינו מיירי בשחט אחר כך התמיד ג"כ, דיקא נמי דלא תני עד שישחוט ויזרק התמיד, היה נראה מלשון רבינו ג"כ דסמיך על הך דיקא נמי ומיירי דשחט אחריו התמיד, אבל זה דחוק לומר כן. וכן צריך לדקדק דלפי סברתו היה לו לומר עד שיזרק דם התמיד ויקטיר קטורת ויטיב הנרות כיון דהם תדיר וקדמי לפסח, ולכאורה זה ראיה דמיירי דשחט התמיד אחריו וזה דוחק גדול. אולם עמדתי על שיטתו בס"ד, דנתבונן מה מדמה הגמרא משנתינו להך דשחט שאינו תדיר. דתמן השאינו תדיר הוא צריך להיות מאוחר מצד מעלה דתדיר קודם וזה ענין כללי, לכן בקדם ושחטו גומר מה שהתחיל ואח"כ שוחט התדיר, אבל כאן בפסח שמאוחר משום שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר אלא בין הערבים, א"כ הלא הוא ענין פרטי שהקפידה התורה עליו שיהא מאוחר הפסח לכן אם קדם ושחטו מניח הפסח ושוחט התמיד וזורק דמו, אולם הביאור הוא דסובר הגמרא דבין הערבים ובערב כתיבא רק על שחיטה שתזבח בערב כתיב ושחטו אותו כו' בין הערבים לא על זריקה כלל, והכא מה שממתין בזריקת דמו עד אחרי זריקת דם תמיד הוא מצד שתדיר קודם ותמיד תדיר ומוקדם לפסח. ושפיר בעי דהא אמרינן במעלה דתדיר דאינו מניח את שאינו תדיר והכא שעל שחיטה דקפיד רחמנא שיהא מאוחר הלא כבר נשחט ואי משום זריקה הלא הוא רק משום מעלה דתדיר ואיך מניח את שאינו תדיר וממתין עד שיזרק התמיד, דא ברירא דמלתא ודו"ק, ואח"ז מצאתי כן בש"א: ונבאר קצת שיטת הירושלמי דסובר דהא דתמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בט' ומחצה הוא מקרא דבין הערבים חלקהו שתי שעות ומחצה לכאן ושתי שעות ומחצה לכאן ושעה לעיסוקו כדאמר ריב"ל בתלמודא דילן, ואח"כ פריך ויקרב פסח תחלה ותמיד אחריו, פירוש אע"ג דשאינו תדיר הוא הפסח, אבל על הא דערבי פסחים נשחט התמיד בשבע ומחצה כו' פריך כיון דלא מצית לקיים בין הערבים של התמיד א"כ יהיה הפסח קודם והתמיד אחריו בשמונה ומחצה ויהיה בין הערבים דתמיד מקויים כמצותו, ומשני אם אומר את כן נמצאת מבטל בין הערבים של פסח דתמיד את מקיימו לאחר זמן ודפסח אימתי תקיימו לכן הפסח נשחט בשמונה ומחצה ושעה אחת לעיסוקו וזה חלוק הבין ערבים, והוא תירוץ על קושיית רבא בתלמודין, ופריך אח"כ ויקריב פסח תחלה ותמיד אחריו, והוא ציון בפ"ע על בבא דסיפא בע"פ שחל בע"ש דנשחט בשש ומחצה וקרב בשבעה ומחצה והפסח אחריו נמצאת שאינך מקיים בין הערבים כפשוטו בין בתמיד בין בפסח א"כ יוקדם הפסח והתמיד אחריו, ומשני יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים בלבד, זהו פירוש האמיתי של הירושלמי ועיין ש"ק. ופריך אח"כ ויקרבו שניהם כאחת א"ר ייסה כבש שני ואין פסח שני וזה ברייתא ערוכה בספרי פרשת פנחס עיי"ש. ונראה דהקושיא היא דאי מטעם דיאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים הלא לא קאי רק על שחיטת הפסח אבל זריקת דמו והקרבת אימוריו יהיה עם הפסח כאחד ותיכף לאחר שחיטת תמיד ישחטו הפסח ואח"כ יקריבו שניהם כאחת, ומשני כבש שני כו' דכתיב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים היינו שכבש התמיד יהיה שני לתמיד של שחר מקרבנות הצבור הטעונים בין הערבים אבל לא שיהיה כבש הפסח שני בין הערבים, וחזינן דעל עשייה דהיינו זריקת דמו קפדא רחמנא שיהיה כבש שני ואין פסח שני וזה ברור. ועיין זבחים (דף ד) דתעשה על זריקה והקטרה קאי עיי"ש: ולפ"ז א"ש מה דתנן ומייתי לה בירושלמי שם הלכה ג' יכול אם קדם פסח לתמיד לא יאוחר התמיד ת"ל תעשה ריבה דתעשה קרא יתירא הוי דכתיב את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ואם הקדים לפסח יכול לא יאוחר התמיד ולא יהיו מקריבין אותו. וזה פלא לפום שיטת תלמודין דרק משום דיאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים כתביה רחמנא שיהא מאוחר הפסח, א"כ כי הקדים הפסח הלא הפסח נשחט שלא כדין שצריך להיות מאוחר אבל בתמיד אין כאן שום שנוי ומהיכי תיתי לומר שלא יקריבו התמיד, וע"כ דהך ברייתא סברה כשיטת ר' ייסא בירושלמי וברייתא דספרי פרשת פנחס דכבש שני ואין הפסח שני א"כ גבי עשיית התמיד שכוללת כל מילי דתמיד קפדא רחמנא שיהיה קודם התמיד לפסח ויהיה שני מהנשחטים אחר חצות ומקרבנות צבור לתמיד הראשון ואם הקדים הפסח הלא אין כבש שני רק הפסח שני וא"כ נעשה שנוי בהלכות התמיד שהוא אינו שני רק שלישי לכן שפיר בעי קרא להכשיר את התמיד שיהא מאוחר. וכיון שזכינו לזה א"כ לשיטת הירושלמי לק"מ קושיית הגמרא דאף אם עבר ושחט הפסח ג"כ מניח דמו ושוחט התמיד וזורק דם התמיד דרחמנא קפיד עליו לחודיה שיהיה כבש שני ולא פסח שני, ואין זה בשביל מעלת התדירות אשר הוא ענין כללי שתדיר יהיה קודם רק הוא ענין פרטי שנאמר בתמיד שיהיה קודם לפסח ומבעי לן קרא יתירא להכשיר את התמיד אם שחטו לפסח קודם, ורק בדיעבד אכשריה רחמנא אבל לכתחילה צריך שיהיה כבש שני בעשיותיו ואינו מסוג דקדם ושחט לאינו תדיר ברישא. ובזה א"ש דהקטרת אימורין לא נכלל בהך דכתב רחמנא תעשה כדאמר בזבחים (דף ד') סד"א אפילו שפיכת שיריים והקטרת אימורין כללא קמא מרבה עשיות ותו לא, וכן הא דפסח מאוחר להקטרת והטבת הנרות הוא משום שיאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר אלא בין הערבים, וזה רק על שחיטת הפסח דבו כתיב בערב ובין הערבים והכא דכבר נשחט ורק משום תדיר אינו מניח דם הפסח עד שיגמר קטורת והטבת הנרות, וזה ברור בכוונת רבינו עפ"י בירור שיטת הירושלמי ודוק: אך צע"ק הוא דאמר בירושלמי א"ר אבין מתניתא אמרה פסח עצמו כשר אין תימר פסול כמי שלא קדמו, וממאי דילמא אם שחט הפסח קודם לתמיד פסול משום דשני ממה דכתיב בפסח בערב ובין הערבים וקרא מיבעי לאם שחט התמיד קודם ואח"כ שחט הפסח וזרק דם הפסח קודם סד"א יופסל התמיד משום דעשיותיו היינו גם זריקתו בעי שיהא כבש שני וכאן הפסח כשר דנשחט אחר התמיד קמ"ל קרא דיאוחר התמיד וזה דוקא בנזרק הפסח קודם דאין זה שנוי מהלכות הפסח אבל היכי שנשחט קודם התמיד דעל שחיטתו קפיד רחמנא שיהא מאוחר בערב ובין הערבים אימא אין ה"נ דפסול דשינה ממש"כ בהלכות הפסח וצ"ע:
השוחט את הפסח בזמנו והיה לו כזית חמץ ברשותו לוקה כו'. בגמרא פרק תמיד נשחט השוחט את הפסח על החמץ ר"ש אומר הפסח בי"ד לשמו חייב ושלא לשמו פטור ושאר כל הזבחים כו' ובמועד לשמו פטור כו' ופרש"י משום דר"ש לטעמו דסבר דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה. ובתוספות תמהו ע"ז דמפרש בפרק כה"ד טעמייהו דרבנן דילפי משחיטת קדשים בחוץ דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ור"ש סובר דחולין מקדשים לא ילפינן א"כ כאן בשוחט פסח על החמץ דהוי קדשים ניגמר מקדשים בחוץ דשמה שחיטה גם לר"ש, ונראה לי עפ"י מה שהקשו התוס' התם למה לרבנן לילף משחוטי חוץ ניגמור מאותו וא"ב גופיה דנוהג בקדשים אע"ג דלאו שחיטה ראויה הוי השני דהוי מחוסר זמן, וזה לק"מ לדעתי, דמזה לא מצי למילף דאם תאמר דשחיטה שאינה ראויה לא הוי שחיטה ואינו עובר משום אותו וא"ב הלא שפיר שחיט השני ולא הוי מחוסר זמן רק דהא הפכא כיון דלא הויא מחוסר זמן וכשר תו שחיטתו ראויה וכשר לקרבן והוי שחיטה ראויה ועובר בלא תשחטו או"ב ותו הוי מחוסר זמן, נמצא דמי עשאו לשחיטה שאינה ראויה הלאו דאו"ב וכי כתבה התורה או"ב לא תשחטו הלא על השחיטה אשר היא שחיטה ראויה זולת איסור או"ב שעושאו למחוסר זמן ומשום זה הוי שחיטה שאינה ראויה, אבל בשוחט הטריפה שבלא הלאו דאו"ב הוי שאינה ראויה מנא לן לחייבו דכי כתבה התורה או"ב לא תשחטו הוא על שחיטה הראויה ולא טריפה שאינה ראויה בלא הלאו דאו"ב, והא דיליף משחוטי חוץ דהתם כתיב החיוב על השחיטה אף דבלא האיסור לשחוט קדשים בחוץ ג"כ לא היה ראוי לשוחטו בחוץ היינו דקדשים שנשחטו אסורים באכילה עד שיתירום ארבעה עבודות ובחוץ אין מקום לעבודות ואין מי שיתירו ויפקיענו מידי איסורו שנאסר בהקדישו, וכזה פרש"י בשילהי האיש מקדש מה שלי בשלך אסור דמי יתיר הנאה שנאסר בה מחיים אחרי שאין דמו נזרק (יעוין בתוס' שם ואכמ"ל) א"כ כי כתבה התורה שחיטה בקדשים בחוץ הוא על אופן שאינו ראוי להיות נאכל זולת האיסור שאסור לשוחטו בחוץ וקריא רחמנא שחיטה, הוא הדין ילפינן לשוחט או"ב טריפה דאינו ראוי מטעם טריפה ודוק: ובזה אתי שפיר קושי' התוס' ב"ק (דף ע"ו) ד"ה והלא זריקה מתרת על הא דיש רוצים לתרץ דצריך קרא למעט רובע ונרבע דילפינן מקדשים בחוץ דא"כ השוחט טריפה חולין בעזרה נילף מגופי' יעו"ש והיינו דכמו דפסול רובע ונרבע עפ"י עד אחד דהוא פסול הנוהג בקדשים ילפינן מקדשים בחוץ כן בחולין נילף טריפה דהוא נוהג בחולין מאיסור דחולין בעזרה וכיון דבלא זה הוי שחיטה שאינה ראוי' תו לא איכפת לן אם אינה ראוי' מחמת דבר אחר, אבל לפ"ז אתי שפיר דבקדשים בחוץ לולא האיסור והחיוב על מה ששוחט בחוץ גם כן לא הי' מותר באכילה קדשים שנשחטו בחוץ א"כ האיסור הוא על מה שאינו ראוי זולת האיסור לכן לא איכפת לן אם נתוסף עוד איסור, אבל בחולין בעזרה לולא האיסור דחולין בעזרה הי' שחיטה הראוי' לאכילה לכן כי אינה ראוי' לאכילה מצד אחר שהוא טריפה לא הוי שחיטה לענין איסור חולין בעזרה והוי שחיטה שאינה ראוי' ודו"ק: וכיון שכן נתבונן טעמא דר"ש דלא יליף. ונראה משום דעיקר אזהרה וחיובא דקדשים בחוץ הוי משום ולא יזבחו זבחיהם לשעירים, וטעמו דיהיו נזהרים להקריב באיסור במה וכמו דמצאנו דר"ש סובר דאף על הסלע או על האבן חייב משום דאשכחן בקדשי במה שהקריב מנוח על הצור, לכן כאן בקדשים דאע"ג דאינן ראוין לאכול מכל מקום הואיל והוי שחיטה בקדשי במה דעיקר הקרבתן בחוץ לכן מקריא שחיטה לחייבו עליו בחוץ אע"ג דאינה ראויה באכילה בחוץ, ולכן כאן מלבד דפסול שלא לשמו הנוהג בפסח וחטאת דהמה דברים שאינן נוגעים בבמה נראה אף אם שחט בפסול פיגול דפסול דאיסור פיגול נוהג בכל הזבחים שקרבין בבמה כמו עולה ושלמים [ובשוחט על החמץ איכא איסור פיגול כיון שהפסח כשר ואיכא כהרצאת כשר כך הרצאת פסול והוי כשלא לשמו בשאר זבחים דלא עלו ואין מוציאין מידי פיגול] מכל מקום אין הלאו דלא תשחט על חמץ מטעם דהוי כקדשים בחוץ ולכן הואיל דבפנים שחיטת קדשים ראויה נינהו כי הוי שאינה ראויה פטור, ור"ש אומר דחולין בחוץ לא ילפינן מקדשים בחוץ וטעמו כמו שבארנו ודוק:
ואחד המקטיר אימורין כו'. ירושלמי פרק תמיד נשחט ה"ד הקטיר אימורין על החמץ אית תניי תני חייב ואית תניי תני פטור מ"ד חייב דם מכל מקום מ"ד פטור זבח מה זביחה מיוחדת שהיא מעכבת הכפרה יצאו הקטר אימורין שאינן מעכבין את הכפרה, הפירוש פשוט דמשמע ליה דם זבחי אפילו שפיכת שיריים שעל היסוד שאינן מעכבין הכפרה ואפ"ה חייב בשופך על החמץ כש"כ מקטיר את האימורים דחייב ועיין זבחים (דף י"ג ודף קי"א) עיי"ש ודוק. מלק עוף על חמץ אית תניי תני חייב כו' פטור מ"ד חייב דם מכל מקום ומ"ד פטור זבח יצא עוף שאינו זבח, ריב"ז בעא קומי ר' יוסי מ"ד חייב ניחא מ"ד פטור מ"ט א"ל למדין עונש מעונש ואין למדין עונש מפטור. ונראה דמפרש דפליגי אם מלק העוף אם חייב אח"כ על הזייה ומצוי שלהן על חמץ לכן בעי דבשלמא למ"ד חייב ניחא דכמו דיליף לקמן רבנן דקסרי מה זביחה מיוחדת שחייבין עליה בחוץ כו' א"כ במלק בפנים והעלה בחוץ חייב ולר"ש אף במלק בחוץ והעלה בחוץ חייב לכן כאן אם מלק עוף והזה דמו או הקטירו על חמץ חייב אבל למ"ד פטור מ"ט, א"ל למדין עונש מעונש דבקרא כתיבא לא תשחט על חמץ דם זבחי מקרא דדם מרבה זריקה א"כ על איזו זריקה או הקטרה חייב בזמן שמתחייב על השחיטה וכמו שבר עונש הוא על שחיטה כן הוא בר חיוב על זריקתו והקטרתו ואין למדין עונש מפטור, פירוש היכי שעל המליקה שלו אינו בר חיובא אין חיוב ג"כ על זריקתו והקטרתו שבמקום שיש עונש על שחיטתו אתרבי לעונש על שאר עבודותיו יצא בעוף שאינו בר חיוב על שחיטתו ומליקתו כן אינו בר חיובא על זריקתו והקטרתו, וזה פשוט:
ובעל הזבח נוטל פסחו עם העור שלו כו'. בגמרא תנא כל אחד נותן פסחו בעורו ומפשיל לאחוריו אמר רב עיליש טייעות הכוונה דקדשים נפסלין בהיסח הדעת ובעי שימור ותנן בפרה פ"ז נותן את שלו לאחוריו ואת של חטאת לפניו ואם נתן את של חטאת לאחוריו פסול היו שניהן של חטאת כו' מפני שאי אפשר, ובפירוש המשנה ואמר יתברך למשמרת למי נדה בזמן שהן שמורין הן מי נדה ולכן ישימם נכחו עד שיהיו שמורים נוכח עיניו וכן בפרק י' מה"פ יעו"ש, וא"כ היה צריך להשים הפסח לפניו ואמאי מפשילו לאחוריו, אכן היסח הדעת פסול טומאה כמו דאמר ר"י בפסחים (דף ל"ד) וכיון שנותן פסחו בעורו א"כ העור לא בר קבולי טומאה הוי כ"ז שלא נתעבד וכמוש"כ רבינו בהלכות מעשה הקרבנות פ"ח ועיין משל"מ הלכות כלים פ"ב בזה, ואמר רב עיליש שזה מדינא שנותנו בעורו אבל הך דמפשילו לאחוריו הוא רק דרך הסוחרים ולייפות עשו כן ולכן רבינו שלא זכר הך דמפשילו לאחוריו השמיט גם הך דנותן פסחו בעורו ופשוט: וכזה נ"ל טעמא מש"כ רבינו לקמן פ"ד ה"ג והוא מירושלמי בנטמאו מקצתן אם לא התחילו הטהורים לאכול זכו בחלקן של טמאים ואם התחילו הטהורים לאכול כו' אלא חלק הטמאין ישרף, דהטעם משום היסח הדעת שכיון שנטמאו תו אסחי דעתייהו מן הבשר אבל כי לא התחילו הטהורים לאכול תו דעתייהו על כל מה שישאר מן הפסח ולא אמרו בזה אין אדם משמר מה שביד חבירו (חגיגה פ"ב) וכמו שאמר בירושלמי על ישנו כו' דמשום היסח הדעת יעו"ש וברור: ובזה יתבאר דברי הגמרא בתמורה (דף כ"ב) אבודה בכוס מהו כו' כגון שקבל דמה בשתי כוסות ואבד אחד מהן כו' אליבא דמ"ד כוס עושה חבירו שירים הנ"מ היכי דאיתנהו לתרווייהו כו' אבל הכא הא ליכא כו' ועל הכוס בעי לא על הזבח וכבר תמהו על פי' רש"י שלפנינו, ולפ"ז צ"ע הא נפסל הדם בהיסח הדעת ואף דבתוספת חגיגה (דף כ"א) כתבו דכל אבודה לא הוי היסח הדעת ודוקא היכי שבידו ומסיח דעתו ממנו הוי היסח הדעת, הא בירושלמי בפ"ז דשקלים מייתי מהך משנה דבשר שנמצא בעזרה דהיסח הדעת טעון עיבור צורה יעו"ש, ולאמור דראהו איש זר רק הי' אבוד מן הכהן המקבל והזורקו דא"כ בכה"ג לא הוי אבוד ומבעי לי' לעיל אבוד מן הרועה כו' ונראה דר"פ לטעמי' דאמר בפ"ק דפסחים דאף למ"ד טומאת משקין דאורייתא משקי בית מטבחייא הלכתא גמירי לה דטהור וכן פסק רבינו בפ"י מטו"א דדם קדשים אינו מקבל טומאה כלל יעו"ש וכיון דהיסח הדעת פסול טומאה הוי ודם קדשים אינו מקבל טומאה לא נפסל בהיסח הדעת לכן בעי ר"פ אבודה בכוס מהו ודו"ק:
ומקטירין חלבי פסחים כל הלילה. פירוש מן התורה דמדבריהם אין מקטירין אלא עד חצות (פ"ד ממעשה"ק הל"ב) ובפרט שאינו נאכל אחר חצות מדבריהם ואסור לאכול קודם הקטרת אימוריו ופשוט מאוד:
ואם שחטו כולן בבת אחת כו'. נ"ב קדושין (דף מ"א) מנין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד, וצ"ל בכת אחת:
הואיל ואין לו נסכים לתקוע בשעת נסוך תוקעין בשעת שחיטה. הוא בירושלמי, וכן הא דאין אומרין שירה אלא על היין הוא במקום שיש נסכים הא בפסח היו אומרים בעת שחיטתו ועיין בתוס' בשם ר"י יעו"ש. ובאמת דכל עיקר שירה דאינה אלא בקרבנות צבור יליף מקרא דותקעתם בחצוצרות כו' על עולותיכם בפ"ב דערכין יעו"ש, ובזה א"ש מה דאמר ר' מאיר שם דהשיר מעכב הקרבן אף דנסכים גופייהו לא מעכבי, דזה אינו אם לא נסכו בעת הבאת הקרבן היו יכולים לאמר בשעת הקרבה וכמו בפסח יעו"ש, ורש"י פירש בפרק מי שהיה טמא צ"ה כפסח ראשון שטעון הלל בשעת שחיטתו ולקמן אמרינן נביאים שביניהם תקנו להם שיהיו אומרים על כל פרק ופרק כו' ובאמת הוא קרא מפורש גבי פסח דיאשיהו והמשוררים בני אסף על מעמדם דמורה דהיה בעת שחיטתו והקרבתו כמפורש כל הפרשה שמה יעו"ש אלמא דהיה שיר בעת הקרבת הפסח: ובזה נראה לנו לפרש בפסחים פרק אלו דברים אמר ר' שמעון בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואיברים ופדרים כשירים כל הלילה ודוחין את השבת, ובתו"כ דבורא דחובה פרשה י' ר"ש אומר חביבה מצוה בשעתה שהקטר חלבים כשירים כל הלילה ודוחין את השבת בשעתן ואין ממתינין להן שיקרבו עד מוצאי שבת. ולכאורה הא עיקר הילפותא דהאיברים מקטירים בשבת גופיה מטעם דכתיב עולת שבת בשבתו ובזה צ"ל איברים ופדרים ולמה השמיט בתו"כ איברים ופדרים. והנראה דמאברים ופדרים אין ראיה דאימור להכי היו מקטירין בשבת משום שהקטרת האיברים קודמין לנסכים דכתיב עולה ומנחה זבח ונסכים וכדמסדר אביי ביומא יעו"ש, ולא היו אומרין שירה אלא בשעת נסכים ואם לא היו מקטירים בשבת הלא היו הנסכים קרבים בלילה ואין אומרים שירה אלא ביום וכדיליף בערכין מה כפרה ביום אף שירה ביום ואם היו הנסכים קרבים למחר הלא פסק רבינו דנסכים הבאין בפני עצמן אינן טעונין שירה וכמו דבעי לה שם (דף י"ב) ויעוין תוס' שם ובירושלמי תענית דפליגי בזה אמוראי [ועיין בתוס' ראש השנה (דף ל') ד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר ובמנחות (דף כ') אדרבא כפרה ושמחה כו' עיי"ש הרי דעם דם אתי ודוק] וא"כ ידחה מצות שירה לכן א"ש הגירסא דתורת כהנים דאין כתוב אלא שהקטר חלבים והכוונה בפסח דאין טעון נסכים ושירה שלו הוא בעת הקרבתו ואפ"ה אימורים שלו קרבין בשבת ואין ממתינין עד לערב, וזה רק משום חביבה מצוה בשעתה, והוא דיוק נכון בתו"כ: ומה שכתב רבינו על כל קריאה כו' מקורו בשילהי סוכה (דף נ"ד) שייר ערב הפסח כו' שייר ערב הפסח שחל להיות בע"ש אפיק שית כו' וכפרש"י שם, ויעוין בתוס' שם באורך דפליגי דסברי דעל כל פרק היה תקיעה, והמעיין יראה כי אם היה שוהה בשחיטתו והיה לאמר שלשה פעמים הלל היו תוקעין שלש פעמים ואם היה מעט ולא היה לאמר רק פעם אחד הלל היו מפסיקין בפרקים וכמו תמיד שהיה תשע תקיעות כן עשו תשע תקיעות בפסח וזה הקפידא רק שהואיל שאין נסכים עשו כן בשעת שחיטתו, וכן נראה סברת רבינו דהביא ע"ז לשון הירושלמי דהתקיעה כמו בניסוך דתמיד ודו"ק היטב:
והשלישית עומדין במקומן בעזרה. פירוש דאסור לישב בעזרה כדמפרש בירושלמי רק בסמיכה לכותל, אמנם בתוספתא אמר ראב"י דשלישית ישבה בעזרת נשים משום דסבר דפסח בראשון נשים רשות ואינן דוחין השבת וא"כ ליכא נשים בעזרת נשים בשבת דאם עושין אותן טפילה הלא סגי בבני חבורה הנותרים לכן יושבין בעזרת נשים:
אבל הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום כו' אינן דוחין את השבת שהרי אפשר לעשותן קודם שבת. הנה בריש פרק אלו דברים פליגי ר"א ורבנן במכשירי פסח אם דחו שבת. וכבר פירשו בתוס' דר"א סבר בריש פרק ר"א דמילה דכל מכשירי מצוה דחו שבת שתי הלחם ועומר ולולב מצה ושופר וסוכה יעו"ש רק ר"א לדבריהם דרבנן אמר ע"ש. אך הקשו א"כ ממה יליף ר"א אי מכל הנך הא יכול לקיים מצותן בעת הדחייה אבל פסח אינו נאכל אלא בלילה, ואם תאמר דזה לא חשיב פירכא א"כ למה לן קרא במועדו להורות דפסח דוחה שבת נילף מהתם. ונראה דאין זו קושיא דכבר פירשו לעיל בהא דאמרו דאתיא עשה דפסח ודחיא עשה דהשלמה והקשו הא לא הוי בעידנא ותירצו דכיון ששחטו עליו וכיון שתאמר שראוי להקריב וראוי לאכול תו שוחטין וזורקין עליו אף אם לא יאכל דאכילת פסחים לא מעכבא רק שיהא ראוי לאכילה בעינן וכיון דנשחט ונזרק הרי כבר יצא ידי פסחו וקיים העשה דפסח א"כ הלא קיים מצותו ביום בעת הדחייה. ומעתה הא דהקשו דא"כ במועדו גבי פסח למה לן דאמר ליה עקיבא עקרתה כו' במועדו כו' ניחא ¹ דאיהו סבר דבמועדו לא צריך על שחיטת פסח דילפינן מכל הנך מצות דדחו שבת וע"כ גלי קרא דבמועדו שאף מכשירים דחו שבת, ואם תאמר אמאי לא יליף על מכשירים ג"כ מכל הנך מצות דדחו שבת הן ומכשיריהן, נתבונן נא בסוגיא דשבת שם דאמר דמודה ר' אליעזר שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו שהוא חייב מ"ט אמר רב יוסף לפי שאין קבוע להם זמן א"ל אביי אדרבא מדאין קבוע להן זמן כל שעתא ושעתא זמניה הוא כו', וצריך ביאור סברת רב יוסף מאי קס"ד. והנראה דר' עקיבא כללא כייל כל שאפשר לעשותה מערב שבת אינו דוחה שבת ופירש בירושלמי הגע עצמך שנולדה בו יבלת בשבת ומשני מין יבלת ראוי להיות מאתמול וכן בהזייה הואיל ושם הזייה ראויה מאתמול, והנה ביבמות פ"ק (דף י"ד) בהא דאמרו במקומו של ר"א היו כורתים עצים לעשות פחמין בשבת ופירשו בתוס' במתכוין היו מביאים עצמן שיהיו צריכים לכך מפני חבוב מצוה, הלא דסברתו דאף שיכול לקיים ולעשות מע"ש בלא דחייה, בכ"ז הואיל ולא מטא זמן חיוביה הוי כמאן שלא הגיע חיובו ואינו צריך לדאוג ולהכין כלל צרכי מצוה על מחר ולדידיה כמו לרע"ק הכלל כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה שבת כן לר"א כל מצוה שאין חיובה מערב שבת דוחה שבת דלא שייך לומר שהיה לו להכין מע"ש כיון דלא מטא זימניה, משא"כ בציצית ומזוזה שהחיוב חל מע"ש א"כ היה לו להכין מע"ש וכיון דמטא החיוב בע"ש אינו דוחה המצוה שבת, ואין לומר כיון שכן אם יקנה בגד בשבת או נעשה בן י"ג בשבת דמטא זמן מצותו בשבת לידחי מכשירי ציצית ומזוזה שבת, ז"א כיון שמין מצוה זו אינה מיוחדת אל היום ויכול להיות חיובה גם מע"ש אינה דוחה שבת כמו לרע"ק באופן שלא היה יכול לקיימה מע"ש הואיל ומין שלה יכול להיות מאתמול כן לר"א על החיוב אם יכול להיות חיוב המצוה מע"ש אינה דוחה שבת וזו סברה נכונה: הגה"ה
ולפ"ז הא דאמר ר"א סוכה דוחה שבת פירושו רק ביום ראשון ובלא זה אין חובה לאכול בסוכה רק יום ראשון, דמה דאמר ר"א ארבע עשר סעודות חייב לאכול בסוכה הא אמרו חזר בו ר"א יעוין סוף פרק הישן, ורק אביי מקשה ליה דזה הוי שייך במצוה שאינה נוהגת רק פעם אחת כיון שחל חיובה מיום הקודם והיה לו להכין מאתמול לא דחייא שבת ולא דמיא להנך, אבל מזוזה וציצית דכל שעתא ושעתא זמנו הלא הזמן של המצוה תדיר ואם מתבטלת שעה אחת הלא אותו שעה אינה חוזרת ומעות שאינו יכול לתקן דמצות שעה זו לא יקיים לעולם [ועיין תוס' ד"ה ושוין] א"כ החיוב של המצוה של הציצית ומזוזה דשבת הוא חיוב בפני עצמו שלא הגיע טרם שבא הזמן שנתחייב בו, דמה שמחוייב היה מאתמול הלא אינו משום שהיה צריך לעשות ציצית לקיים מצות לבישת ציצית או עשיית מזוזה דזמן שבת רק כדי לקיים מצות ציצית אותו יום ושעה דחול שכבר עבר ועליו אין אנו דנים עכשיו, א"כ חיוב לבישה דציצית ועשיית מזוזה של שבת עוד לא הגיע חיובם מאתמול טרם שהגיע היום, וא"כ לידחו שבת מקו"ח דמצוה חשובה היא שנוהגת תדיר, וזה שדייק אביי אדרבא מדאין קבוע להם זמן כל שעתא ושעתא זימניה הוא היינו דהשעה שהיא עכשיו לפנינו זימניה הוי ולא הגיע החיוב מאתמול וכל שעתא חיוביה בפני עצמו הוא וא"כ ידחו מכשירים שלהם שבת כיון שחיוב מצותם לא היה מע"ש דאז היה חיוב מצות אותו שעה בעצמה הנוכחי של חול ולא הגיע חיוב מצוה של שבת, זה ביאור דברי הגמ' בעומק: וכיון שכן נתבונן נא במצות פסח דנאמרה לישראל הלא כיון שהן בדרך רחוקה או חוץ מאכילתו או חוץ מעשייתו פטורים מפסח אימת יבוא החיוב עליהן, ועל כרחין דהחיוב חל עליהם מקודם י"ד שיכינו עצמן ליטהר ולעשות הפסח, ואף להך תנא דאמר אליבא דר"א פרק מי שהיה טמא דמאסקופת העזרה ולחוץ הוי דרך רחוקה פירש בפירוש המשנה לרבינו דהכוונה אם אנוס ואינו יכול להכנס בעזרה אין שוחטין עליו [ולשון הגמרא לא משמע כן ע"ש] וערל שלא מל אמר ר"א דענוש כרת אף אם הוא בשבת שהיה לו למול מאתמול, ועיין בסוף פרק האשה בהא דאמרו דאיזמל אינו דוחה שבת פירש"י דמילת זכריו מעכבו מפסח אע"ג דאנוס הוא ובאונס אין מעכבו מלעשות הפסח וכמו שאמרו ביבמות פרק הערל כגון שהיה אביו ואמו חבושין בבית האסורים שוחטין וזורקין עליו, בכ"ז כאן הואיל וידע מאתמול שלמחר לא מצי להימול היה לו להכין איזמל מערב. א"כ חזינא דהחיוב של הפסח רמיא מקודם שהגיע זמן שחיטתו ואולי החיוב רמיא מיום ששואלין ודורשין קודם הפסח וכמו דאמרו פ"ק דפסחים לענין ביעור אם יצא ואין דעתו לחזור יעו"ש. והא דאמרו בזבחים נפ"מ לענין להטמא לקרובים בין מטא זמן שחיטת פסחו ללא מטא זמנו, הוא דוקא במקום דאיכא מצוה אחרינא של טומאת קרובים לכן צריך לטמא דלהפסח אינו רק בגדר הכנה ומצוה אחרינא כבר הגיע זמן חיובה וקיומה. וכיון שכבר מחוייב במצוה זו של עשיית הפסח להכין לה דאל"כ איך יעשו ישראל הפסח הלא כולם יהיו בדרך רחוקה ומכש"כ נשים שאינן מחוייבות לעלות לרגל, וכיון שכבר הגיע זמן להכין להמצוה מאתמול תו לא דחיא שבת, ואינה דומה לכל הנך שלא הגיע זמנן מע"ש, משא"כ בפסח שהחיוב היה מע"ש היה לו להכין מכשירי הפסח מע"ש וכסברת רב יוסף ולא שייך כאן הדיחוי של אביי דמצות פסח אינו רק בי"ד אחר חצות ורמיא חיובה מקודם הזמן והיה לו להכין המכשירים מאתמול לכן צריך קרא למכשירים, וזה מועדו שכתוב בפסח שדוחה השבת שמיותר על שחיטת פסח דפסח לא גרע משאר מצות שדוחין הן ומכשיריהן את השבת ושחיטת הפסח אי אפשר להיותה מע"ש, וע"כ גלי קרא למכשירים דפסח שדחו שבת, ומכשירים לא גמיר משאר מצות דשם אעפ"י שאפשר לקיימן מע"ש דחו שבת שכן לא הגיע חיוב של המצוה מע"ש ולא היה צריך להכין כלל צרכי המצוה, משא"כ פסח שחיוב ליטהר ולהכין עצמו להפסח ע"כ חלה מקודם הזמן, א"כ מה שיכול לקיימה ולהכינה מע"ש היה לו להכין ואם משכחת גוונא שלא היה יכול להכין ולעשות בע"ש כמו שאם חל שביעי שלו בשבת או נולדה יבלת בו בשבת זה לא איכפת לן כמו שהבאתי בשם הירושלמי, ולכן הוי אמינא שלא דחו המכשירים את השבת קמ"ל קרא דדחי ודוק: ולפ"ז א"ש מה דצליית הפסח אינו דוחה שבת לר' אליעזר דמשו"ה אמר בע"פ שחל בע"ש מקדימין משום צליית הפסח, ואף דשם איכא משום חגיגה דזמנה אחר התמיד כדמוכחי קראי דדברי הימים גבי פסח יאשיהו וצריכין לבשלה מערב שבת, מכל מקום מוכח ממשנה ספ"ק דשבת ר' אליעזר אומר כדי שיקרום התחתון משלשלים פסח בתנור עם חשיכה ולא פליג ע"ז ר"א חזינא דצליית פסח אינו דוחה שבת, ועל כרחין דגרע מאכילת מצה משום דאינו נאכל אלא למנויו ומוכרח ההכנה והחיוב עליו מערב הפסח לכן רמי עליו להכין מע"ש כל המכשירים כדי שיאכלנו בשבת לכן צלייתו אינו דוחה שבת ודוק. ולענין זמן חגיגה יעוין משל"מ הלכות כלי המקדש ואכמ"ל: ובזה נראה לפרש בעירובין (דף ק"ג) דרבא משני ר"א היא כו' ומודה ר"א דכמה דאפשר לשנויי משנינן כו' דתניא כהן שעלתה בו יבלת כו' ונראה דרב יוסף דטרח לעיל בהך דיבלת ומוקי כרבנן ושבות דמקדש במדינה לא גזרו רבנן, אזיל לטעמו דסבר דלר"א אפילו אפשר לשנויי לא משנינן והך דכהן שעלתה בו יבלת אמאי חבירו חותכה לו בשיניו דוקא חבירו אבל איהו לעצמו לא משום דמוקמא לה כר"א דאמר בנוטל בשיניו לעצמו חייב חטאת ובחבירו פטור ואי משום דר"א סבר דמכשירי מצוה דוחין את השבת ז"א דרב יוסף לטעמו דמודה ר"א במזוזה וציצית שאינן דוחין השבת משום שאין קבוע להם זמן ופרשתי לעיל טעמו דר"א סבר דכיון דחיוב המצוה בא עכשיו בשבת לכן איהו וכל מכשיריו דוחין השבת אבל היכי שחיוב המצוה בא מערב שבת היה לו להכינה מע"ש ולכן אינו דוחה שבת וכיון שעל הכהן לעבוד רמיא מצוה מע"ש ומצות עבודה על כל הכהנים תמיד היכי דלא נמצא מספיקים בבית אב או במשמר או שיטמאו וכיו"ב היה לו להכין מע"ש ולחותכה מע"ש ולכן חבירו חותכה לו בשיניו אבל איהו לעצמו אינו חותכה דלא אישתרי בכה"ג מכשירין כיון דאין קבוע להם זמן משא"כ בקרבן שחיובו היום ודוק:
footnotes: ¹ ובאמת איני מבין קושייתם כלל דכל הנך מצות דנוהגים בשבת יליף ר"א דמכשיריהם דוחים שבת כמו שתי הלחם ועומר מצה ולולב ושופר וסוכה (כמו שפירשו בתוס' סד"ה ושוין כו' יעו"ש היטב) שכל אלה נוהגים בשבת, לכן אף שאין באכילת מצה ולולב ושופר וישיבת סוכה דחיית שבת מכל מקום נוהגים בשבת לכן הן דוחין השבת לכשיצטרך, אבל פסח אי לאו קרא דבמועדו מנא ידענא דנוהג כלל בשבת, ואי דאכילת פסח נוהג בשבת הלא אז כשנאכל בשבת שחיטת הפסח בערב שבת וחלבי חול קרינא בהו ואינן קרבין אפילו ביו"ט כמבואר פסחים (דף נ"ט) וצ"ע. ומשו"ה משני סבר אכילת פסחים לא מעכבא אף דמצוה לאכול פסח כמו מצה מכל מקום מצות אכילתה בלילה ואין מצוה של חול דוחה מכשיריה השבת ופשוט: