Ohr Sameach on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant Chapter 9
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
פירוש דמוכח בגמרא, דכל שאם אחזו אף ע"פ שהוא ביד המקנה אם אמרינן דכמאן דפסיק דמי ומקריא נתינה ולא אבד שמו אם תאמר דכמאן דפסיק דמי מיקרי אדוק ונוטל כל מה שבידו והשאר יחלוקו, א"כ בכלי, דאם תאמר מה דאחיז בידיה הוי כפסיק הלא תו אבד שמו שם הכלי דסתם כלי כן הוא, לכן בכל גוונא אף אם אדוקין בו ג"כ הוי הדין יחלוקו, משא"כ בטלית דשמו עליו אף בשלש על שלש ושם בגד עליו, לכן אם הוי כפסיק מה דנקיט בידיה תו נשאר שם בגד לכן יש בו חלוקין ועיין בהלכות מכירה פרק ה' הלכה ז', וזה כוון ההמ"ג שיש בדין הטלית חלוקין, פירוש לכל מי שלא אבד שמו במקצתו, כן דייק רבינו יושבין בצד ערימה של חטים כו' או בחצר של שניהם, אבל בבהמה בחצר השותפין בזה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי ודאי דיחלוקו בלא שבועה וטעמא דהוי כאדוקין בטלית ועדיפא מינה, דכמו דתמן אנן סהדי דמה שבידו הוי שלו, כן כאן גבי בהמה משום דהשותפין מוחין זה על זה מלהעמיד בהמה בחצר כמו שנתבאר בפ"ה משכנים, לכן הדבר שעומד שם הוי כשניהן אדוקין בהטלית דאנן סהדי דהוי של שניהן דאילו הוי של אחד לא היה מעמיד אותה בחצר של שניהן בלא רשות, ועיין בתוספות ריש ב"ב ד"ה לפיכך אם נפל, ובפרט שבועה ודאי לא שייך כיון דליכא טעם דשלא יהא כל אחד תוקף שאינו יכול להעמידה בלא רצון חבירו, וכן בהך דינא דריב"ש בסימן תל"ד בשני בתים שדרך רה"ר מפסקת וגג נסמך על שניהן שכתב דדמיא לשנים אוחזין בטלית שיחלוקו, והובא בשו"ע סימן קל"ח, ג"כ כיון שאין יכול לבנות האחד בלא רשות חבירו ודאי דמי לשנים אוחזין בטלית וכאילו ביד כל א' מחצה, ואע"ג דגודרות אין להן חזקה ולא הוי אפי' כאוחזין, בכ"ז אם עומדת במקום גדור העשוי להעמידה שם כיון שיכולין למחות ודאי דהוי שניהן כמוחזקין בה, דאל"כ לא היה מעמידה שם, וכן בריחיים העומד בחצר של שניהן יחלוקו בלא שבועה וכמו שנתבאר וזה ברור, בדעת רבינו ודוק:
הנה ודאי התוקף מידו של חבירו לא אמרינן דשתיקה כהודאה דמיא ודוקא כאן ששניהן חלוקין והדין דישבעו ואף אם שניהן אדוקין, דמה שתופס האחד בידו נוטל בלא שבועה, מ"מ צריך לשבע מתורת גלגול, והסדר מדוייק בלשון רבינו והבן, אבל כיון שתקפה בו תו אמרינן אימור דאודויי אודי ליה והוי הדין דהוי שלו בלא שבועה, תו כי חזר השני ותקפה מראשון אע"פ שהראשון לא צווח מתחלה ועד סוף חולקין, וטעמא משום דהוי ספק הודאה, ולכן ביד הראשון הוי דינא דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכי חזר השני ותפס מהראשון אף ע"פ דשתק לא אמרינן דהוי הודאה, רק דכיון דהוא תפס רבינו לטעמיה דמועיל תפיסה בכל מקום והוי הדין כבתחלה, וברור דלרבינו בכל מקום דשניהן טוענין ברי ואיכא דררא דממונא דסבר דמועיל בהו תפיסה ודאי דאינו כהודאה אם שתק, כן הכא אע"פ דהשתא שתופס מהני תפיסתו ליטול פלגא בכ"ז אין זה הודאה, כיון דכי הוי בידו היה שלו בלא שבועה ושום ערעור, סבר הא חזו רבנן, ואם יחזור ויתפוס אחרי זה הראשון עוד הפעם ודאי דיחזור הדין דאין מוציאין מידו, ועיין בספר תקפו כהן סימן י"ט בזה, ולא אמרינן דאודי ליה כיון שעל ידי תפיסה יטול התופס פלגא, ולא נזכר הך הודאה רק בכאן ששניהם אוחזין וצריך ליטול מה שבידו בשבועה, אם תקף ושתק מתחלה ועד סוף הוי הודאה, ובשתק ולבסוף צווח הוי ספיקא דדינא אם אודי. ולפ"ז הגירסא שלפנינו לא צווח מתחלה ועד סוף מחוור ודוק. אמנם בחידושי ריטב"א לא פסק כן, וטעמו, דכיון שעל ידי תפיסה שלו יהא הדין דיחלוקו א"כ אודויי אודי ליה, ונמצא לדידיה בטוענים ברי ובמקום דמהני תפיסה אם תפס בעדים ושתק אמרינן דהוי כהודאה ותו אם יחזור ויתפוס לא מהני כלל תפיסת השני, וגירסת הטור אע"פ שהראשון צווח מתחלה ועד סוף יעו"ש, ודוק בכ"ז: