Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ritual Slaughter Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ושפך את דמו מלמד ששפיכת דם העוף כשפיכת דם החיה והלכות שחיטה בכולן אחת הן. כן נראה שצ"ל, שזה שייך להלכה א', והציון ב' צ"ל קודם לפיכך, והכוונה דלא כמאן דאמר אין עיקור סימנים בעוף אם יש שחיטה לעוף מן התורה, וכן סתמא דתלמודא ריש פ"ב דמייתי דיש שחיטה לעוף מה"ת מדתנן הנוחר והמעקר פטור מלכסות וא"א אין כו' נחירתו זו היא שחיטתו כו' אלמא דיש עיקור סימנים בעוף אם יש שחיטה לעוף מה"ת. והא דאמר בגמרא דמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת יליף מדכתיב ושפך בשפיכה בעלמא וקאי על עוף משום דסליק מיניה, זהו כר' יהודה דאמר דשחט חיה ועוף בעי לכל חדא כסוי בפני עצמה, ושפך את דמו קאי אחד מתרווייהו או עוף או חיה לכן לא הוי היקש גמור, אבל לרבנן דכסוי אחד לשניהן לחיה ועוף, א"כ ושפך את דמו משמע דם דתרווייהו כחדא מכסה בכסוי אחד הוי היקש גמור ועוף איתקש לחיה וטעון שחיטה מה"ת ודוק. ולפ"ז למאי דקיי"ל בס"ת שתפרו בפשתן דאיתקוש להלכותיו נמי (נ"ב. וכן פירש"י בשבועות י"ב ר"א אומר ימות באשם שמתו בעליו משום דמקיש ר"א אשם לחטאת בכ"ד יעו"ש אע"ג דחמש חטאות מתות הוי הלכה לממ"ס מ"מ גם להלכותיו איתקוש וכמו בס"ת שתפרו בפשתן. אמנם בבכורות ט"ז יליף גם מקראי לחטאות מתות מבהמה טמאה יעו"ש). יעוין מכות דף י"א, הוה"ד נמי הכא הוא איתקוש להלכותיו ויש עיקור סימנים בעוף, ויתבאר באורך בהלכות מקואות ודוק:
לא הזכיר רבינו הדחה תחלה שכן דעתו פ"ו ממאכלות אסורות שלבשר חי א"צ הדחה קודם רק מליחה יפה כו' עיי"ש. והכ"מ העתיק דברי התוספות מה שאינו לשיטת רבינו:
הנה נחלקו בזה רבוותא, המה רש"י ורבנן בתוספות, אי משום איסור אבר מן החי ומחזקינן מאיסור לאיסור שאעפ"י שהיא עכשיו מתה לפנינו מ"מ מעיקרא היתה עומדת באיסור אבר מן החי ומחזקינן שהיא עכשיו נבילה, ושיטת רבנן בתוספות דאיכא איסור עשה דשאינה זבוחה והוא בין בחיים בין לאחר שחיטה שלא התירה [ועיין שבועות כ"ה], והריצב"א הסכים לשיטת רש"י, דהך וזבחת אינו צווי ואזהרה רק הכתוב גילה במה להתיר שיפקע איסור אמה"ח ולא יחול איסור נבילה יעו"ש. והנה בקדושין דף יו"ד בתוספות ד"ה וחייבין עליה משום א"א. שפירשו דקאי אהא דאמר ואם בא עליה יבם קנאה וקמ"ל דקונה מן התורה וחייבין עליה משום א"א, וכתבו ומיהו קשה דבפרק בן סו"מ דייק מהך דהולכין בדיני נפשות בתר רובא, דאם לא ניזיל בתר רובא ניחוש דילמא אילונית היא, ואדעתא דהכי לא קדיש, וכיון דאאם בא עליה יבם קנאה קאי הו"ל למימר אדעתא דהכי לא יבם, וכ"ת דאקדושין דאחיו שמת קאי ולהכי אמר ואדעתא דהכי לא קידש, והשתא מאי נפ"מ אפילו אדעתא דהכי קדיש מ"מ מצי למיפרך אמאי חייבים עליה משום א"א והוא אילונית לאו בת יבום היא דכתיב אשר תלד פרט לאילונית עכ"ד, ולפלא איך דייקו דהו"מ למימר אדעתא דהכי לא יבם, הא ביבום לא בעי לכוון ואפילו נתכוין לאשתו ותקפתו יבמתו ובא עליה קנאה. [ודחוק לומר דבאיילונית הוי כאילו נתכוין שלא לקנות ויעוין בזה בשו"ת רעק"א סימן רכ"ב]: אולם דבריהם מתבארים בפרק הבא ע"י דף נ"ז וז"ל שם, ולהאי פירושא אמאי פריך ניחוש דילמא אדעתא דהכי לא קדיש היינו אחיו הראשון ויצטרך לומר והאי נמי אדעתא דהכי לא יבם, [פירוש דאל"כ הוי א"א של היבם שקנאה בביאתו להיות לו לאשה] טפי הו"ל למיפרך ניחוש דילמא אדעתא דהכי קדיש אחיו הראשון דשוב אינה אשת יבם עכ"ד. וגם כאן בקדושין כוונתם כן, דהו"ל למימר אדעתא דהכי לא יבם, דאל"כ מאי מהני דלא קדיש באופן שתהא אילונית אחיו הראשון, מ"מ הוי אשת איש מהיבם [ואפילו] תימא דאקדושין דאחיו שמת קאי כו', כן נראה ברור: ועתה נתבונן אם נימא מחזיקין מאיסור לאיסור, א"ש סוגיית הגמרא בסנהדרין, דאם נימא דאדעתא דהכי קדיש אחיו שמת, והואי א"א לכולי עלמא בחיי אחיו, תו מחזיקין איסורא דא"א ונאמר שעדיין היא זקוקה ליבם והיבם קנאה וחייבין עליה משום א"א, אבל אם היא אילונית הרי פקע איסורא לעלמא, ואע"ג דבד"נ לא אזלינן בתר רובא, בכ"ז כיון דאיכא חזקה בהדי רוב אזלינן בתרייהו ולכך מקשה הגמרא דילמא אדעתא דהכי לא קדיש האח הראשון שמת וכן אדעתא דהכי לא בא עליה היבם, א"כ לא היתה כלל אסורה בא"א מעולם, א"כ לא שייך חזקה רק רוב לחודיה ואפ"ה מוכח דאזלינן בתריה בד"נ. והיה נראה לכאורה סעד מכאן לשיטת רבינו שלמה דמחזיקין מאיסור לאיסור, והתוספות לטעמייהו אזלי דסברי אין מחזיקין מאיסור לאיסור לכן נדחקו בזה ודוק: אולם כאשר נתבונן נראה דמאי תאמר דמשום חזקה דאיסור א"א תאמר, דעדיין היא בחזקת איסור לעלמא והיא אינה אילונית, ואגידא ביה ביבם ולכו"ע הוי שו"י וכי בא עליה הואי אשתו, אדרבא תאמר הכי דמשום חזקה דא"א אמרינן דבאיסורא להיבם קיימא והואי אילונית ואסורה ליבם משום אשת אחיו, ולנגדו מחזיקין מאיסור לאיסור, וכיון דמתנגדין אהדדי חזקת איסור דיבמה וחזקת איסור לכולי עלמא, תו בכה"ג ע"כ פקע חזקת איסור קמייתא, ובכה"ג אין מחזיקין מאיסור לאיסור ואדרבא דבחזקת איסור לכו"ע הרי פקע איסור דא"א, וכדאמר הגמרא בריש המגרש, התם יבם הוא דקא אסר לה דאי מבעל הא שריא וקיימא, וכן בפ"ק דקדושין דף י"ד הא נמי אוסרה מתירה יבם אוסרה יבם שרי לה, וכן מצאתי להמהרי"ט בשו"ת אהע"ז סימן י"ח, ורק דבעית לאחזוקי מאיסורא לאיסורא, משא"כ לגבי היבם דבהך חזקת איסורא גופא מוקמינן לה דהואי אשת אחיו בחיי אח המת ועכשיו נמי כן: אולם אם כה נאמר, יקשה לן טובא מה שנדחק הרשב"א בחידושיו ליבמות פרק ד' אחין בהא דאמר תמן גבי ספק גירושין אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה כו' והקשה הא אדרבא צריך להחזיק מאיסור לאיסור לומר דכמו שהיתה מחיים אסורה באיסור א"א כן אסורה ג"כ לכו"ע עכשיו באיסור שומרת יבם, וכמו דמחזקינן גבי נבילה מאיסור אבר מן החי. וזה תמוה דתמן איך יתכן להחזיק מאיסור לאיסור לומר דכמו כו', הא א"כ אדרבא תחזיק מאיסור שכמו שהיתה מחיים של אחיו המת אסורה ליבם, כן עכשיו גם כן אסורה ליבם. והיינו שלא נתגרשה צרתה והואי צרת ערוה, והוי באיסור אשת אח להיבם. ופוק חזי בהא דאייתי המהרי"ט שם סימן י"ח מהא שפירש הרשב"ם בפרק יש נוחלין גבי ההוא דהוי מוחזק לן דלית ליה אחי אמר רב יוסף כו' נקל באשת איש בתמיה דאיכא איסור חנק והרי היא בחזקת איסור עד עתה, דהוא משום דמחזיקין מאיסור לאיסור, תמן א"ש, כיון דע"ז אני דן שאין לו אח, אשיב ע"ז שיש לו אחין והיא אסורה לכולי עלמא, ואם תאמר א"כ הרי אתה מתירה לאחין ומאי בעית דלית ליה אחין א"כ ודאי אין שייך בה איסורא לאח, לכן מחמת חזקה אסרינן לה לעלמא, ואם תאמר כיון שעל כרחין לחד פקע איסורה הקודם א"כ לא שייך לאחזוקי איסורה הקודם לאיסור אחר, א"כ איך מחזיקין מאיסור אבר מן החי לאיסור נבילה הלא פקע נגד בני נח דעל אבר מן החי מוזהרים (ויש לחלק בזה) אבל כאן שאתה דן אם אסורה על עלמא או אסורה על היבם מאי אלים חזקה דאיסור לעלמא מאיסור על היבם. ולפ"ז יש להוכיח דאדרבא דמחזיקין מאיסור לאיסור, מדאמר אביי אי הכי בקדושין נמי נימא אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת, וקשה הא אדרבא צריך להחזיק איסורא ולומר, דכמו שהיתה אסורה מחיים לאחיו באיסור אשת אח, כן עכשיו אסורה ג"כ באיסור אשת אח להיבם וע"כ דנתקדשה הערוה להמת ואסורה להיבם משום אשת אח, ואפילו למ"ד דאשת איש שהיא אשת אח אינו חייב עליה רק משום א"א, מ"מ איכא איסורא דאשת אח לקוברו בין רשעים גמורים וא"כ הוא שם אחד, שאותו האיסור עדיין לא פקע, רק אם נימא מחזיקין מאיסור לאיסור, א"כ אדרבא תאמר הואיל ואסורה לעלמא משום איסור א"א עכשיו נמי לאחר מיתתו אסורה לכו"ע משום שומרת יבם דמחזיקין מאיסור לאיסור, אבל אם נימא דאין מחזיקין מאיסור לאיסור קשה, דא"כ מאי פריך אביי הא נגד חזקת היתר ליבם איכא חזקת איסור וכמו דפרישית: אמנם זה לק"מ. דכבר הבאתי בשם להקת האחרונים, דע"י חזקה נאמר דנעשה מעשה זה אינו בגדר חזקה, א"כ כאן דע"י דהיא בחיי הבעל אסורה להיבם משום אשת אח, מחזקינן שגם לאחר מיתתו היתה אסורה להיבם משום אשת אחיו, וע"כ דנתקדשה הערוה להמת ופוטרת צרתה, האם מחמת חזקה דאיסורא נאמר שנעשה מעשה חדשה שנתקדשה ערוה לאחיו, זה אינו בגדר החזקה, [ובזה ניחא מה דנתקשה הרשב"א ברישא נימא דמחזיקין מאיסור אשת איש לאיסור שומרת יבם, דמחמת חזקה נימא דנתהוה מעשה זה לא אמרינן וע"ש ברשב"א קרוב לזה] ואם תאמר דמאי פריך אביי מנפל הבית עליו ועל בת אחיו, דנימא אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת, והא תמן משום חזקה בעית למימרא דמת הוא קודם בת אחיו וחזקה כי האי לא אמרינן, זה אינו, דתמן הרי מתים הן לפנינו, רק דבעי למימר שמיתתה היתה קודם מיתתו, כיון שהמעשה כבר נעשה רק דמשום חזקה נאמר שהיתה מיתתו קודם, בזה שפיר דנין משום חזקה ודוק. ובכ"ז מה שכתבנו בתחלת דברינו נכון, דתמן משום דקיימא בחזקת איסור ליבם נימא שנולדה אילונית ומתחלתה היא אילונית והבן. ונראה דלפי מה שנתבאר בחידושי רשב"א ליבמות, דוקא מאיסור של אבר מן החי לאיסור נבילה מחזקינן משום דאם יפקע איסור אבר מן החי יחול ממילא איסור נבילה רק ע"י מעשה מכוונת והוא השחיטה נפקע איסור אבר מן החי ולא חל איסור נבילה, אבל לא מאיסור אבר מן החי לאיסור טריפה, שהאיסור אינו בא מעצמו דוק בדברי רשב"א ותתבונן. ולפלא בעיני על הרב קצוה"ח בש"ש שמעתתא ה' פ"ט שכתב דגם לאיסור טריפה מחזיקין מאיסור אבר מן החי יעו"ש שפירש כוונה אחרת בדעת הרשב"א: ונתבונן עוד בזה, מהא דבריש פ' החולץ אמר, הכונס את יבמתו כו' ונמצאת מעוברת כו' בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבין בקרבן, ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון יוציא וחייבין באשם תלוי, ובגמרא מסיק תמן רב נחמן דרוב נשים יולדות לתשעה ורוב היולדות לט' ניכר עוברן לשליש ימיה א"כ יש רוב כנגד רוב. והקשו רבנן בתוספות דנוקי לה בחזקת היתר ליבם, דכמו שקודם שהיתה יולדת וקודם מיתת הבעל היתה מותרת ליבם אם ימות בעלה, כן השתא שמת בעלה, וא"כ נאמר סמוך מיעוטא דיולדת לז' לחזקה ואיתרע רובא וניזול ונסמוך על רוב נשים עוברות ניכר לשליש ימיה וא"כ אמאי יוציא ותו לא יתחייב בקרבן אשם תלוי יעו"ש. אך לכאורה ניחא דאדרבא איכא לאיסורא חזקה כמו שהיתה בחיי בעלה אסורה ליבמה משום אשת אחיו, כן ימשוך האיסור ולא יפקע אחר מיתתו של בעל ותהא באיסור אשת אח להיבם, אבל אם נימא דמחזיקין מאיסור לאיסור קמה קושית התוספות לדוכתה, דלנגד חזקת איסור של אשת אח להיבם איכא חזקה דאוקי בחזקת איסור לכו"ע, אע"ג דקודם בחיי בעלה היתה אסורה משום א"א, נאמר דמחזקינן לה שגם לאחר מיתתו נמשך איסורא לכולי עלמא והיא אסורה משום שומרת יבם, דכאן אין לומר על סברא דילן דאוקי בחזקת איסור ליבם משום אשת אח, דחזקה שתעשה מעשה לא אמרינן, דהא המעשה של העיבור והלידה נעשית, רק שאין אנו יודעין אם מבעל ראשון או מאחיו ובכה"ג אמרינן חזקה, וא"כ מוכח שפיר דאין מחזיקין מאיסור לאיסור ואוקי חזקת היתר ליבם נגד חזקת איסור דאשת אחיו שלא פקע, ולכן הוי ספק השקול וחייבין באשם תלוי, ואם תאמר תינח היכי שלא היו להם בנים, אבל אם היה להבעל המת בן ומת הבן יום אחד קודם מיתת אביו, דהשתא ליכא חזקת היתר ליבם שגם קודם שעה שנולד הספק עליה היתה אסורה ליבם מחמת הבן החי, ובעת מיתת הבן הלא על שעה זו מספקא לן שמא היתה מעוברת וא"כ ליכא רק חזקת איסור ליבם באיסור אשת אח שהיתה בחיי אחיו המת אסורה ליבם וא"כ אמאי פטור מחטאת, הלא נימא סמוך מיעוטא דעוברן אינו ניכר לשליש ימיהן לחזקת איסור דיבם ואיתרע לה רובא ותו נסמוך על רוב נשים יולדות לתשעה, ומתניתין תני בכולהו גוונא וחייבין באשם תלוי, והא בכ"מ דאיכא חזקה חייבין בחטאת. ואל תשיבני כיון דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, הוא הדין אינך צריך לדון רק על מה שנולד לך בהתהוות הספק מהעובר שנולד אחר מיתתו והיא בחזקת היתר קיימא לולי הבן המת, זה אינו אעפ"י שאם תאמר דבכה"ג ג"כ תאמר אין מחזיקין, זהו דוקא כמו שהשיגו על רבינו תם במה שפירש פלוגתא דר' יהושע ורבנן גבי ספק קדם שער לבן לבהרת בסוף פ' המדיר, שפירש שכיון שהיה בו נגע קודם הוי בחזקת טומאה ומחזיקין טומאה מנגע זה לנגע זה, ע"ז השיגו [וגם זה מוכרח לפירוש רבינו בהך דטומאת התהום כרבינו תם עיין בשב שמעתתא] אבל לומר שהיא בחזקת היתר שבאמת היא אסורה בחיי הבעל רק שאנו דנין אם היה מת הבעל אז היתה מותרת ליבם כן השתא נמי, זה לא שייך היכי שהיה לו בן וצ"ע עוד בזה, אבל בפשיטות א"ש, דהא איכא רובא דרוב נשים מתעברות ויולדות והא שכתבו רבנן בתוספות דכיון דשהתה עם בעלה זמן כביר ולא ילדה לא מסתברא לומר בה רוב נשים מתעברות, זה דוקא בלא היה לבעלה בנים, אבל היו להם בנים ומתו, וגם היא כעת ילדה ודאי לא נפקא מרובא דרוב נשים מתעברות ויולדות, א"כ ממה נפשך הוי ספק השקול או דאיכא חזקת היתר ליבם, או דאיכא רוב נשים מתעברות ויולדות, בינה זאת. אך לפ"ז יצא לנו מדברי התוספות, דמחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ שפיר מקשו אבל אם נימא דאין מחזיקין מאיסור לאיסור א"כ לק"מ קושייתם, דלומר משום חזקת היתר ליבם הלא ג"כ איכא חזקת איסור אשת אח ליבם נגדו, ושיטת התוספות בכ"מ דאין מחזיקין מאיסור לאיסור וזה צ"ע: אולם ניחא, דסברי התוספות דלא שייך כאן חזקת איסור דאשת אח ליבם, דאיכא נגדו חזקת איסור דשומרת יבם לכולי עלמא, וא"ת הא כבר מת בעלה ומספקא לן אם זקוקה ליבם, זה אינו, דכאן אף לבתר דפקע איסור אשת איש, ג"כ היתה אסורה באיסור שומרת יבם לכולי עלמא אף אם נתעברה מראשון, דקיי"ל דאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם, וא"כ הוה חזקת איסור דשומרת יבם ומחזיקין כמו שהיא אסורה בעודה מעוברת משום שומרת יבם כן היא אסורה להלן אף לאחר לידתו משום שו"י והיינו שנתעברה משני ולא הוי מאיסור לאיסור רק באותו איסור עצמו (ועיין נזיר סוף פ"ק אף דלא נחית לספיקא אף מנזירות לנזירות בכ"ז לאפוקי מאותו נזירות לא מפיק מספיקא יעו"ש] וזה יש ליישב בנקל, דבשעה שהוכר עוברה הרי היתה בספק ואז אמרינן דהוי ספק השקול, ואחרי זמן לידת העובר נאמר דהואיל ואוקי אחזקה שתהא זקוקה ליבום, א"כ השתא דמספקא לן אם נפקע החזקת איסור לכו"ע משום שומרת יבם נאמר דמשום החזקה יתברר למפרע שלא נתעברה בעוד בעלה היה בחיים ומראשון, זה לא אמרינן, משא"כ החזקת איסור ליבם הוא שפיר שתיכף מחזקינן בחזקת איסור ליבם, וכיון שכן יש לומר תו דמחזיקין מאיסור לאיסור, ואם תאמר א"כ תו קמה קושיית תוספות לדוכתה, דאין לתרץ כתירוצי דאוקמי לה אחזקת איסור ליבם, דתו נוקי לה בחזקת שומרת יבם, משום דמעיקרא היתה אסורה בחזקת אשת איש, זה אינו, דאף אם נימא דהולד הוא מן הראשון ג"כ איסור שומרת יבם לא פקע דאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם, ורק לכשאחר שיולד אז יפקע איסור שומרת יבם והחזקה תברר למפרע שכשמת בעלה היתה מעוברת זה לא אמרינן: אמנם ז"א, דאף אם נאמר סברא כזו, כאן לא יתכן, דקודם שילדה איכא רוב דרוב נשים עוברן ניכר לשליש ימיהן והיא ודאי בחזקת היתר ליבם וכמו"ש תוספות ריש החולץ דבכונס אחר שלשה פטור מקרבן דהוי אונס יעו"ש, רק לאחר שילדה לשבעה חדשים לשני, אז הרוב דנשים יולדות לתשעה מברר דילדה מראשון א"כ באה החזקה בהדי רוב לאחזוקי מאיסור לאיסור וע"כ מוכח דאין מחזקין מאיסור לאיסור והוה חזקת איסור ליבם לחודא וקיימא נגד חזקת היתר ליבם, ואם תקשה הא צריך להחזיק מאיסור דשומרת יבם שהוא אף אם הולד מהראשון, לומר ג"כ שהולד אינו מהראשון. זה בדותא, דאם הולד אינו מראשון הלא אין איסור שו"י פוסקת ואם היא מעוברת מראשון ע"כ שאיסור שו"י יפסוק, וכיון דאם מעוברת מראשון האיסור שו"י איסור הפוסק מאליו, הוי כמאן דליתא איסור שו"י כלל להחזיק ממנו שיתמשך האיסור לאחר מכאן, וא"כ בשעת מיתה של בעל אם לא נחזיק מאיסור א"א לאיסור שו"י, מאי תאמר דע"כ תהא אסורה באיסור שו"י לכן נאמר שעכשיו אינה מעוברת כדי שיתמשך האיסור של שו"י, ע"ז אשיב דאם היא מעוברת מראשון והאיסור שו"י יפקע מאליו על כרחין הוי לענין ספיקא דילן על הוית הדבר עכשיו כמאן דלית איסור שומרת יבם כלל ודוק בכ"ז כי קצרתי: והנה בנמצא מים בגולגלת חתוכה וספק אם המוח מקיף המים, כתב הרב בתבואות שור לדון, דכיון דנמצא מים בראש הרי איתרע רובא, דרוב בהמות אין בהן מים במוח, וכיון דאיתרע בהו רובא גם חזקה דאתיא מכח רובא איתרע, ובשלמא דהיכי דאיכא למימר שנעשה אחר שחיטה כמו החזירן זאב כשהן נקובין ואפילו שלא במקום שיניו, דאיכא למימר דזאב נקבן ולא יצא כלל מן הרוב ואין כאן ריעותא כלל, משא"כ הנך דאיתרע בהו מחיים ותו נפקי מכלל הרוב גם מחזקה דאתיא מכח רובא נפקי ומזה חילק בין חזקה דאתיא מכח רוב לחזקה דעלמא חזקת הגוף עיי"ש. אולם הרב בחות דעת תמה ע"ז, דהוי כתרי רובי, רוב בהמות אין בהן מים במוח, ורוב בהמות אין בהן טריפות, ואטו משום דנפקא מכלל חד רוב נפקא מכלל רוב השני, ודוקא בכתובות דאמר דרוב הנשאת בתולה יש לה קול דבתוליה גורמין שנשואיה יהיה לה קול, וזה מתנגד למה דאמרה דבתולה ניסת, וכן בנדה גבי רוב היולדות מטנפות וזו הואיל ולא טינפה איתרע לה רובה, וכן ביבמות דאמרינן רוב היולדות לט' עוברן ניכר לשליש ימיהן, ובהך לא הוכר עוברה ע"כ דלא היתה מעוברת, משא"כ כאן אטו משום דנפקא מכלל רוב בהמות כשירות לענין מים בראש נפקא ג"כ לענין טריפות דשני דברים המה, כיון דזה לא אמרת דרוב בהמות שיש בהן מים במוח אין המוח מקיפן עכ"ד, וביאור דבריו, דשמה אם תאמר דאינה בתולה תו לא מתנגד לרוב בתולות יש להן קול, וכן אם תאמר דמאחרון נתעברה תו לא נפקא מכלל רוב שלשליש ימיהן ניכר עוברן, משא"כ כאן אם תאמר דאין המוח מקיפו אטו מי לא נפקא מכלל רוב בהמות שאין בהן מים בראש והואיל דנפקא מכלל רובא בדבר אחד לא תוציאנו בשני דברים: אולם מצאנו תוספות מפורש ביבמות (דף פ') ד"ה עד שיהא בכולן הקשו על מה שאמרו קטן וקטנה לא מיבמין שמא ימצא סריס נבדוק אותו אם הוא עושה כיפה כשמטיל מים כו' ואין לומר דבאותו קטן שיש בו סימני סריס אמר דאין מיבמין, דא"כ איך אמר טעמא משום דחיישינן למיעוט, וזה הוא תימא, דאותן שיש בהן סימני סריס בקטנותם רובן מתוקנים ולאו סימני סריס נינהו. הרי מפורש כהתבואות שור דמשום דנפיק מכלל רוב בהא שאין עושה כיפה ניחוש שמא סריס הוא ואינו מוליד. אמנם בהתבונן אין ראיה משם, דתמן הא אמרינן דסריס אינו עד שיביא כולן, וא"כ מוכרח להיות בסריס שיהא מטיל מים ואינו עושה כיפה, וכיון דחזינן דאינו עושה כיפה לא שייך למיזל בתר רובא דאינם סריסים, דרוב אינשי ליכא בהו הך סימן סריסות, משא"כ כאן דאטו מיעוט הטריפות המה ממים בראש, ודאי רוב הטריפות אין בהן מים בראש, והוי מים בראש עם ענין הטריפות שני דברים, ומשום דיש בה מים בראש לא אמרינן דטריפה הוי, או דתמן הא מספקינן אם היתה אילונית או היה קטן מעיקרא מיום שנולד, משא"כ כאן דהטריפות ממים בראש, נתהוה קודם מים בראש ולסוף נלקה כל המוח עד שאין מקיפו, ולשון ראשון עיקר: אמנם מדברי תוספות קדושין ריש מכילתא בהך דאמר דקרא דמיותר ל"נ אלא לעיקר זבינא דאילונית, סד"א דלא אתיא סימני נערות לא הוי זביניה זבינא. והקשו רבנן בתוספות ובקטנות איך נדע שלא תביא סימני נערות, דסימני אילונית הוי כשהיא בת עשרים ולא הביאה סימני נערות כו' ואעפ"י שיש סימני אילונית שאפשר להכיר בעודה קטנה הא אמרינן גבי סריס עד שיביא כולן ומסתמא הוה"ד גבי אילונית עכ"ד. וקושייתם תמוה, הא כיון דהוה אמינא דאיילונית אינו יכול למכור, א"כ הוה אמינא כיון דאיכא בה סימני אילונית תו נפקא מכלל רובא ולא אזלינן בתר רובא ומספיקא אין יכול האב להוציא אותה מחזקתה וסד"א דלא מצי מזבין, אם לא דסברתם דלא כמו שהקשו ביבמות וסברי גם בזה דאעפ"י דנפקא מכלל רובא חדא לא נפקא מכלל רוב נשים דאינן אילונית, וזה סעד חזק לסברת הרב חות דעת. שוב ראיתי מש"כ המשל"מ הלכות עבדים ריש פ"ד על דברי תוספות אלו, ודבריו אינם מכריעים, יהיה איך שיהיה הראיה חזקה מאוד. ואין לומר דדברי התוספות לא סתרי אהדדי, דלפי סברתי כיון שהעלו בתירוצם שם ביבמות דבלא שערות כלל אף שלא הביא סימני סריס כלל, בכ"ז אם עד רוב שנותיו לא הביא שערות כלל הוי סריס, תו הוה כמים בראש, כיון דענין הסריסות בא אף בלא הנך סימנים, לכן כי הביא מקצת סימני סריס בקטנותו והשאר אין באפשרי להכירם, ג"כ לא נפיק מכלל רוב אינשי דאינם סריסים, ודוקא לס"ד דלא ידעו דאיכא סריס בלא הסימנים הוי דבר אחד הסימנים עם הסריסות, ולכך כיון דאיכא בו מקצת סימנים תו נפיק מכלל רובא וזה נכון לכאורה. אולם באמת כיון דאם יתהוה גדול כשהוא בן עשרים אי אפשר להיותו סריס עד שיביא סימנים ואז אפילו מביא שערות אחר עשרים אין בכך כלום כמו"ש תוספות שם, א"כ הוא דבר אחד ולא דמי למים בראש ששם המים אינו סיבת הטריפות רק אם נעשה באופן שאינו מפסיק מוח לקרום הוי כנפסק הקרום. סוף דבר דברי התוספות בקדושין מכריעין כהחו"ד, ואינם סותרים דבריהם ביבמות ויש אתי להאריך בכ"ז אך מפני שהאחרונים הרבו לדבר לכן קצרתי. [ובנמצא ביצה בלא חלמון עיין מש"כ הפר"ח, אולם יש לחוש כיון דנפיק מרובא וממיעוטא הוא, אימור שמא דעוף טמא הוי דביצים שאין בהם חלמון לא ידעינן אי רובא בהן של עוף טהור] ודוק בכל מה שהעליתי בזה: הריב"ש כתב הא דאין מתירין בספינה שרובה לאבד כדאמר בפרק מי שמת (דף קנ"ד) ונותנים עליהן חומרי חיים, משום דאף ע"ג דרוב וחזקה רוב עדיף, כאן איכא תרי חזקה, חדא דהעמידו בחזקת חיים, וחדא דהעמידה בחזקת אשת איש הווי שקולים כרוב, וכבר הרבו האחרונים לפלפל בזה וגם אני הארכתי בחידושי לגמרא יבמות. ומה נאות בזה ליישב השקלא וטריא בריש פ' השוחט דפליגי אם מחצה על מחצה הוי כרוב, דקאמר ת"ש שחט חצי גרגרת ושהה בה כדי שחיטה אחרת וגמרה שחיטתו כשירה, וא"א מחצה ע"מ כרוב איטרפא לה. מי סברת בבהמה לא בעוף ממנ"פ אי מחצה ע"מ כרוב הא עביד לה רובא, אי מחצה ע"מ אינו כרוב לא עבד ולא כלום, וקשה אם בעוף למה לי וגמרה, בלא גמר הוי שחיטה כשירה ואם תאמר דקמ"ל דשהיה במיעוט בתרא לא פסיל ואפילו כשגמרה קמ"ל דשהיה לא פסלא, מכל מקום למאי אמר ממה נפשך, הא למ"ד מחצה ע"מ אינו כרוב א"ש בבהמה, ועיין בחידושי הלכות שהרגיש בזה. והנראה עפ"י מש"כ רבנן בתוספות בהך דקיי"ל אי אפשר לצמצם אחרי אריכות פלפולם בשם הר' שמעון דקיי"ל אפילו בידי אדם א"א לצמצם ופליגי כשדומה לנו דהוי מחצה ע"מ, ומאן דשרי משום דאימא דשחט רובא, ואפילו הן שוין רחמנא אמר לא תשייר רובא כו', וקשה דהא איכא חזקה דלא נשחטו הסימנים והיינו חזקה שלא נשחטה וא"כ הוי ספק ספיקא במקום חזקה, ובחזקה זו כתב הש"ך בכללי ס"ס סימן כ"ט דלא מהני יעו"ש, ועיין בשיטה מקובצת ב"ק בהך דשליא שיצאת מקצתה כו' דהקשו רבנן בתוס' דהא איכא ס"ס שמא הוה זכר ואת"ל נקיבה שמא יצאת רובה בראשון והא איכא כאן חזקת טומאה. והנה אין לומר הסברא שכתבתי לעיל דחזקה אינו מברר למפרע ואין לדחות בזה ההוכחה של השיטה מקובצת ולומר דכאן מספקא לן שמא יצאת רובה מראשון ואין החזקה מבררת למפרע (ויעוין מש"כ בהלכות משכב ומושב פ"א בזה), דזה אינו, דכאן מעיקרא לא הוה מקום לספק כלל ורק ביום ט"ו הוי ספק ואז קיימא בחזקת טומאה, אבל באמת כאן ג"כ היה הספק ביום ראשון, וביום ראשון מספק הוית אמרת דטמאה, תו אין בכח החזקה להכריע על למפרע שלא יצא הולד מראשון, ועוד דכאן החזקה הוי חזקה הפוסקת דאם יצאת מראשון הוי מוכרחת להפסק ביום י"ד ועיין קדושין ע"ט ביומא דמשלים שית יעו"ש ובשו"ת מהרימ"ט ז"ל: אבל זה קשה דהא איכא כאן חזקה דטהרה שלא יצאת רובה עד השני, ואם תאמר הרי אין כאן רק ספק אחד נגד החזקה, דהספק שמא זכר אין נגד החזקה חזקת טהרה הקודמת, הנה ראיתי להחות דעת [וכן בשו"ת רעק"א סימן ל"ז יעו"ש] שדעתו דבכה"ג גרע אע"ג דלדעתי הוי סברא הפוכה דהיכי דאין רק ספק אחד נגד החזקה עדיפא טפי, ואפשר דכאן החזקת טהרה הוי חזקה דאיתרע שלסוף יצאת, ואע"ג דאזלינן אף בתר חזקה דאיתרע, אפשר שס"ס אמרינן נגדה וכ"ז צריך ביאור רב ואכ"מ ובאתי אך להעיר, אבל מדברי תוספות דילן אין להביא ראיה דכאן לא הוי ס"ס דאי משום ספק ספיקא הא הוי משם אחד, ובכי האי גוונא לא שרינן כמוש"פ תוספות בסוגיא דפתח פתוח, רק באמת הוי רוב כאשר תעיין היטב, דאם הוי נשחט רוב, האם לא נשחט מחצה שאי אפשר לרוב להשחט בלעדי שישחט מחצה קודם ובא ההיתר מכיון שנשחט מחצה וזה הוי רוב ולא ספק ספיקא כן נראה לי. אך צ"ע הא היכי דאיכא תרי חזקה אעפ"י ששניהם תלוים כל אחד בחבירו, אמר הריב"ש דלא אמרינן רוב עדיף וכאן הא הוי רוב נגד שני חזקות, חדא דאינה זבוחה והוא חזקת איסור שהבהמה אינה זבוחה להתירה באכילה, והשנית חזקת חיים, שברוב גרגרת הוי לכה"פ טריפה מחיים ולשיטת רבינו נבילה וא"כ איכא תרי חזקה, אולם זה לא קשה דכי אמרו רב דוקא בוושט או בבהמה ששחט שני הסימנים וקודם הוושט. ולפ"ז א"ש הסוגיא, דלכן תני וגמרה, דאי לא גמרה הא איכא כאן שני חזקות חדא חזקת איסור דאינה זבוחה וחדא חזקת חיים דעדיין היא בחזקת חיים קיימא ולכן לא מתכשרה הך עוף בשחיטת חציה דא"א לצמצם ואמרינן שמא לא נשחטה חציה, אבל כי גמרה מתכשרה ממנ"פ אי היה קודם שחיטה חציה או רוב הרי כבר נתכשרה ולא פסלה שהיה, ואם נשחט פחות מחציה לא פסלה שהיה כלל דנשחט אחר השהיה וזה נכון: ולפ"ז א"ש מה שהקשו מכאן על הך דבעי לקמן שהה במיעוט סימנים דפירשו רש"י וקדמאי דבמיעוט בתרא מבעי ליה, ולפ"ז ניחא שכבר כתבו הפוסקים דהאיבעיא לא הוי אלא דרבנן ועיין יש"ש שכתב כן בשיטת רש"י, וכיון דאיכא תרי חזקות נגד הרוב הוי ספק השקול והוי ספק דרבנן ולקולא ולכך אמרינן דמעיקרא לא נשחט חציו דא"א לצמצם והוי שהיה במיעוט קמא דקנה ולא פסלה אפילו מדרבנן ודוק: אולם יש לומר דעד כאן לא אמר הריב"ש דוקא תמן דאיכא חזקת חיים דהבעל וחזקת איסור דהאשה שהוא בשני גופים, משא"כ כאן החזקת חיים וחזקת אינה זבוחה הוא הכל בגוף אחד, ופוק חזי מקור לסברא כזו דזה מיקרי שני חזקות בפרק בכל מערבין בסוגיא דנתגלגל חוץ לתחום בנגע באחד בלילה דשם הוה ג"כ חזקת חיים בהמת, וחזקת טהרה דנוגע, ובכ"ז נידון דידן עדיף מהיכי דנפ"מ לכמה דינים, שראיתי למחברים שרצו לומר כמספר הדינים כן מספר החזקות, דחזקת אינה זבוחה וחזקת טהרה וכיו"ב, וזה לא יתכן, אבל נידון שלפנינו הוא חזקת הגוף כמו חזקת חיים וחזקה לענין דינא, זה יש מקום לומר דמיקרי שני חזקות, ומש"פ נכון: ולפי מה שצדדנו דעד כאן לא אמר הריב"ש רק דוקא היכי דאיכא חזקת הגוף בחדא מתרי החזקות לא אזלינן בתר רובא אע"ג דהשניה היא חזקה דדינא דהדין לא ישתנה ואפשר דאף היכי דהחזקות בשני גופים לא אמר רק באופן זה, א"ש מה שהקשו להקת האחרונים על הריב"ש מפרה אדומה דאיכא תרי חזקות חזקת אינה זבוחה וחזקת טומאה כמוש"כ רבנן בתוספות בסוגיא דמנ"ל דאזלינן בתר רובא דהעמד טמא על חזקתו, ורבינו חיים היה רוצה לומר דמזה ידעינן דרוב עדיף מחזקה יעו"ש, אלמא דרובא עדיף מתרי חזקות. ולפי מה שפרשנו א"ש, דכאן הוי שניהם חזקות דדינא ולא הוי חזקת הגוף, לא עדיפי מרוב. אולם לפירוש רבינו חיים לא יתכן, דא"כ מנא לן דרוב עדיף מחזקה היינו חזקת הגוף, וע"כ דמכאן ילפינן ולא מפלגינן, א"כ לענין זה ג"כ לא נחלט דעדיף מתרי חזקות: וליישב זה נראה עפ"י מה שנתבונן היטב, דאיך פירשו בתוספות דהוי חזקה דהעמד אדם טמא על חזקתו, הלא אין אנו דנין קודם רק על הפרה ומי חברם זה לזה, וכיון שהעמדנו הפרה ברוב בהמות הכשירות, תו כשירה ג"כ להזאת דמה, וזה פלא באמת, דא"כ במקוה שלא נחסרה לפנינו, ג"כ נאמר דהעמד אדם טמא על חזקתו ואימור נחסרה, וסברת רש"י גבי קטן שנמצא בצד העיסה דמחשבין חזקת טהרה דעיסה, היינו משום דהוי רוב שאינו גמור ולכך מוקמינן חזקה דיליה, אבל ברוב גמור תמוה הוא מאוד, ואטו במקוה שנמצא חסר והאדם הטמא נגע בטהרות האם מוקמינן הטהרות על חזקתן ובמק"א הארכתי בזה. וצריך לפרש כן, דסברת רבנן בתוספות ורבינו חיים דהא האדם הטמא אינו מוכרח להיות טמא בתדירות, דאפשר לו לטבול במקוה שעכשיו מודדין אותה שלימה או בים הגדול וכי"ב, ולכן אם המקוה לא חסרה, אתה דן על המקוה אם היא שלימה ומוקמינן אחזקתה אבל מה היחס של הטומאה להמקוה דהא יכול לטבול בים הגדול וכי"ב, ועל כרחין המקוה משום חזקתה כשירה עכשיו לטבול בה, וכיון שהיא עכשיו כשירה תו מאי גרעי אותן שכבר טבלו בה, וכיון שהחזקה מורה לנו שהמקוה כשירה תו כל הנטבלין בה טבלו כדין, אבל כאן אם נחוש שהפרה זו טריפה אטו משום ריעותא היא, הלא רק שנחוש שמא טריפה היא הואיל ואי אפשר לבודקה, ואם כה על כל פרה אדומה ניחוש שמא טריפה הוי, ותו לא יכול הטמא ליטהר מטומאתו דאי אפשר ליטהר בלא פרה אדומה ועל כל הפרות מוטל הספק, לכן בכה"ג שפיר אמר הר"ח דאי לאו דרוב עדיף מחזקה הוה מוקמינן חזקת טומאה דגברא נגד רוב בהמות כשירות ולא יוכל הטמא ליטהר ודוק: וכיון שזכינו לזה, א"ש מה שהקשו על הריב"ש, דכבר בארנו אם הוה כמה חזקות דנפ"מ לענין דינא בגוף אחד לא אמר הריב"ש דשקולים המה נגד הרוב, רק בשני גופים אז המה שקולים, והיינו, דאטו למי דאבד חזקת חיים דיליה, מי היה מוכרח לאבד גם חזקת אשת איש של אשתו, דאטו כל הנטבע יש לו אשה ולא נפקא אישותו רק במיתתו, רק שמעשה שהיה כך היה שהיה לו אשה, ובטביעתו בא הספק עליו אם מת גם על אשתו אם היא א"א, וצריך אתה להוציא אותם שניהם מחזקה זה מחזקתו וזו מחזקתה, אבל גבי פרה אדומה הלא ביארנו דאם היא מרוב תו לא שייך לה חזקת טומאה כלל של האדם, שאחרי זביחתה אנו מזין על הטמא אחרי דאמרינן שכשירה היא משום רובא, רק משום דידעינן דאם תחוש למיעוט תו לא יהיה טהרה לטמא לעולם, וא"כ אין אתה דן על מה שאירע שהיה טמא והזה ממנו, רק שבשעת זביחתה אנו דנין שתהא כשירה ושתהא גם פרה אדומה לטהר הטמא מחזקת טומאתו הוי כמו שני החזקות הם בגוף הפרה לא על הטמא, שאין אתה דן על התהוות מעשה שהיה שחיבר יחד הספק לענין הפרה והטמא, רק שאנו דנין אם הפרה תטהר טמא ותסיר אותו מטומאתו ואנן בעינן לאוקמי אותו בטומאתו והיא אינה פרה כשירה להסיר ממנו טומאתו א"כ הוא כאילו היו שני החזקות בגוף הפרה היינו נפ"מ לענין דין נבילה ולענין דין פרה, בינה זאת: וראיתי בשו"ת רעק"א סימן קנ"ח שהקשה בהך דס"ס במקום חזקת איסור, מהא דמוכיח בב"ק דאין מקצת שליא בלא ולד, מהא דתנן שליא שיצאת מקצתה אסורה באכילה ואם יש מקצת שליא בלא ולד הא הוה ס"ס שמא אין כאן ולד כלל ושמא לא יצא רובו, והא הוי במקום חזקת אינה זבוחה. ולק"מ, חדא דזה לא מיקרי חזקה, כיון דמשום החזקה מוכרח אתה לומר דנתהווה מעשה שנולדה, ואדרבא היתה עומדת שאם אתה תעשה בה מעשה השחיטה היינו באמה תהיה מותרת, וכמו הא דאמרינן בחזקת היתר ליבם וכמו שהבאתי בשם להקת האחרונים, וכאן הלא בא הספק בשעת שחיטת הבהמה גם על השליא, הלא מחמת החזקה תאמר שנולדה זה לא אמרינן. וכן מצאתי שכתב הוא בעצמו סברא זו בסימן קס"ז, ועוד החזקה אתרע, דהחזקה עליה היתה מחמת הבהמה, והבהמה הא נשחטה לפנינו, שהשליא אינה בר זביחה כלל רק שצריך לשחוט הבהמה ותהיה מותרת גם השליא כאחד מאיבריה, וכיון שהבהמה נשחטה אין מועיל לשליא לחודא, שקודם אין אנו חוקרין עליה שצריכה זביחה רק בכללות הבהמה, וזה פשוט, ובחידושי לגמרא יבמות בארתי עוד דברים עמוקים בדברי הריב"ש, ודוק בכ"ז היטב:
וצריך לבדוק כן אחר השחיטה כו' שאם לא בדק ובדק באחרונה ונמצאת סכין פגומה הרי הכל ספק נבלות ואפילו הראשונה. בגמרא רב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא, כמאן כרב הונא ולמיפסל קמייתא, לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא ועיין פרש"י ואינו מובן, אבל מדברי רבינו נראה דגריס איפכא כמאן כרב הונא ולאכשורי קמייתא, פירוש, דאם לא בדק בינתים וימצא הסכין פגומה הלא יפסלו כל השחיטות למפרע אף קמייתא דחיישינן שמא בעור נפגמה, ולכן הצריך בדיקותא וכי ימצא לסוף פגום יפסול רק האחרונות שלאחר הבדיקה ומכשיר קמייתא שלא יתנבלו מספק למפרע בחנם, ודחי לא לעולם כרב חסדא ולר"ח הראשונות כשרין לעולם אף בלא בדיקה בינתים ואף האחרונה תהא כשירה דאימור בעצם מפרקת האחרונה איפגום, רק דהוי מצריך בדיקה למיפסל בתרייתא, פירוש שאם ימצא הסכין פגום וישחוט אחר זה הלא תהא פסולה, וכי לא יבדוק וימצא פגום לבסוף הלא תלינן במפרקת האחרונה ולכתחלה חייש רב כהנא שמא איפגום בעצם מפרקת ראשונה, אבל בדיעבד שכבר שחט מכשירין אף האחרונה שמא בעצם בתרייתא איפגום, ופריך אי הכי דהוה משום שחיטת השניה הוי בדיקה דקודם שחיטה תבעי נמי בדיקת חכם כו'. ומצאנו סוגיא כזו בריש נדה (דף ו') אף בשעת עברתן מלאכול בתרומה כו' אלא לתקן שירים שבפניה ויעוין רש"י שם שאם תראה דם בערב לא תטמא שיריים שבפניה כו' לשרוף שיריים שבפניה שאם תמצא טמאה תשרוף אותן שבפניה וזהו ממש כסוגיין, ועיין חידושי הרשב"א, וז"ב לדעתי: