Ohr Sameach on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ואף שלדברי התובע הוא פסול לשבע שהרי גזלו, מ"מ סבר דצריך לשבע וכן סובר רש"י בפרק כל הנשבעין (דף מו) ד"ה ולא אמרן באדם בינוני דאינו נאמן אלא שזה אמר לקוחין וזה אמר שאולין אבל אם אמר לו גנבת אותם לאו כל כמיניה וישבע זה שלקוחין הן. והרמ"א סתם כן בסימן פ"ז סעיף כ"ה, אבל מה שהוא חשוד לדברי עצמו ולפי הודאתו שהודה הלא הוא חשוד, ובכ"ז אינו נעשה חשוד עפ"י עצמו וכמוש"כ רבינו בהל' טוען ונטען פ"ב הלכה ג' אין אדם נעשה חשוד עד שיבואו עליו עדים שהוא עבר עבירה ונפסל בה, אבל המודה מפי עצמו שהוא חשוד ושעבר עבירה שנפסל בה כו', שהרי אומרים לו אם אמת אתה אומר השבע, לא מפני שעברת עבירה אסור להשבע באמת, ואם שקר אתה אומר הודה לבעל דינך כו' ופשוט: אולם הרי"ף בשו"ת הביא המחבר בסימן צ"ב סעיף ה' פסק שאם אמר שהוא חשוד כיון שהוא חשוד ע"פ עצמו אם רצה התובע נשבע ונוטל וצ"ע על מרן המחבר שבסימן צ"ב הביא דעת הרי"ף החולק, ובסימן ע"ה סעיף ח' סתם מנה לי בידך שגזלתני כו' ואם הודה מקצתו כו' משביעין אותו שבועת התורה, הגם שלפי הודאתו הוא חשוד וגזלן הוא, בכ"ז סתם כרבינו דאינו נשבע ונוטל, אמנם לפי מה שפרשו רבנן בתוס' פ"ק דב"מ דמן התורה לא פסול גזלן רק לעדות לא לשבועה ורבנן הוא דפסלוהו א"ש, דאימת תקנו רבנן לפוסלו דוקא עפ"י עדים לא עפ"י עצמו שאפילו לפי דבריו שהוא גזלן מ"מ לא ישבע לשקר, לכן בסימן צ"ב שאומר שהוא חשוד מן התורה סובר כהרי"ף, ועוד נראה דסברת המחבר כפי מש"כ הריטב"א שאפשר שעפ"י ספק מלוה ישנה וכיו"ב גזל ודוקא כי איכא עדים תו אין ספק כזה מוציא מידי ודאי להכשירו, אבל עפ"י עצמו שפיר תלינן בכל מילי ולא נקרא זה שמודה שהוא חשוד, ועוד יש לדון, שכיון שאומר עפ"י עצמו שהוא גזלן אמרינן דכבר עשה תשובה, והגם דצריך החשוד לחזור לכשרותו דוקא בתנאים מיוחדים שיתברר שחזר בתשובה כמפורש בפרק י"ב מהלכות עדות, זה דוקא כשנעשה חשוד עפ"י עדים הא כשאומר בעצמו שהוא גזל אמרינן שחזר בתשובה, ובמה שהודה שגזל אין זה מודה שהוא חשוד לשבע בשקר, וכ"ז מדוייק בלשון רבינו שהרי לא הוחזק גזלן בעדים, ומה שבסימן צ"ב כתב המחבר דעת הרי"ף דאם הודה שהוא חשוד, התם אומר שכבר העידו עליו במדה"י לפני ב"ד ופסלוהו לעדות ולשבועה ודינו דין חשוד, ע"ז שפיר כיון שלדבריו הוא חשוד שכנגדו נשבע ונוטל ודוק: ומי יתנני להבין דעת אביהן של ישראל הר"י אבן מיגאש בחידושיו לשבועות במשנה דהנגזל כיצד ז"ל, לענין גזילה אם הגזלן אומר להד"ם כו' שבועת היסת ויפטר ואם הגזלן מודה לו שגזלו מקצת וכפר לו מקצת כיון שגזלן הוא א"א לשבע וכיון שאין שם עדים שגזלו א"א להחזירה על הנגזל, הלכך נותן לו אותו מקצת והולך לו בלא שבועה, ע"כ, ואינו מובן כלל, איך נאמן לפטור עצמו משבועה לגמרי, ואי משום דהתובע מודה שהוא גזלן ולדברי התובע אין יכולים ב"ד לחייבו שבועה, ולהפוך על שכנגדו לא תקנו חכמים היכי דאין עדים שהוא גזלן ולא חששו חכמים לתקנתו, א"כ איך יכולים לחייבו היסת כשכופר הכל, ואם סבר הנך טעמי דפרישית, תו הלא גם שבועת התורה יוכל להשבע, וצ"ע, אם לא דנימא דאזיל לטעמיה שפירש דמשו"ה לא אמרינן דנאמן מיגו דאי בעי כפר הכל משום דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, וניחזי בחשוד דמה"ת הא הוי מתוך שאינו יכול לשבע משלם כמוש"כ תוס' פ"ק דמציעא ואף לתירוץ רבה דאין אדם מעיז, הכא כיון דגזלו הלא שפיר אית ליה מיגו דחציף כולי האי למחטף מאינשי כש"כ דמעיז הוי, א"כ תו היה צריך להיות מהימן במיגו, רק דרבנן תקנו לנגזל וחשוד שיהא שכנגדו נשבע ונוטל, וכיון דליכא סהדי על מה שגזל ממנו, תו לא חששו חכמים לתקנתו, כיון דאין עדים שהוא חשוד, ובפרט לפמש"כ תוספות דמש"ה אינו נוטל שלא בשבועה, משום דלא שבקת חייא לחשוד, שכל העולם יעלילו עליו טענות שקר ויוציאו ממונו, כאן דלא שייך סברא זו כיון שלכל העולם אינו חשוד, תו מן הדין לפי דבריו שהוא גזלו הוי משואיל"מ, ותו מהימן במיגו דאי בעי כפר הכל דמיגו לאפטורי ממונא אמרינן, ואין אדם מעיז ליכא הכא כיון דחטף מיניה כש"כ דמעיז בפניו ולכך פטור בלא שבועה, אך מדוע פוטרו מהיסת צ"ב ודבריו צריכים תלמוד, ויש להאריך בנסכא דר"א ואכ"מ:
הרב המגיד כתב, ונראה מדברי הרב ז"ל שהגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים, וכבר חלקו בזה חכמי הדורות עכ"ל, והנה הרמב"ן בחדושיו לב"ב גבי הך דנסכא האריך בזה והביא כי הר"ם הלוי השיב לו מהך דריש פרק האשה שנתארמלה דלא פריך וליתני ומודה ר"י באומר לחבירו מנה גזלתיך והחזרתיו לך נאמן ואם יש עדים שגזל והוא אומר החזרתיו לך אינו נאמן, מדלא תני הכי ש"מ דין גזילה כדין מלוה וקלסיה. ולדעתי נראה בהבין טעמו, דאין לומר דכיון שגזל בעדים תו חזקה דלא מחזיר רק בפני עדים לצאת ידי חובת הבריות, דזה ניחא בשני עדים, אבל בעד אחד כיון שיכול להכחישו ולומר לא גזלתי, תו לא חייש להחזיר שלא בעדים, וא"כ יהיה החזרתי טענה בריאה מצד עצמותה דעביד אינש דמהדר בלא עדים כיון שגזל שלא בפני עדים ויהא נאמן בלא שבועה, ותו יהיה נאמן לומר דדי חטפי במיגו דהחזרתי ואף כי יש לחלוק בזה, אולם בכ"ז נראה טעמא כיון שהוחזק גזלן שוב חשוד לדבר זה ואבד הימנותיה לטעון פרעתי שכמו שהיה חשוד לגזול דבר זה כן הוא חשוד להחזיקו לעצמו, ולטעון פרעתי אבד נאמנותו, [ופוק חזי הא דפריך בגמרא שם וליתני מודה ר"י באומר לחבירו מנה לויתי ממך ופרעתיך שהוא נאמן, על כרחין כוונתו באומר מנה לויתי בעדים והחזרתי שהוא נאמן מטעם מיגו, דאם באומר מנה לויתי בינו לבין עצמו אין זה כלל מטעם מיגו רק נאמן באמרו לו החזרתי כאומר לא לויתי ומא שייך זה למיגו, וע"כ באומר לויתי בפני עדים ואפ"ה נאמן משום מיגו, ושפיר פריך דטעמא כיון דמלוה לו בפני עדים הוי כאילו לא האמינו, ותו לא עביד אינש דמהדר רק בפני עדים ונאמנותו רק מטעם מיגו, אבל בגזלן שבארנו דשפיר עביד דמהדר אף בלא עדים וסמיך שהנגזל לא יתבענו לחנם, רק טעמא מפני שנעשה חשוד לזה, א"כ אף אם יאמר גזלתיך בפני עדים והחזרתיך הא דנאמן אינו צריך לטעמא דמיגו כלל רק דהתובע אינו נאמן להחזיק לאינש לגזלנא ולהפסיד נאמנותו, והודאת הנתבע אטו מי מצי אינש לשויא נפשיה לגזלנא. ואיך מצי אדם להחזיק עצמו לגזלן ולהפסיד האמנת דבריו, ואף דמי שאומר גזלתיך מנה חייב לשלם, הוא מחמת שלגבי חיוב נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, אבל כאן הלא אמר פרעתיך ואינו מתחייב כלום, ותו אינו יכול להחזיק עצמו לגזלן ולהפסיד האמנת דבריו ואינו צריך לטעמא דמיגו כלל ודוק: וגדולה מזו כתב הראב"ד בפרק המדיר גבי משמשתו נדה דאם הודה בעצמה אינה נאמנת להפסיד לכתובתה דאין אדם משים עצמו רשע, וכוונתו שלא על העבר קנסו אותה והפסידו כתובתה, שא"כ בחייבי לאוין שלא הכיר בה נימא דאין לה כתובה דהכשילתו בביאת איסור, ועל כרחין משום דחכמים רוצין שתצא רשעה זו מביתו ומצוה לגרשה, מפני שחשודה להכשילו עוד בביאת איסור, ובעצמותה היא מותרת לו שיאמר בנפשו שמכאן ולהבא תהא צנועה וכשירה ככל בנות ישראל ולאחרים אינה אסורה להנשא, לכן הסירו החכמים מעליו החבלים זה הכתובה שמחויב ליתן לה כדי שלא יהיה עיכוב מלגרשה (נ"ב. ולפי זה כיון דאיכא הוראת היתר לבלי שלחה פטרו אותו גם מתוספות כתובה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה כמו"ש רבינו פרק כ"ד מהלכ' אישות הלכ' ט"ז יעו"ש אבל בשניה דקנסוה על העבר שאסורה לו מד"ס לכן קנסוה רק מהתקנה לא על תוספות דמדעתו יהיב לה ויעוי' מש"כ תו' ריש אעפ"י ודו"ק) ולכך בחייבי לאווין שלא הכיר בה אם יודע לו הלא אין לו שום היתר בה לא חשו חכמים להפסיד לה הכתובה שבלא זה יגרשנה, ורק משום מקח טעות שקלו וטרו בסוף פרק אלמנה ניזונית, וא"כ עפ"י עצמה אינה מחזקת עצמה לחשודה ומותרת לו ככל בנות ישראל הכשרות, א"כ על העבר לחודא לא מפסדת כתיבה וכמו חייבי לאווין שלא הכיר בה, זה סברת הראב"ד וראויה לו, כש"כ הכא שאומר פרעתי ואין בהודאתו חיוב ממון כלל, איך יעשה אדם חשוד עפ"י עצמו ותו א"צ למיגו כלל ואיך ישנה זה במשנתנו ודוק. וראיתי למהרי"ט בשניות חלק חו"מ סימן ל"ז דאזיל בתר אפכא במחכתה"ג, והמעיין יבין מדברינו: אולם לדעתי נראה להביא ראיה להנך פוסקים וכפי הנראה דגם רבינו אזיל בשיטתם, דצריך להחזיר לו בעדים אם גזלו בפני עדים, משמועה דפרה וטלית בפרק חזקת דפריך וסיפא נמי נהי דמייאש מגופיה מדמי מי מייאש, ונתבונן דלשנויא בתרא קאי הך רומיא, דאי לשנויא קמא מיירי דיהודה בעי לאפוקי מלוי משום דמייתי סהדי דראובן מכר לו, א"כ אף אם מפיק לה יהודה ג"כ מחויב ראובן הגזלן לשלם דמים לשמעון ע"י עדי גזילה שראובן גזלה ממנו, וע"כ דלשנויא בתרא קאי דיהודה אית ליה עדים דטלית זה שלו, וא"כ אם יהודה מפיק לא בעי ראובן לשלומי, וניחזי, דהא בלא"ה ראובן הגזלן נאמן לומר פרעתי לך הדמים שמגיעים לך עבור הגזילה, וע"כ כשראובן יודה לו שלא פרע לו דמי הגזילה א"כ אם ראובן ירצה לצאת ידי גזילו, הלא יודע את מי גזל, ושעידי יהודה מעידים שקר, שהוא יודע בעצמו שגזל אותה משמעון ולא מיהודה וישלם לו דמי גזלתו, ואין לומר דהכא ודאי לא יהא נאמן לומר פרעתי דמי יימר דמחייבי ליה רבנן, ז"א, דאדרבא הוא נתחייב לכו"ע לשלם רק דא אפשר דאינו ידוע דיאוש וש"ר קני, אבל החיוב דרמי עליה לשלם כ"ע מידע ידעי, ושפיר נאמן לומר פרעתי, וע"כ דהגוזל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים, וה"ה דבאין גזילה קיימת אינו נאמן לומר פרעתי, וא"כ הוי שפיר נוגע דאם יהודה מפיק בעדים שהיתה שלו תו אינו חייב ראובן לשלם לו עפ"י עדי גזילה דמוקמינן תרי להדי תרי דאמרי דשל יהודה היא, וזה ראיה נכונה לדעתי בס"ד, דאין לומר שראובן הגזלן אינו יודע דשל שמעון היא, וכגון שיהודה טוען שבאתה לידי שמעון ע"י שאלה או שכירות. ובטלית שהיא עשויה להשאיל כו', ופרה הא גודרות אין להם חזקה, זה לא משמע בסוגיא, דאמר דאית ליה סהדי למר ואית ליה סהדי למר ומנא ליה להקשות, לימא בכה"ג שעדי יהודה מעידין שראובן גזלה מיהודה ולק"מ, וע"כ דאינו נאמן לומר פרעתי, ועיין חידושי הרמב"ן בסוגיא שם והבן, ומש"ה סתם רבינו בהלכות עדות פרק ט"ז הלכה ב', אבל אם עדיין ראובן קיים אין שמעון מעיד אף על הטלית שהנאה היא לו שלא תעמוד ביד יהודה כדי שיביא ראיה שראובן גזלה וישלם דמיה משום דלא יהיה נאמן לומר פרעתי ודוק. ובמק"א הארכנו עוד בזה בס"ד: