מותר לאדם לשמור פירותיו בשבת כו' והלא דבר זה מחפציו הוא ולמה הוא מותר. מפני שלא נאסר אלא לקנות לעצמו חפצים כו' אבל לשמור ממונו שכבר בא לידו עד שיעמוד כמות שהוא מותר הא למה זה דומה לנועל ביתו מפני הגנבים. בזה מובן מה דקיי"ל דאומר אדם לחבירו שמור לי פירותי שבתחומך ואני אשמור לך פירותיך בתחומי אע"ג דשמור לי ואני אשמור לך הוי שומר שכר מ"מ לענין שבת כיון שלא נתחדש שום ממון לאחד מהם אלא ששניהם עומדין בממונם שרי ולא אסרו חכמים. אבל אם מוחל לחבירו חוב עבור שמירתו את פירותיו בשבת. כיון שבא לו ענין מחודש שנמחל חיובו מלשלם לו הוי שכר שבת ממש. והא דפוחתין גבי מורדת ד' שבתות הוא משום דלא עביד כלל ולא טרח מידי ומחילת כתובתה נעשה מאלי' ופשוט והישועי"ק לא דק במח"כ. אולם התו' בעירובין דף מ"ג ד"ה הלכה כר"ג כתבו ומשמע דסייר פירי לית בו איסורא דאפילו בשכר שרי כדאמרינן שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור פירותיך שבתחומי עכ"ל וכוונתם דשמור לי ואני אשמור לך הוי שו"ש ומשו"ה דייקו דאפילו בשכר שרי, ול"ל סברת רבינו אבל שיטתם תמוה דמפורש ב"מ נ"ח השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה ואת התינוק ואת הזרעים כו' לפיכך אין אחריות שבת עליו הרי מפורש דשמירה בשכר אסור ורבינו הביאה סוף פרק ששי. - ונראה שיטת התו' דהיכא שמתחייב בשמירתו אסור דאיכא טרחה ועבודה שחובה עליו לקדם בשכר ולשכור פועלים להציל מיד לסטים וחי' וכדאמרינן ב"מ צ"ג שהי' לו לקדם ברועים ובמקלות כו' להכי אסור, אבל היכא שאינו מתחייב באחריותן אין כאן מלאכה בשבת ולא הוי שכר שבת כיון דלא עביד מידי אלא ששומרן בראיתו לכן בשמור לי ואני אשמור לך דהוי שמירה בבעלים כדאמר ריש השואל ופטור מאחריותן מותר, אבל בב"מ דאמרינן חייב באחריותן ומוקמינן כגון שקנו מידו לכן כיון שחובה עליו לטרוח בשמירתן ולקדם ברועים כו' אסור משום שכר שבת וכן הכא מיירי במחובר לכן אמרי דאפילו בשכר שרי ודו"ק. אמנם מלבד שזה דחוק בלשמור את התינוק עוד לא מחוור עפ"י מה שכתב רבינו פ"א מהלכות שכירות דשומר שמסר לשומר ומיעט בשמירתו כמו שו"ש לשו"ח אעפ"י שאצל השומר הראשון הי' בבעלים מ"מ חייב ופירשו את דבריו דשמירה בבעלים אינו אלא לפטור מן התשלומין אבל מ"מ רמי עלי' חיוב השמירה כדינו בשו"ח לשמרו מפשיעה ובשו"ש מגניבה ואבידה להכי מקרי מיעט בשמירתו כמזיק בידים א"כ לא שייך סברא הדין דמאי נ"מ אם פטור מן התשלומין כי דמוטל עליו חיוב השמירה ולקדם ברועים ובמקלות והמחוור כסברת רבינו הנכונה ודו"ק.

כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב או טלטל בכרמלית כו' וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו. יעוין כסף משנה וביתר ביאור בבית יוסף סי' שמ"ג והנראה בדעת רבינו שסובר דאביו מוזהר בשבת להפרישו אם עשה מלאכה דאוריתא דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ובמכילתא אלו הקטנים ולכן אמרו גבי כבוי בעושה ע"ד אביו פי' שהניחו אביו ממחין בידו משום דאביו מצוה להפרישו ודלא כפירש"י שרואה שנוח לאביו והוי כמצוהו לכבות ולכן רק בדרבנן אין אביו מצוה להפרישו ודו"ק. וכן מפרש הראב"ע בפ' קדושים דאיש אמו ואביו כו' ואת שבתותי כו' דזה מיוחד בשבת ולא ביו"ט שאביו מצוה להפריש הקטנים ומיושב לפ"ז הא דפריך הגמ' על אבא שאול נוהגים היינו שיונקים [ובתוספתא דנדה יונקים היינו] אפילו בשבת נמי המשך השמועה דבל"ז הו"מ לפרש דקטנים היו והיו יונקים מבהמה מיו"ט דאין אביהם מצוה להפרישם אבל בשבת מצוה להפרישם דבנך ובתך כתיב. אבל השתא דמסיק דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב א"כ ע"כ בגדולים מיירי אבא שאול א"כ קשה אם איכא סכנה אפי' בשבת נמי כו' ודו"ק היטב.

אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול כו'. בהשגות הביא טעם הגמרא דהוי משום גזירה דהוצאה וכן פירש"י בפרק משילין ובדף י"ב ד"ה ליפלגי באבנים תחלת הוצאה ע"י טלטול היא וכל מה שגזרו אינו אלא משום הוצאה כו' ולפ"ז א"ש מה שהקילו חכמים שאם מטלטל דבר שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו מניחו באיזה מקום שירצה. דכל עיקר דהוצאה היכא שכבר מטלטלו כיון שעקירה ראשונה לא היתה לכך פטור ואין זה הוצאה להכי (לא) לא גזרו גם בטלטול וכיון שכבר הוא בידו תו מטלטלו לכל מקום שירצה כמו"ש ההמ"ג בהלכה ה' ודו"ק.