Ohr Sameach on Mishneh Torah, Sabbath Chapter 27
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
במגיד. ד"ה ומ"ש רבינו וכו' וכן עיקר. נ"ב אבל במעביר סבר דבעי ד' ואלכסונן דלא שייך בזה טבלא מרובעת וכפרש"י וכן כתב הריטב"א בדעתו.
דעת רבינו שתחומי י"ב מיל הוי מה"ת והמהלך חוץ לתחום י"ב פרסאות אפילו אמה אחת שהוא שיעור פסיעה בינונית לוקה ותחום אלפים אמה הוי מדרבנן והנה פליגי בזה תנאי טובא דרע"ק ור"מ סברי תחומי אלפים אמה הוי מה"ת. ומכבר נתקשיתי למאן דאמר אלפים אמה הוי מה"ת איך מועיל עירוב לעקור מקומו ולהתירו ד' אלפים בשבת, הלא כמו כן פריך הגמרא למאן דאמר מבוי שלא נשתתפו בו הכשירו בקורה הזורק לתוכו פטור, הא נשתתפו בו אפילו הכשירו בקורה חייב וכי ככר זו עושה אותו רה"י יעוין דף י"ב וכה"ג פריך בפסחים מ"ו ומשום ע"ת שרינן איסורא דאורייתא ובשלמא המערב ברגליו היינו ששובת במקום זה בה"ש אפשר דמועיל מה"ת, אבל עירוב בפת איך שרי איסורא דאורייתא ומצינו שרק חנני' אליבא דב"ש חולק וזולתו לא שמענו מי שחולק וכולהו תנאי ר"מ ור"י ורע"ק ס"ל עירוב בפת עד כי זכיתי לספר הלקוטות להרמב"ן מצאתי שנתעורר בזה ודעתו דהוי מן התורה וכמו דאמר לקמן ע"ג אנן סהדי דאי מתדר לי' התם כו' יעו"ש ולא נתקררה דעתי בזה עוד מצאתי לו ז"ל שהעיר דלמ"ד אלפים אמה הוי מה"ת ואם נימא דאם יצא מתחומו לוקה על כל אמה ואין לו רק ד' אמות, א"כ איך התירו חכמים לעדים הבאין לקדוש החודש להלוך ב' אלפים לכל רוח ויעו"ש שדעתו שאינו לוקה אלא אם יהלך שלש פרסאות באיסור תחומין ואם הלך בהיתר אין זה מתחשב מהליכת האיסור ובעינן שיהלך שלש פרסאות ברגליו באיסור יעו"ש. והנה הדוחק שיש בשיטתו ז"ל יראה כל מעיין דא"כ אם יהלוך אדם בהיתר כמו להציל וכי"ב עד סוף שלש פרסאות ואח"כ יהלוך חוץ לתחום הי"ב מיל באיסור אינו לוקה אם לא דיהלוך כל הי"ב מיל באיסור ואפ"ה לוקה בהתראה על האמה האחרונה שיצא מחוץ התחום וזה מוזר לכל מעיין עוד מה הועיל דאכתי תקשה למ"ד תחומין דאורייתא גם באלפים אמה א"כ אמאי אמרינן שמי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה שיש לו אלפיים לכל רוח שזהו לשיטתו ז"ל מן התורה דהליכת היתר אינו מתחשב, ואיך אמרינן דאם מובלע תחום זה בתחומו שאז מהלך בתחומו נמצא דמהלך ממקום שאמרו לו קרוב לששה אלפים באיסור תחומין הא מן התורה אינו יכול להלוך לרע"ק יותר מד' אלפים ואיך שרו רבנן באסור דאורייתא ולומר דלמ"ד הבלעת תחומין כו' ס"ל אלפים אמה דרבנן זה נסתר גם מסוגיא. ולדחוק בשיטתו אכ"מ. לכן נראה לי כך, כמו שגדרה התורה את עם ישראל בשבת בשביתת גופו ממלאכה כן גדרתו ג"כ בהליכתו. ואינו מן המושכלות אשר יוגדר הישראלי מלזוז זיז כ"ש ולשומו כחבוש בבית האסורים וגדר הש"י בהלוך יותר משלש פרסאות לכל צד, ולרע"ק ור"מ באלפים אמה. וממקום שביתתו ודירתו יש לו אלפים לכל רוח להלוך בהם ולטייל ולעשות כ"צ ושני אלפים לכל רוח מקומו הוא וכי יצא מהם הוי כיוצא ממקומו ולוקה, וכיון דגמירי שיעור מקום למר אלפיים אמה ולמר י"ב מיל כמחנה ישראל אין זה מושכל לומר שיהלך מצד אחד שני אלפים ומשאר הרוחות לא יזוז אמה לכן בטח המקום הוא אחרי התיחסו אל האדם היושב בו כיחס הקוים אל המרכז. ומה שיש סביבו לכל צד קרוי מקומו עד י"ב מיל לדידן או אלפים אמה לרע"ק. ורע"ק יליף כן מקרא מפורש ועשו חכמים ענין שיתיר לו להלוך עד ד' אלפים אמה היינו שיקבע פתו שם באופן שיהא שעור סעודתו וכ"ב סעודות שזהו שעור מאכלו ובזה איקבע בדעתו לעשות שם מקום שביתתו היינו המרכז של מקומו ויהא אסור לו להלוך מקיר העיר וחוצה אפילו אמה אחת מחמת שאסרו עליו החכמים שזה בכוחם ועל איסורם בל תסור כתיב וכל העובר כו' חייב מיתה, וא"כ אין דעתו שוב על מקומו שמצד מזרח העיר [לדמיון] וא"כ יש לו מן התורה להלוך ד' אלפים לצד מערב, דזהו רצון התורה שיהי' מקומו של אדם המותר לו להליכה ד' אלפים על ד' אלפים אמה. אבל בלא עירוב אם לא הלך מצד מזרח כלום ויהלוך ד' אלפים לצר מערב לוקה. שהרי בידו ובהיתרו הוא להלוך שני אלפים שלצד מזרח ואם תתירו להלוך ד' אלפים לצד מערב אח"כ ירצה לילך לצד מזרח אז תאסור אותו נמצא יהי' תלוי כל היום בבחירתו ותו לא נקבע מקומו. וזה לא יתכן. אולם ע"י עירוב כיון שאין לו רשות ואינו בבחירת אדם להלוך לצד מזרח תו לא יצא מהיתר התורה שאינו הולך רק ד' אלפים וזה המקום מוכן לפניו להלוך ולעשות כל צרכיו. נמצא דהאיסור שהטילו חכמים עליו להלוך מצד הרחוק מעירובו יותר מאלפיים זה הוי ההיתר שלו מה"ת להלוך מעירו יותר מאלפיים, וכי יצא מגבולו בהיתר להציל או להעיד קה"ח וכי"ב תו ממקום שנאמר לו כבר נעשה מעשה יש לו אלפיים לכל רוח שזה שעור תחומו שאינו מותר לו להליכה רק אלפים מכל צד. וכי מובלע תחום מקום זה בתחום ששבת בה"ש כי נכנס אל מקום המובלע תוך תחומו אם נותנין לו תחום ששבת בעירו בה"ש הלא אין לו רק היתר להלוך סביב עירו אלפים לכל צד א"כ לא נפיק ממכוון התורה שיהא מקום ההיתר לו להלוך רק אלפים לכל צד וז"ב. ולפ"ז אם יהלוך חוץ לי"ב מיל לוקה כיון שמקומו המותר לו הוא י"ב מיל מכל צד וכי הלך ברשות למרחוק אז ממקום פלוני יש לו י"ב מיל סביב וכן לרע"ק אלפיים אמה, אבל כי הלך בהיתר עד אמה האחרונה אז כי יצא מרצונו אמה אחת שהיא חוץ לגבול התחום לוקה [לבד לפירוש ב' ברש"י בהבלעת תחומין דמותר בהליכת ד' אלפים צ"ע] וכן כי מתרו לי' על הסוף של התחום ג"כ לוקה ורמב"ן ז"ל נקיט דההולך בתחום הוי כמעביר ד' אמות ברה"ר ולדידן היוצא מחוץ לתחום הוי כמוציא מרה"ר לרה"י ולענ"ד ההולך בשוגג או במזיד מכרך לכרך שהוא יותר מי"ב מיל ותו כי הולך אח"כ י"ב מיל מן הכרך שבא אלי' לוקה, אבל לא מסתברא שיהא לוקה על כל פסיעה שיצא חוץ לתחום, וכן נראה ג"כ מלשון רבינו היוצא חוץ לתחום המדינה לוקה כו' ולא כתב ההולך יותר מי"ב מיל לוקה. זה מורה כדברינו. ודו"ק. לכן אם נצרך לנקביו כבוד הבריות דוחה דהוי דרבנן יעו"ש ולפ"ז גבי המשלח השעיר מקום שביתתו רחוק מיל מסוכה אחרונה דעד שם מלוין לו ויוכל לקבל מזון לכן חוזר ומותר להלוך עד סוכה אחרונה אף למ"ד אלפים דבר תורה ויעוי' תו' ישינים שם יומא דף ס"ז ד"ה בא וישב ור"מ סבר תחום אלפים דבר תורה ועיי"ש. והנה בירושלמי פ"ג דעירובין הלכה ג' ר' יונתן כו' לוקין על תחומי שבת דבר תורה א"ל ר"ח כו' א"ל והכתיב אל יצא איש ממקומו א"ל מי כתוב לא, אל כתיב א"ל והכתיב אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל כו' מי כתיב לא אל כתיב אר"י ב"ב אפילו כן זה עומד בשמועתו וזה עומד בשמועתו. ואינו נראה שיכוין הירושלמי משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דלא נזכר כלל וצ"ב מפני מה זה עומד בשמועתו. ונראה דבסוף כל שעה מייתי הגמרא הך דדריש ר' יהודא דעובר בלא תעשה בהקדיש תמימין לבדק הבית משום דכתיב בריש פרשה לאמר ומפרש בר קפרא לא נאמר ובי רב מפרשי לאו אמור [ולב"ק הוי כאילו כתוב השלילה נדבה תעשה אותו, אותו אתה עושה נדבה. ואי אתה עושה תמים נדבה. ולבי רב קאי על כל הפרשה דבכולהו איכא לאו. רש"ל. ונפ"מ דלב"ק לוקין. ולבי רב הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו ודו"ק.] אם כן אתי שפיר דשם חכמים פליגי בתורת כהנים וסברי דאין בו בולא כלום משום דסברי דלא קאי הך לאמר על לאו הבא מכלל עשה כמו דסבר ר' יהודא עיין בתוספות שם, רק דא מודים דבמקום דכתיבא אל שזהו לשון בקשה כמו דמצאנו בתפילות אל תשליכני, אל תסתר פניך ממני וכמו שפירש רשב"ם בפירושו לפרשת יתרו ולכן פריך בגמרא דילן וכי לוקין על לאו שבאל, וכן הירושלמי מי כתיב לא אל כתיב. מ"מ אם כתיבא בריש הפרשה לאמר דרשינן לא אמור במקום אל. ולכן בקראי דפריך מינייהו הירושלמי וכן הבבלי כתיב בריש הפרשה לאמר משא"כ בהך דאל יצא איש ממקומו דלא כתיב לאמר. ולכך סבר דאין לוקין להכי זה עומד בשמועתו. ולכן בדברי קבלה מה דכתיב אל קרי ראב"ש מצוה ור' אבא חובה. יבמות ס"ה ע"ש. ורבינו פסק כדמסיק בתלמודא דילן דלוקה בלאו דבאל, ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אינו דאל יצא כתיב ולא אל יוציא, וקצ"ע מה דפריך בבלי מקראי מאוחרים ולא מקרא דאל תאכלו ממנו נא המוקדם ודו"ק.
אפילו אמה אחת כו'. נ"ב שיעור פסיעה בינונית.
היה בא למדינה וישן בדרך ולא נעור אלא בשבת כו' מפני שדעתו היתה להלך למדינה זו. וכ"כ הרשב"א אלא שאמר שאם היה ניעור והוציא בשפתיו ואמר תהא שביתתי במקומי הרי עקר שביתתו מאנשי העיר ויש לו ממקומו אלפים לכל רוח. וכ"ד הראב"ד ורבינו לא הזכיר זה אבל נכון הוא כ"כ ההמ"ג. והנה הריטב"א הביא שהראב"ד הוכיח מהא דקיי"ל באמר שביתתי תחת האילן ולא סיים דלא יזוז ממקומו ולא אמרינן שאם הי' יודע שבכה"ג לא יקנה לא ניחא לי' לעקור שביתתו ממקומו כ"ש הכא. ורבינו פסק לקמן דכה"ג יש לו אלפים לכל רוח ממקום עמידת רגליו יעוי' פרק ד' מהל' עירובין אך מ"מ ליכא ראי' לסתור. כיון דבירר כאן ואמר שביתתי במקומי, המקום שעומד שם כולי האי לא אמרינן שמסתמא ניחא לי' להיות כאחד מבני העיר ולהיות מקום שביתתו בעיר אילו ידע שהוא בתחום העיר. ובזה נראה לפרש הירושלמי שם הלכה ה' ז"ל בירר לו מבעו"י חוזר בו מבעו"י, משחשיכה חוזר בו משחשיכה כו', והוא תמוה מאד, ונראה לפרשו עפ"י שתי הקדמות. האחת, דין הנך רבוותא דבאומר שביתתי במקומי עקר שביתתו מן העיר אף אם לא ידע שהוא בתחום העיר. השנית, מה שהקשו הקדמונים דאמאי בישן לרבנן דלא קנה שביתה בעת שנתו כי ניעור אח"כ אין לו אלא ד' אמות ובהיה למעלה מעשרה וירד אח"כ בשבת למטה מעשרה יש לו אלפים לכל רוח, ותירצתי ואח"כ מצאתי לרמב"ן בספר הלקוטות דשאני ישן דאע"ג דלקנות תחום אלפים בעי דיעה וכוונה, אבל תחום של ד' אמות דשבו איש תחתיו אף בלא כוונה כלל קני, וכיון דכבר קנה תחום של ד' אמות בתחילת היום תו לא קני אח"כ תחום אחרינא. אבל כשהוא למעלה מעשרה דתמן ליכא לא קנין תחום ולא קנין ד' אמות, תו כשירד אח"כ למטה מעשרה קונה שביתה ויש לו ב' אלפים לכל רוח. [ויש לעיין מאי בעי רנב"י בירושלמי גר שטבל לאחר שהאיר המזרח מה אמר ריב"נ, הא גם לרבנן כיון דקודם טבילתו לא הי' לו אף קנין של ד' אמות א"כ כשטובל קונה שביתה אלפים לכל רוח דלדידי' עיולי יומא הוא ודו"ק] וזה הגהת הירושלמי לדעתי. לא יכנס דברי ר"מ, ר"י אומר יכנס. בירר לו מבעו"י חוזר בו מבעו"י, מבעו"י וקידש עליו היום [אינו] חוזר בו משחשיכה, [פירוש, דאם אמר שביתתי במקומי ואח"כ נודע לו שהוא סמוך לעיר אינו חוזר בו ויש לו ממקומו אלפים לכל רוח וכהראב"ד]. בירר לו משחשיכה נישמעינה מן הדא מודה ר"י שאם בירר לו שאינו יכול לחזור בו [כמו שכאן בד' אמות אם בירר לו משחשיכה תו אינו חוזר בו ה"נ כי אמר משחשיכה שביתתי במקומי ונודע לו שהעיר סמוכה תו אינו חוזר בו או כי נודע לו ואח"כ בירר] אמר ר' בון לא על הדא אמרה אלא על רישא דפרקא מי שהוציאוהו וכו' איתאמרת עליו מודה ר"י שאם בירר לו שאינו יכול לחזור בו. כוונתו, דכאן בישן בדרך הרי אימת בא קנין הד' אמות של מקום שביתתו בעיולי יומא בעודו ישן אלא שאינו מבורר לן איזה ד' אמות וצריך לסיים וכי בירר אמרינן דאותן ארבע אמות היו קנוים לו בעיולו יומא בעודו ישן ושפיר יכול לחזור בו. וכן בישב סמוך לעיר שקנין תחומו הי' בתחלת היום אלא שבירר משחשיכה ואמר שביתתי במקומי אמרינן דחוזר בו משחשיכה. וכי קאמר ר' יהודא שאינו יכול לחזור בו, בהוציאוהו חוץ לתחום דעד עכשיו לא הי' לו כלל הד' אמות שהרי הם חוץ לתחומו וכי הוציאוהו אז קני להו וכיון שבירר תו אינו יכול לחזור בו וכמו שבירר מבעו"י וקדש עליו היום. אבל בישן הרי אין הקנין בשעת הברור אלא בשעה שהי' ישן דאל"ה היו לו אלפים לכל רוח וכדפרישית ודו"ק. ומצינן לפרש עוד הירושלמי דבורר לו מבעו"י דקאי על הך דתנא בבלי פרק בכל מערבין מתנה אדם כו' רציתי אלך לא רציתי הרי אני כבני עירי דאם רצה משחשיכה קנה לו עירובו וע"ז קאמר אם יכול לחזור בו וכן לפי שיטת הראב"ד ז"ל בהשגות פרק י"ב מהלכות שבת שד' אמות של שביתה מותר לטלטל בהן ברה"ר ולא בד' אמות אחרות וא"כ מצי קאי הך דבירר לו מבעו"י בירר לו משחשיכה על ד' אמות של שביתה לענין היתר טלטול בהן ובכולהו הוי הקנין בעיולי יומא וכן במשנתינו כמוש"ב. ולכן א"ר בון דיכול לחזור בו ודוקא בהוציאוהו עו"ג שאז הוי קנין של ד' האמות משחשיכה לכן אינו יכול לחזור בו. אמנם א"כ צריכין לשבש הספר כולי האי ולמחוק הך לא יכנס דברי ר' מאיר כו' לכן המחוור לדעתי מה שכתבתי. ולא ניחא לי' להירושלמי לפרש דמיירי שבירר היינו שהלך באותן הד' אמות תו אינו חוזר בו, דבירר משמע בפה, כנ"ל בביאור הירושלמי לע"ע ודו"ק.
בהשגות. ד"ה שהרי נכנס. חסר מכאן כו' וכן חפצי הפקר כו'. נ"ב כבר כתב זה לעיל הלכה ד'. עיין בכ"ז בההמ"ג פ"ה מיו"ט ה"י עיי"ש.
ואם כלתה מדתו במקצת העיר מהלך עד סוף מדתו כמוש"א. פירוש כגון שמן העיר אם נמדוד את התחום וכלה האלפים אמה באמצע הדיר או המערה והוא עומד אמה אחת חוץ לתחום העיר בתוך המערה או הדיר וכי מונין לו ממקום שביתתו אלפים אמה א"כ נחשב הדיר או המערה כד' אמות לגמרי וכלתה מדת תחום כשנמדוד מסוף המערה באמצע העיר מהלך על סוף מידתו באמצע העיר. אבל לא קנה תחום העיר, ועיין דף ס"א גבי חמתן וגדר. וההמ"ג נדחק בזה. והגר"א פירש דד' אמות במקום שביתתו חוץ מאלפים יש לו ומהלך בעיר ג' אמות.