ואם עבר ושחט הזבח כשר. הנה קצר רבינו כפי סוגיית הגמרא בזבחים דלכתחילה לא גזירה שמא יגע בבשר, אבל בחולין אמרו דאם שחט בדיעבד צריך לאמר ברי לי שלא נגעתי בבשר ואם ליתא קמן צריך שיהיו אחרים רואין אותו יעו"ש ורבינו קיצר בזה, משום דבדם פסק לקמן סוף פרק דדם קדשים אינו מקבל טומאה ורק הבשר והאימורים יטמאו ובנטמא הבשר והחלב מבואר לקמן הל"ד דלא יזרוק לכתחילה ואם עבר וזרק הורצה ומפורש הוא בגיטין (דף נ"ד) דרק מדרבנן לא יזרוק דמן התורה הציץ מרצה על העולין ביחיד לכתחילה [יעו"ש דפריך אהא דבדרבנן קנסו שוגג אטו מזיד] וכיון דהוא מדרבנן א"כ בספק אף כי לא אמר ברי לי ג"כ כשר הזבח וזורק הדם לכתחילה לכן פסק רבינו דבדיעבד הזבח כשר ויצא מידי קרבנו ויזרק הדם והאימורים יקטרו למזבח וכמו שבהלכה ל"ד יצא בשר כו' הזבח כשר, וכן בהלכה י"ג, אבל בחולין אמרו לענין לאכול הבשר ודאי דצ"ל ברי לי שלא נגעתי דהוי ספק אם הוא אוכל בשר קודש טמא דבלאו. וזה פירוש הגמרא דבחולין עיקר, הך דינא דטמא במוקדשין משום דאשמועינן דהבשר מותר לאכול בקדשים אם רואין אותו או באומר ברי לי, דבזבחים מיירי לענין אם הזבח כשר, ופשוט, ועיין נו"ב מהד"ק חלק יו"ד סימן ב':

שנים שוחטין בהמה אחת בקדשים כחולין. נ"ב פירוש בין בסכין אחד בין בשני סכינים:

פירכסה הבהמה ויצאת לחוץ אחר קבלת דמה כשרה שאפילו יצאו האימורים כו' הזבח כשר. הנה הבנתי מדברי רבינו פירוש נכון בברייתא דקדשי קדשים שפירכסו ויצאו לדרום אפילו קודם קבלת הדם וחזרה לצפון וקיבל הדם כשירה אבל בקדשים שיצאו לחוץ קודם קבלת הדם אפילו קדשים קלים דלא מיפסלו ביוצא לא הן ולא אימורים מכל מקום אם יצאו קודם קבלת הדם מיפסל הדם משום יוצא והוי יצא דמה, דטעמא דאימורים לא קדשי עדיין ולא נתבררו לחלק גבוה עד זריקה שתקדשתן וכמו שפירש רש"י (בדף פ"ט) ד"ה ה"ה דבאימורין כו' אבל הדם תיכף מכי שחיט קדשתינהו לדם כדאמר פ"ב דסוטה ומבורר חלק גבוה ומיפסל ביוצא, דכיון דקדשינהו סכין תו לא גרעי מבשר קדשי קדשים דמיפסלי ביוצא אף טרם שנתקבלו בכלי שרת ואף בקדושת כלי כתבו בתוס' דמיפסלי ביוצא באותו שאין להן מתירין (יעוין דף כ'). וזה פירוש הברייתא פירכסה ויצאת לחוץ וחזרה פסולה משום יצא דמה, וכן מוכרח דלא מצי לפרש כדפירש הגמ' באליה ויותרת הכבד דאכתי אימורין הוי, ורבינו סבר דאימורים שיצאו קודם זריקת הדם כשר ולכך מפרש דקודם זריקה קאי ומשום יצא דמה מיירי הברייתא, ולכן דקדק רבינו שאם יצא לחוץ אחר קבלת הדם כשירה והברייתא מיירי קודם קבלת הדם ודוק: ודברי רבינו נראין מהא דבפרק דם חטאת (דף צ"ב) בעי אם מכניס חטאת עוף בצווארה מי מיפסל הדם משום דם שנכנס להיכל ומייתי שם מברייתא ואמר שם ולטעמיך גבי קדשי קדשים דקתני פירכסה ויצאת לדרום כשרה הא הוצאה פסולה כו' אלמא דברייתא מיירי לענין דם אי מיפסל ביוצא לדרום דומיא דמה דקתני גבי חטאת העוף דפירכסה ונכנסה לפנים דעל דם שנכנס להיכל מיירי כן הכא לענין לאפסולי דם ביוצא משתעי. וראיתי בתוספתא לפנינו כתוב שם בפרט כל הברייתא בביאור לענין לאפסולי דם ביוצא דבחוץ מיפסל ובדרום לא יעו"ש היטב מפורש. ורבינו רמז לשמועה דפרק דם חטאת במש"כ אפילו יצאו, ומסולק קושיית תוספות ריש פרק כל התדיר (דף פ"ט) ד"ה לימא מסייע יעו"ש היטב ודוק בכ"ז:

היתה הבהמה כולה בפנים ורגליה בחוץ וכו' פסול שנאמר והביאום לד' עד שתהא כולה בפנים. בגמרא בעי ר' ירמיה מר"ז הוא בפנים וציצתו בחוץ מהו א"ל לאו אמרת והביאום לד' עד שתהא כולה בפנים ה"נ בבואם אל אוהמ"ע עד שיבוא כולו. והנה הבעיא היה בציצתו בחוץ ומוכח דברגלו בחוץ לא מיבעי ליה ומאי פשיט מרגליה בחוץ. ונראה דהבעיא הי' נהי דנכנס ראשו ורובו כאילו לא נכנס כדאיתמר בברייתא מכל מקום בציצתו מיבעי לי' דר' יהודה מכשיר בקרחנין ור' יוחנן דאמר פסול משום שאינו שוה בזרעו של אהרן א"כ אינו מחלל עבודה כדאמרו פרק מומין אלו (דף מ"ג) וא"כ דל ציצית ראשו ג"כ כשר לעבודה ואינו מעכב אפילו לא נכנסה ציצית ראשו בעזרה, משא"כ בלא נכנס רגלו הוי כאילו עבד בלא רגל והוי בעל מום ומחלל עבודה. וסברא כזו מצאנו ריש בכורות דשותפות של עו"ג פוטר מן הבכורה אפילו באזנו ופריך ולימא ליה שקול אזנך וזיל דלא גרע מבעל מום דניתן לכהן ומסקנא דגרע יעו"ש. ופשיט מהא דאמרו דרגליה בחוץ איתמעיט מוהביאום ואם היו רגליה בחוץ הוי כאילו לא נשחטה בפנים, ונפ"מ להא דאמרו בבעלי מומין דאם נתערבו בע"מ בכשרים דיעלו לגבי מזבח ומכש"כ אם עלו לא ירדו דכתיב מום בם הא ע"י תערובות ירצו ועיין תוס' (דף ע"ז) ד"ה הא עבר מום דכו"ע אית להו דבר תורה ואפילו כן בלא נכנסו רגליה בפנים הוי כאילו לא נשחטה בפנים וגם ע"י תערובות לא ירצו א"כ מוכח דגרע וגרע ודוק. ורש"י ג"כ סובר דלפי מה דפשיט והביאום לד' עד שתהא כולה לפנים פסולה גם בדיעבד, רק מדלא סיים היא בפנים ורגלה בחוץ ושחט מהו מוכח דלכתחילה בעי דאם כשרה צריך לכתחילה לעשות כן שלא תרביץ גללים וכדאמר בפ"ג דיומא, אבל כי פשיט אפילו בדיעבד פסול ודוק: ולפ"ז מוכח כשיטת רבינו דבדיעבד פסולה וגריע מבעלי מומין וא"כ על כרחין הא דשקלו וטרו בהך דר"א אר"א בחתך ואח"כ שחט מוכח דכיון דחתך הוי בעלי מומין ולא הוי ליה למיפרך מהא דשמואל דגריע מבעלי מומין מקרא דוהביאום. ודברי תוס' שדמו חתך רגליה לכולה צריך שיהא בפנים אינו לפ"ז דהיכי דהיא עם רגלים ורגליה בחוץ גרע. ואין לאמר דלמאי דמסיק דחותך באבר עד שמגיע לעצם דלאו מום הוא א"כ לא נדחה מפשטא דאיכא למימר חתך ואח"כ שחט כשרה בכה"ג דחותך עד העצם דלאו בע"מ הוי, דז"א דנהי דלא הוי בעל מום חולה מיהא הוי ופסול לקרבן כמו דתנן בבכורות הזקן והחולה כו', לכן ע"כ בחתך ואח"כ קיבל, ומסתברא דר' אלעזר ג"כ סבר הכי והא דאמר חתך ואח"כ שחט פירושו הוורידין ששחטן בקדשים לצאת הדם שצריך לקבל וכמו דאמר בחולין (דף כ"ח) דלר' אלעזר אף לר"י מנקבן בקוץ ודיו דלא בעי בהו שחיטה והלכותיה. ולפ"ז א"ש מאי דבחתך ואח"כ קיבל כשרה ולא חייש דבלע הדם משמנונית היוצא קודם חתיכה משום דהוי קודם שחיטת הוורידין, אבל פשטיות הגמרא לא משמע כן דמשמע דכ"ז שהדם בגוף בטל היוצא בהו ורק כי המה במזרק חייש לתערובות עיין רש"י ודוק:

פסולין שישנה [לשחיטה] מתחלתה ועד סוף. פירוש דמספקא לן שמא ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כרבי אושעיא דאמר תולין כמו שפסק לקמן בהלכות טומאת אוכלין פ"י ה"ג לכן כתב פסולין ולא כתב דחייב ופשוט. ודע דרבינו בכל ספק בעיא בקדשים פסק דאם הקריב הורצה כמו בכלי המקדש פ"י ה"ז ולקמן פ"ב הכ"ו, ובעבודת יוהכ"פ פ"ה הכ"ח ובאיסורי מזבח פ"ו, וטעמו דסבר דכל איסור בספיקות הוי דדבריהם היכי דליכא חזקה כנודע שיטתו ובקדשים לא החמירו. אמנם כאן לא כתב אם זרק הורצה משום דהספק הוי לכל מילי אם ישנה לשחיטה מתחלה וע"ס וכמו בחולין ששחט מיעוט סימנין בפנים וגמרן בחוץ דאסורים באכילה משום חולין בעזרה ודוק:

כמו שבארנו כו'. נ"ב בפ"ט מהלכות ביאת המקדש, ובלח"מ שם, לא ידעתי היכן ביארו, נ"ב לקמן פרק י"א ה"ז. עוד שם, לא ראיתי רמז. נ"ב לקמן פ"ג הט"ו ובפ"ז ה"א וצ"ע עוד:

חוץ מן הטמא. נ"ב פירוש אף בקרבנות יחיד הואיל כו' וכמו דאשכחן לן בדם הואיל וכשר באימורין כו':

אם נשתייר כזית [מן ה]בשר או כזית מן האימורים כו'. הנה בפרים ושעירים הנשרפין בעי שישתייר כזית מהאימורים דבשר אינו מאכל אדם ואינו מאכל מזבח, ירושלמי פרק שני שעירי ה"ו. ולפ"ז למה דאמרו ר"א ור"ש בגמר מתנות שבפנים ונשפך הדם דמביא פר אחר ושעיר אחר ומתחיל מהיכל כו' דכולן נשרפין אבית הדשן ומיטמאין בגדים דודאי לדידהו מקטיר כל האימורין לגבי מזבח, וכמו דסברו בתוספתא דנגעים דאם נשפך הלוג אחר שגמר מתנות שנגד הפרוכת טרם שנתן ע"ג הבהונות דכולן נאכלין, ולפסק רבינו כחכמים בפ"ה מהלכות עבודת יוהכ"פ אינו מקטיר רק אימורי האחרון לחודא שנתן מתנותיו על מזבח הפנימי, וכן שם אינו נאכל רק לוג אחרון. אמנם לר"א ור"ש דמקטיר אימורי כולם יש לדון אם אבדו אימורי אחרון ואימורי ראשון קיימין מה שכבר נתן הימנו בין הבדים, א"כ כיון דיותרו האימורים על ידי מתן דם פר האחרון על המזבח ראוי ליתן הזיותיו על המזבח דהא מתיר את אימורי ראשון, כן נראה ובירושלמי פ' הוציאו לו סוף ה"ד אבדו אימוריו של זה מזין על של זה והשמועה שם מעומעמת:

ואם החזירן מקטירין אותן. נ"ב אם החזירן קודם זריקה ובשעת זריקה המה בפנים וכיון דקדשים קלים הן גם האימורים לא נפסלו דבזריקה הן נעשין קדשי קדשים וכדמסיק הגמרא שם פרק כל התדיר וכן לשון הגמ' שם ומ"ס לא מיפסלי ביוצא. וברור: