Ohr Sameach on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit Chapter 18
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כל קרבן שנאמר שהוא פסול (מפני) [בין] שנפסל במחשבה בין במעשה בין שאירע בו דבר שפסלו כל האוכל ממנו כזית במזיד לוקה שנאמר ל"ת כל תועבה וכן קדשים שהוטל בהם מום כו'. יצא לרבינו כן מהא דתניא בספרי על קרא דל"ת כ"ת אחרים אומרים בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר נאמר כאן תועבה ונאמר להלן לא תזבח לד' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת כו' מה תועבה האמור להלן בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר אף תועבה האמור כאן בפסוהמ"ק הכתוב מדבר, והנה נכלל בזה כל הפסולים המרומזים להלן כמו דדריש שם בספרי חולה זקן ומזוהם כו' וקדשים ששחטן חוץ לזמנם וחוץ למקומו שנאמר דבר רע דיבור רע כמו פיגול וכיו"ב, וזה מה שכוון רבינו באמרו פסול מחשבה, אבל כ"ז היכי שהקרבן פסול לא כן בנותר שאין הפסול בקרבן רק במה שנותר זה לא נכלל בלשון תועבה דע"ז ליכא גז"ש, ולכן לקמן בהלכה י' כתב רבינו והיכן הזהיר הכתוב על הפיגול ועל הנותר במילואים כו' ולא כתב מלא תאכל כ"ת דנותר אינו בכלל תועבה, ומה שהזכיר פיגול הוא מפני שרוצה ללמדינו בהלכה הסמוכה דפיגול ונותר מצטרפין הואיל ונפ"ל מלאו אחד דלא יאכל כי קדש הם דבזה נכלל גם פיגול אבל ללקות לא לקי על לאו זה דהוי לאו שבכללות כדאמר רב פפא בפרק כ"ש (דף כ"ד) לבד נותר דכתיב בהדיא שם ואם יותר כו' אבל פיגול נרמז מכי קודש הם והוי לאו שבכללות. וכן כתב בהלכות סנהדרין פי"ט, נ"ג האוכל בשר קודש שנטמא, נ"ד האוכל מפסוהמ"ק, משום דבשר שנטמא אין הפסול בקרבן ולא קאי ע"ז לא תאכל כ"ת. אך בספר המצות לרבינו הלשון אינו מדוקדק קצת מפני סיבת ההעתקה. וכוונת רבינו דדוקא אם נפסל הקרבן מלאכול דע"ז קאי דבר רע, אבל אם חשב מחשבת שלא לשמו בקדשים הכשרים אע"ג דלוקה משום לא יחשב בכ"ז אין כאן דבר רע כיון שאין מונע אכילת הקרבן לא הוי בכלל תועבה ופשוט מאוד, ולא הוצרכתי להאריך רק להוציא ממש"כ החינוך מצוה תס"ט ועוד אז"ל שיש בכלל זה הלאו אזהרה שלא לאכול פיגול ונותר וכן כתב במצוה קמ"ד ולפי מה שביארנו זה אינו. וכן יש פיגול שאינו נכלל בלאו דל"ת כ"ת כמו אם שחט תודה וכבשי עצרת ע"מ לאכול חוץ לזמנו מן הלחם הלחם פיגול והתודה או הכבשים אינו פיגול דכיון דהקרבן אינו נפסל ואינו בכלל דלא תזבח כו' כל דבר רע כי תועבת כו' דהקרבן כשר ע"ז נפ"ל מקרא דלא יאכל כי קדש הם, ומיהו לא מסתברא לומר דבזה אינו לוקה דהוי לאו שבכללות ויש ליישב בכמה אנפי דפיגול שאני דנפ"ל בגז"ש דעון עון מנותר או דלא מפליגינן בענין הפיגול וכיו"ב: וזה כוונת רבינו במש"כ בהלכה ב' שלא יפסיד הקדשים במחשבה שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים כו' שאין דרך רבינו להאריך בטעמים מלבו, רק הוא הצעה למש"כ רבינו אח"כ שהקרבן שהוא פסול במחשבה מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסוהמ"ק, והיינו מגז"ש דלא תזבח לד' אלקיך שור או שה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת וגו' הרי זה קרי רחמנא בדבר אכילה תועבה ומלמד לנו דלא תאכל כ"ת כוון ע"ז ושם כתיב דבר רע, והרגיש רבינו שא"כ נכלל בכל דבר רע מחשבת שלא לשמן בקדשים כשרים במחשבה זו דג"כ מיקרי דבר רע דעובר משום לא יחשב, לכן פירש רבינו דהמפסיד הקדשים במחשבה דומה למטיל מום בקדשים, ולכך כי כתיב אשר יהיה בו מום כל דבר רע מרבינן רק דבור ששחטו חוץ לזמנו ולמקומו דהוי כמום להפסיד הקדשים וע"ז כתב כי תועבת ד' אלקיך הוא, משא"כ במחשבת שלא לשמה בכל קרבנות [לבד פסח וחטאת] דאינו דומה למום לא נכלל בכל דבר רע ולא מיקרי תועבה ולא קאי ע"ז ל"ת כ"ת. התבונן מה רמו דבריו הקדושים. ולכך לא פריך באלו הן הלוקין דחשיב זר שאכל לוקה חמש ולילקי נמי משום ל"ת כ"ת, דאם יצאו איברי עולה קודם זריקה לא נפסל הקרבן וליכא ע"ז תועבה והוא פשוט: ולדעת החינוך צ"ל דסובר דדוקא פיגול ונותר ומחשבת שלא לשמו בקדשים דבכולהו הוי תועבה דהא איכא לאו דלא יחשב ולא תותירו ולכן שייך עליהם כל שתעבתי לך אבל אם יצא חוץ לירושלים או שהכניס מדמה לפנים או לאכול בשר קדשים טמאים כיון דליכא לאו שלא לטמאות לר' יוחנן דקיי"ל כוותיה או שלא להוציא לבד פסח, או שלא להכניס מדמה לפנים לא הוי בכלל כל שתעבתי לך או צלי קדר למ"ד דלא קאי ע"ז קרא דובשל מבושל דאין לאו שלא לצלותו בקדירה ושלא לבשלו וכן איתא בתוספתא דמכות פ"ג המבשלו עובר משום פסול קודש בלבד יעו"ש וזה נכון, אבל הברור בשיטת רבינו כמוש"ב שנותר אין בכלל לאו זה, ומצאתי להשעה"מ בהלכות יסוה"ת גמגם הרבה בדברי רבינו והבנת החינוך, ובמחכ"ת מבואר היטב בפשיטות כמוש"כ: אי נמי יש לאמר דלא נכלל בלאו דל"ת כ"ת רק מה דהוי תועבה ואין תועבה רק מידי דאסור להקריבן בבמה כמו פיגול ונותר דנוהגין בבמה קטנה כדתנינן סוף זבחים אבל יוצא או פסח מבושל דליתנהו בבמה לא, פוק חזי דהך קרא דלא תזבח לד' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת ד' אלקיך כו' מידרש בפ"ב מבכורות דקאי על שוחט בע"מ בבמה, לכן כי ילפינן בגז"ש על לא תאכל כ"ת הוא מידי דהוי תועבה גם בבמת יחיד אבל יוצא ומבושל בפסח לא, אולם לזה הדרך לא יתורץ בשר קדשים שנטמאו, בפרט דחכמים סברי בספרי דשוחט חטאת בדרום בל"ת ואין צפון נוהג בבמה יעו"ש ודוק: ודא אין להקשות כיון דהוי כמטיל מום דפוסל במחשבתו א"כ אמאי קרי לה לאו שאין בו מעשה הא הוי כמו מימר דבדיבורו איתעביד מעשה ה"נ בדיבורו איתעביד פסול בקרבן והוי מעשה, דלק"מ, דאימת מועיל המחשבה טרם שהוכשר בזריקה הא לאחר שהוכשר אינו חוזר ונפסל וכדאמר ר' אלעזר בפ"ב דזבחים (דף כ"ט) אמרת אחר שהוא כשר יחזור ויפסל כוף אזניך במחשב לאכול מזבחו כו' וא"כ אינו מונע רק שלא יוכשר ואין פועל מעשה בקרבן במה שפוסלו משא"כ מימר דבדיבורו חיילא קדושה וז"ב, [וכן מצאתי בשיטה מקובצת בתוספות שנ"ץ סוף פרק המפקיד בשם רבינו חיים יעו"ש ונהנתי] ולפ"ז א"ש דלר' ינאי אליבא דראב"ש בסוגיא דחלות תודה פ"ק דפסחים מסיק דאם נשפך הכוס בתודה וכבשי עצרת קידש הלחם דכל העומד לזרוק כזרוק דמי, ובשחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא קידש הלחם דבזה גרע טפי כיון דמפקיע יחס הלחם אל הכבשים תו אף הקבלה כאילו לא היה יעו"ש בתוספות, ולפ"ז בכה"ג בזורק תודה וכבשי עצרת שלא לשמן הוי מעשה דאם לא היה הזריקה כלל היה כבר קדוש הלחם ואיהו במחשבתו מפקיע קדושת הלחם ואיתעביד בדיבורו מעשה, אך רב אשי פריך על ר' ינאי דאמר המחשב בקדשים לוקה ורב אשי לטעמיה דסבר במנחות ריש פרק המנחות והנסכים לר"ש דאי בעי זריק לא אמר ולית ליה הך שינויא דנתקבל בכוס כזרוק דמי לר"ש היכי דנשפך כמוש"כ תוס' שם בד"ה דאי בעי זרק, א"כ בכל מחשבה בקדשים לא איתעביד בדיבורו מעשה, ושמועה דר' ינאי בפסחים אזלא אליבא דרבי דשחיטה לחוד מקדשא לחם א"כ שפיר פריך על ר' ינאי הא לאו שאין בו מעשה הוי ודוק:
כל קרבן שנאמר שהוא פסול (מפני) [בין] שנפסל במחשבה בין במעשה בין שאירע בו דבר שפסלו כל האוכל ממנו כזית במזיד לוקה שנאמר ל"ת כל תועבה וכן קדשים שהוטל בהם מום כו'. יצא לרבינו כן מהא דתניא בספרי על קרא דל"ת כ"ת אחרים אומרים בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר נאמר כאן תועבה ונאמר להלן לא תזבח לד' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת כו' מה תועבה האמור להלן בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר אף תועבה האמור כאן בפסוהמ"ק הכתוב מדבר, והנה נכלל בזה כל הפסולים המרומזים להלן כמו דדריש שם בספרי חולה זקן ומזוהם כו' וקדשים ששחטן חוץ לזמנם וחוץ למקומו שנאמר דבר רע דיבור רע כמו פיגול וכיו"ב, וזה מה שכוון רבינו באמרו פסול מחשבה, אבל כ"ז היכי שהקרבן פסול לא כן בנותר שאין הפסול בקרבן רק במה שנותר זה לא נכלל בלשון תועבה דע"ז ליכא גז"ש, ולכן לקמן בהלכה י' כתב רבינו והיכן הזהיר הכתוב על הפיגול ועל הנותר במילואים כו' ולא כתב מלא תאכל כ"ת דנותר אינו בכלל תועבה, ומה שהזכיר פיגול הוא מפני שרוצה ללמדינו בהלכה הסמוכה דפיגול ונותר מצטרפין הואיל ונפ"ל מלאו אחד דלא יאכל כי קדש הם דבזה נכלל גם פיגול אבל ללקות לא לקי על לאו זה דהוי לאו שבכללות כדאמר רב פפא בפרק כ"ש (דף כ"ד) לבד נותר דכתיב בהדיא שם ואם יותר כו' אבל פיגול נרמז מכי קודש הם והוי לאו שבכללות. וכן כתב בהלכות סנהדרין פי"ט, נ"ג האוכל בשר קודש שנטמא, נ"ד האוכל מפסוהמ"ק, משום דבשר שנטמא אין הפסול בקרבן ולא קאי ע"ז לא תאכל כ"ת. אך בספר המצות לרבינו הלשון אינו מדוקדק קצת מפני סיבת ההעתקה. וכוונת רבינו דדוקא אם נפסל הקרבן מלאכול דע"ז קאי דבר רע, אבל אם חשב מחשבת שלא לשמו בקדשים הכשרים אע"ג דלוקה משום לא יחשב בכ"ז אין כאן דבר רע כיון שאין מונע אכילת הקרבן לא הוי בכלל תועבה ופשוט מאוד, ולא הוצרכתי להאריך רק להוציא ממש"כ החינוך מצוה תס"ט ועוד אז"ל שיש בכלל זה הלאו אזהרה שלא לאכול פיגול ונותר וכן כתב במצוה קמ"ד ולפי מה שביארנו זה אינו. וכן יש פיגול שאינו נכלל בלאו דל"ת כ"ת כמו אם שחט תודה וכבשי עצרת ע"מ לאכול חוץ לזמנו מן הלחם הלחם פיגול והתודה או הכבשים אינו פיגול דכיון דהקרבן אינו נפסל ואינו בכלל דלא תזבח כו' כל דבר רע כי תועבת כו' דהקרבן כשר ע"ז נפ"ל מקרא דלא יאכל כי קדש הם, ומיהו לא מסתברא לומר דבזה אינו לוקה דהוי לאו שבכללות ויש ליישב בכמה אנפי דפיגול שאני דנפ"ל בגז"ש דעון עון מנותר או דלא מפליגינן בענין הפיגול וכיו"ב: וזה כוונת רבינו במש"כ בהלכה ב' שלא יפסיד הקדשים במחשבה שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים כו' שאין דרך רבינו להאריך בטעמים מלבו, רק הוא הצעה למש"כ רבינו אח"כ שהקרבן שהוא פסול במחשבה מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסוהמ"ק, והיינו מגז"ש דלא תזבח לד' אלקיך שור או שה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת וגו' הרי זה קרי רחמנא בדבר אכילה תועבה ומלמד לנו דלא תאכל כ"ת כוון ע"ז ושם כתיב דבר רע, והרגיש רבינו שא"כ נכלל בכל דבר רע מחשבת שלא לשמן בקדשים כשרים במחשבה זו דג"כ מיקרי דבר רע דעובר משום לא יחשב, לכן פירש רבינו דהמפסיד הקדשים במחשבה דומה למטיל מום בקדשים, ולכך כי כתיב אשר יהיה בו מום כל דבר רע מרבינן רק דבור ששחטו חוץ לזמנו ולמקומו דהוי כמום להפסיד הקדשים וע"ז כתב כי תועבת ד' אלקיך הוא, משא"כ במחשבת שלא לשמה בכל קרבנות [לבד פסח וחטאת] דאינו דומה למום לא נכלל בכל דבר רע ולא מיקרי תועבה ולא קאי ע"ז ל"ת כ"ת. התבונן מה רמו דבריו הקדושים. ולכך לא פריך באלו הן הלוקין דחשיב זר שאכל לוקה חמש ולילקי נמי משום ל"ת כ"ת, דאם יצאו איברי עולה קודם זריקה לא נפסל הקרבן וליכא ע"ז תועבה והוא פשוט: ולדעת החינוך צ"ל דסובר דדוקא פיגול ונותר ומחשבת שלא לשמו בקדשים דבכולהו הוי תועבה דהא איכא לאו דלא יחשב ולא תותירו ולכן שייך עליהם כל שתעבתי לך אבל אם יצא חוץ לירושלים או שהכניס מדמה לפנים או לאכול בשר קדשים טמאים כיון דליכא לאו שלא לטמאות לר' יוחנן דקיי"ל כוותיה או שלא להוציא לבד פסח, או שלא להכניס מדמה לפנים לא הוי בכלל כל שתעבתי לך או צלי קדר למ"ד דלא קאי ע"ז קרא דובשל מבושל דאין לאו שלא לצלותו בקדירה ושלא לבשלו וכן איתא בתוספתא דמכות פ"ג המבשלו עובר משום פסול קודש בלבד יעו"ש וזה נכון, אבל הברור בשיטת רבינו כמוש"ב שנותר אין בכלל לאו זה, ומצאתי להשעה"מ בהלכות יסוה"ת גמגם הרבה בדברי רבינו והבנת החינוך, ובמחכ"ת מבואר היטב בפשיטות כמוש"כ: אי נמי יש לאמר דלא נכלל בלאו דל"ת כ"ת רק מה דהוי תועבה ואין תועבה רק מידי דאסור להקריבן בבמה כמו פיגול ונותר דנוהגין בבמה קטנה כדתנינן סוף זבחים אבל יוצא או פסח מבושל דליתנהו בבמה לא, פוק חזי דהך קרא דלא תזבח לד' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת ד' אלקיך כו' מידרש בפ"ב מבכורות דקאי על שוחט בע"מ בבמה, לכן כי ילפינן בגז"ש על לא תאכל כ"ת הוא מידי דהוי תועבה גם בבמת יחיד אבל יוצא ומבושל בפסח לא, אולם לזה הדרך לא יתורץ בשר קדשים שנטמאו, בפרט דחכמים סברי בספרי דשוחט חטאת בדרום בל"ת ואין צפון נוהג בבמה יעו"ש ודוק: ודא אין להקשות כיון דהוי כמטיל מום דפוסל במחשבתו א"כ אמאי קרי לה לאו שאין בו מעשה הא הוי כמו מימר דבדיבורו איתעביד מעשה ה"נ בדיבורו איתעביד פסול בקרבן והוי מעשה, דלק"מ, דאימת מועיל המחשבה טרם שהוכשר בזריקה הא לאחר שהוכשר אינו חוזר ונפסל וכדאמר ר' אלעזר בפ"ב דזבחים (דף כ"ט) אמרת אחר שהוא כשר יחזור ויפסל כוף אזניך במחשב לאכול מזבחו כו' וא"כ אינו מונע רק שלא יוכשר ואין פועל מעשה בקרבן במה שפוסלו משא"כ מימר דבדיבורו חיילא קדושה וז"ב, [וכן מצאתי בשיטה מקובצת בתוספות שנ"ץ סוף פרק המפקיד בשם רבינו חיים יעו"ש ונהנתי] ולפ"ז א"ש דלר' ינאי אליבא דראב"ש בסוגיא דחלות תודה פ"ק דפסחים מסיק דאם נשפך הכוס בתודה וכבשי עצרת קידש הלחם דכל העומד לזרוק כזרוק דמי, ובשחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא קידש הלחם דבזה גרע טפי כיון דמפקיע יחס הלחם אל הכבשים תו אף הקבלה כאילו לא היה יעו"ש בתוספות, ולפ"ז בכה"ג בזורק תודה וכבשי עצרת שלא לשמן הוי מעשה דאם לא היה הזריקה כלל היה כבר קדוש הלחם ואיהו במחשבתו מפקיע קדושת הלחם ואיתעביד בדיבורו מעשה, אך רב אשי פריך על ר' ינאי דאמר המחשב בקדשים לוקה ורב אשי לטעמיה דסבר במנחות ריש פרק המנחות והנסכים לר"ש דאי בעי זריק לא אמר ולית ליה הך שינויא דנתקבל בכוס כזרוק דמי לר"ש היכי דנשפך כמוש"כ תוס' שם בד"ה דאי בעי זרק, א"כ בכל מחשבה בקדשים לא איתעביד בדיבורו מעשה, ושמועה דר' ינאי בפסחים אזלא אליבא דרבי דשחיטה לחוד מקדשא לחם א"כ שפיר פריך על ר' ינאי הא לאו שאין בו מעשה הוי ודוק:
בכס"מ. כר"י דת"כ ולאפוקי מחזקיה: נ"ב עיי"ש וצ"ע דרק על מחשב מייתי שם וכאן באוכל:
שהרי פוסלן. נ"ב פירוש אבל אם פסולים הם אין איסור כשמטמא אותם כמו שפסק לקמן פי"ט ה"ו יעו"ש:
כל אדם שנטמא טומאה שחייבין עליה כרת על ביאת המקדש כו'. נ"ב פרט לטומאה שאין הנזיר מגלח דפטור כמפורש בירושלמי נזיר פרק כהן גדול חצי קב עצמות וחצי לוג דם לטומאת מקדש וקדשיו, וכן מפורש בתוספתא דאהלות פ"א הביאה רבינו בפירוש המשנה בהקדמתו לטהרות, ובפרט לשיטת רבינו בפ"ג מטומאת מת ה"ל דהוי מדברי סופרים ואינו דין תורה ועיין כס"מ שם ודוק:
והאוכל קודש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו (או) קודם כו' לוקה ואינו חייב כרת שנאמר וטומאתו עליו עד שתהיה כל טומאתו עליו. כוונת רבינו למה דאיתא בזבחים (דף מ"ג) דעליו כמאן דטעין אכתפיה וטומאה פורחת ממנו ע"י מקוה ובידו ליטהר ולהסיר ממנו הטומאה. וסעד לזה נראה מיבמות (דף ע"ד) אדרבא תרומה חמירא שכן מחפ"ז הנך נפישין וכתבו תוס' הו"מ למימר כרת עדיפא [כדלעיל דף ע"ג] ושם, רבא אמר בלא הנך נפישין לא מצית אמרת כו' ואי ס"ד בקדשים איקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, וכתבו התוס' תימה לר"י דהו"ל למימר איקרי כאן וטומאתו עליו ונכרתה דבטומאת הגוף אנן קיימין ע"ש תירוצם בדוחק, אבל לשיטת רבינו ניחא הכל דלא מצי רבא לאתויי הך קרא על מחוסר כפורים דאפילו על טבו"י לא קאי קרא ואינו בכרת, וחזינן בטבו"י שאוכל בתרומה חייב מיתה וכן מורה פשטא דקרא דומתו בו כי יחללוהו דבתר הך קרא כתיב ורחץ בשרו במים ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, וכן מורה לשון רבינו בהלכות תרומות ועיין תוס' סנהדרין (דף פ"ג) בזה, וא"כ מה יאמר שכן כרת עדיפא אמת דכרת חמור טפי אבל הלא אינו חייב כרת רק כ"ז שלא טבל ולכך אסור בקדשים עד שיעריב שמשו אבל תרומה שחייב מיתה עד שיעריב שמשו צריך להיות משך האיסור עד שעת כפרה והאיסור צריך להיות נמשך יותר מן העונש, אמנם לעיל ע"ג דמיירי בביעור שמן תרומה דמיירי בטומאת עצמן דלית ביה כרת רק דמכח חומר פריך, שפיר משני כרת חמירא, ובודאי מצא רבינו דבר זה מפורש באיזה מקום ולא ידענו מקומו, אמנם גם שמועה דא עד נאמן לשיטתו. וכן משמע מהך דפרה פי"א כל הטעון ביאת מים כו' ואם בא אל המקדש כו' בין לאחר ביאתו חייב, ואמאי לא נקט באוכל קודש אחר ביאת מים ועל כרחין דפטור וכרבינו (וכן בריש טהרות טעון הערב שמש וחייבים כו' על ביאת מקדש) אבל בביאת מקדש חייב כרת וקרבן עד שיעריב שמשו כמפורש בדברי רבינו הלכות ביאת מקדש פ"ג הי"ד יעו"ש, ותמוהין בזה דברי הכס"מ ודוק:
הואיל וקרבו המתירין ואח"כ אכל כו'. נ"ב עיין פרק הקומץ רבה (דף כ"ה) דעל הפגול אינו חייב משום טמא ועל בשר שנטמא קודם זריקה חייב ויעוין פירוש המשנה לרבינו סוף פ"ק דמעילה. ובכס"מ, ומייתי לה בפרק כל הנשרפין, נ"ב ליתא בגמרא יעו"ש:
אכל פסח שלא נצלה. נ"ב אכל בכ"ף. ולפני הכס"מ היה כתוב אבל בבית:
ומביצי העוף כו'. השמיט רבינו חלב המוקדשין דתני' במשנה משום דחלב שבכחל פסק רבינו לקמן הלכות ט"א פ"א בחלב שבכחל שחשב עליו בטלה דעתו והוא טהור, הרי דאינו ראוי לא לאוכל לא למשקה ואינו חייב עליו משום פגול ונותר כו' כיון דלא חזי לאכילה כלל, וחלב שבקיבה כוונה המשנה דמתניא קודם חזרה אבל לאחר חזרה דקיי"ל כותי' אז אף של עולה שורפה חיה יהיה מאיזה טעם לא שייך פגול ונותר וטמא דלאו גופה ולא קדישא כלל ופשוט: