וחטאת שמתו בעליה. תוספתא תמורה פ"א, אלו דברים שבין בהמה לעופות שהבהמה כו' ויש בה חטאת מתה כו' משא"כ בעופות, וכולהו משניות דקנים וסוגיא דיומא (דף מ"א) להיפך ועיין שעה"מ שכוונתי לדבריו ויעוין רש"י נזיר (דף כ"א), ומכבר אמרתי להגיה דצ"ל ויש בהן חטאת נשרפת, אמנם כעת נ"ל דאולי הפירוש יש בהן חטאת מיתה שעל עון שיש בהן מיתות ב"ד ניתן שגגתן לכפרה כמו עו"ג ועריות ושבת אבל חטאת עופות אינן רק בטומאת מקדש וקדשיו שאין בהם רק כרת ושבועות בטוי שאינן אלא בל"ת אבל על עון שיש בו חיוב מיתה במזיד ליכא בשגגתן חטאת העוף, וחטאת העוף הבא על הספק אינו רק במחוסרי כפרה כפסק רבינו ודוק. וזה רחוק:

אבל חטאת ציבור כו' תרעה עד שיפול בה מום ותמכר כו'. מה מאוד עצמה הפליאה על רבינו שהשמיט הדין הנזכר במשנה וגמרא פ"א דשבועות דשעירי המוספין שלא קרבו ברגל זה יקרבו בר"ח לא מיניה ולא מקצתו וחפשתי ולא מצאתי. אחר זמן בא לידי שו"ת ברכת אברהם לרבינו אברהם בנו של רבינו וראיתי שם בסימן ט' אורך גדול בזה וכל דבריו עפ"י גירסא אחרת שהיה לרבינו ועפ"י פירושי רבו הר"י בן מיגאש, וזכיתי לחידושי הר"י בן מיגאש בעצמו וזה הנראה לבאר, דבדף י"א אמרינן בסוגיא שם ורבנן דפליגי עליה דר' שמעון מאן נינהו כו' ואלא רבנן דאמרו לו ממאי דר"י היא וה"ק ליה בשלמא לדידי דאמינא לב ב"ד מתנה עליהן אמטו להכי יקרבו אלא לדידך אמאי יקרבו דילמא ר' מאיר היא וה"ק ליה בשלמא לדידי דאמינא כל השעירים כפרתן שוה מש"ה יקרבו כו' אלא ר' יוחנן גמרא גמיר לה כו' לדברי חכמים נפדין. נמצא דלמאן דסבר כל השעירים כפרתן שוה ודאי דהן קריבין זה בזה ואף למאן דפליג ומחלק בכפרת שעירי ר"ח לשעירי רגלים ג"כ מודה דשל ר"ח קרב ברגל משום דלב ב"ד מתנה עליהן ואף דבפר ושעיר של יוהכ"פ אמר כיון דאבודין לא שכיחי לא אתנו עליה לב ב"ד דוקא תמן משום דאינהו גופייהו לא שכיחא עיין בתוס' ד"ה ור"ש והבן. נמצא דהך משנה הלכה פסוקה ואין חולק לשיטת רש"י ותוס' ולפי גירסא שלפנינו: אולם הר"י בן מיגאש בחדושיו פירש דאם לב ב"ד מתנה עליהן לא אמרינן דהן קרבין ברגל אחר או בר"ח אחר רק הן נפדין כשהן תמימין וכמו דאמרינן בתמידין שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימין [אולי משום דאפשר למייתי לידי תקלה עיין יומא (דף ס"ה)] והא דמתיב מהך דא"ל לר"ש כו' ואמאי לימא לב ב"ד מתנה עליהן פירש הכא בשעבר זמנן של שעירין כו' אמאי קרבין בזמן אחר לימא לב ב"ד מתנה עליהן כו' ולא יקרבו אלא נפדין תמימין ואינן ניתנין ליקרב בזמן אחר כלל, ולפ"ז אין באפשרי לגרוס לקמן ואלא רבנן דאמרו לו [ממאי דר"י היא וה"ק ליה בשלמא לדידי דאמינא לב ב"ד מתנה עליהן אמטו להכי יקרבו] דלר' יהודה צ"ל דאינן קרבין רק נפדין תמימין ור"י ב"ח פירש אלא רבנן דא"ל דקתני במתניתין אמרו לו הואיל וכפרתן שוה היך הן קריבין זה בזה מכלל דאינהו אין קריבין ס"ל אלא נפדין כשהן תמימין אלמא לב ב"ד מתנה עליהן, וכוונתו כך, דהם שמעו לר"ש דסבר קריבין זה בזה והן סברו אין קרבין זה בזה רק נפדין תמימים ולכך מקשו בשלמא אם הוי סברית דכפרתן שוה הוי א"ש דמשו"ה יקרבו זה בזה אלא עכשיו דסברית דאין כפרתן שוה איך אתה חולק דקרבין זה בזה, וכן העיד רבינו אברהם בנו של רבינו שם כי אין זו בנוסחאות שלהם ואינו יודע מגירסא זו כלל. ולמ"ד דלב ב"ד מתנה עליהן נפדין כשהם תמימים ואינן קרבין ברגל או בר"ח אחר כלל וכן פסק רבינו ולכך השמיט דינא דמשנתינו דאינו רק לר"מ דסבר בתוספתא דהן קרבין זה בזה ולר"ש דכפרתן שוה ולא סברו דהן נפדין תמימין, ורבינו פסק כר' יוחנן אליבא דחכמים דגמרא גמירי לה דנפדין תמימים. ולמאי דמסיק מודה היה ר"ש בשעירי חטאות שאין מקצין בגופן אלא בדמיהן פירוש בכל השעירים אף בשעירי הרגל והא דקתני במתני' בשעירי הרגלים ושעירי ר"ח שהן קרבין זה בזה לאו שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ונתכפרו בהן ואח"כ נמצאו אלו, בכי האי ליכא למימר שהן קרבין ברגל אחר או בר"ח שכיון שהפרישן אחרים תחתיהם ונתכפרו בהן אם נקריב אלו עכשיו ברגל אחר או בר"ח קא עברי משום בל תוסיף הלכך ירעו עד שיסתאבו וימכרו כו' אלא כגון שאירע מקרה ולא הקריבו שעירים עסקינן כמו כו' שכיון שלא הקריבו שעירים כלל לפיכך יש לדבר תשלומין וקריבין זה בזה עכ"ל הקדוש. וכוונתו דאם הקריבו שעירים אחרים תחתיהן הרי כבר נתכפר טומאת מקדש וקדשיו שהיה צריך להתכפר באותו רגל ע"י השעיר, וא"כ תו לר"ש דלית ליה לב ב"ד מתנה עליהן אינו יכול להקריב שעיר שהופרש להתכפר ברגל זה עכשיו ברגל אחר דעל עשה שלאחר הפרשה אינו מכפר וא"כ איך יתכפר בו טומאת מקדש וקדשיו שנתהווה אחר הפרשתו ואם לא קרבו שעירים כלל, אז מיגו דמתכפרים בו עון טומאת מקדש וקדשיו שנתהווה קודם הפרשתו היינו קודם הרגל שהיה מופרש להיקרב בו, מתכפרים נמי כל טומאות מקדש וקדשיו שנתהווה גם אחר הרגל הזה ואין מקריבין ברגל הבא רק שעיר אחד ואעפ"י שהופרש להתכפר ברגל העבר, אבל כשנתכפרו בשעירים אחרים תחתיהם תו כיון שאינו מכפר רק על טומאות שנתהוו אחר הרגל העבר והוי עון טומאת מקדש וקדשיו שלאחר הפרשתו אינו מכפר ואם יקריבו גם שעיר זה נוסף על שעיר אחר הלא יעברו משום בל תוסיף וז"ב: הן דבפ"ק דזבחים דקא בעי אם עולה מכפרת על עשה דלאחר הפרשה מייתי מהך דאמר ר"ש שני שעירי עצרת למה הן באין דמכפרי על עשה דלאחר הפרשה אע"ג דבעולה מכפר על עשה דקודם הפרשה ומכפרא נמי על עשה דאחר הפרשה, ומדמה זה לשעירי עצרת שאינן באין לכפר רק על עשה דלאחר הפרשה דעשה שקודם הפרשה כבר כיפר הראשון, אך זה הוא לסד"א ומייתי מכש"כ אבל למסקנא דדחי לה אין ה"נ דהוי כמו דפרישית, ולפ"ז מיירי מתניתין כגון שלא הקריבו כלל באותו הרגל שעיר אבל באבודין לא אמר כש"כ שאין מכפרין על עשה דלאחר הפרשה לחודייהו. ולפ"ז א"ש פשטיה דגמרא דמשני דבאבודין דלא שכיחי לא אמרינן לב ב"ד מתנה עליהן ואפ"ה פריך שפיר ממשנתינו דלימא לב ב"ד מתנה עליהן משום דמשנתינו לא מיירי באבודין כלל רק בלא הקריבו שום שעיר אבל אין ה"נ באבודין לא אמרו לב ב"ד מתנה עליהן ואין לחלק בין אבידה לשעיר הפנימי לאבידת שעיר החיצון [כמו שכתבו רבנן בתוס'] ולכך א"ש פסק רבינו דסתם בחטאת צבור שאבדה דתרעה ואפילו בשעיר דרגל ור"ח דנפדין תמימים לא אמרינן משום דבאבודין לא אתנו ב"ד ובלא הקריבו כלל סבר דנפדין תמימים וכמו דפרישית ובכ"ז מקשה שפיר על משנתינו דלימא לב ב"ד מתנה עליהן דלא מצית לאוקמי באבודין [וכפרש"י ז"ל] דבאבודין שנתכפרו באחר כיון דאין כאן לכפר על עשה דקודם הפרשה שוב על עשה דלאחר הפרשה לחודיה אינו מכפר ואיך אמר ר"ש דהן קריבין זה בזה, וע"כ דר"ש מיירי בלא הקריבו כלל ולא באבודין. וכן מורה לשון התוספתא דמנחות פ"ז קטורת שלא קרבה חציה בבוקר כו' חביתי כ"ג כו' תקרב כולה בה"ע כו' שעירי הרגל לא קרבו ברגל יקרבו בר"ח כו' מוספי שבת שלא קרבו בשבת זו יקרבו בשבת הבאה חובת שבת הבאה כו' הרי דכולהו מיירי בלא קרבו כלל, זה הברור בשיטת רבינו ורבו הר"י בן מיגאש בס"ד: ובזה יבואר לשון הירושלמי פ"ק דשבועות ה"ד שעיר שלא קרב ברגל יקרב בר"ח כו' שמתחלה כו' ולא כבר כיפר יום הכפורים. ופירושו לפ"ז פשוט, דזה מצינן בתו"כ דיום הכפורים עצמו של יום מכפר בלא שעירים, וסובר הירושלמי דהוה"ד על טומאת מקדש וקדשיו ג"כ עצמו של יוהכ"פ מכפר, וכן מוכח גם בתו"כ פרשה אחרי פרק ח' על פסוק והיתה זאת כו' אחת בשנה כו' לפי שמצאנו שזה מכפר שלא בשעיריו יכול אף שאר הימים כך מכפרים שלא בשעיריהם ת"ל אחת בשנה כו' זה מכפר שלא בשעיריו ואין שאר ימים מכפרים שלא בשעיריהם, הרי מפורש דדומיא דהנך ימים דמכפרים על טומאת מקדש וקדשיו יום הכפורים בעצמו של יום מכפר וכן קאמר בלא שעיריו, ושעיר הפנימי מכפר רק על טומאת מקדש וקדשיו וכיון דיוה"כ בעצמו מכפר על טומאת מקו"ק איך אמר לא קרב בר"ח יקרב ביוה"כ לא קרב ביוה"כ יקרב ברגל הבא הא יוה"כ בעצמו מכפר, וכיון דעכשיו שעיר הרגל אינו מכפר על עון טומאת מקדש דקודם יוה"כ תו כי בא לכפר הוא רק על עון טומ"ק דלאחר יוה"כ והוי כמו שלא בא לכפר רק על עשה דלאחר הפרשה ואינו מכפר וכמו דפרישית לעיל, וע"ז משני דכתיב בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות כמי שכולן מכפרין כפרה אחת דמי והוי כמו שהופרש להיקרב בחג הסוכות ודוק. ועיין עוד בשו"ת רבינו אברהם בנו, וזהו מה שרצינו לבאר בס"ד ובעיקר ענין דעשה לאחר הפרשה יש לי בזה ענין יקר ויבואר במק"א:

אבל אשם ודאי שמתו בעליו כו'. כן באשם תלוי ויעוין לקמן הלכה כ"א. ונסתפקתי באכל ספק חלב ונודע לו והביא אשם תלוי ונשתהה עד שעבר עליו יום הכפורים דמכפר על אשמות תלוין מי הוי כאשם שנתכפרו בעליו ורועה ויפול לנדבה או לא מי הוי כאומר לא יכפר עליו יום הכפורים דאינו מכפר ואם תאמר אי הכי כשנאבד אחר זה האם יהא צריך להביא אשם תלוי אחר, זה אינו דהא רוצה בכפרתו רק דהוא רוצה שיתכפר ע"י אשם זה אם יקריבנו אבל אם נאבד אח"ז כפרה עליו יוהכ"פ, ועיין ירושלמי יומא פ"ח ה"ז ואין הקב"ה רואה את הנולד ויכפר מיד יעו"ש:

המפריש נקיבה לאשמו כו' הפריש נקיבה לעולתו כו'. בגמ' פליג ר' שמעון דמפריש נקיבה לעולתו קדשה קדושת הגוף משום דנקיבה כשרה בעולת העוף יעו"ש, אבל מפריש נקבה לפסחו ולאשמו לא קדשה קדוה"ג ומשו"ה אינו עושה תמורה, ורבי סבר בפסח דקדשה קדוה"ג משום דמותר פסח קרב שלמים, ופריך ולודי לרבנן באשם הואיל ומותר אשם קרב עולה ופרש"י דבעולת נקבה קדשה גופה הואיל ובעוף כשר בנקיבה, וזה תמוה לדמות פסח דמותרה בא שלמים לאשם, דשם בשלמים גם נקיבות כשרים בהקרבה (אם לא הך דהפריש לפסח דדיחוי הוי) ובאשם גם במותרו ליכא נקיבה דעולה בא רק מן הזכרים רק דקדוש קדוה"ג בהפריש משום דבעוף כשר, והוי דוגמא להך דאמרו תרי רואין לא אמרינן (פרק עושין פסין) תרי הואיל (פרק כל שעה) ומאי מקשה. ולכן נראה דקושיית הגמ' על הך דתניא בברייתא אשם בן שנה והביא בן שתים בן שתים והביא בן שנה דסבר ר"ש דאינן קדושים כל עיקר, והרי מותרו קרב עולה ועולות כשרים בכבשים ואילים וע"ז שפיר דמי לפסח, וא"ש מה דמשני מותרות לנדבות צבור אזלי ואין צבור עושין תמורה דעל נקיבה לאשם הוי ליה למימר דבציבור אין מקיצין בעוף שבועות (דף י"א) עיי"ש. וכזה אמר בירושלמי שקלים פ"ד טעמא דר"ש בן יודא דבעולה ג"כ לא קדשה נקיבה קדוה"ג אם מין במינו חלוק עליו כש"כ מין בשאינו מינו יעו"ש, ובתוס' כאן ד"ה יחיד שהפריש כו' וזה פשוט, ויעוין שם בירושלמי שמביא הך דרבי ופריך ולימא אין אני רואה דברי ר"ש באשם שהמותר אשם קרב עולה, ג"כ פי' כנ"ל, אמר ר' אבין אם הקדיש לפסח בא שלמים גופו קרב שלמים אם הקדיש אשם בא עולה אין גופו קרב עולה ופירושו אע"ג דאשם שניתק לרעיה ושחטו לעולה כשר מכל מקום בעי שיהא ניתק לרעיה ודלא כשיטת רבינו תם וכמו שנראה גם מדברי רבינו לעיל הט"ו: ובזה מתבאר לן ירושלמי סתום מאוד מעשר שני פ"ג זה לשונו אין מוסיפין חומש אלא על תחלת הקדישות כו' ר' שמואל כו' שלמים שלקחן בכסף מעשר הוממו ופודין מוסיף חומש [משום דשלמים קדושה חדשה והוי תחלת הקדש] ר"ש כו' שלמים שלקחן מדמי פסח הוממו ופודין מוסיף חומש כו' פסח צורכא כו' שלא תאמר הואיל ופסח משתנה לשם שלמים כהקדש אחד הוא ואינו מוסיף חומש, פירוש דסד"א הואיל והוי שניהם להקרבה לכן הוי כמו הקדש ראשון ואינו מוסיף חומש פעם שני לכן צורכא להשמיענו דהוי קדושה אחרת ולגבי קדושת שלמים הוא פעם ראשון ומוסיף חומש. א"ר הונא טעמא דר' שמעון דו אמר אין הפסח עושה תמורה ושונה ופירש הפני משה דר' שמעון סבר דאין ממירין וחוזרין וממירין בקדשים, המיר בו עודו פסח ממיר בו כשהוא שלמים, משום דזה אינו תמורה פעם שני דבקדושה חדשה של שלמים ליכא רק תמורה פעם אחד, א"ל ר' מנא ולאו דמיי רבי הוי מדמי לה, וזה צריך ביאור. והפירוש פשוט דרבי אמר דמודה לר' שמעון דמפריש נקיבה לפסחו עושה תמורה הואיל ומותר פסח בא שלמים ובמפריש נקיבה לאשמו סבר דאינו עושה תמורה אע"ג דמותרו קרב עולה הואיל ואין גוף האשם קרב עולה אבל פסח הואיל וגופו קרב שלמים הוי קדושה חדא וגם בעודו פסח דנקיבה לא חזיא לפסח עושה תמורה, הרי דסבר דקדושה אחת הואי פסח ושלמים וא"כ אם המיר בו כשהוא פסח תו אינו חוזר וממיר כשהוא שלמים דעל הקדושה כבר נתפס חדא בתמורה דפוק חזי במפריש נקיבה עושה תמורה משום דחזיא אחר פסח לשלמים ואטו אם תשאר אחר פסח ימיר בה פעם שני משום דשלמים קדושה אחרת והלא התמורה ראשונה לא חלה רק משום ההבטה על סופה שתהא שלמים, ואטו יהא חלוקה בין המיר בפסח זכר להמיר בפסח נקיבה בכולהו השלמים קדושה חדא עם מה שהיתה עומדת לפסח או לדמי פסח, ובתמורה (דף ט') איתא להך סוגיא גבי אשם אבל להירושלמי פסיקא ליה כיון דאין גופו קרב עולה רק ניתק לרעיה ודאי דהוי קדושה חדשה וכמו דמחלק לרבי בשקלים דמשו"ה מפריש נקיבה לאשמו אינו עושה תמורה וברור: ויש לאמר דבמכוון נקיט בירושלמי דר' שמעון דו אמר אין הפסח עושה תמורה ושונה בו בפסח טפי מכל קדשים דלרבותא נקט פסח, דרבינו פסק בהלכות תמורה פ"ג הלכה ל' דבהמיר בפסח קודם חצות תמורתו רועה ובהמיר בו אחר חצות קרבה שלמים וזה כר' שמואל בר יצחק דאמר בירושלמי המיר בו בי"ג רועה יעו"ש סוף פרק מי שהיה טמא, לכן אמר דאף על גב דדין תמורה אינו שוה שקודם זמנו תמורתו רועה ובהמיר בזמנו קרב שלמים ובכ"ז כיון שהמיר בו פעם אחד אינו חוזר וממיר אף שעכשיו אחר חצות התמורה קרבה אין ממירין שני פעמים דמה הוא אחד אף תמורתו יחידה ודוק היטב:

המפריש נקיבה לאשמו כו' הפריש נקיבה לעולתו כו'. בגמ' פליג ר' שמעון דמפריש נקיבה לעולתו קדשה קדושת הגוף משום דנקיבה כשרה בעולת העוף יעו"ש, אבל מפריש נקבה לפסחו ולאשמו לא קדשה קדוה"ג ומשו"ה אינו עושה תמורה, ורבי סבר בפסח דקדשה קדוה"ג משום דמותר פסח קרב שלמים, ופריך ולודי לרבנן באשם הואיל ומותר אשם קרב עולה ופרש"י דבעולת נקבה קדשה גופה הואיל ובעוף כשר בנקיבה, וזה תמוה לדמות פסח דמותרה בא שלמים לאשם, דשם בשלמים גם נקיבות כשרים בהקרבה (אם לא הך דהפריש לפסח דדיחוי הוי) ובאשם גם במותרו ליכא נקיבה דעולה בא רק מן הזכרים רק דקדוש קדוה"ג בהפריש משום דבעוף כשר, והוי דוגמא להך דאמרו תרי רואין לא אמרינן (פרק עושין פסין) תרי הואיל (פרק כל שעה) ומאי מקשה. ולכן נראה דקושיית הגמ' על הך דתניא בברייתא אשם בן שנה והביא בן שתים בן שתים והביא בן שנה דסבר ר"ש דאינן קדושים כל עיקר, והרי מותרו קרב עולה ועולות כשרים בכבשים ואילים וע"ז שפיר דמי לפסח, וא"ש מה דמשני מותרות לנדבות צבור אזלי ואין צבור עושין תמורה דעל נקיבה לאשם הוי ליה למימר דבציבור אין מקיצין בעוף שבועות (דף י"א) עיי"ש. וכזה אמר בירושלמי שקלים פ"ד טעמא דר"ש בן יודא דבעולה ג"כ לא קדשה נקיבה קדוה"ג אם מין במינו חלוק עליו כש"כ מין בשאינו מינו יעו"ש, ובתוס' כאן ד"ה יחיד שהפריש כו' וזה פשוט, ויעוין שם בירושלמי שמביא הך דרבי ופריך ולימא אין אני רואה דברי ר"ש באשם שהמותר אשם קרב עולה, ג"כ פי' כנ"ל, אמר ר' אבין אם הקדיש לפסח בא שלמים גופו קרב שלמים אם הקדיש אשם בא עולה אין גופו קרב עולה ופירושו אע"ג דאשם שניתק לרעיה ושחטו לעולה כשר מכל מקום בעי שיהא ניתק לרעיה ודלא כשיטת רבינו תם וכמו שנראה גם מדברי רבינו לעיל הט"ו: ובזה מתבאר לן ירושלמי סתום מאוד מעשר שני פ"ג זה לשונו אין מוסיפין חומש אלא על תחלת הקדישות כו' ר' שמואל כו' שלמים שלקחן בכסף מעשר הוממו ופודין מוסיף חומש [משום דשלמים קדושה חדשה והוי תחלת הקדש] ר"ש כו' שלמים שלקחן מדמי פסח הוממו ופודין מוסיף חומש כו' פסח צורכא כו' שלא תאמר הואיל ופסח משתנה לשם שלמים כהקדש אחד הוא ואינו מוסיף חומש, פירוש דסד"א הואיל והוי שניהם להקרבה לכן הוי כמו הקדש ראשון ואינו מוסיף חומש פעם שני לכן צורכא להשמיענו דהוי קדושה אחרת ולגבי קדושת שלמים הוא פעם ראשון ומוסיף חומש. א"ר הונא טעמא דר' שמעון דו אמר אין הפסח עושה תמורה ושונה ופירש הפני משה דר' שמעון סבר דאין ממירין וחוזרין וממירין בקדשים, המיר בו עודו פסח ממיר בו כשהוא שלמים, משום דזה אינו תמורה פעם שני דבקדושה חדשה של שלמים ליכא רק תמורה פעם אחד, א"ל ר' מנא ולאו דמיי רבי הוי מדמי לה, וזה צריך ביאור. והפירוש פשוט דרבי אמר דמודה לר' שמעון דמפריש נקיבה לפסחו עושה תמורה הואיל ומותר פסח בא שלמים ובמפריש נקיבה לאשמו סבר דאינו עושה תמורה אע"ג דמותרו קרב עולה הואיל ואין גוף האשם קרב עולה אבל פסח הואיל וגופו קרב שלמים הוי קדושה חדא וגם בעודו פסח דנקיבה לא חזיא לפסח עושה תמורה, הרי דסבר דקדושה אחת הואי פסח ושלמים וא"כ אם המיר בו כשהוא פסח תו אינו חוזר וממיר כשהוא שלמים דעל הקדושה כבר נתפס חדא בתמורה דפוק חזי במפריש נקיבה עושה תמורה משום דחזיא אחר פסח לשלמים ואטו אם תשאר אחר פסח ימיר בה פעם שני משום דשלמים קדושה אחרת והלא התמורה ראשונה לא חלה רק משום ההבטה על סופה שתהא שלמים, ואטו יהא חלוקה בין המיר בפסח זכר להמיר בפסח נקיבה בכולהו השלמים קדושה חדא עם מה שהיתה עומדת לפסח או לדמי פסח, ובתמורה (דף ט') איתא להך סוגיא גבי אשם אבל להירושלמי פסיקא ליה כיון דאין גופו קרב עולה רק ניתק לרעיה ודאי דהוי קדושה חדשה וכמו דמחלק לרבי בשקלים דמשו"ה מפריש נקיבה לאשמו אינו עושה תמורה וברור: ויש לאמר דבמכוון נקיט בירושלמי דר' שמעון דו אמר אין הפסח עושה תמורה ושונה בו בפסח טפי מכל קדשים דלרבותא נקט פסח, דרבינו פסק בהלכות תמורה פ"ג הלכה ל' דבהמיר בפסח קודם חצות תמורתו רועה ובהמיר בו אחר חצות קרבה שלמים וזה כר' שמואל בר יצחק דאמר בירושלמי המיר בו בי"ג רועה יעו"ש סוף פרק מי שהיה טמא, לכן אמר דאף על גב דדין תמורה אינו שוה שקודם זמנו תמורתו רועה ובהמיר בזמנו קרב שלמים ובכ"ז כיון שהמיר בו פעם אחד אינו חוזר וממיר אף שעכשיו אחר חצות התמורה קרבה אין ממירין שני פעמים דמה הוא אחד אף תמורתו יחידה ודוק היטב:

אבל הדיוט וכו'. נ"ב עיין לקמן פ"א מהלכות תמורה ומש"כ שם:

אשם תלוי בא מן [הקטנים או מן] הגדולים. נ"ב בפירוש שהוא מן הגדולים, כן הוא בדפוס וויניציא והיא העיקר יעוין לקמן פ"ו הי"ח ובזבחים ע"ז תורה אמרי בדכרי מיחלפא לך ואיל כתוב בתורה ויעוין פ"א ממעה"ק וכן הוא בפירוש המשנה בכריתות בסוף מכילתא שם ודוק:

למום שנפל כו'. נ"ב יומא (דף ס"ד) אלא טעמא דרב דיליף מבעל מום עובר וכו':

באשם בן שנה והביא בן שתים כו' ותעובר צורתו ויצא לבית השריפה. נראה דרבינו מדמה זה לפסול בדם ומכשיר מפני שראוין לשאר אשמות כמו מנזיר לשאר והוה"ד איפכא ובפרט לרב חלקי' ב"ט בזבחים קי"ב כשרים אם מקרבין שלא לשמן אלא דבעי עקירה לכן אין זה פסולו בגופו וטעון עיבור צורה ואין סתירה לזה מסוף פרק אלו דברים בפסחים יעו"ש היטב ויעוי' בתו' כאן דמוקמי כרבה ב"א ודחוק.

בכס"מ. בתוספתא כו' פ"ק שם. נ"ב ושם בגמרא בהתכלת: