Ohr Sameach on Mishneh Torah, Testimony Chapter 14
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ברשב"ם פרק יש נוחלין דף קכ"ח ומתה בתו וכגון שאין לו בנים הימנה כדתנן בפרק ז"ב. ונראה דעתו דסבר דאף עפ"י דלית הלכה כר' יהודה היינו דאינו קרוב, אבל מכל מקום הוא פסול להעיד מטעם נוגע שאם יזכה האב הלא ירויחו בניו, דזקנם יתן להם יותר או דאם ימות יירשוהו בניו מאשתו שהיא בתו, ולא דמי למש"כ הפוסקים והתוספות דלשמא יתעשר לא מיפסל. וזה דומה למה דאמר רבינא דמעיד לארוסתו לאפוקי מינה אבל לעיולי לה לא, וה"נ הוי נוגע לבניו דעומד למות ובניו יירושה. ובבני חמוה דמר עוקבא דכשר לדון חדא דמאי איכפת למ"ע אם בני חמיו ירויחו כיון דהוא נתרחק עכשיו ועוד דשני הנידונין היו בני חמיו ואם כן כשר לדון לכל אחד שיזכה דכל מי שיזכה הוא בן חמיו, ואי משום קרוב פסול לדון אף אם שניהם קרובין [שני הנדונין]. וזה נראה בכוונת הרשב"ם ודעתו, אם כי כל הפסוקים השמיטו דעתו, ועיין בפסקים וכתבים למהרא"י סימן ר"נ מש"כ בדברי הרשב"ם יעו"ש דזה כוון השואל דפסולים יוצאי ירכו עד אלף דור מטעם דין ירושה דאיכא בהו עד עולם לכן פסול גם הוא עי"ש ודוק. ויעו"ש בתוספות מובא בהגהות:
מדברי רבינו אלו הבנתי נקודה נפלאה, כי במקום שהדין הוא עצם המשפט שם לא אזלינן בתר רובא כי החזקה עדיפא כי אין מוציאין מיד המוחזק, אבל במקום שתקנו חז"ל משום תקנות המדינה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ועשו חיזוק לדבריהם בכמה דברים, אם כן בודאי תקנו לדבריהם בתר רובא, כי אם לא נהלוך אחר הרוב יהיה תקנתם בטל, ומפני אשר רצו לחזק תקנות בנות ישראל אמרו כי הטוען אחר מעשה ב"ד פרעתי לא אמר כלום ונכסי בחזקתה קיימי וכל נכסיו משועבדין ואחראין לכתובה, ואף אם מתנה עמה התנאי בטל כמש"פ רבינו בפרק י"ב מהלכות אישות, לכן ודאי דאזלו בתקנתם אחר הרוב כפי מנהג רוב העולם ורובן בתולות נשאות, רק דכאן איתרע לה רובא משום דלית לה קול, וכיון דקטן מעיד כשהוא גדול שזכור הוא תו אית לה קול ואיתחזיק רובא דנשים בתולות נשאות (ועיין בתוס') לכן סובר דכאן לא בעי אף גדול מעיד עמו: ויצא זה לרבינו מהא דבפרק האשה שנתארמלה פריך סתמא דגמרא וניזול בתר רובא, אף דקיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב וכבר עמדו קדמאי ופירשו משום דאיכא חזקת הגוף בהדיה יעו"ש, ודברי רבינו מחוורין, דבכתובה כיון דכל עיקר חיובא מדבריהם לתקנת בנות ישראל, בודאי אזלינן בתר רוב, כי אם לא, יהיה בטל מכוון מטרת תק"ח. ובריש המוכר פירות דמייתי מזה לפלוגתת רב ושמואל משום דסברא זו לא קיים לה לתלמודא, רק לרב דאזיל בתר רובא פריך בפשיטות, ולמסקנא גם שמואל סבר כן וסוגיא כזו מצאנו בכ"מ בש"ס, או דאזיל אם נוקמה כמ"ד דכתובה דבר תורה, וטרם תקנת ר"ש בן שטח שתיקן שיהיו כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובה דבזה דומה לכל משפטי התורה, ולזה כוון רבינו וכתובה מדבריהם מהראוי למיזל בתר רובא, כי כל עיקר התקנה אם ימות יהא לה כתובה ואז מאן מוכח אם היא בתולה ורק על קול נערים וקטנים המצויין במזמוטי חתן וכלה עליהם סומכין ואזלינן בתר רובא דאל"כ נתרועע התקנה. וזה גופא מאי דאמרה הגמרא בדף י"א כתובה ה"ט שלא תהא קלה בעיניו להוציאה לכן לא חששו שמא תמחה בגדלותה דלא שכיח שתמחה כמ"ש הריטב"א שם, ומיושב מה שהניחו תוס' בתימה ביבמות (דף סה) אמאי נשאת לשני יש לה כתובה ואזלינן בתר רוב נשים יולדות יעו"ש היטב, ודוק היטב:
ביאור דבריו, דמפרש כך אמר לי אבא משפחה זו פסולה פירוש לחוש לדבריו, ואי הוי תרי פסלינן אפומייהו כהראב"ד, ומפרש ע"פ מה שביאר פ"כ מאיסורי ביאה שלהאכילו בתרומה דאורייתא אינן מאכילין אותו כ"א ע"פ שני עדים שיעידו שהוא פלוני כהן בן פלוני עד איש שאינו צריך בדיקה יעו"ש, אבל לתרומה דדבריהם מאכילין אותו בעדות איש אחד ועפ"י שטרות ומקריאה בתורה ראשון ועפ"י קטן שהגדיל, לכן כתב רבינו דאותו כהן שאינו אוכל בתרומה דדבר תורה רק הוא מכהני חזקה שאוכל בתרומה דדבריהם שיוכל להיות שעלה עפ"י קטן שהגדיל או עפ"י קריאה לתורה ראשון עפ"י אחד, בזה נאמן הקטן שהגדיל לפוסלן ממה שאוכל תרומה דדבריהם, אבל אם הוא כהן שאוכל בתרומה דאורייתא שזה אינו רק ע"פ עדות עדים גמורים בעדות ברורה בזה אין נאמן הקטן שהגדיל לערער עליו ע"י קצצה או ע"י מה שאמר לו אביו, וזה מפורש בדברי רבינו לאכול בתרומה של דבריהם לדחותו ממנה, פירוש אם הוא היה מכהנים שאינן אוכלין רק בתרומה של דבריהם נאמן לדחות ממנה, שכמו שהקילו בעלייתו כן הקילו לפוסלו, ומפני שהקילו בתחלתו החמירו בסופו שחזקתו רעועה, ויכול גם קטן שהגדיל לדחותו ממנה אבל לא כהן האוכל תרומה של תורה בו אין דברי קטן כלום, וזה פשוט למסתכל בדברי רבינו הלכות איסורי ביאה והר"ן טרח בדבריו וא"צ. וכן משפחה זו פסולה, פירוש לדחות הכהן מתרומה של דבריהם אם אינו מוחזק רק לתרומה דדבריהם וכמש"ב ודוק: ירושלמי פרק האשה שנתארמלה ה"י, מהו שיהיו נאמנין לומר יוצאין היו ללקט בפגי שביעית ושמענו פלוני ממלל על פלונית אשתו, אשה פלונית ממללת על בניה. ונתבונן בפלוני ממלל על פלונית אשתו הרי אין נאמן הבעל לעשותה זונה ומה מועיל עדות גדולים בכה"ג, וצריך לפרש דהוא נאמן לאוסרה על עצמו מטעם שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. ומזה יהיה לנו ראיה לדחות הסברא שכתב בשו"ת צמח צדק סימן ק"ד בשם איכא מאן דבעי למימר דהא דבעינן אמתלא דוקא באופן דנוגע הדבר לחבירו והוא אינו יודע אם היא אומרת אמת או לא, כאשה שאמרה טמאה אני או א"א אני, אבל באופן ששניהם יודעים האמת והדבר נוגע לשניהם מועיל ברי דילהו בלא שום אמתלא, רק שאמר מתחלה שקר אמרתי, דא"כ מה מועיל עדות דילהו שאמר הבעל שאשתו זינתה כיון שאינו נוגע רק אל האיש ואשתו והם יודעים, ומתחלה אמר שקר ואינו צריך אמתלא כלל, וזה ראיה נכונה. ולומר דמיירי באופן שפלונית אשת כהן וכיון שאומר שזינתה אשתו א"כ יהיו הבנים שיוליד אחרי זה חללים ונפק"מ להבנים אם פסולים לכהונה דהאב נאמן לעשותם חללים, דז"א, דא"כ למה ליה להזכיר כלל אשתו ליבעי אם אמרו שפלוני ממלל על בניו שהם חללים, לכן העיקר כמו שפרשנו ודלא כסברא זו: אך דא נשמע מהירושלמי דהבעיא קאי על קטן שהגדיל שמעיד הוא עם אחר שבקטנותו שמע מהבעל שזינתה אשתו, ואז לא היה רק עד אחד שהשני היה קטן, ובכ"ז לא מצי לומר משחק הייתי כמו הודאה בעד אחד לענין ממון, והויא הודאה גמורה, רק במקום שמעיד עד אחד שאמר שזינתה אשתו או מעיד שפלונית אמרה שאשת איש הויא, מצי לומר משחק הייתי מיגו דאי בעיא הויא מכחישו, אבל כאן בעי אם נאמנין ולא יכול הבעל להכחישן ודוק. ויעוין בשו"ת חכם צבי סימן קט"ו שהעלה להלכה כמו שכתבנו בס"ד. אך אשה פלונית ממללת על בניה צריך ביאור מה מועיל נאמנות האשה על הבנים לפוסלן, ולכן ההכרח לומר דצועקת על בניה שהם פסולים וממילא אומרת על עצמה שהיא זונה או פסולה לכהונה ונאמנת לשויא אנפשה חתיכה דאיסורא, והא דלא בעי אשה פלונית ממללת על עצמה משום דזה לא שכיחא, ונקט דבר המצוי, וזה דחוק טובא וצ"ע. אך הא ודאי פירושו שמספרין שבקטנותו היו יוצאין ללקט פירות שביעית והיו שומעין שהם ממללים שכן דרך התינוקות לספר, אבל לא על השביעית בעי, דמשום קלא הא הוי קלא דלית ליה תולמיסיוס, כן נ"ל בזה ודוק:
נסתפקתי במתנת שכ"מ איך נידון האי דינא, והספק הוא או בקנין או שלא בקנין, דבקנין אז אם המתנה קיימת לכולם הוי מתנת שכ"מ בקנין וחוזר אם עמד, אבל כיון שבטלה לאחד שהן קרובים אליו, תו הוי מתנה במקצת ואינו חוזר אם עמד ואפשר דהא העדים אומרים שהוא נתן כל נכסיו א"כ אמדינן דעתיה דמדלא שייר לעצמו נכסים, ש"מ שדעתו שלא יקנה רק עד לאחר מיתה, וא"כ אף ע"ג שלאחד הן קרובים מ"מ לאחרים הנשארים שהן כשרים אצלן ג"כ אמרינן שהיה רק מתנת שכ"מ, ולכן אם עמד חוזר, או דיש לומר כיון דיודע שלאחד הן פסולים תו ליכא אומדנא. אך זה בדותא דקנין בלא עדים מהני ולא איברו סהדי אלא לשקרא כמו שהסכימו הפוסקים [ובאמת מסתפקנא באופן שנתן נכסיו לשנים או שלשה אנשים ונתבטל לאחד מהן, מ"מ הוי דינו כמתנת שכ"מ בכולא, ואף ע"ג דבטלה לאחד, כיון דאיהו לא ידע מהביטול תו נשאר האומדנא דלא שביק נפשיה ויהיב לאחרינא וע"כ דכוונתו לאחר מיתה וצ"ע] ואולי כיון דמחלק כל נכסיו תו המתנה הוי מתנת שכ"מ בכולא ואם עמד חוזר, ובלא זה המתנה שהיה נותן היה לאידך דין דמתנת שכ"מ במקצת ואם עמד אינו חוזר, א"כ תו המתנה שנבטלה שהן קרובים אליה הוי כמו עדות חדא, ונתייחדו לפי עדותן על עדות אחת, אפשר דבכה"ג עדיפא טפי מהכותב נכסיו לשני ב"א והוי כמו עדות חדא ובטלה כל העדות, ונמצא דאפילו אם מת לא קנו מקבלי המתנה ע"י העדים הללו אם לא הודו היורשים, וזה מסתבר לענ"ד: וכן בלא קנין צ"ע אם נימא דבטלה לאותו האחד שהן קרובים לו א"כ תו בטלה כל המתנת שכ"מ, שמתנת שכ"מ במקצת בלא קנין אינה כלום, או דנימא דפלגינן דבורא שנתן בכל הנכסים שלו, רק שלא נאמין שנתן לראובן שהם קרובים לו רק שנתן לאחר וכמו בפלוני רבעני לרצוני, וא"כ הוי מתנת שכ"מ בכולא ולא בעי קנין, רק בקרובים לא אמרינן פלגינן דבורא וכשיטת ההשגות וכמו שהביא הרא"ש בשם הראב"ד בפ"ק דמכות דמהאי טעמא סבר ר' יוחנן בירושלמי בהכותב נכסיו לשני ב"א דמתוך שהן פסולים לזה פסולים לזה. ומסתברא לפ"ז דכיון שהם קרובים לאחד ולא אמרינן פלגינן דבורא, א"כ תו הוי רק מתנת שכ"מ במקצת ובלא קנין אינה כלום ולכן בטלה כל המתנה. ואפשר לצדד כיון דאם מצוה מחמת מיתה קיי"ל דלא בעי קנין, וא"כ הכא בלא ידע שהעדים קרובים לאחד א"כ אמדינן דעתיה דמדלא שייר נכסיו חזינן דרוצה להקנותן לאחר מיתה לכן לא בעי קנין, ובמתנה במקצת אמדינן דעתו שמחיים רוצה להקנותן כמתנת בריא לכן בעי קנין וכמש"כ רבינו בפרק ח' מזכיה יעו"ש, א"כ כאן לפי שלא ידע ואיכא אומדנא דרוצה היה להקנותן לאחר מיתתו תו לא בעי קנין, אבל מ"מ כיון דלא מהימנינן להו לגבי הקרוב אליהם תו לא הוי רק מתנת שכ"מ במקצת ובלא קנין איננה כלום וזה ברור: אך בקנין מסתפקנא טובא אם בטלה לגמרי אפילו מת וכמש"ב, או קיים אם מת כדין מתנת שכ"מ בכולא, או קיים אפי' אם עמד אינו חוזר בו כמתנת שכ"מ במקצת ע"י קנין, ואולי אמרינן פלגינן דבורא שנתן לאחר וחילק כל נכסיו, ומסתברא דכיון דלפי דבריהם הוי מתנת שכ"מ בכולא, תו ע"י שבטלה עדותן לאיש הקרוב אליהם, לא נעדיף כח הקנין במה שנתן אל הרחוקים. אך מה שנסתפקנו דאפשר דהוי כחדא מלתא וככותב נכסיו לשני ב"א דא מסתברא, ולפ"ז אף אם מת לא קנה הרחוק אל העדים, דבכה"ג אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ובכ"ז צריך עוד עיון: ובמה שכתב רבינו שאילו ב' עדיות אעפ"י שהן בשטר א', קשה לכאורה מההיא דירושלמי פרק אלמנה ניזונית אמתניתין דהיה כתובתה ד' מאות זוז ומכרה לזה במנה ולזה במנה, ולאחרון שוה מנה ודינר במנה, של כולן מכרה קיים ושל אחרון מכרו בטל, אמר עד כדון בשמכרה להן בארבעה שטרות, מכרה להם בשטר אחד תפלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל דאיתפלגון כתב כל נכסיו לשני ב"א כאחת, איתפלגון ר"י ור"ל ח"א מאחר שהן פסולים לזה פסולים לזה כו', א"כ מוכח דאפילו לא נכתב בכולל רק בפרט שלאחרון מכרה חלק יותר גדול ובודאי ציינה לו את מה שמכרה לו, וכן מוקי לה בבלי בקטיני, ורק בד' שטרות משכח הירושלמי לאוקמי משנתנו ככו"ע, אבל בשטר אחד אמר דאמרינן דבטלה מקצתו בטלה כולה לר' יוחנן דפוסל בקרובים לזה וכשרים לזה, אע"ג שהן מכירות חלוקות לזה מכרה שדה זו, ולזה מכרה שדה זו וכיו"ב, ודלא כמש"כ רבינו. אולם באמת תמן ענין אחר לגמרי, דאם מכרה לאחרון שוה מנה ודינר במנה בלא הנך תלתא הראשונים היה מכרה קיים, ואפילו שוה מנה במאתים [למ"ד דהמקח קיים ואין ביטול מקח לקרקעות] רק שהיה נחשב זה לפרעון על כתובתה במאה ודינר, ורק שבצירוף שלשה הראשונים נמצא דמוכרת יותר מכתובתה, ולא מבעי למ"ד דזבין לי ליתכא וזבין ליה כורא דהוי מעביר על דבריו, דאף בלא אוזיל ג"כ המכר בטל, וטעמא משום דהוי יותר מכתובתה, אלא אף למ"ד דמוסיף על דבריו הוי ודוקא משום דאוזיל בכ"ז הוי טעמא משום דאין לה בכתובה רק ארבע מאות זוז, וכי אוזילה בדיתמי אוזילה ולכן בטל המקח, ודוקא כי תקיים המקח של שלשה הראשונים אז הוי המכר בטל, אבל אם מבטלינן מכר הראשונים של האחרון קיים, א"כ בטול האחרון מפני הראשונים הוי, לכן הואיל ובטל מקצתו בטל כולו, משא"כ כאן שהבטול הוא בעצמותו שלראובן הן קרובים, וכן מש"כ ר"מ פדוואה הובא בהגהות שו"ע סי' נ"א, הוא אם נתבטל מצד עצמותו דבר אחד בשטר, לכן כולו קיים אף בשטר קנין וכמו שהביא הרבה ראיות הרמ"פ משטרי המוקדמין ומשטר שיש בו ריבית וכיו"ב, ואין זה נגד הירושלמי כמו שחשבו קצת החכמים ודוק היטב בכ"ז: