Ohr Sameach on Mishneh Torah, Testimony Chapter 22
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
צ"ע האם יש אחר כך לכת אחת מעדים אלו טענה ותביעה, והעדים השנים אשר הכחישום אז, המה מעידים לטובתם, האם אמרינן הלא לפי עדותכם אז היו העדים ההם שקרנים והעידו שקר בבית דין, ושוב מה שמעידין לכם עכשיו ג"כ שקרנים הם לפי דבריכם, והרי בזה הנכם כאומרים שהם שקרנים להעיד לטובתכם שהם פסולים להעיד לפי עדותכם, ולפ"ז יהיה מה דאמרינן דהן כשרים להעיד הוא לכולי עלמא לבד להנך שהכחישום הן פסולים דהם בעצמם פסלום, או דילמא כיון דלכו"ע הן כשרים מצי אמרי אנן ידעי שחזרו בתשובה ועכשיו כשרים הן, כיון דבב"ד הם כשרים רק להן הן פסולים שפיר מצי אמרי כן. ועוד כיון שלעלמא הן כשרים לעדות אחרת, לטובתן ג"כ אינן צריכין ליפסל עפ"י הכחשתן דגם הם אמרו שבדבר הזה הן נאמנים והאמת כפי עדותן ואצל הב"ד הא לא נפסלו. ופוק חזי לרבא דאמר בפרק חזקת דף ל"א דאף לרב הונא דכל אחת באה בפ"ע ומעידה זה דוקא לעדות אחרת הא לאותה עדות כמו באילו אמרו דזה אכל שני חזקה ואילו אמרו זה אכל שני חזקה והן מעידין דשל אבותם הן אמרינן הואיל ואיתכחוש לאכילה איתכחוש אאבהתא, ובשבועות (דף מא) ההוא דא"ל הב לי מאה זוז דאוזיפתך א"ל לא היו דברים מעולם אזל אייתי סהדי דאוזפיה ופרעיה רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, וקשה מלוה גופיה במאי קא תבע בהנך עדים דאמרי לוה הא איהו גופיה מכחישם ששקר הן מעידין שלא פרע והן אומרים שפרעו, וכיון דאיתכחוש אינהו מיניה בפרעון איכחוש מניה בההלואה והוא כאומר שאין לו עדים, ועל כרחין דכיון דלב"ד אינם פסולים והן נשארין בכשרותן רק שהם מוכחשים מפי עצמו מצי אמר להא לא איתכחוש ושאני גבי עדי חזקה שעדים מכחישין אותם לא הבע"ד, ואף ע"ג דלעדות אחרת כשרים בכ"ז מוכחשין הן לעדות החזקה בב"ד ע"י עדים לכן איתכחוש גם לאבהתא, כן יש לחלק כאן לעדות אחרת, דאף ע"ג דנכחשו מכבר בעדות ע"י עדים, בכ"ז לעדות אחרת הן כשרים, רק שלאותן עדים הם פסולים מצי אמרי דבהא אינהו מסהדי קושטא והן נאמנים לנו כמו שנאמנין לגברא אחרינא, ודבר זה צ"ע: אולם עדיפא מזו מבואר בתוספות פרק נערה שנתפתתה דף מ"ד דשני שטרות היוצאין בזה אחר זה ביטל שני את הראשון מאי טעמא רפרם אמר אודויי אודי למאי נפק"מ לאורועי סהדא, ופירשו רבנן בתוספות דאם יש לזה מקבל מתנה שום שטר אחר שהעדים אילו חתומים בו מרעין ליה לשטרא הואיל והוא מודה שהן פסולים, חזינא אף ע"ג דלעלמא הן כשרים, לדידיה שהודה שהן פסולים הן פסולים להעיד לטובתו, כש"כ כאן שעפ"י עדותן בב"ד הרי העידו פלוני ופלוני שקר, כש"כ שהן פסולין להעיד לטובתן. וז"ב לפי שיטת התוספות, והוא דין חדש. אולם א"כ כל איש שכפר בב"ד והעידו עדים כנגדו אם יהיה לו שום טענה אחת עם גברא אחרינא ויהיו פסולים לו עדים אלו שהרי לדבריו העידו שקר נגדו והן פסולים לפי דבריו, וזה הבל, ועל כרחין שזה שהעידו לחובתו והוא היה טוען בב"ד כפי זכותו כאשר מונח בב"ד לפסק ברור בממון שהוציאו עפ"י העדים, הלא הבע"ד היה שקרן וכפרן במעות, [ולהעיד תליא אם איתא גביה אז נפסל] כן הוא יכול לומר שאנכי הוא הכפרן ויפה חייבתם והן עכשיו כשרים לגבאי לכל עדות שבתורה, אבל כאן שהן העדים לטובת המקבל מתנה שנתון לו מזמן ראשון ולסוף הודה ששקר בפיהן שפיר כתבו התוס' כיון דלדבריך העידו שקר לטובתך פסולים לגבך לזכותך לכל עדות שבתורה וז"ב. ואם תאמר לפי סברתי אכתי קשה מהך דהעדים אמרי לוה ופרע דרבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והא תמן על כרחו מכחישם בהך טענה דפרעון, וא"כ את אומר דהעדים מעידין שקר ותו פסולים גם להעיד לזכותך על ההלואה ולא נפק"מ מידי במה שהכחישן רק במה שמעידין לחובתו לפי סברתי הקודמת, דע"כ לא תוכל לגבות המעות רק שתאמר שהן שקרנין על הפרעון, וצ"ל דכאן שאני שאף דלפי דבריו משקרים בפרעון, בכ"ז כשהעידו היו כשרים מקודם הגדתן העדות, ולכך שפיר מצי אמר לההלואה היו כשרים רק שלפרעון משקרי, אבל בנידון רבוותא בתוספות, שאם המקבל מתנה הוציא שטר שחתומים העדים עליו על הנידון שהזמן מאוחר לזמן שחתמו על שטר הראשון ולדבריו היו כבר פסולים במה שחתמו שקר על שטר ראשון שלא בצוואת המוכר או הנותן, ולכך פסולים לגבות ע"פ עדותן לזכות המקבל מתנה ודוק. והיה לי עוד להאריך בזה, רק שראיתי להרב בנתיבות סימן כ' מש"כ בזה, וסברתו נכונה דכיון שהמתחייב הודה שלא פרע כלום דכיון שלא לוה הא לא פרע, אף עפ"י שהעדים אפשר שאמת בפיהם בכ"ז גבי מיניה דהודאת המתחייב עדיפא מעדות עדים כשרים, ואם כי דברי ישרים, אבל האמת כהרב בנתיבות ודוק: נסתפקו רבנן בתראי הובא בש"ך, אם עד אחד מכחיש את עד אחד מי אמרינן דשניהן פסולין להעיד כאחד לעדות אחרת, או דילמא כיון דלא הוכחש רק מפי עד אחד לא הויא הכחשה, וא"כ העד שלדברי חבירו היה כשר רק שנפסל ע"פ העד במה שאומר שהעיד בשקר לא הויא הכחשה על פי עדות חד. וכבר צווחו ע"ז כו"ע מסוגיא שם מתיב רהב"י אחד אומר גבוה ב' מרדעות ואחד אומר שלש כו' ומצטרפין לעדות אחרת מ"ל לעדות ממון, פירוש וקשיא לרב חסדא דיפסלו מספק לכל עדיות שבתורה, א"כ לרב הונא ג"כ הוי מוכחשין ונפסלין להעיד בבת אחת, רק דמספק אוקמינן להו אחזקתיהו כמו שתי כתי עדים, וכן באמת מדוקדק לשון ומצטרפין דאם הוי שניהן כשרין להעיד כאחד לממון, א"כ הו"ל למימר וכשרים לעדות אחרת, ועל כרחין דאשמועינן דלהעיד שניהן אינן רשאין כאחד דאחד מהם ודאי פסול, וכן מוכח מדמתרץ רבא לעדות החודש, ולרבא לטעמיה קשה דמכשיר בזה בורר האוכל נבילות להכעיס לעדות דלאו רשע דחמס, וא"כ במעיד עדות החודש בשקר כשר לממון, ומאי מקשה אם לא דא"כ מאי מצטרפין הלא כשרים בכת אחת, ועל כרחין דיש לתלות דמשום חימוד ממון עביד לזה משום הסעודות שעשו בירושלים או מזונות שלקחו עמהן כו' והוי כאוכל נבילות לתאבון דפסול לרבא ג"כ וזה ברור: ונראה אימת אמרו דבהכחשת אחד לאחד לא נעשה חד מינייהו שקרן דוקא בעדות שקודם שהעיד היה כשר, רק משום שהעיד בשקר, וכיון דלא נתקבלה עדותו שהיה בעדותו רק אחד אינו מוחזק בשקרן, אבל אם עבר עבירה אחרת הלא נפסל ודאי, ואם כן אם הלכו להעיד בשבת שחללו שבת כמו שאמרו במשנה סוף פ"ק דר"ה שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת הלא אם אחד העיד בשקר הלא חלל שבת לחנם וחד מינייהו מיפסל בודאי דחילל שבת, בזה אין כשרים לעדות אחרת להעיד בכת אחת דממ"נ אחד מינייהו פסול, ולזה דייק מדתני מצטרפין אלמא דאין כשרים להעיד כאחד, רק אחד מהם מעיד בצירוף אחר, על כרחין דמיירי בשבת דאחד מהם ודאי מיפסל דחילל שבת, ולזה קשה לרב חסדא דא"כ גם אחד מהם מיפסל דבהדי סהדי שקרי למה לי ואיך מצטרפין ולזה משני לעדות החודש ודוק: האחרונים נסתפקו בתרי ותרי ורוב אם אמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי על רובא, או דילמא לא שנא. וראיתי בשו"ת רעק"א סימן קל"ז כתב להוכיח מהא דחזינן דע"י רוב אין מוציאין ממון ועל ידי חזקה דשטרא בידי מאי בעי מוציאין ממון, הרי דחזקה זו אלימא מרובא, ואפ"ה כתבו הפוסקים דבתרי להדי תרי נגד השטר אם נפרע לא מפקינן ממונא מחזקתו כמש"כ הש"ך סימן ע"א בשם תשובת רשב"א, וא"כ כש"כ דלא אזלינן בתר רובא היכי דאיכא תרי ותרי. אמנם לענ"ד נראה דחזקה זו דשטרא בידי מה בעי אינו בגדר חזקה המבררת שנאמר שהוא ראיה דלא פרעו דבאמת שטר לפרעון עומד ולכך כי טעין אישתבע לי דלא פרעתיך חייב לשבע אף ע"ג דחזקה זו מסייעתו, וגדולה מזו מצאנו בסימן פ"ז שאם טען שיש לו חוב בשטר ואבד והוא טוען שפרע ונשבע, ואח"ז באו עדים או שהוציא השטר, אינו חשוד דאימור פרע, ואף ע"ג דאיכא חזקה דשטרא בידי מאי בעי, וע"כ דאע"ג דלא מהני לפסול ישראל כשר מועיל להוציא ממון מחזקתו וטעמא מאי, ע"כ דהך חזקה אינו בירור על הדבר שלא נפרע, רק הענין דמה יעשה אדם להיות נותן מעותיו ויביא עדים שלא זזה ידם מתוך ידו האם יתכן זה, ונמצא לא ילוה שום אדם ויהיה המשא ומתן בעולם בטל, ע"כ כן הוא כשיבוא עם השטר יגבה בחייו ובמותו בהכחשה אפילו והוי כאילו הימניה מעיקרא כ"ז שיבוא עם השטר יגבה חובו, ומצאנו ענין הימניה אף נגד כמה עדים ובשליש מצאנו אף באיסורים דאם אומר לגירושין נאמן יעו"ש, וזה ענין נאמנות שעל דעת זה כתב לו השטר שאם יוציא השטר לא יהיה נאמן לומר שנפרע השטר, ולכן אם נשבע שפרע לא נפסל דאין אדם נפסל ע"פ עצמו ולא ע"פ מה שהאמין לו בעצמו, ולכך אם יש תרי עדים דאמרי פרעו אע"ג דתרי אמרי דלא פרעו, בכ"ז אדעתא דיבואו עדים ויאמרו לו שפרע אדעתא דא לא ניתן השטר ביד אדם להאמינו נגד היכי דאיכא הכחשה מעדים שנאמנין אף להוציא ממון, ואין זה הנאמנות להאמין במקום שיכחישו כתות עדים זה עם זה נוגע לגוף האשראי והמשא ומתן אשר נאמר שבלעדו אי אפשר להתעסק, ועל דעת זה האופן אם יקרה בהזדמן לא ניתן השטר כן נראה לי: ויש לעיין לפ"ז מכמה מקומות, ומהם מדברי רבינו פי"ד מהלכות מלוה שפוסק דין מתוך שאיל"מ בשטר בעד א' אף דטעין פרעתי, על כרחין דאמרינן שטרא בידיה מאי בעי, ואם נאמר דהוי במקום נאמנות קשה קצת דהתם היכולת בידו להכחיש את העד לגמרי ולומר לא לויתי ויש ליישב. וכן יש להקשות מהך סוגיא דפ"ק דב"מ גבי מצא שטר הקנאה אם חיישינן לפרעון כיון שבארנו דבאמת הוא רק ענין נאמנות, א"כ אטו אדעתא דיהא מונח באשפה הימניה ועל דעת זה ניתן מעיקרא שאם יבוא לתבע עם השטר דאף אם פרעו יתחייב עוד לפורעו עוד הפעם וזה צ"ע. אמנם לפי מש"כ רבוותא בתוספות פרק גיד הנשה דף צ"ו ד"ה פלניא דהאי סימנא, דלהחזיר השטר שאין אדם מוחזק בו למי שנפל ממנו אין זה הוצאת ממון ולכן מחזירין ע"פ סימנים יעו"ש, א"ש טובא, דע"ז מהני לומר דאם איתא דפרעיה מקרע קרעיה ולא צריך לטעם שכתבנו דעל דעת זה נתן לו השטר שכל זמן שיתבענו יגבה, רק להוציא ממון היכי שאומר שפרעו ¹ : הגהה
ובזה יש מקום ליישב מה שהניחו התוספות בקושיא פ"ק דב"ב על הא דבעי אם מועיל מיגו במקום חזקה, מהא דסבר רמב"ח במפקיד אצל חבירו בשטר דאינו נאמן במיגו דנאנסו לומר החזרתי משום חזקה דשטרא בידי מאי בעי, ולפ"ז א"ש, דסברתו משום דניתן ע"מ כן שלא יהא נאמן לומר החזרתי דאל"ה למאי ניתן לו שטר זה אם יטעון תמיד החזרתי ולא מסתברא ליה לומר להצריכו שבועה דבר תורה אם יטעון לו החזרתי וכזה סברי רבוותא בסימן מ"ו, דבנאמנות מפורש אף שלא נתקיים השטר אינו יכול לטעון פרעתי מיגו דמזוייף יעו"ש. ובזה א"ש לרב חסדא דסבר מיגו במקום עדים אמרינן בדף ל"ג ואפ"ה בעי מיניה אם מהימן לומר החזרתי במקום שטר, אך יש לומר דהטענה דחזקה עדיף מטענה דנאנסו דהראיה דטוענין ליורש לכן מועיל בו מיגו במקום עדים ודוק: נחזור לכוונתנו, דבלא זה אין ראיה, דזה ידעינן דשטר אינו נפרע בלא טענת ברי כמו שפסק בסימן נ"ט שאם הלוה טוען שנפרע והמלוה אומר איני יודע אינו גובה בו, וא"כ היכי דאיכא תרי ותרי נבטל טענת הברי של בעל השטר ושפיר אינו גובה בו, משא"כ רובא לא נבטל במקום דאיכא תרי ותרי משום דרובא חשוב בעצמותו, ורק טענת ברי נבטל ע"י שני עדים המכחישין אותו. ועיין בירושלמי פרק ב' דכתובות ה"ה ר' יוסי בעי בשני עדים מכחישין שני עדים אם נתגרשה אם מהימנינן לה במיגו דלא הודית שאשת איש היתה יעו"ש והיינו דמיגו הוא מתורת טענה שטוענת האשה לכן לא מהני להכריע במקום דאיכא תרי ותרי משא"כ חזקה דבעצמותו מועיל אף באיסורים. ובזה א"ש הא דאינו נעשה חשוד אם נשבע שנפרע אף שיצא אח"כ השטר מיד המלוה, משום דבלא טענת בעל השטר אינו גובה משום חזקה דשטרא בידי מאי בעי וא"כ לא נעשה חשוד, דהא דגובה ע"י טענת בעהש"ט אין זה כדאי לפוסלו, ואין זה דומה להנך חזקות דסוקלין ושורפין עליהם דבחזקות לחודייהו אלימי דסוקלין עליהם, משא"כ כאן דבחזקה זו אינו גובה עד שיטעון ברי המוציא בעהש"ט. אמנם לדידן ראיה מסוגיא דניפול דף כ"ג ת"ש נמצא בין שני שובכות קרוב לזה שלו כו' ואע"ג דחד מנייהו נפיש מחבריה, והקשה רשב"א הא קתני מחצה ע"מ יחלוקו ואיך לא אזלינן בתר רובא ועיין בתוספות שנדחקו בזה. והנ"ל דבגיטין פרק הזורק מוקי למחצה ע"מ בשני כתי עדים המכחישין זה את זה יעו"ש, כן הכא פירושו דהשנים אומרים שהניפול היה קרוב לזה ושנים אמרו שהניפול היה קרוב לזה יחלוקו, ואף ע"ג דאיכא חד מנייהו דנפיש לא אזלינן בתר רובא, אף ע"ג דשם בגיטין וקדושין דהענין צריך עדים לכן קרי תנא לב' כתי עדים המכחישין מחצה על מחצה, אבל כאן הענין אינו צריך עדים אפילו כן ס"ד דמקשה לפרש משנתנו, והרי מבורר דבתרי ותרי לא אזלינן בתר רובא. אולם ז"א דלגבי ממון אמרינן דאוקי אחזקת מרא קמא כן צ"ל גם גבי רובא דעדיפא מחזקה, ועל כרחין דסוגיין אזלא למ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא מוקמינן על חזקה, לכן לא מוקמינן גם על רובא, ולפ"ז מסתברא דלמ"ד ספיקא דרבנן בתרי ותרי שוה ג"כ חזקה עם רובא ומחמירין גם על רובא ודוק היטב בכ"ז:
footnotes: ¹ ובמק"א כתבנו להעיר דלפי ספק רבינו סוף הלכות גזילה ואבידה דכל שטרות אלו שדינן שלא יחזיר אם עבר והחזיר גובה בהן דאין זה רק חששא בעלמא שלא להחזיר, ומאי הקשו בתוספות דודאי ע"י סימנים מהדרינן השטר ואין זה הוצאת ממון עפ"י סימנים, ופרשתי דלפי מה דאיתא סוף פרק גט פשוט דתנא ברא סבר דשני יוסף ב"ש מוציאין שטר חוב זה על זה, א"כ כשנפל השטר ונותן בו סימן ומהדרינן, הלא רק היכי דידעינן שהשטר נכתב להשתעבד למלוה רק דחיישינן לשמא פרע או שמא לא לוה כ"ז חששי בעלמא נינהו, אבל כאן חיישינן שמא השטר נכתב לצורך יוסף ב"ש אחר וזה שנותן הסימן הוא הלוה ונתן ליד המלוה א"כ חשש גמור הוא, ובזה אם החזיר בלא סימן ודאי אינו גובה דאימור כתבו להשתעבד בו האיש שהחזירו השטר לידו, ע"ז שפיר מקשי איך סמכינן אסימנים ודוק. אך כן יש להעיר מה דמייתי דסימנים דאורייתא מרשב"ג דאחד הלוה משלשה יחזיר כו' כיון דבשטרי לא הוי רק חששא בעלמא לשיטת רבינו ואכמ"ל: