כל הלכה זו שנה רבינו לעיל הלכות רוצח פרק ד', רק דשם ברוצחין כתב רבינו דמי שלא נגמר דינו שנתערב עם מי שנגמר דינו כולם פטורים מן המיתה כו' ואוסרין את כולן, ודייק מן המיתה פטורים אבל ב"ד חייבים להכותם מכה הקרובה למיתה ולאסרם כו' [בזמן הסנהדרין] כמש"כ שם פרק ב' הלכה ה', וכל זה יצא לרבינו מהא דאמר בגמרא ור' יהודה מיפטרינהו לגמרי לא כיון דרוצחין נינהו, וחכמים דפליגי, בדין כיפה פליגי עליה, אבל מודו דמכין ואוסרין אותם וכדאמר במוע"ק דכח זה לב"ד ומנ"ל דמחינן כו' וכפתינן ואסרינן כו', ולקמן פכ"ד, וזה דוקא ברוצח אבל בשאר חייבי מיתות פטורין לגמרי וזה הדין כתב כאן דאין עונשין אותן כל עיקר ופשוט, ויעוין ברמב"ן פ' נח כתב לחלק בין שור רוצח לענין שור בן נח יעו"ש: ולשון רבינו כאן נראה דכוון דאם באו עדים אחר זה ואמרו שמכירין אותו שהוא שנגמר דינו הורגין אותו ואם באו עדים ומכירין את מי שלא נגמר דינו אם עדים אחרים מכירין אותו ואומרים זהו שהעידו עליו עדיו בב"ד ודאי אין גומרין דינו למיתה שהוא חצי דבר ולא מועיל דצריך לגמר דינו לצרף שתי כתות עדים, ואם נתערב מי שלא נגמר דינו עם אחד שנגמר דינו ובאים עדים שמכירים את מי שנגמר דינו, אז אותו שלא נגמר דינו פטור אע"ג דלא נתערב רק חד בחד ואת מי שנגמר דינו הורגין אותו וכפי מש"כ לעיל פרק ג' הלכה ז' יעו"ש, בכ"ז מי שלא נגמר דינו פטור ואין גומרין דינו כיון דלגמר דינו צריך לצרף שתי כתי עדות ופשוט, וזה דייק רבינו דצריך שיכירו את מי שלא נגמר דינו ולא קיצר לכתוב מי שנגמר דינו כו' או אם מי שלא נגמר דינו כדדייק הכס"מ והבן:

מלשון רבינו נראה שמפרש דלא כרש"י, וכוונתו דשנים שמחללין שבת אף ע"פ שמיתתן שוה אין זה בכלל עבירה אחת, דכל אחד מחלל שבת בפני עצמו, ודוקא בנואף שלא מצי לעשות העבירה בלא הנואפת או הנשכב זכור וכיו"ב, ולכן א"ש מה דמביא מהא דתלה שמעון ב"ש שמונים נשים ביום אחד שעשה שלא מן הדין רק להוראת שעה שכולם מכשפים הי ואין זה עבירה אחת שאחת לא שייכא לחברתה, וכל אחת נהרגה על מה שכשפה והוי שתי עבירות, אבל בעדים שהוזמו הלא אם הוכחש אחד מהן אפילו הן מאה בטלה עדות כולן מיקרי עבירה אחת שמכללן נעשה עבירה אחת, ורש"י ותוס' הוצרכו לדחוק לפירושם משום דכשוף יש באוב ויש בחובר חבר יעו"ש. ולפ"ז א"ש מה דאמר בסוף סנהדרין גבי אנשי עיר הנדחת דמרבין להם בתי דינין היינו משום דאין דנים שנים ביום אחד, ומה שהקשה רש"י שם דהא בעבירה ומיתה אחת דנין, לק"מ דכיון דאם הן מיעוט העיר וצריכין להסקל א"כ לא הוי זה עבירה אחת, דכל אחד נסקל על מה שעבד עו"ג בפני עצמו, אם לא דהוי רובא דאז דינן בסייף וממונן אבד וב"ד הגדול בעי לגמור דינם אז מיקרי עבירה אחת שעל ידיהן בהצטרף העובדים הוי חיוב אחד והוי ממש עבירה אחת וכן כתב בפ"ד מהלכות עו"ג וכן מפורש בתוספתא דנגעים פרק א' אנשי עיר הנדחת אין דנין שנים מהן כאחד אלא דנין את הראשון ואח"כ דנין את השני וזהו כמו שבארנו. ולשיטת רש"י צריך לומר שזה עבד בהשתחויה וזה עבד בזביחה והוי שתי עבירות אף שבשגגת ע"ג וזדון מלאכות אינו מביא רק קרבן אחד מיקרי שתי עבירות וזה דחוק טובא. ולפ"ז מדוע לא פירש רש"י מרבין להן ב"ד בכה"ג. והנכון כפירוש רבינו שכתב היו שניהם בעבירה אחת כו' כגון נואף עם נואפת, (נ"ב. וכן מוכח מירושלמי פ"ק דסנהדרין הלכה ג' איתא חמי שנים אין דנין ביום אחד לא כ"ש שבט הרי דבעבירה אחת ג"כ אין דנין כמו שביארנו. כיון דהשנים אין שייכין זה לזה במעשה העבירה) וזה ברור בשיטתו הקדושה, ובתוספתא שם אין עורפין שתי עגלות כאחת ור"א אומר אם היתה מדה מכוונת בין שתיהם שתיהן מביאות שתי עגלות, פירוש דלר' אלעזר דסבר הקרובה ואפילו קרובות א"כ חיוב שתי העיירות בא מסיבת חלל אחד שלא נודע מי הכהו, א"כ הוי כשתי דינין בעבירה אחת דאמרת דדנין שניהן ביום אחד ה"נ עורפין שניהם כאחד שעל חלל אחד הן באין ודוק. אמנם צריך לפרש הא דפריך על רב בדף ל"ה דאמר קח את כל ראשי העם כו' שירבה בתי דינין והא אר"ת אבל במיתה אחת דנין לפום ס"ד מקשה ולא למסקנא דאמר ועבירה אחת ואם כי מצינו כזה בש"ס (נ"ב. וכזה בנדרים נ"ו גבי בית בביתי יעו"ש בתו') אבל זה הביא לרש"י לפרש בדרך אחר ודוק:

נ"ב יומא (דף כה) עי"ש: