הכס"מ כתב ואם גירסת רבינו נכונה צריך טעם לדבר. ולענ"ד טעמו מחוור, דלטעמיה דמפרש דמן התורה מלקיות ארבעים רק חכמים אמרו שרק ל"ט מלקין שלא יעבור על בל תוסיף, ודבריו דברי אלהים חיים יוצאים מפי מדרש רבה פ' קרח מלקיות ארבעים כנגד מ' קללות כו' ופחתו חכמים אחת משום פן תוסיף, וא"כ אימת עקרו חכמים רק כשאין מלקין ארבעים [שהתורה נתנה בזה לאומד החכמים עיין לח"מ] אבל כשנתחייב ב' מלקיות ואמדוהו מ"ב, הרי כשילקו אז מתיחס למלקות ארבעים דכיון דראוי לזה ומלקין אותו, כן פשיטא דזה נחשב ארבעים למלקות על עבירה אחת, ונשאר אך שתים דעל זה לא ניתן להם לאומד שלהם שמי שאינו יכול לסבול ג' אין מלקין אותו עד שיתרפא כיון שאין כאן שלוש אינו בר מלקות עכשיו על העבירה השני כלל ושוב מלקין אותו כשיתרפא ולאומד מ"ג, אז בכלל אינו ראוי להשתלש ואינו אומד, וזה נכון בס"ד:

המשל"מ הביא שאם אינו מחויב מן הדין מלקות אם מועיל לו ללקות ולהפטר מן ההכרת. וראיתי להב"י בטור יו"ד סוף סימן קנ"ז בבדק הבית שהביא בשם תשובת הגאונים, ז"ל, הבא לב"ד ואמר הרגתי את הנפש או חללתי שבת או עברתי עבירה כו' אבל אם רצה לעשות תשובה מלקין אותו ועושין לו כפרה וזו היא כפרתו דמלקות במקום מיתה עומדת, והא דאמר רבא אין אדם משים עצמו רשע לא לענין כריתות אלא לענין מיתות ב"ד, ע"כ, ודבריהם צריך מובן, דאיך שייך לענין כרת אין אדם משים ע"ר. הו"ל לומר דוקא דאנן נחזיק אותו לפסול לעדות וכיו"ב, ולדידן הוי עושה מעשה עמך לכל דבר רק כפרה מיהא בעי. וע"כ דכוונו כך, דאף ע"ג דחיוב מיתה אינו עליו עפ"י הודאתו, אבל הכרת מיהא חל עליו דקמי שמיא גליא והוא דן בלא עדים והוא באחד ומי ישיבנו, לכן לקי כדי שיתכפר הכרת מעליו דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, והא דכתבו דמלקות במקום מיתה עומדת הוא על אמירתו הרגתי את הנפש דאין בו כרת, רק חייב מיתה בידי אדם ובאין עדים דמו מסור לשמים כמו בעובדא דשמעון בן שטח, ע"כ כתבו ע"ז דמלקות במקום מיתה עומדת. והנה משמע מדבריהם דחייבי כריתות מתכפרין ע"י מלקיות אף שאין חייבין מן הדין מכרת ויש להתעקש בזה: אולם גם מגמרא ערוכה יש להוכיח קרוב לזה, דבפ"ק דשבועות בסוגיא דשני שעירים אמר יש לי בענין הזה להביא ג' טומאות טומאת ע"ג כו' וטומאת שפיכות דמים, ואמר ש"ד נמי היכי דמי אי במזיד בר קלטא הוא אי בשוגג בר גלות הוא, במזיד ולא אתרו ביה בשוגג ולא אתידע ליה אי נמי בהנך דלאו בני גלות נינהו. והרבה נצטערתי ע"ז מאי שייך בשוגג ולא אתידע ליה אטו כי אתידע ליה מאי הוי, האם הוא בר גלות, דוקא כי מסהדי עדים מתחייב גלות אבל בהודאת עצמו אינו מתחייב גלות, ואם מסהדי עדים כי לא אתידע ליה מאי הוי אטו אינו חייב גלות, ועיין תוספות ריש מכות (דף ג) ד"ה מעידין אנו כו', ועל כרחין לומר דכי אתידע ליה אעפ"י דלא אסהידו סהדא ואינו מתחייב גלות בב"ד מ"מ אם יגלה יפטר מעונש שמים, אע"ג דאינו מחויב גלות עפ"י דין. אולם אכתי צ"ע אמאי לא אפשר ששעיר הפנימי יכפר זה שלא יוצרך להגלות עפ"י עצמו כדי להתכפר, בשלמא באופן דמחויב גלות מב"ד פסיקא להגמרא דאינו מכפר קו"ח משעיר המשתלח דאינו מכפר על אלו, אבל השתא דאינו מחויב מן הדין מנא פסיקא ליה דאינו מכפר. ואולי מהא דיליף בסוף כריתות דיוה"כ שעבר אפ"ה צריכים להביא עגלה ערופה, דהעיר הקרובה אל החלל לא פטרה אותם רחמנא מלהתכפר אלא דוקא ע"י עגלה ערופה, כש"כ רוצח שוגג דכיון דיכול להתכפר ע"י גלות כש"כ דלא מתכפר לו רק בגלות, ואין להקשות על הא דמשני במזיד ולא אתרו ביה, דאיך במזיד מתכפר ע"י שעיר הפנימי ובשוגג צריך להגלות אף כי מודה, דא"כ בהנך דחייבים קרבן ג"כ יקשה דבמזיד מכפר ובשוגג אינו מכפר שעיר הפנימי, וע"כ דכפרות כפרות יש, יש מקופיא מכפר ויש מקבעא. סוף דבר נשמע מכאן דאם הוא נגלה עפ"י עצמו מיפטר מדין שמים [לא מדיני אדם] ונתכפר כמו אם היה מחויב גלות ע"פ עדים, כן אפשר במלקות שמתחייב עפ"י עצמו מיפטר מכרת שבידי שמים כמו אם היה מחויב מלקות עפ"י עדים, ויעוין ב"י או"ח סימן תר"ז ותמיהני כו' מ"מ כפרה במקצת הוי יעו"ש, ולא זכר דברי הגאונים שהביא בבדק הבית ביו"ד יעו"ש: וזה למדנו מדברי רבינו דמכת מרדות מדברי סופרים אם נלקה נפטר מן הכרת דכתוב בדברי קבלה, מדברי רבינו הלכות איסורי ביאה פרק י"ב הלכה ו' לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו ב"ד, משמע דגם בבועל דרך זנות מיירי רבינו דשם אין מלקות מדברי תורה רק מדברי סופרים ואפילו כן אם הלקוהו מכת מרדות נפטר מן הכרת דדברי סופרים כמו שפירש ההמ"ג שם כן נראה לדעתי ודוק: