אפילו בשעת הגיתות והבדים שע"ה נאמנין על התרומה אינן נאמנין על כלי הריקם לומר שהוא טהור לתרומה. כן פירש רבינו בפירוש המשנה, כי בבלי מפרש שאינן נאמנין באמרם קנקן ריקם שהוא טהור לתרומה כו' ואפילו בשעת הגיתות, הרי דהיה גורס בריקנים דתרומה בשעת הגיתות, וזה נכון דמי מדחיק להגמרא לומר מלתא חדתא כי האי מה דלא נכלל כלל בכוונת הברייתא רק במלאין שפיר נאמן דאינו צריך להריק לכליו, ופריך הגמרא מהא דתנן כדי כו' המדומעות נאמנין קודם לגיתות שבעים יום ואם אינן נאמנין בריקנין רק במלאים מתוך שהוא נאמן על התרומה שמונחת בתוכו שהיא טהורה ע"כ מחזקינן לקנקן זה שהוא טהור, א"כ הוא דוקא בשעה שהוא נאמן על התרומה עצמה לא קודם לגיתות שעל התרומה אינו נאמן וא"כ נשאר נאמנותו רק על הקנקן ועל קנקן ריקם הא אינו נאמן לכן מוקי ע"כ במטהר לנסכים שיהא נאמן על היין והשמן המונחים בתוכו, וז"פ מאוד ותמה אני על מרן שנתקשה בדבר פשוט כזה שבנסכים נאמנותו וזהירותו תיכף בהן שהרי נזהר ונאמן בקודש כל השנה משא"כ בתרומה שעכשיו קודם לגיתות אינו נזהר בתרומה עצמה א"כ הכד לבד הוא כקנקן ריקם ואינו נאמן כלל ודוק: וכן משמע בירושלמי דאמר נגעו בו טהרות בשעה שהוא ריקן הטהרות טמאות מילאהו הטהרות טהורות יעו"ש דמיירי בתרומה ולא בקנקן של קודש מדאמר קודם, נגעו בו טהרות בשעת הגיתות כו' עברו הגיתות כו' וזה רק בתרומה דבקודש נאמנין כל השנה וזה ראיה עצומה ועיין מראה"פ שעמד בזה, ולפי שיטת הירושלמי גם בנאמנות כלי חרס לקודש דאמרו דנאמנין סבר דפליגי רשב"ל ור"י בהא אם משקין בתוכו אם נאמן על המשקין ג"כ, ודלא כתלמודין דבכלי פליגי עיי"ש דפריך על ר"ל ממשנה דאם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קודש דנאמן דחזינא דמיגו דמהימן אקודש מהימן גם על התרומה, אר"ז תיפתר באומר עד שאני חבר הפרשתיה, [פירוש דאומר שהפריש הקודש לתוך התרומה בשעת הגיתות שהיה אז כחבר וכמו דאמרינן שהכל מטהרים כליהם בשעת הגיתות והיה אז נאמן על התרומה] א"כ אין סתירה כ"כ לגירסת רש"י ז"ל, דאם הירושלמי סובר מיגו דמהימן אקנקן מהימן על המשקין, כש"כ במלאים דמהימן על מה שבתוכו לאכלם דמהימן על הקנקן, משא"כ כפי שיטת תלמודין דלא אמרינן מיגו יתכן כפי גירסת רש"י, אבל מסתבר כגירסת רבינו דלא נשווי פלוגתא רחוקה כולי האי ודוק בכ"ז:

והמודיעים עצמה פעמים כלחוץ כו'. מרן העתיק פרש"י על דברי רבינו ולא כן דרכו רק כפי מה שפירש בפירוש המשנה דכשהוא פניו נגד פניו רואה אותו ואינו נוגע במשקין שבידיו בתוך כלי חרס יעו"ש תמצא מבואר כל דבריו עפ"י מש"כ שם:

הפותח חביתו ברגל כו' הרי שאר החבית כו' בחזקת טומאה כו'. ראה בכסף משנה דמשמע ליה בדרך דחיה איתמר, וצריך להוסיף על דבריו דכן מפורש בירושלמי דתנאי היא ז"ל. כיצד הוא עושה תני ר' חייא שופכה תני בר קפרא שוברה והא תנא ר"ח בר שאול מניחה לרגל הבא חזינא בהדיא דהוא כתנאי ובבלי רק בדרך דחייה אמר והא דתני ר"ח שופכה הוא בחבית של עץ וב"ק תני שוברה הוא בחבית של חרס ואינהו רבים הוי לכן פסק כוותייהו, ומדאמר הירושלמי והא תנא בדרך רומיא משמע דיש תירוץ והיינו דהך דר' חלפתא ב"ש אתיא כר' יהודה וכמו דאמר בבלי ג"כ, ואי משום הא דפריך הא ר' יהודה יגמור קאמר, א"ש דאמר בירושלמי ר"ש בר נחמן בשם ר"נ מה פליגין בחבית של יין אבל בחבית של שמן כו"ע מודו שאינו גומרה פירוש דיין אינו יכול להניח עד רגל הבא דיתחמץ היין כשהיא חסרה כדאמר סוף המפקיד דגירי דיליה אהנו לה עיי"ש, אבל בחבית של שמן אף ר"י מודה דמניחה לרגל הבא דלא תתקלקל בשהייתה ואם נצריכו להשהות לא ימנע מלמכור שמן ברגל, וא"כ הא דתני מניחה לרגל הבא אתיא כר' יהודה דחייש סופו מפרי תחלתו ובשל שמן. ולענ"ד צ"ל הך דרשב"נ בתר דפריך הא תניא ר"ח בר שאול מניחה לרגל הבא וזה נכון. ומדלא מעורר גמרא דילן דלעולם ברגל השני טהור רק שאינו מניחה תלוי בפלוגתא דתנאי אם חיישינן לתקלה כדאמר בפסחים סוף פ"ק מוכח דבכה"ג אין סברא לחוש לתקלה להפסיד דבר שיטהר לרגל הבא, ועיין בהא דשקיל וטרי בקיבל חבית בשעת הגתות ורבינו לעיל הלכה ב' לא הזכיר זה יעו"ש ודוק היטב:

ירושלמי חגיגה פ"ג ה"ז יו"ט שחל להיות ע"ש אוכל אף (תשבות) הרגל כרגל. וט"ס וצ"ל [שבתות] הרגל כרגל, פירוש שבת שחל להיות לפני הרגל או חל להיות אחר הרגל הן כרגל, וטעמו משום דאינן יכולין לבוא רק לפני שבת ואין יכולין לצאת רק אחר השבת וכמו דתנן בסוף סוכה שמה"ט שוין כל המשמרות בחילוק לחם הפנים כו', ערב הפסח כפסח שצריכין לבוא לפסח, ויום טבוח כעצרת שצריכין להיות עד אחר היום טבוח ודוק:

ע"ה שאמר טהור אני כו'. נ"ב פרק חומר בקודש (דף כ"ב):