זב שנישא מקצתו על הטהור כו'. משנה זבים פ"ה מ"ד מקצת טמא על הטהור ומקצת טהור על הטמא חבורי טמא על הטהור וחבורי טהור על הטמא טמא רבי שמעון אומר מקצת טמא על הטהור טמא ומקצת טהור על הטמא טהור, והנה לפי מה שבארתי בפרק ו' שיטת רבינו דמשא מיקרי אף בלא שום נדנוד וכמו ידו של זב על הנדבך והטהור תחת הנדבך וכמו שפירש פ"א דכלים, לכן אף אם אצבעו של זב על הנדבך והטהור תחת הנדבך הוא טמא מדין הנושא את הזב, ובזה כו"ע לא פליגי שטומאת משא איכא בכל הדברים ואצבעו של זב לא גרע מזובו ורוקו ונבילה דעלמא, ופשוט דדבר שאילו נגע הלא מקצת מהזב סגי כן במשא ובזה לא פליג ר"ש, אבל אם הזב תחת הנדבך ועל הנדבך אצבעות של טהור זה בכל הטומאות טהור ובזב טמא, וידעינן זה מהא דגבי משכב ומושב כתיב והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב כו' וילפינן כיון שאם אדם טהור יושב על המשכב והיינו אף שהמשכב תחת האבן והטהור על האבן ג"כ טמא כמו שאילו ישב הזב אף על האבן נחתה טומאה למשכב שתחת האבן, כן באה הטומאה מהמשכב לטהור שישב על האבן שתחתיו משכב כמו שפירש רבינו במשנה ג'. ולכן הזב אם הוא תחת האבן והטהור ישב על האבן טמא דלא גרע זב ממשכב ואין זה היסט הזב שהזב אינו מנדנדו, ולכן סבר ר' שמעון שכיון שילפינן זה ממשכב לכן כמו דאם האדם על המשכב נטמא דוקא כשרובו על המשכב כן בזב שתחת האבן והטהור על האבן בעי שיהא רובו טהור על האבן ולא מקצתו ולכן מטהר במקצת טהור על הטמא, ורבנן ילפי אם זב תחת האבן מהא דאם הזב על האבן והאדם תחת האבן שאפילו מקצת זב מטמא האדם במשא כך ה"ה איפכא, והא דאם המשכב תחת האבן והטהור על האבן בעי שיהא רובו של טהור, התם טעמא אחרינא משום דכדרך כניסת הטומאה למשכב כן יציאתו ובכניסתו הוא דוקא שינשא רובו של זב עליו כן יציאת הטומאה מהמשכב להאדם שיושב עליו שיהא רובו של אדם עליו, אבל בזב שטומאתו מעצמו לכן אם הוא תחת האבן ואצבעו של טהור על האבן טמא, ופשוט, רק מפני שהראב"ד בפירושו לתו"כ גמגם בזה הארכתי ודוק: ובזה א"ש אריכת התנא נמצא טומאה נכנסת לו ויוצאת במיעוטו להסביר לן טעמייהו דרבנן הא דמחלקי בין משכב לזב אם הטהור מלמעלה, או דקמשמע לן מה דאמר בתו"כ שהוא הדין ביושב או רוכב על המרכב נטמא משום שכדרך כניסתו כן יציאתו יעו"ש היטב ודוק בכ"ז: