ליטרא בצלים שתקנם וזרעם אינו מעשר לפי חשבון כו'. הנה בשמעתא דבצל (דף נ"ח) פריך ממעשר טבל שזרעה בקרקע והשביחה כו' ואותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון, ושם בירושלמי ותוספתא פ"ח איתא עוד ליטרא מע"ש כו' ואותה ליטרא פודה אותה וגם מע"ש הוי דבר שיש לו מתירין ע"י פדיה וא"כ מדוע לא משני הגמרא שאני מעשר דהוי דשיל"מ, וכן לקמן סוף שמעתתא דפריך על ר' ינאי דקאמר דבצל של תרומה אפילו בדבר שאין זרעו כלה מטבל דבדבר שאין זרעו כלה גדולי גדוליו אסורים, והא טבל ג"כ הוי דבר שיש לו מתירין ולא בטלה באלף כמו קונמות דמשני עלייהו כן, וכבר תמהו ע"ז ולא מצאו מענה. ונראה דבמנחות פרק ר"י (דף ע') בעי טובא בשבולת שמרחה ושתלה דזריעה פקעה מאתה איסור טבל ואם קרא עליה שם אינה תרומה, והכי רהיטא כולא סוגיא התם דצד זה נוטה יותר לפשט הסוגיא דלא מצאנו תרומה במחובר לקרקע עיי"ש, וא"כ לפי הצד הזה תקשה איך אמרה ברייתא במעשר טבל שאותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון וכן בגדולי טבל, לו יהא דהם אינם זרעם כלה בכ"ז לא עדיפא משבולת ששתלה דפקע טבלא מיניה, וצריך לומר דאי הדר נתלש תו מתחייב למפרע וחייל עלה טבלא למפרע, וכיון שכן תו לא דמי לכל דבר שיש לו מתירין דבעידן תערובות הוי דבר שיש לו מתירין, אבל כאן הרי בעידן תערובות לא הוי דבר שיש לו מתירין דפקע טבלא והוי היתר בהיתר וכי קרא עליה עכשיו שם תרומה לא חיילא ולא הואי תרומה ומחוסר תלישה ולא סבר הגמרא דבכה"ג הוי דבר שיש לו מתירין ותו בטלה בעידן חבורה לקרקע ומש"ה פריך שפיר, ומש"ה לא מייתי סיפא דליטרא מע"ש כו', דמע"ש לא פקע שם מעשר ממנה בזריעתה אם אין זרעה כלה והוי דשיל"מ ע"י פדיה וכמו שפסק רבינו גבי שבולת אם קרא עליה שם ושתלה דלא פקע ממנה שם תרומה, והבן כי נכון הוא לפי חומר הנושא: עוד יש לומר דהסוגיא אזלה למ"ד דלא אמרו בדרבנן דין דשיל"מ וכיון דבהנך דאיכא מה"ת תרומה זרען כלה רק בשומים ובצלים שהנך תרומתן דרבנן א"כ ע"י גדולין הוי כעיקרו דרבנן דבטל אף בדשיל"מ ועיין ביצה (דף ד') ודוק:

ה"ז ספק אם חייבין במעשר מדבריהם כו'. לא נתברר לי טעמו מדוע מדבריהם ולא מן התורה ויעוין לעיל הלכות תרומות פ"א הי"ב י"ד ובירושלמי סוף מעשרות ה"ב דר"ע אמר אחר שליש הראשון כו' ובחולין (דף קל"ז), ושם בסוריא דבא"י אין קנין וגרסינן אפכא דרבנן סברי אחר שליש הראשון יעו"ש וכ"ז אינו שייך לכאן וצ"ב רב:

ומפני מה הגידולין אסורים מפני תרומת מעשר ותרומה גדולה שבה. עיין בהלכות מאכלות אסורות פ"י שבטבל טבול למעשר שני או עני לא הוי במיתה יעו"ש, ולכן גם הטבל שזרע חולין אף באין זרעו כלה, גדולה מזו במע"ש קודם שנכנס לירושלים כתב בפ"ו ממע"ש דזרען חולין יעו"ש ובטבל איכא תרי טעמי חדא מפני כהיתרו כך איסורו ובטבול לתרומע"ש וכש"כ למע"ש ועני לא שייך זה רק טעמא דיש לו מתירין כמוש"כ תוס' בעו"ג (דף ע"ג) וזה לא נזכר בגמרא גבי גדולי טבל ודוק, ועיין מש"כ לעיל:

ואסור לשלח את הטבל ואפילו חבר לחבר כו'. ירושלמי פ"ב ה"א, אר"ז מדברי שניהם אפילו חבר ששלח לחבר צריך לעשר, פירוש ששלח לחבר ללקט עשרים תאנים משלו צריך לעשר המלקט כו', מ"ד שלא נחשדו חברים כו' וזה חבר [פירוש המלקט] צריך הוא לעשר ומ"ד מוטב שיתרומו שלא מן המוקף ולא להאכיל לעמי הארץ טבלים וזה חבר הוא, [הואיל והמלקט חבר הוא אין החבר השולח אותו ללקט חושש שמא לא יעשר לכן המלקט] צריך הוא לעשר, ר' יונה בעי הכא את עביד ליה חבר דאמרת לא יאכל עד שיעשר והכא את עביד ליה עם הארץ דקא אמרת דשלא להאכיל לעמי הארץ טבלים מעשר המשלחו שלא מן המוקף [וכן פריך בבלי בעירובין] אר"י כאן וכאן ע"ה הוא אלא בשביל אחד שהוא מתקן הוא נקרא חבר בתמיה דכי מה ששומע לנו כאן הדין אם יאכל קודם שיעשר או לא אטו משום זה הוי חבר כ"ז שלא קיבל עליו חבירות, ואין זה ענין להך דדמאי ולקמן פ"ה ה"א, דשם הגירסא ששילח וזה בשולח פירות וכאן הגירסא ששלח ששלחו ללקט מן התאינה, וקרוב לזה פירש מהרא"פ ודוק:

כהן או לוי שלקחו פירות מישראל כו'. בתוספתא שלפנינו הגירסא בהיפוך וצ"ל כגירסת רבינו. מכר הוא להן פירות עד שלא מירחו הרי אלו שלהן משמירח מעשרות הרי אלו שלו מפריש תרומה ותרומ"ע ונותנן לכל כהן שירצה, וכן במשנה פ"ק דפאה, וטעמו משום קנס דהוי ככהן המסייע בבית הגרנות וכמו דאמרו בר"פ עד כמה ובקשו חכמים לקונסן כו'. ומה דכתב ראב"ד מסוגיא דסוף פרק הזרוע תמן בישראל שמכר לישראל ובפרט לגירסת תוס' מתנה דכהן לא זבני שהלוקח אינו רוצה ליקח מה שצריך ליתן לכהן, א"כ בכהן הלוקח פירות ודאי לא שייך דהא מתכוון ליטלן לעצמו ופשוט. אכן הלכה ט"ז כהן ולוי שמכרו אחר מירוח הרי התרומה והמעשר של לוקח ומפריש ונותן לכל כהן שירצה דלפי מה שפירש ראב"ד בטעמו דכיון דיש להם זכות וכל זכות שיש להן באותו תבואה מכרו לישראל זה א"ש על זכות הטובת הנאה שמכרו לישראל, אבל צריך מובן דאמאי לא נאמר דהא קיי"ל לקמן הכ"א דהוי כאילו כבר זכה בהן הכהנים והלוי ומכרו לישראל נמצא דהוא מפריש ומעשר לעצמו ותרומה מוכר לכהן וזה צ"ע ומובן. ואולי נחלק דכאן במכרו פירותיהם לישראל מן התורה מיפטר המוכר והלוקח דעשר תעשר ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח וא"כ לא שייך לומר דזכו המוכרים בהתרומה והמעשר כיון דלאו כמי שהורמו דמיין לזכות בהן דהא אדרבא ע"י המכירה מיפטרי מחיוב תרומה ומעשרות לגמרי רק דרבנן הטילו עליהם חיוב מחדש לכן לא זכה רק בהטובת הנאה, ושאני לקמן בהלכה כ"א דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי (ב"ק ר"פ הגוזל ומאכיל) וכן משמע מהך דפ"ק דפסחים דפריך על הך דאין ספק מוציא ודאי מחבר שמת והניח מגורה מלאה פירות יעו"ש אלמא דמן התורה הוי דאם תאמר דביורש הוי כלוקח בדרבנן ספק מוציא מידי ודאי כדפרש"י שם יעו"ש. אמנם לשיטת רבינו נראה דוקא גומר למוכרן שימרח למוכרן מיפטרי מטעם לקוח, ואולי נאמר דכיון שמכרן הוברר הדבר דנגמרו למכירה וכמו דאמר בכה"ג בביצה (דף ד') ובחולין (דף י"ד) נשחטה הוברר דלאכילה עומדת ואכמ"ל בגדרי ברירה וכ"ז דחוק. ונראה טעמא דהלכה זו משום דאין מוכרין טבל אף לחבר אלא לצורך לכן כיון שנגמר מלאכתן הלא הי' להן לעשר ולהרים ולמכור החולין לכן קנסו אותן שלא ירוויחו והכהן לא יקח דמים יותר מאלו היו חולין שהלוקח צריך להוציא התרומה והמעשר וליתנה לכל כהן שירצה, כן נראה טעמא דמילתא ודוק: