אבל קדשים קלים שנתפגלו כו' אין מועלין כו'. רבינו פסק כרב גידל דזריקת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה כמוש"כ הלכה א' או שעשאן במחשבת הזמן או במחשבת המקום כו' מועלין בכולן לעולם כו' ואינה מביאה לידי מעילה כמו בקק"ל, וטעמו כדברי הכס"מ משום דשנויי דחיקי דלא זרק דלא משמע כן ועוד לדידן דקיי"ל היתר אכילה שנינו ע"כ משנתינו דשחטן חוץ לזמנו על כרחין לאחר זריקה ותנא דמועלין בהן לעולם הרי דאינה מוציאה מידי מעילה כרב גידל, וכן הוכיחו בתוספות בסוגין. ובלא זה כולא תוספתא זבחים פרק ד' דמפרש היטב פלוגתא דר"א ורע"ק ביוצא אם מועיל זריקה להוציאו ממעילה, תני אחר זה בזרקו בפיגול כולהו בבי ביצא הדם אין הזריקה מועיל כלל ואין חייבין משום פיגול וביצא הבשר לר"א ה"ה כמו שהי' ואין חייבין משום פיגול, ולרע"ק מודה לענין מעילה כיון דנזרק בפגול דאין מועלין וה"ה כמו שהי' רק חייבין משום פיגול, ובנטמא הבשר ר' אליעזר מודה וכן בנטמא הדם דהציץ מרצה על הדם לכו"ע ואפ"ה ה"ה כמו שהי' לענין מעילה משום דזריקת פיגול אינה מביאה ומוציאה במעילה וזה כרב גידל, וכן מפורש בתוספתא מנחות פ"ד כולהו בבי לגבי קומץ ושיריים ביצא ובנטמאו ואמר בנטמא קומץ וזרקו חוץ לזמנו ג"כ דמועלין בשיריים משום דפגול אינה מוציא ממעילה, והמפרש שיבש לחנם דכן מוכח בזבחים דהגירסא שלפנינו אמיתת כרב גידל. אם כן התוספתא מבארת דבזמן שהן פסולין אין חייבין עליהן משום נותר וטמא וכן בפגול אינו חייב משום נותר וטמא וכן ליכא מעילה בפגול וכ"ז מבואר היטב בתוספתא: אמנם לולא דברי רבינו היה נראה לי לפרש ביצא מקצתו היינו שיצא מקצת זבח, הבשר לבד כל הבשר בלא האימורין כיון דהזריקה פעלה להקטיר האימורין שהדם מתיר אימורים לגבוה היא פועלת ג"כ בבשר להוציאם ממעילה, והדמיון לשתי חטאות שדמה פוטר חברתה דחקתו לרבינו לפרש דיצא מקצת בשר והנשאר בפנים מוציאה ממעילה וכן היא מוציאה היוצא, וזה לבד אינו כדאי להוציא תוספתא ומשנתינו מפשטא דיצא הבשר היינו כל הבשר ולכן אמר יצא מקצתו, אבל יצא כולו פירוש גם האימורים, ואמר ר' יוחנן דלא נפרש הך יצא הבשר כמו דתניא תמן ריש פרקא נטמא הבשר או שנפסל או שיצא כו' ר"י אמר לא יזרוק הדם, וזה ע"כ היכי דגם האימורים יצאו, כן נפרש כאן קמ"ל דלא רק טעמו דרע"ק משום דמועיל לאימורים להקטירן למזבח, ולפ"ז א"ש מה דבמנחות יצאו שיריה כולן, משום כיון דאיכא אכילת מזבח בקומץ הוי כיצא בשר בלא אימורים בזבחים, ופוק חזי שיטת רבינו במנחות פסק דנשרפו שיריה אם הקטיר הקומץ הורצה ואמאי שניא דא מזבחים דלא הורצה, וצ"ל משום דבמנחות איכא אכילת מזבח בקומץ משא"כ בזבחים דליכא רק זריקת דם ודוק היטב:

יצאו השירים או נטמאו כו' אין מועלין בהן כו'. עיין מהרי"ק בכס"מ, והנה פשטות דברי רבינו לא משמע דמיירי במקצת השיריים, לכן יתכן לומר דמיירי ביצא כולו והעתיק רבינו לשון תוספתא במנחות פ"ד יעו"ש, וטעמא דכבר נתעוררו בתוס' מנחות (דף י"ב) דבעי בחסרו השיריים דהו"ל לומר כיון דאסורים באכילה הוי כיצא כולו יעו"ש, ועל כרחין דסברת רבינו כמו שפירשתי בחידושי לגמרא דשאני זבחים דמבורר כל חלק בפני עצמו דם וחלב לגבוה ובשר לאדם א"כ אם יצא הבשר בכללה ולא מועיל להתירה באכילה ניתק יחס הבשר מלהיות בהיתר זריקת דם ולא פעלה בהבשר הזריקה כלל, אבל קומץ המבורר מהשיריים שכל חד היה ראוי להיות קומץ רק שהוא נברר מהם לגבוה אף אם יצאו כל השיריים אם הקטיר הקומץ הרי נתקיים בכולם אכילת מזבח במקצת וחלה ההקטרה לגבי עצמה המבוררת מן החלקים הנשארים, והואיל דחל על הקומץ מתייחס ההקטרה אל השיריים והוי כמו שיצא מקצתה ודוק: אך לפ"ז צ"ב מה שכתב רבינו לעיל בנפסלו השיריים, ונראה לנו דהגמרא בעי בחסרו השיריים במקצת והוי פסול הגוף וגרע מפסול יוצא וכן אמר הגמ' שם (דף ט') חסרון כבע"מ דמי יעו"ש ולפ"ז נראה דאיכא עוד פסול אחר דגופיה דכבעל מום הוא היינו שנתחמצו השיריים, דשיריים שנתחמצו אסורים באכילה אפילו לאחר הקטרה שנאמר לא תאפה חמץ חלקם ונפסלו באכילה יעוין ריש פרק כל המנחות וזה הוי פסול הגוף והגמרא מדמה לענין מחמץ אחר מחמץ למטיל מום בבע"מ דהוי פסולא דגופא ולמ"ד היסח הדעת פסול הגוף הוי אמר בפרק כל שעה דגרע מיוצא, ולא הורצה אם זרק וע"ז כוון רבינו לעיל ואם נפסלו השיריים ונכון מאוד, וכל ההלכה כן בשיריים כן בקומץ שיצא והקטירו דמועלין בשיריים כן בנטמא דאין מועלין הוא תוספתא ערוכה באורך פ"ד דמנחות יעו"ש היטב, רק רבינו כייל נטמא כיצא משום דפסק בהלכות ביאת מקדש דאין ציץ מרצה על אכילות והתוספתא אזלא לר' אליעזר ודו"ק בכ"ז:

הנה על אימורים קדשים קלים מפרש רבינו שהעלן על גבי המזבח קודם זריקה דקלטן המזבח ובכ"ז כיון דהוא קודם זריקה לית בהו מעילה וזה בגמ' זבחים (דף פ"ה) והובא לעיל פ"ב, אבל דא סתום בבשר קק"ד שנטמא אמאי לא מעל כמו שהקשו בתוס' וכן מוכח מדלעיל ה"א דמועלין יעו"ש:

ויש לאדם להתנדב כו'. השמיט רבינו גבי מעשר משום דולד מעשר אינו קרב לגבי מזבח רק נאכל במומו לבעלים ודאי דהבעלים יחוש לממונו, אבל ולדות קדשים דקרבין למזבח אמר ויש לאדם להתנדב, ומפירוש המשנה לרבינו הויא משמע דהחשש הוא רק משום יניקה דהויא כמו עבודה בקדשים ולכן אסור עיי"ש, ועיין בתוספתא הקדיש הפרה והכרשינין ואת העמיר אין אומרין תאכל פרה זו כו' אבל אחרים מתנדבין לה:

כגון שאמר כו'. נ"ב דבכי זה לא נתקדש גופה כמפורש שבועות (דף י"א), ובשלמי צבור שהפריש יחיד למוסרן לציבור דאיכא מעילה בהו, ופשוט: