Or HaChaim on Deuteronomy Chapter 30
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה הֻצְרַךְ לוֹמַר ״כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״, וְלֹא הִסְפִּיק בְּאָמְרוֹ ״כִּי יָבוֹאוּ עָלֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ״?
והיה כי יבאו עליך כל הדברים, "It will be when all these things will come upon you, etc." Why did the Torah speak about "all these things," instead of merely writing: "when the blessing or curse will come upon you?" ...
וְאוּלַי שֶׁיְּכַוֵּן עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת (ברכות נד.) חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, וְהֶעֱמִידוּהוּ בַּגְּמָרָא (ברכות ס.) לְקַבֵּל הָרָעָה בְּשִׂמְחָה כְּדֶרֶךְ שֶׁשָּׂמֵחַ עַל הַטּוֹבָה.
Perhaps we can understand this better in light of Berachot 54 that "one must recite a benediction when he experiences something he perceives as a blessing as well as when he experiences something which appears to him as evil." The Talmud there on folio 60 goes so far as to say that even when we experience something which we perceive as evil we must accept it joyfully. ...
וְהוּא אָמְרוֹ ״וְהָיָה״, שֶׁהוּא לְשׁוֹן שִׂמְחָה (בראשית רבה מב,ג), ״כִי יָבוֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים״ – תְּקַבְּלֵם בְּשִׂמְחָה, בְּהַשְׁוָאָה יַחַד הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה. וְאִם הָיָה אוֹמֵר ״כִי יָבוֹאוּ עָלֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ״, הָיָה נִשְׁמָע הַכָּתוּב עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: ״וְהָיָה״ שֶׁהוּא הַשִּׂמְחָה ״כִי יָבוֹאוּ עָלֶיךָ הַבְּרָכָה״, וְתֵיבַת ״וְהַקְּלָלָה״ נִמְשֶׁכֶת עִם מַאֲמַר ״אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ״ שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ, וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁחוֹזֵר מַאֲמַר ״וְהָיָה״ גַּם עַל הַקְּלָלָה.
This is what the Torah has in mind when it introduces this verse with the word והיה which always has a joyful connotation. Moses could not have made this point if he had written only: "when the blessing or the curse come upon you." I would then have read the words "the blessing" as referring to the word והיה, which implies something joyful. The words: "or the curse," I would have understood as belonging to what follows, i.e. something that might lead to penitence but not something that the Israelite would acknowledge as being meant for his own good.
עוֹד הִצַּצְתִּי וָאֶרְאֶה מַה נָעֲמָה חִבַּת הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר חִבֵּב אֱלֹהֵינוּ אוֹתָנוּ, הֲלֹא תִרְאֶה כִּי בְּזִכְרוֹן הַבְּרָכָה הִגִּיעַ אוֹתָהּ עָלֵינוּ, וְאָמַר ״כִּי יָבוֹאוּ עָלֶיךָ הַבְּרָכָה״, וּבְזִכְרוֹן הַקְּלָלָה אָמַר ״וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ״ וְלֹא ״עָלֶיךָ״, וּלְטַעַם זֶה אָמַר ״אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ״, וְלֹא הִסְפִּיק בְּמַאֲמַר ״כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״.
When having a second look at our verse I have realised how much G'd's fondness for the Jewish people is reflected here. When referring to the blessing the Torah writes: כי יבאו עליך, when the blessing will come upon you," whereas when writing about the curse the Torah writes: והקללה אשר נתתי לפניך, "the curse which I have presented before you." This is another reason why the introduction והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה is necessary. ...
גַּם אִם הָיָה אוֹמֵר ״כִּי יָבֹאוּ עָלֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ״, הָיִיתִי מְפָרֵשׁ מַאֲמַר ״אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ״ עַל שְׁנֵיהֶם, אֲבָל מֵאָמְרוֹ ״כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״ גִּלָּה בָּזֶה יִתּוּר ״אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ״, שֶׁבָּא לְהַבְדִּיל בֵּין הַבְּרָכָה לַקְּלָלָה כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי. וּלְדֶרֶךְ זֶה אָמְרוֹ ״כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״ חוֹזֵר אֶל הַבְּרָכָה הָאֲמוּרָה בְּסָמוּךְ לָהּ. וְאַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אָמְרוֹ ״הַדְּבָרִים״ לְשׁוֹן רַבִּים, וְהַבְּרָכָה לְשׁוֹן יָחִיד, כִּי הַרְבֵּה דְּבָרִים טוֹבִים נִכְלְלוּ בַּבְּרָכָה.
Had Moses not used this formulation we would have interpreted the word לפניך as applying both to the blessing and to the curse in equal measure. Only the introductory words enable us to realise that the nature of the curse will be different from the blessing. Do not worry about the fact that the Torah writes הדברים "the things" in the plural, whereas the blessing is mentioned in the singular. There are many examples in the Torah of constructions such as this.
הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה. פֵּרוּשׁ, לֹא מִבָּעְיָא בְּעוֹד הַטּוֹבָה עֲלֵיהֶם, אִם הִרְשִׁיעוּ וְחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה שֶׁיִּהְיוּ מְרוּצִּים אֶל ה׳, אֶלָּא אֲפִילוּ אַחַר שֶׁנִּמְאֲסוּ בְּעֵינֵי ה׳ וְשָׁלַח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ וְהִדִּיחָם מֵעַל פָּנָיו, וּלְצַד הַצָּרָה אֲשֶׁר תְּסוֹבְבֵם חוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה, כְּאָמְרוֹ ״וַהֲשֵׁבֹתָ וְגוֹ׳ בְּכָל הַגּוֹיִם״, אַף עַל פִּי כֵן יָשִׁיב ה׳ שְׁבוּתָם.
הברכה והקללה, "the blessing or the curse, etc." There is no need for the Torah to tell us that G'd will welcome Israelites with open arms if they sin and return in penitence before G'd has withdrawn the blessings they have become used to. The message of our verse is that even if the Israelites sinned so much that G'd has brought the curses upon them, He will still assist them in their penitence though it is due only to the afflictions the people have experienced.
וְיֵשׁ לְהָעִיר לָמָּה הֻצְרַךְ לוֹמַר הַבְּרָכָה, כֵּיוָן שֶׁדָּבָר הַסּוֹבֵב הַתְּשׁוּבָה הוּא מוֹרָא הַקְּלָלָה, לֹא הָיָה לוֹ לוֹמַר אֶלָּא ״כִּי יָבֹא עָלֶיךָ הַקְּלָלָה״. וְנִרְאֶה כִּי בָא לְהָעִיר דָּבָר שֶׁבּוֹ יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, וְהוּא כִּי יַשְׂכִּיל בְּהֵטִיבוֹ מַעֲשָׂיו לִפְנֵי ה׳ בָּרוּךְ הוּא הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תְּסוֹבְבֶנּוּ, וְעֵת אֲשֶׁר יָסוּר מִנִּי אֹרַח הַחַיִּים הַקְּלָלָה אֲשֶׁר תְּבוֹאֵהוּ, וּמִזֶּה יַשְׂכִּיל לְהָשִׁיב אֶל לִבּוֹ, כִּי זוּלַת מִבְחַן הַבְּרָכָה שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ בַּעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, לֹא יַצְדִּיק סִבַּת הַקְּלָלָה שֶׁהִיא לְצַד עָזְבוֹ אֶת ה׳.
We have to explain the need for the Torah to mention the blessing at this juncture altogether. It would have sufficed to write the word הקללה, "the curse," as this is the catalyst that sparks repentance. Perhaps the Torah describes some of the thought processes which preceded the penitence of the Israelites. As long as the Israelites had not sinned and had experienced blessings in abundance they had not attributed it to their lifestyle. They had taken such blessings for granted, considering them as their due. Only after being deprived of these blessings do the Israelites begin to perceive that the lifestyle they used to enjoy was due to G'd bestowing special blessings on them.
וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ. פֵּרוּשׁ, לְצַד שֶׁהָרְשָׁעִים לְבָבָם טוֹעֶה, לָזֶה אָמַר ״וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ״ שְׁנֵיהֶם הַטּוֹעִים בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹב. וְאָמְרוֹ ״בְּכָל הַגּוֹיִם״ וְגוֹ׳ פֵּרוּשׁ, בְּכֹחַ טַעֲנַת הֱיוֹתוֹ גּוֹלֶה וְנִדָּח בְּכָל הַגּוֹיִם, וְיֹאמַר לְלִבּוֹ: ״רְאֵה מַה גָּרְמוּ מַעֲשַׂי הָרָעִים״, וְיֵדַע כִּי רַע וָמַר עָזְבוֹ אֶת ה׳. וְהוּא אָמְרוֹ ״וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ״ בְּטַעֲנַת ״כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה׳ שָׁמָּה״, וּכְאִלּוּ אָמַר כַּאֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה׳ בְּכָל הַגּוֹיִם.
והשבת אל לבבך, "and you will take it to heart, etc." The Torah uses this expression because sinners are misled by their hearts.
וְטַעַם שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בְּדֶרֶךְ זֶה, לֶהֱיוֹת שֶׁיִּמְצָא הַמֵּסִית טַעֲנָה לִסְתּוֹר הוֹכָחַת הַגָּלֻיּוֹת, בְּאָמְרוֹ כִּי הֲלֹא כַּמָּה וְכַמָּה מֵהָאֻמּוֹת שֶׁיִּקְרֶה לָהֶם כָּזֶה שֶׁיִּגְלוּ מֵעַל אַדְמָתָם, לָזֶה אָמַר ״בְּכָל הַגּוֹיִם״, כִּי אֵין גָּלוּת כְּגָלוּת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִתְפַּזְּרוּ בְּאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, וְהוּא אָמְרוֹ ״בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה׳ שָׁמָּה״.
The Torah refers to an additional error the exiled Jew makes before he becomes a penitent. Even when he considers for a moment that the troubles he finds himself in are due to his having disobeyed G'd, the evil urge will tell him that this is not so. He will try and convince the Jew that they are not the only people who have experienced exile from time to time. The Torah counters this argument by writing בכל הגוים, "amongst all the nations." When other nations are exiled they are exiled to one or two countries. No nation has ever been scattered to the four corners of the earth as have the Jews.
וְשַׁבְתָּ עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ. אָמְרוֹ ״וְשַׁבְתָּ״, וְלֹא הִסְפִּיק בְּמַה שֶׁאָמַר ״וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ״, לְפִי מַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי כִּי ״וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ״ וְגוֹ׳ הוּא טַעֲנַת הַנִּצָּחוֹן לְלִבּוֹ הַטּוֹעֶה, וְזֶה לְעִנְיַן לְהַכִּיר כִּי לֹא טוֹב עָשָׂה, וְהַתְּשׁוּבָה לִפְנֵי ה׳ לְהֵיטִיב דְּרָכָיו הוּא מַאֲמַר ״וְשַׁבְתָּ עַד״.
ושבת עד ה׳ אלוקיך, "And you will return unto the Lord your G'd." The expression ושבת is stronger than והשבת אל ללבך, as I explained. The former does not refer to repentance but to a reinforcing of the faulty life-outlook of the sinning Jew who finds himself in exile. The Torah makes this plain by adding the words עד השם.
וְשָׁב ה׳ וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ, חֶלְקֵי הַקְּדֻשָּׁה שֶׁנִּשְׁבּוּ מִצַּד מַעֲשֶׂיךָ הָרָעִים שֶׁקָּדְמוּ, יְשִׁיבֵם ה׳ מֵהַשַּׁבַּאי, זֶה כְּנֶגֶד גְּאֻלַּת שִׁבְיַת הַנֶּעְלָם, וּכְנֶגֶד שִׁבְיַת הַנִּגְלֶה אָמַר ״וְשָׁב״ וְגוֹ׳:
ושב ה׳ אלוקיך את שבותך, "and the Lord your G'd will will bring back your captives, etc." This is a reference to some of the sanctity which the Israelites had lost to their captors, i.e. Satan, as a result of their sins. The word ושב refers to the bodily return of the Jews from exile, whereas the words ושב השם refer to the invisible part of the exile of the people, i.e. parts of their holy souls.
וּמָל ה׳ אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ׳. יֵשׁ לְהָעִיר, אַחַר שֶׁאָמַר לְמַעְלָה ״וְשַׁבְתָּ עַד ה׳ וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹלוֹ״, מַה מָקוֹם לוֹמַר עוֹד ״וּמָל ה׳״? עוֹד רוֹאַנִי שֶׁאוֹמֵר עוֹד אַחַר כָּךְ ״וְאַתָּה תָשׁוּב״ וְגוֹ׳, שֶׁנִּרְאֶה שֶׁמַּה שֶׁקָּדַם עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ לִתְשׁוּבָה, וְזֶה אֵינוֹ, כִּי אַחַר שֶׁמָּל לִבּוֹ לְאַהֲבָה אֶת ה׳ בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ, אֵין לְךָ תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ.
ומל ה׳ אלוקיך את לבבך, And the Lord your G'd will circumcise your heart, etc." In view of the Torah already having described the Israelites as having done תשובה why would G'd have to circumcise their hearts? Besides, what does the Torah mean in verse 8 ואתה תשוב ושמעת בקול השם, "and you will return and hearken to the voice of G'd?" This seems to contradict the statement in verse 2? Moreover, the words ואתה תשוב after G'd has circumcised our hearts make no sense at all. What can still be lacking in the process of penitence once G'd has circumcised our hearts?
אָכֵן לְפִי מַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּפָרָשַׁת כִּי תָבֹא (דברים כח:טו) בֵּין בְּעִנְיַן הַבְּרָכוֹת בֵּין בְּעִנְיַן הַקְּלָלוֹת, שֶׁיֵּשׁ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים כְּלָלִיּוֹת בְּמִצְווֹת ה׳: אַחַת הִיא עֵסֶק הַתּוֹרָה, שֵׁנִית שְׁמִירַת מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה, שְׁלִישִׁית קִיּוּם מִצְווֹת עֲשֵׂה:
I have already pointed out in my commentary on כי תבא that there are three categories of blessings and punishments concerning three different parts of Torah observance. There is a separate reward and punishment for 1) Torah study, 2) observance of the negative commandments, 3) performing the positive commandments.
לָזֶה כְּשֶׁבָּא לוֹמַר תִּקּוּן הַתְּשׁוּבָה סִדֵּר שְׁלָשְׁתָּם, כְּנֶגֶד תְּשׁוּבַת תַּלְמוּד תּוֹרָה, אָמַר תְּשׁוּבָה רִאשׁוֹנָה ״וְשַׁבְתָּ עַד ה׳״, וְגָמַר אוֹמֶר ״וְשָׁמַעְתָּ בְקוֹלוֹ״ שֶׁהוּא תַּלְמוּד תּוֹרָה, וְלֹא הִזְכִּיר עִמּוֹ דָּבָר אַחֵר, וְזוֹ הִיא הַתְחָלַת הַתְּשׁוּבָה שֶׁצָּרִיךְ הַשָּׁב עֲשׂוֹת, וְאָמַר כְּנֶגְדָּהּ ״וְשָׁב ה׳ אֶת שְׁבוּתְךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ״ וְגוֹ׳, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (זוהר חלק ג עב.) שֶׁבִּזְכוּת עֵסֶק הַתּוֹרָה יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין. גַּם אָמַר ״עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ״ וְגוֹ׳, ״וַיֹּאמֶר ה׳ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי״ (ירמיה ט:יא-יב), לָזֶה כְּשֶׁיָּשׁוּבוּ לְתַלְמוּד תּוֹרָה יְקַבְּצֵם ה׳ וִיבִיאֵם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ וְגוֹ׳:
In accordance with this, the process of repentance must also include all these three areas of Torah observance. The words ושבת עד ה׳ אלוקיך refer to the Jews beginning to study the Torah again. This is why the Torah continues with the words "and you listen to His voice." Seeing that the Torah does not mention anything else in that context it is clear that the subject of ושבת is your return to Torah study. The words ושב ה׳ את שבותך ושב וקבצך, are a promise that the people will be redeemed by the merit of Torah study (Zohar volume three page 72). We also have it on the authority of Jeremiah 9,12 that the disaster struck the Jewish people as a result of their abandoning Torah. This is why when they rectify this error and devote themselves once more to Torah study G'd will gather them in and bring them back to ארץ ישראל.
וּכְנֶגֶד שְׁמִירַת מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה אָמַר ״וּמָל ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ״ וְגוֹ׳, וְיָדוּעַ כִּי עָרְלַת הַלֵּב הוּא עֲשׂוֹת רֶשַׁע וְאַהֲבַת הָרֶשַׁע, שֶׁלִּבּוֹ שֶׁל אָדָם מְחַמַּדְתּוֹ, וּכְנֶגְדּוֹ אָמַר ״וּמָל״ וְגוֹ׳ ״לְאַהֲבָה אֶת ה׳״, פֵּרוּשׁ, שֶׁתַּלְבִּישׁ הָאַהֲבָה אֲשֶׁר תִּכֵּן בְּךָ הַתּוֹכֵן בְּרִיאָתְךָ בִּנְעִימוּת יְדִידוּת חִבַּת אֱלֹהֶיךָ, וְיִחֵד שָׂכָר לָזֶה שֶׁיַּהֲפֹךְ ה׳ כָּל הַצָּרוֹת מֵעָלֵינוּ עַל שׂוֹנְאֵינוּ, כְּאָמְרוֹ ״וְנָתַן״ וְגוֹ׳ ״עַל אוֹיְבֶיךָ״ וְגוֹ׳:
Concerning the failure to keep the negative commandments the Torah says: "and G'd will circumcise your hearts." We are familiar with the concept that the foreskin of the heart is a hyperbole for doing what is forbidden and a love for the forbidden. G'd now says לאהבה את ה׳ אלוקיך "in order to love the Lord your G'd." In response to the Israelites learning to love G'd, He in turn, will take care of all our troubles. He will deliver our enemies into our hands and He will afflict all our enemies with the curses mentioned previously.
וּכְנֶגֶד קִיּוּם מִצְוֹת עֲשֵׂה, אָמַר ״וְאַתָּה תָשׁוּב וְגוֹ׳ וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו״, הֲרֵי זֶה מִצְוֹת עֲשֵׂה, וְיִחֵד לָהֶם שְׂכַר הַקְרָבַת הַתּוֹעֶלֶת כְּאָמְרוֹ ״וְהוֹתִירְךָ״ וְגוֹ׳ וְיָשׁוּב לָשׂוּשׂ וְגוֹ׳:
Concerning the performance of the positive commandments as part of the Israelites' repentance the Torah writes: "you will return….and carry out all the positive commandments, etc." The additional reward accruing to the people as a result is described in verse 9 "G'd will make you abundantly successful in your various endeavours, etc."
כִּי הַמִּצְוָה וְגוֹ׳ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת אָמְרוֹ ״הַיּוֹם״. עוֹד אָמְרוֹ ״לֹא נִפְלֵאת וְגוֹ׳ וְלֹא רְחוֹקָה״, הֲלֹא בִּכְלַל הַהַפְלָאָה הִיא הַהַרְחָקָה. עוֹד אָמְרוֹ ״וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם״ וְגוֹ׳, בִּשְׁלָמָא אָמְרוֹ ״לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא״ דָּבָר נִמְנָע מֵהַשָּׂגָה, כִּי מִי יַעֲלֶה הַשָּׁמַיְמָה, אֲבָל מֵעֵבֶר לַיָּם הֲלֹא אֳנִיּוֹת יַעַבְרוּ וְיִקָּחוּהָ, הֲגַם שֶׁתִּהְיֶה בְּאִיֵּי הַיָּם הָרְחוֹקִים מְאֹד.
כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום, "For this commandment which I command to you today, etc." Why did the Torah have to write the word "today?" Besides once the Torah had told us that the Torah is not hidden from you, is it not clear that it is not very distant? Why did the Torah bother to write לא רחוקה היא? Why did the Torah have to remind us that Torah is not beyond the ocean? Even if it were, it is an accessible location and we could have secured it by means of ships!
וְאוּלַי שֶׁיְּכַוֵּן הַכָּתוּב לִשְׁנֵי פְּרָטֵי הַמְּנִיעָה: אֶחָד מִצַּד הַשָּׂגַת יְדִיעַת הַתּוֹרָה עַצְמָהּ, וּשְׁנִיָּה מִצַּד קִיּוּם מִצְוֹתֶיהָ. כְּנֶגֶד מְנִיעַת יְדִיעַת הַתּוֹרָה אָמַר ״לֹא נִפְלֵאת הִיא״ וְגוֹ׳, וְחָזַר וּפֵרֵשׁ מַה הִיא הַהַפְלָאָה וְאָמַר ״לֹא בַשָּׁמַיִם״ וְגוֹ׳, כְּנֶגֶד הֶעְדֵּר הַשָּׂגָתָהּ אָמַר ״לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא״ וְגוֹ׳ כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בַּתְּחִלָּה, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה עָלָה בַשָּׁמַיִם וּלְקָחָהּ לָנוּ, וְהִנֵּה הִיא לְפָנֵינוּ.
Perhaps the Torah refers to two factors which contribute to failure of Torah observance by the people. 1) Ignorance of what is written in the Torah. 2) The difficulty in keeping the commandments. Moses told the people that although prior to his going up on Mount Sinai the Torah had indeed been in the heavens it was no longer in heaven but accessible to all.
וּכְנֶגֶד מְנִיעַת הַשָּׂגַת קִיּוּם מִצְוֹתֶיהָ אָמַר ״וְלֹא רְחֹקָה״, וְחָזַר וּפֵרֵשׁ מַה הוּא הָרִחוּק, וְאָמַר ״וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא לֵאמֹר״ וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁאֵרַע לְמֹשֶׁה שֶׁהֲגַם שֶׁעָלָה שָׁמַיִם וְהוֹרִיד הַתּוֹרָה, נִמְנְעוּ מִמֶּנּוּ הַשָּׂגַת קִיּוּם מִצְוֹתֶיהָ הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ, שֶׁהֵם כַּמָּה וְכַמָּה כִּמְעַט רוּבֵּי תּוֹרָה, מַה שֶׁאֵין כֵּן הֵם שֶׁהִשִּׂיגוּ לַעֲבֹר הַיָּם לָבֹא אֶל הָאָרֶץ לְקַיֵּם מִצְוֹתֶיהָ.
He told the people that it was not in a distant land or across the sea, i.e. that although he personally had not been favoured by G'd to keep these commandments on holy soil, they would be more fortunate. When Moses asked the rhetorical question: "it is not across the ocean so that you would have to ask who would cross the ocean to get the Torah for you," he lamented his own inability to even cross the Jordan to be able to keep the Torah commandments applicable on the other bank. He portrayed the Jordan as an insurmountable obstacle for him, much like crossing an ocean.
וַהֲגַם שֶׁאָמַר ״מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ״, כָּלַל יַחַד מְנִיעַת הַשָּׂגָתָהּ עִם מְנִיעַת קִיּוּם מִצְוֹתֶיהָ, וּלְעוֹלָם עִקַּר הַדָּבָר שֶׁנִּתְכַּוֵּן אֵלָיו בְּ״מֵעֵבֶר לַיָּם״ הוּא עַל מְנִיעַת קִיּוּם מִצְוֹתֶיהָ.
Nonetheless, the principal meaning of this line is that there are no valid excuses for not observing Torah. It is easily accessible.
וְדִקְדֵּק לוֹמַר ״הַיּוֹם״, פֵּרוּשׁ, בִּזְמַן שֶׁהָיוּ סְמוּכִים לִכָּנֵס בָּאָרֶץ שֶׁאָז הָיָה קָרוֹב אֲלֵיהֶם הַדָּבָר לַעֲשׂוֹת, וְקָרָא לַיַּרְדֵּן יָם לְפִי שֶׁנִּשְׁפָּךְ לְתוֹךְ יָם הַמֶּלַח, כָּאָמוּר בִּיהוֹשֻׁעַ (יהושע ג:טז): ״וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּמּוּ נִכְרָתוּ״.
The reason the Torah added the word "today" is the imminence of the Israelites crossing the Jordan.
הַעִדֹתִי בָכֶם וְגוֹ׳. פָּסוּק זֶה מְיֻתָּר, שֶׁהֲרֵי אָמַר בְּסָמוּךְ ״רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב״ וְגוֹ׳ (דברים ל:טו). עוֹד צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה שִׁנָּה מִסֵּדֶר שֶׁאָמַר לְמַעְלָה, שֶׁעוֹשֶׂה חֲלֻקַּת הַטּוֹב בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כְּאָמְרוֹ (דברים ל:טו) ״אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, אֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע״, וְכָאן אָמַר ״הַחַיִּים וְהַמָּוֶת וְגוֹ׳ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה״. עוֹד צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה לֹא אָמַר אֶלָּא ״וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים״, וְלֹא אָמַר ״וְאֶת הַטּוֹב״.
העירותי בכם היום את השמים ואת האריץ, "I call as witness against you today both the heaven and the earth, etc." This whole verse appears superfluous in light of verse 15 where Moses asked the people to choose life rather than death. Why did he have to repeat it? Besides why did Mose change the sequence and choice here? In verse 15 the choice was between life and goodness on the one hand and death and evil on the other. Here the Israelites are given choices between life and death and blessing and curse. What did Moses mean when he rephrased what he said in verse 15? Besides, why did Moses not simply exhort the people to "choose life?"
וְנִרְאֶה בְּהָעִיר, לָמָּה הִפְסִיק בְּמַאֲמַר ״נָתַתִּי לְפָנֶיךָ״ בֵּין מַאֲמַר ״הַחַיִּים וְהַמָּוֶת״ לְמַאֲמַר ״הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה״, שֶׁהָיָה לוֹ לְהַקְדִּים וְלוֹמַר ״נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַחַיִּים״ וְגוֹ׳, אוֹ אַחַר שֶׁיֹּאמַר ״וְהַקְּלָלָה״ יֹאמַר ״נָתַתִּי לְפָנֶיךָ״?
אָכֵן כַּוָּנַת הַכָּתוּב הִיא לְהָעִיר, כִּי שְׁנֵי יִעוּדִים – אֶחָד טוֹב וְאֶחָד רַע – הֵם בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְלָזֶה אָמַר בְּפָסוּק זֶה ״הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ״, פֵּרוּשׁ, שָׂכָר וְעֹנֶשׁ הַנְּתוּנִים לְפָנֶיךָ, פֵּרוּשׁ, בָּעוֹלָם הַזֶּה, הֵם הַחַיִּים וְהַמָּוֶת. אִם יֵיטִיבוּ – יִחְיוּ, וְאִם יַרְשִׁיעוּ – יָמוּתוּ. אֵלּוּ הַשְּׁנַיִם הֵם לְפָנֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה.
We must understand terms such as "good" and "evil" to refer to life in this world. It makes sense therefore that Moses told the people: "I place before you life and death," i.e. reward and punishment in this world. If the Israelites would be good they would live, if they would sin they would die. These are the two choices we have in this world.
וְיֵשׁ שְׁנַיִם אֲחֵרִים, וְהֵם הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, הֵם יִעוּדִים לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵינָם לְפָנָיו אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (דברים כח:ו) ״בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ״, וּלְהֵיפֶךְ אָרוּר הוּא וְגוֹ׳, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא מציעא קז.) שֶׁמְּדַבֵּר עַל יְצִיאָתוֹ מִן הָעוֹלָם, וְלָזֶה הִפְסִיק בְּמַאֲמַר ״נָתַתִּי לְפָנֶיךָ״ בֵּין שְׁנֵי יִעוּדִים הָרִאשׁוֹנִים לַשְּׁנַיִם הָאַחֲרוֹנִים.
However, there are two more choices which pertain to the hereafter. Moses calls them ברכה and קללה, respectively, i.e. "blessing or curse." These are not immediate choices, or better, the results of such choices will not become known immediately. The whole approach is similar to what we have in Deut. 28,6: "You are blessed at your arrival (in this world) and you are blessed at your departure (from this world)." As you enter this world without sin so you will leave it without sin (compare Baba Metzia 107). Moses had to separate these two paragraphs from one another in order for us to appreciate that he talks about different domains in each paragraph.
וְלָזֶה גָּמַר אוֹמֶר ״וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים״, שֶׁהוּא יִעוּד עוֹלָם הַזֶּה, כִּי יִתְקָרֵב לֵב הָאָדָם בְּיוֹתֵר לְמַה שֶׁלְּפָנָיו, כְּדֶרֶךְ אָמְרוֹ (דברים יא:יג) ״וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ וְגוֹ׳ וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם״, הֲרֵי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר לְהַטּוֹת לְבַב אֱנוֹשׁ אֶלָּא בַּדְּבָרִים הַנִּגְלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה:
When he continues "and you shall choose life," this is the purpose of our existence in this world. Moses means that we should concentrate on immediate problems such as making sure that G'd will grant the necessary rainfall as a result of our observing the commandments.
כְּמוֹ כֵן אָמַר כָּאן ״וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים״, פֵּרוּשׁ, יִתְחַיֵּב הַדָּבָר אֲפִלּוּ כְּפִי טֶבַע הַגַּשְׁמִי לִבְחֹר בַּחַיִּים. וַהֲגַם שֶׁבְּפָסוּק שֶׁלִּפְנֵי זֶה (דברים ל:טו) אָמַר ״רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַחַיִּים וְהַטּוֹב״ יַחַד, שָׁם נִתְכַּוֵּן בְּמַאֲמַר ״לְפָנֶיךָ״ לִבְחֹר בָּהֶם, וְכָאן נִתְכַּוֵּן בְּמַאֲמַר ״לְפָנֶיךָ״ לוֹמַר מַה שֶׁלְּפָנֶיךָ, וְהֵעִיר עַל זֹאת הַכַּוָּנָה בְּמַה שֶׁסִּדְּרָהּ בְּאֶמְצַע הַיִּעוּדִים כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי, גַּם בְּמַה שֶׁגָּמַר אוֹמֶר ״וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים״ כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי.
Although earlier (verse 15) Moses mentioned חיים וטוב together, i.e. a reference to choices covering both our terrestrial life and preparing for our hereafter, in our verse here the emphasis is on the here and now.
לְאַהֲבָה אֶת ה׳ וְגוֹ׳. מַאֲמָר זֶה סָמוּךְ עִם מַה שֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנּוּ, שֶׁאָמַר ״לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ״, וְגָמַר אוֹמֶר ״לְאַהֲבָה״ וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, שֶׁטַּעַם חֵפֶץ בַּחַיִּים הוּא לְאַהֲבָה אֶת ה׳ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלוֹ וְגוֹ׳, וְנָתַן טַעַם ״כִּי הוּא חַיֶּיךָ״, כִּי מַה לָאָדָם חַיִּים אִם לֹא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁעֲשִׂיַּת רְצוֹנוֹ הִיא תְּסוֹבֵב שֶׁיִּדְבַּק הָאָדָם בְּקוֹנוֹ, כְּאָמְרוֹ ״וּלְדָבְקָה בוֹ״, וְזֶה הוּא עַצְמוֹ הַחַיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֹרֶךְ יָמִים לָעוֹלָם הַבָּא, וְהוּא אָמְרוֹ ״וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ״.
לאהבה את ה׳ אלוקיך, "to love the Lord your G'd, etc." This passage is a continuation of the thoughts in verse 19 "in order that you may live, you and your offspring." The purpose of this desire for life on this earth must be to learn to love G'd and to obey His commandments. When Moses concludes: "for He is your life, etc." Moses merely reflects that there cannot be a meaningful purpose in life on earth other than to cleave to G'd to the best of our abilities. This makes our life in this world a fitting prelude to our life in the celestial spheres., i.e. ארך ימים.
וְאָמְרוֹ לָשֶׁבֶת עַל וְגוֹ׳. כְּאִלּוּ אָמַר וְלָשֶׁבֶת וְגוֹ׳, וְדָבָר זֶה גַּם כֵּן הוּא מֵהַשָּׂגַת הַשְּׁלֵמוּת, כִּי יְשִׁיבַת הָאָרֶץ הִיא מִצְוָה כּוֹלֶלֶת כָּל הַתּוֹרָה. צֵא וּלְמַד מִמַּאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כתובות קיא.) שֶׁכָּל הַהוֹלֵךְ בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁכֻּלּוֹ חַיִּים.
לשבת על האדמה, "to dwell in the land, etc." We have to read this as if the word לשבת had been prefaced with the conjunctive letter ו. Dwelling in the Holy Land is part of the attainment of completeness through performance of all parts of Torah observance. Our sages have so extolled the virtue of dwelling in the Holy Land that they said that anyone who walks in it a distance of four cubits qualifies for a share in the hereafter (Ketuvot 111).
חסלת פרשת נצבים