Or HaChaim on Genesis Chapter 9
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי וְגוֹ׳. יֵשׁ לָדַעַת לָמָּה לֹא הֻתַּר הַבָּשָׂר לְאָדָם אֶלָּא לְנֹחַ. וְנִרְאֶה כִּי נֹחַ מִשֶּׁלּוֹ נָתְנוּ לוֹ לְשָׁלֹשׁ סִבּוֹת: הָא׳, שֶׁבְּאֶמְצָעוּתוֹ מָצָא ה׳ לְקַיֵּם הַמִּין וְזוּלָתוֹ לֹא הָיָה מְקַיֵּם מִין הָרֶמֶשׂ בְּלֹא אָדָם, וּבָזֶה זָכָה הוּא בָּהֶם. ב׳, שֶׁהוּא טָרַח בָּהֶם וְיָגַע בַּתֵּבָה, וְצֵא וּלְמַד כַּמָּה יְגִיעוֹת יָגַע בָּהֶם, וְעָלָיו נֶאֱמַר (תהילים קכ״ח:ב׳) ״יְגִיעַ כַּפֶּיךָ״ וְגוֹ׳. ג׳, שֶׁגָּרַם בְּאֶמְצָעוּת קָרְבָּנוֹ שֶׁנִּתְרַצָּה ה׳ וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר וְגוֹ׳, לָזֶה הִתִּיר לוֹ ה׳ לֶאֱכֹל מִפְּרִי דַּרְכּוֹ.
כל רמש אשר הוא חי, Any moving thing which is alive, etc. We need to understand why meat had not been permitted as food to Adam whereas now G'd permitted Noach to enjoy a meat diet. There may have been three reasons why Noach was permitted to eat meat. 1) His care for the animals during a whole year in the ark kept the whole species alive. 2) He expended a great deal of tender care on these animals. It is with regard to this that the Psalmist 128,2 says: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. "When you eat what you have laboured for with your hands, you will be happy and well off." 3) G'd was in a favourable frame of mind having promised not to destroy all flesh. Hence He permitted Noach to eat of the fruit of his labours.
פְּרוּ וּרְבוּ. הֻצְרַךְ לוֹמַר לָהֶם כֵּן, הֲגַם שֶׁאָמַר לָהֶם בִּיצִיאָתָם ״צֵא וְגוֹ׳ אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ״ וְגוֹ׳ (בראשית ח:טז), אֵין זֶה אֶלָּא רְשׁוּת וְלֹא מִצְוָה, וּבָאָה הַמִּצְוָה כָּאן מֵאֵת הַבּוֹרֵא לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת. וְצָרִיךְ לָתֵת לֵב לָמָּה חָזַר פַּעַם שְׁנִיָּה לְצַוּוֹת וְלוֹמַר בְּסָמוּךְ ״וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ״ (בראשית ט:ז) וְלֹא הִסְפִּיק בְּפַעַם אַחַת, וְנִרְאֶה כִּי פָּסוּק אֶחָד בָּא לְמִצְוָה וּפָסוּק שֵׁנִי בָּא לְחוֹבָה.
פרו ורבו. Be fruitful and multiply! It was necessary to repeat this because when the Torah permitted resumption of marital relations when Noach and his wife left the ark (8,16), He gave permission to multiply. In this instance G'd commanded man to be fruitful and to multiply. Why did the Torah have to repeat this formula both in 9,1 and here in 9,7? Presumably in 9,1 the Torah introduced this commandment as a desirable action on man's part, a מצוה, whereas here it is repeated as a חובה, an absolute duty. Not only is performance of this commandment subject to reward, non-performance is subject to punishment.
וְדִקְדֵּק לוֹמַר וְאַתֶּם בְּתוֹסֶפֶת וָא״ו, לוֹמַר לְצַד שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לָכֶם שֶׁלֹּא יִכָּרֵת עוֹד כָּל בָּשָׂר, גַּם אַתֶּם תְּקַבְּלוּ לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת. וּמֵעַתָּה תְּנַאי הוּא הַדָּבָר, וּלְפִי זֶה יְדוּיַּק עַל נָכוֹן מַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (נדה יג.) שֶׁאָמְרוּ: כָּל הָאוֹחֵז בָּאַמָּה וּמַשְׁתִּין כְּאִלּוּ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, עַד כָּאן. פֵּרוּשׁ, כֵּיוָן שֶׁשְּׁבוּעַת ה׳ שֶׁלֹּא יִכָּרֵת וְגוֹ׳ הָיְתָה בִּתְנַאי שֶׁיְּקַבְּלוּ לִפְרוֹת וְכוּ׳, כְּפִי זֶה הַמַּשְׁחִית זַרְעוֹ בִּטֵּל הַתְּנַאי וּכְאִלּוּ מֵבִיא מַבּוּל וְכוּ׳, וְהָבֵן:
The letter ו at the beginning of the verse ואתם is a strong hint in that direction. G'd said to Noach that inasmuch as He had sworn never again to destroy all flesh, man too must perform something in recognition of G'd's oath, i.e. to be fruitful and to multiply. We can now understand the statement in Shabbat 41 that if someone takes hold of his member and ejaculates, this is tantamount to his bringing a deluge on the world. Our sages considered such action a breach of the mutual oath between G'd and man. When man deliberately destroys his semen he is in violation of that oath.
וַהֲקִמֹתִי וְגוֹ׳ וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה הֻצְרַךְ לִכְפּוֹל לוֹמַר לֹא יִכָּרֵת וְגוֹ׳ וְלֹא יִהְיֶה וְגוֹ׳. וְאִם לְקַיֵּם הַדָּבָר בִּשְׁבוּעָה, הֲלֹא מָצִינוּ כִּי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לֹא הוֹצִיאוּ הַדָּבָר אֶלָּא מִפָּסוּק זֶה וּפָסוּק שֶׁלְּאַחֲרָיו (בראשית ט:טו) שֶׁאָמַר ״וְלֹא יִהְיֶה [עוֹד] הַמַּיִם״ וְגוֹ׳, וּכְמוֹ שֶׁהֵבֵאתִי דִבְרֵיהֶם בְּפָסוּק (בראשית ח:כא) ״לֹא אוֹסִיף״, הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי כֶּפֶל ״וְלֹא יִכָּרֵת״ וְ״לֹא יִהְיֶה״ הָאָמוּר בְּפָסוּק זֶה הֻצְרַךְ לְגוּפוֹ.
והקימותי את בריתי אתכם. And I will keep My covenant with you. We need to understand why the Torah repeated the promise that all flesh would not be destroyed again and that there would not be another deluge. If, as Rava had said in Shavuot 36, the reason is to give this assurance the status of an oath, our sages used both this and the second half of the verse, ולא יהיה המים for that purpose. They ignored 8,21 in that context. I have explained all that in connection with 8,21.
וְנִרְאֶה לוֹמַר עַל פִּי דִּבְרֵיהֶם בְּסוֹטָה דַּף י״א וְזֶה לְשׁוֹנָם: ״הָבָה נִתְחַכְּמָה״ וְגוֹ׳, אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: בּוֹאוּ וְנִתְחַכְּמָה לְמוֹשִׁיעָן וְכוּ׳, בּוֹאוּ וּנְדוּנֵם בַּמַּיִם שֶׁכְּבָר נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נד:ט) ״כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי״ וְגוֹ׳, וְהֵן אֵינָם יוֹדְעִים שֶׁעַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל עַל אֻמָּה אַחַת מֵבִיא. אִי נַמִּי, הוּא אֵינוֹ מֵבִיא אֲבָל הֵן בָּאִין וְנוֹפְלִין בְּתוֹכָן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וּמִצְרַיִם נָסִים״ וְגוֹ׳, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. הִנֵּה לְפִי חִלּוּק רִאשׁוֹן, שִׁעוּר הַכָּתוּב הוּא עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל, פֵּרוּשׁ: לֹא יָבִיא ה׳ מַבּוּל לְהַכְרִית הַכֹּל, אֲבָל מִקְצָת אִם יִתְחַיֵּב יָבִיא ה׳ עָלָיו רָעַת מַבּוּל. וְחָזַר לוֹמַר וְלֹא יִהְיֶה, פֵּרוּשׁ: וְאִם יִהְיֶה מַבּוּל עַל הַמִּקְצָת, אָמַר ה׳ שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְשַׁחֵת הָאָרֶץ כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה בַּמַּבּוּל שֶׁהִשְׁחִית גּוּף הָאָרֶץ. וְלֹא הָיָה מַסְפִּיק לוֹמַר ״וְלֹא יִהְיֶה״ וְגוֹ׳, כִּי אֵין זֶה אֶלָּא הַבְטָחָה לָאָרֶץ לֹא לָאָדָם, לָזֶה אָמַר ״וְלֹא יִכָּרֵת״. וּכְפִי זֶה שְׁנֵי לָאוִין שֶׁאָנוּ לוֹמְדִים מֵהֶם הַשְּׁבוּעָה: א׳ הִיא ״לֹא יִכָּרֵת״ וְהַב׳ ״לֹא יִהְיֶה״ שֶׁבַּפָּסוּק שֶׁאַחַר זֶה, וְאֵין קְפֵידָא בְּשִׁנּוּי הַלָּשׁוֹן אִם הַמְכֻוָּן אֶחָד וְאָמַר עָלָיו בַּפָּסוּק לֹא יִהְיֶה הַדָּבָר.
Perhaps we need to understand this verse in light of what the Talmud says in Sotah 11. The Talmud there questions why the Torah used the singular when speaking of the Jewish nation in Exodus 1,10. Why did the Torah say הבה נתחכמה לו, "let us outsmart it," instead of הבה נתחכמה להם, "let us outsmart them." Rabbi Chamah says there that the pronoun לו refers to the saviour of the Jewish people, i.e. to G'd. The Egyptians wanted to kill the Jewish babies by drowning because G'd had sworn not to bring another deluge. The Egyptians were aware that G'd makes the punishment fit the crime and that therefore G'd's retribution would have to be by water. They were confident they could escape G'd's wrath because He had sworn not to bring on another deluge. They did not realise that G'd had only promised not to flood the whole earth at one time; G'd remained free to flood parts of the earth at any time. Besides, G'd's promise extended to the waters not "descending" upon man; if man decided to walk into the waters, as did the Egyptians in Exodus 14,27, this was not part of the oath at all. Thus far the Talmud in Sotah. According to the first statement in the verse לא יכרת כל בשר עוד ממי המבול, G'd undertook not to bring on a flood which would engulf everybody; He was free to kill part of mankind by means of a flood; according to the second half of the verse G'd undertook not to destroy the earth itself even if He were forced to bring on a partial flood. The second half of the verse is a promise to earth, not to man. It would not have sufficed to write merely: "there will not be another deluge." This is why the Torah adds: "all flesh will not again be cut off by the waters of a deluge." According to this explanation the repeated "לא" mentioned in our verse, which, according to Rava in Shavuot constitutes an oath, are the words לא יכרת and לא יהיה; it does not matter that the two "לא" are followed by different verbs (יכרת or יהיה), as long as the oath applies to the same facts, i.e. no total deluge.
וּלְדֶרֶךְ אִי נַמִּי שֶׁחִלֵּק בֵּין אִם יָבִיא הַמַּבּוּל אוֹ יְבִיאֵם לְתוֹךְ הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְמִצְרַיִם, הִנֵּה יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק בְּדַעַת הַתַּלְמוּד אִם לֹא חָזַר בּוֹ מֵחִלּוּק שֶׁחִלֵּק בֵּין כֹּל לְמִקְצָת, וּכְפִי זֶה גַּם לִסְבָרַת אִי נַמִּי יִהְיֶה יִשּׁוּב הַכָּתוּב שֶׁיִּשַּׁבְנוּ יָתֵד בַּל יִמּוֹט. אוֹ אֶפְשָׁר שֶׁהַשַּׁ״ס חָזַר בּוֹ מֵחִלּוּק רִאשׁוֹן וּמְחַלֵּק בְּחִלּוּק אַחֵר, וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין כָּל בָּשָׂר לְמִקְצָתָן. וּלְפִי דֶּרֶךְ זֶה יִתְבָּאֵר הַכָּתוּב עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם בְּסַנְהֶדְרִין (פא:) וְזֶה לְשׁוֹנָם: אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא אֶלָּא מֵעַתָּה ״אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה״ הָכִי נַמִּי בְּכֻלְּהוּ לֹא בַּחֲדָא? אִין, אֶלָּא בְּאַחַת מִכָּל אֵלֶּה וְכוּ׳ עַד כָּאן. כְּפִי זֶה יִתְבָּאֵר אָמְרוֹ וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר פֵּרוּשׁ אֶחָד מִכָּל בָּשָׂר מִמֵּי הַמַּבּוּל. וְאָמְרוֹ וְלֹא יִהְיֶה וְגוֹ׳ לוֹמַר אֲפִלּוּ בְּלֹא הַשְׁחָתַת בַּעֲלֵי חַיִּים אָמַר ה׳ שֶׁלֹּא יַשְׁחִית הָאָרֶץ אֲפִלּוּ חֵלֶק מִמֶּנָּה מִמֵּי הַמַּבּוּל. וְהִנֵּה בֵּין לְדֶרֶךְ רִאשׁוֹן בֵּין לְדֶרֶךְ שֵׁנִי שְׁנֵי לָאוִין אֵלּוּ צְרִיכִין לְעַצְמָן וְאֵין כָּאן יִתּוּר לָאו שְׁתֵּי פְּעָמִים, וְלָזֶה הֻצְרַךְ רָבָא לְהַמְצִיא שְׁנֵי לָאוִין מִשְּׁנֵי פְּסוּקִים.
[At this point the author engages in a lengthy dialectic about the statements in the Talmud concerning this and other matters where an all-inclusive statement is followed by a more restrictive one. As the matter is of interest to advanced students of the Talmud only, I have omitted it. Ed.]
וְרָאִיתִי לְהָרִי״ף זַ״ל שֶׁכָּתַב בְּהִלְכוֹתָיו, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְהוּא דְּאָמַר ״לָאו לָאו״ תְּרֵי זִמְנֵי, דִּכְתִיב ״וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל״ וְגוֹ׳ ״וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל״ ע״כ. מַשְׁמַע דְּסוֹבֵר הָרִי״ף כִּי מַאֲמַר ה׳ ״וְלֹא יִהְיֶה מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ״ כָּלַל הָאָרֶץ וְיוֹשְׁבֶיהָ, וּבָזֶה מָנָה שְׁנֵי לָאוִין, שֶׁהֵם ״לֹא יִהְיֶה וְגוֹ׳ לְשַׁחֵת הָאָרֶץ״ וְ״לֹא יִהְיֶה [עוֹד] הַמַּיִם וְגוֹ׳ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר״ שֶׁהֵם עִנְיָן אֶחָד. וְלִדְבָרָיו זַ״ל נַחְזֹר לְהַשְׂכִּיל לָמָּה כָּפַל לוֹמַר ״וְלֹא יִכָּרֵת״ וְ״לֹא יִהְיֶה״ בְּפָסוּק אֶחָד? גַּם לָמָּה לֹא נֹאמַר כִּי שְׁנֵי הַלָּאוִין הֵם ״לֹא יִכָּרֵת״ וְ״לֹא יִהְיֶה״ שֶׁבְּפָסוּק א׳? וְנִרְאֶה לוֹמַר שֶׁסּוֹבֵר פֵּרוּשׁ הַכָּתוּב עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: שֶׁנִּשְׁבַּע ה׳ שֶׁלֹּא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר בְּשׁוּם מִין רָעָה בָּעוֹלָם, לֹא בָּאֵשׁ וְלֹא בַּמַּיִם וְלֹא כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאָמְרוֹ מִמֵּי הַמַּבּוּל פֵּרוּשׁ: מִזְּמַן מֵי הַמַּבּוּל. וְחָזַר לוֹמַר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל אֲפִלּוּ פְּרָט אֶחָד. וְהָלַךְ לְדֶרֶךְ שְׁנִיָּה שֶׁאָמַר הַתַּלְמוּד. אִי נַמִּי שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע אֶלָּא שֶׁלֹּא לַהֲבִיאוֹ וְלֹא לַהֲבִיאָם אֵלָיו, וּלְעוֹלָם בְּרִית הַמַּבּוּל הוּא אֲפִלּוּ לִפְרָט אֶחָד. וְקָשֶׁה עַל זֶה, אִם כֵּן מִנַּיִן מוֹכִיחַ שֶׁהָיוּ בִּפְרָט זֶה שְׁתֵּי פְּעָמִים לָאו? וְלֹא כֵן הוּא, כִּי לָאו ״לֹא יִהְיֶה [עוֹד] הַמַּיִם לְמַבּוּל״ אָמַר בְּפֵרוּשׁ ״לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר״. וְאוּלַי נוּכַל לוֹמַר שֶׁאַחַר שֶׁגִּלָּה ה׳ דַּעְתּוֹ שֶׁלֹּא יָבִיא מַבּוּל אֲפִלּוּ לְחֵלֶק מֵהָעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָן מִפָּסוּק ״וְלֹא יִכָּרֵת וְגוֹ׳ וְלֹא יִהְיֶה״, נַחְזֹר לְפָרֵשׁ אָמְרוֹ ״וְלֹא יִהְיֶה מַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר״ עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ ״אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה״, שֶׁהַכַּוָּנָה הִיא בְּאַחַת מֵאֵלֶּה. אֶלָּא שֶׁדֶּרֶךְ זֶה דּוֹחַק, יִתּוּר אָמְרוֹ ״מִמֵּי הַמַּבּוּל״ לְלֹא צֹרֶךְ, כִּי הַדָּבָר מוּבָן שֶׁמִּמֵּי הַמַּבּוּל הוּא אוֹמֵר.
וְרָאִיתִי לְהָרֹא״שׁ שֶׁכָּתַב שָׁם וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְאֵין נִרְאֶה לִי לֹא כְּגִירְסַת הָרִי״ף וְכוּ׳, אֶלָּא הָנֵי תְּרֵי קְרָאֵי שֶׁאָמַר ה׳ לְנֹחַ וְגוֹ׳ ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל לִבּוֹ לֹא אוֹסִיף וְגוֹ׳ וְלֹא אוֹסִיף״ וְגוֹ׳, תֵּדַע דִּתְלָתָא לָאוֵי כְּתִיבֵי: ״לֹא יִכָּרֵת״ וְ״לֹא יִהְיֶה״ וְ״לֹא יִהְיֶה״, וְאִם כֵּן לִיבָּעֵי ג׳, וְאִי מְצָרַפְתְּ לְהוּ לִהְווּ ה׳, אֶלָּא וַדַּאי דְּלֹא חָשִׁיב אֶלָּא ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל לִבּוֹ״ וְגוֹ׳ וְדוּמְיָא דְּהָנֵי דְּאָמַר זֶה אַחַר זֶה וְכוּ׳, עַד כָּאן. וּדְבָרָיו זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה רְחוֹקִים אֶצְלִי מִשְּׁמוֹעַ, כִּי ה׳ דִּבֵּר אֶל לִבּוֹ כִּבְיָכוֹל אָז בַּהֲרִיחוֹ רֵיחַ הַנִּיחוֹחַ, וְאַחַר כָּךְ דִּבֵּר ה׳ אֶת אֲשֶׁר חָשַׁב לְטוֹבָה וְהוֹדִיעַ לְנֹחַ מַחֲשַׁבְתּוֹ, וּמַה מוֹכִיחַ מִפָּסוּק ״לֹא אוֹסִיף״? וְעוֹד, לֹא נֶאֶמְרוּ שְׁנֵי הַלָּאוִין בְּפֶרֶק אֶחָד וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בִּמְקוֹמוֹ. וּמַה שֶׁתָּמַהּ שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה וּבְצֵרוּף יִהְיוּ חֲמִשָּׁה, מְחִילָה מִכְּבוֹדוֹ, כִּי שְׁנַיִם רִאשׁוֹנִים כְּבָר פֵּרֵשׁ מַשְׁמָעוּתָם בִּמְקוֹמוֹ טַעַם שֶׁכָּפַל הַשֵּׁם הַדְּבָרִים, וְאוֹתָם לֹא לְמֵדִין מֵהֶם אֲפִילוּ לָאו אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁהֵם דְּבָרִים שֶׁאָמַר בְּדַעְתּוֹ אֶל לִבּוֹ כִּבְיָכוֹל. וְאִם נַשְׁגִּיחַ בִּיסוֹדֵי הַדִּין, הֲגַם שֶׁהָיוּ שְׁנֵי לָאוִין בְּפֶרֶק אֶחָד, אֵין לְמֵדִין מֵהֶם, כִּי אֲמִירָה בַּלֵּב אֵינָהּ אֲמִירָה, כִּי אֵין נֶדֶר וּשְׁבוּעָה אֶלָּא בְּבִטּוּי שְׂפָתַיִם, וְאֵין לְהוֹכִיחַ אֶלָּא מִמַּאֲמַר ה׳ אֲשֶׁר אָמַר לְנֹחַ שֶׁהוּא פָּסוּק ״וְלֹא יִכָּרֵת״ וְגוֹ׳, וְלָזֶה לֹא הוֹכִיחַ הַשַּׁ״ס אֶלָּא מִפָּסוּק שֶׁאָמַר ה׳. וְכִי מְצָרְפִינַן אֶת הַלָּאוִין הַנֶּאֱמָרִים אֵינָם אֶלָּא שְׁנַיִם כְּמוֹ שֶׁיִּשַּׁבְנוּ לְמַעְלָה, כִּי מִפָּסוּק ״לֹא יִכָּרֵת״ אֵין הוֹכָחַת שְׁתֵּי פְּעָמִים לָאו. עַל כָּרְחֲךָ דִּבְרֵי הָרִי״ף עִקָּר אוֹ כְּגִירְסָתֵינוּ וּכְמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּהָ לְמַעְלָה.
וְהִנֵּה מִסּוּגְיַת סוֹטָה גִּלָּה הַתַּלְמוּד דַּעְתּוֹ כִּי מְסֻפָּק בְּמֵי מַבּוּל אִם כָּרַת ה׳ עֲלֵיהֶם בְּרִית לְבַל יָבֹא עַל חֵלֶק מֵהַנִּבְרָאִים, וְהֶחְלִיט הַתַּלְמוּד שֶׁהַמַּבּוּל לֹא נֶחְלַט אֶלָּא מֵהֲבָאָתוֹ עַל הַנִּבְרָאִים, אֲבָל לֹא הֲבָאַת בַּעֲלֵי חַיִּים, אֶלָּא ״כִּי בָא סוּס וְגוֹ׳ בַּיָּם״.
וְנִשְׁאַר לַעֲמוֹד עַל הוֹכָחַת בֵּרוּר הַדָּבָר, אִם הַבְּרִית הוּא גַּם עַל שְׁאָר פּוּרְעָנִיּוֹת שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לְהַכְרִית כָּל בָּשָׂר, אוֹ דַּוְקָא בְּמֵי הַמַּבּוּל הוּא שֶׁנִּשְׁבַּע.
וּבמִדְרָשׁ רַבּוֹת (בראשית רבה מט,ט) אָמְרוּ וְזֶה לְשׁוֹנָם: ״חָלִילָה לְּךָ״ וְגוֹמֵר, נִשְׁבַּעְתָּ וְאָמַרְתָּ שֶׁאֵין אַתָּה מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, מָה אַתָּה מַעֲרִים עַל הַשְּׁבוּעָה? מַבּוּל [שֶׁל מַיִם] אֵין אַתָּה מֵבִיא וְשֶׁל אֵשׁ אַתָּה מֵבִיא? אִם כֵּן לֹא יָצָאתָ יְדֵי הַשְּׁבוּעָה! ״הֲשׁוֹפֵט וְגוֹ׳ לֹא יַעֲשֶׂה״ וְגוֹ׳, אִם עוֹלָם אַתָּה מְבַקֵּשׁ – אֵין דִּין, וְאִם דִּין וְכוּ׳ – אֵין עוֹלָם, וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״אָהַבְתָּ צֶּדֶק״ וְגוֹמֵר, עַד כָּאן. מִמַּאֲמָר זֶה מוּכָח שֶׁעַל כָּל פּוּרְעָנִיּוֹת נִשְׁבַּע, בֵּין עַל שֶׁל מַיִם בֵּין עַל שֶׁל אֵשׁ. וְכֵן מוּכָח מִזְּבָחִים (זבחים קטז.) שֶׁאָמַר לָהֶם בִּלְעָם שֶׁלֹּא יָבִיא ה׳ לֹא שֶׁל מַיִם וְלֹא שֶׁל אֵשׁ. וְצָרִיךְ לָדַעַת מַה כֹּחוֹ שֶׁל אַבְרָהָם בַּטַּעֲנָה ״אִם כֵּן לֹא יָצָאתָ יְדֵי חוֹבַת הַשְּׁבוּעָה״, אִם ה׳ לֹא נִשְׁבַּע אֶלָּא עַל הַמַּיִם וְלֹא עַל הָאֵשׁ, כְּשֶׁיָּבִיא שֶׁל אֵשׁ – שְׁבוּעָתוֹ קַיֶּמֶת.
אָכֵן הַכַּוָּנָה הִיא, כְּלוּם שְׁבוּעָה שֶׁעָשָׂה לָמָּה? כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָעוֹלָם בָּטוּחַ, גַּם הַנִּבְרָאִים יִפְרוּ וְיִרְבּוּ כִּי לֹא יִגְעוּ לָרִיק, וְזוּלַת זֶה יֵלְדוּ לַבֶּהָלָה. וְעוֹד, מַה נַחַת רוּחַ נַעֲשָׂה לָעוֹלָם בִּשְׁבוּעַת מַבּוּל אִם יִהְיֶה הַכִּלָּיוֹן בְּדָבָר אַחֵר? וְאִם כֵּן חוֹבַת הַשְּׁבוּעָה, פֵּרוּשׁ דָּבָר שֶׁהִצְרִיכוֹ לִישָּׁבַע בִּשְׁבִילוֹ, לֹא קִיְּמוֹ ה׳. וְהוֹכִיחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אוֹדוֹת הַבְּרִית שֶׁיֶּשְׁנָהּ בֵּין לְמַבּוּל בֵּין וְכוּ׳, הֲגַם שֶׁלֹּא הִזְכִּיר אֶלָּא מֵי הַמַּבּוּל. וְטַעַם שֶׁלֹּא הוֹכִיחַ אַבְרָהָם מִפָּסוּק ״לֹא אוֹסִיף״ וְגוֹ׳, כִּי שָׁם לֹא נֶאֶמְרָה שְׁבוּעָה, וּכְמוֹ שֶׁהוֹכַחְנוּ בְּפֵרוּשֵׁינוּ הֵפֶךְ דִּבְרֵי הָרֹא״שׁ. וְגַם לְדִבְרֵי הָרֹא״שׁ יֵשׁ לָתֵת טַעַם כִּי גַּם שָׁם נֶאֱמַר ״כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי״ וְנִכְנָס בְּכַ״ף הַדִּמּוּי עִם הַמַּיִם.
Summing up the discussion of the Talmud the lesson is this. We must not worry as much about the exact parameters of G'd's oath, and whether destruction of earth by fire is included in the oath or not. What matters is that G'd reassured His creatures that the effort to procreate was not futile. Never again would a species or its habitat the earth, be subject to total annihilation. If G'd's oath would refer only to using water as the agent to destroy earth or mankind, the whole oath would not be worth very much. This is one reason why the Talmud quotes Bileam as convincing Pharaoh that G'd's oath also included destruction of mankind or earth by fire.
אֶלָּא קָשֶׁה בְּדִבְרֵי אַבְרָהָם, הֲלֹא הַשְּׁבוּעָה הָיְתָה עַל הַכֹּל וְלֹא עַל חֵלֶק מֵהָעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ לְמַה שֶׁפֵּרַשְׁנוּ שֶׁגַּם עַל חֵלֶק הָיְתָה הַשְּׁבוּעָה, זֶה דַּוְקָא בְּמֵי הַמַּבּוּל, אֲבָל בִּשְׁאָר פֻּרְעָנִיּוֹת לֹא מָצִינוּ רֶמֶז לָהּ. וּלְפִי מַה שֶׁפֵּרַשְׁנוּ טַעַם אַבְרָהָם שֶׁאֵינוֹ מְחַלֵּק בֵּין מַיִם לְאֵשׁ, אֵינוֹ צוֹדֵק אֶלָּא בְּכִלְיוֹן הַכֹּל, אֲבָל בִּפְרָט אֶחָד יֵשׁ אֱלֹהִים שׁוֹפְטִים בָּאָרֶץ.
The exact wording of G'd's oath concerned Abraham very deeply when he prayed about the possible salvation of Sodom.
עוֹד – רוֹאֶה אֲנִי כִּי הוֹדָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְטַעֲנַת אַבְרָהָם וְלֹא עָמַד בָּהּ, שֶׁהֲרֵי הִמְטִיר אֵשׁ וְגוֹ׳ ״וַיַּהֲפֹךְ ה׳״ וְגוֹ׳ (בראשית יט:כה), וְאִם הַשְּׁבוּעָה נִתְקַיְּמָה גַּם עַל הַמִּקְצָת וַאֲפִלּוּ בָּאֵשׁ, לָמָּה עָשָׂה ה׳ בִּסְדוֹם מַה שֶׁעָשָׂה?
אָכֵן אֲמִתּוּת דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הוּא עַל זֶה הַדֶּרֶךְ, כִּי אַבְרָהָם טָעַן טַעֲנַת חָכְמָה, וְהִיא כִּי מַה טַעַם נִשְׁבַּע ה׳ מֵהָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם? מִמָּה נַפְשָׁךְ: אִם הַנִּבְרָאִים אֵינָם חַיָּבִים, פְּשִׁיטָא שֶׁלֹּא יְעַוֵּל הָאֵל מִשְׁפָּט, אֶלָּא שֶׁהֲגַם שֶׁיִּתְחַיְּבוּ לְכַלּוֹתָם כְּמוֹ שֶׁנִּתְחַיְּבוּ דּוֹר הַמַּבּוּל, אַף עַל פִּי כֵן יִכְבֹּשׁ ה׳ אֶת הַדִּין וְלֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפַּט מָוֶת. זוֹ הִיא כַּוָּנַת הַשְּׁבוּעָה. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכַּוָּנָתְךָ שֶׁלֹּא תַּעֲמִיד הַמִּשְׁפָּט עַל תִּלּוֹ, וְאִם כֵּן גַּם בְּמַה שֶׁלְּפָנֵינוּ לֹא יַעֲמִיד ה׳ הַמִּשְׁפָּט כְּפִי הַמְחַיֵּב, וַאֲבַקֵּשׁ רַחֲמִים, כְּמוֹ שֶׁבִּקֵּשׁ. וְאִם כַּוָּנָתְךָ בִּשְׁבוּעַת הַמַּבּוּל דַּוְקָא בִּפְרָט זֶה שֶׁל מַיִם אֲבָל שֶׁל אֵשׁ וְכוּ׳, וְהַעֲמָדַת קַו הַדִּין יֶשְׁנָהּ בְּלֹא מִגְרַעַת, וְאִם כֵּן כָּאן גַּם כֵּן תַּעֲמִיד הַמִּשְׁפָּט וְאֵין מָקוֹם לִתְפִלָּתִי – חָלִילָה לְךָ וְגוֹ׳ לְהַעֲרִים וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ לְמַעְלָה, כִּי הַנִּבְרָאִים שֶׁשָּׁמְעוּ הַשְּׁבוּעָה סְבָרָתָם הִיא שֶׁלֹּא תַּעֲמִיד מִשְׁפְּטֵי הַדִּין עַד סוֹף, וְזֶה עָרְמָה חָס וְשָׁלוֹם, וְחוּלִּין הוּא לוֹ לְהַעֲרִים עַל בְּרִיּוֹתָיו שֶׁהֵם יָבִינוּ דָּבָר וְהוּא יְכַוֵּן בְּאֹפֶן אַחֵר. וְתִמְצָא שֶׁסִּיֵּם הַמַּאֲמָר בְּדִבְרֵי אַבְרָהָם וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: אִם עוֹלָם אַתָּה מְבַקֵּשׁ – אֵין דִּין, וְאִם דִּין וְכוּ׳ – אֵין עוֹלָם וְכוּ׳, אִי אַתְּ לָא תְוַתֵּר צִבְחַר לֵית עָלְמָא יָכֵיל קַיָּים, עַד כָּאן. הֲרֵי שֶׁכַּוָּנַת אַבְרָהָם הִיא לְהוֹכִיחַ כִּי אֵין הֶכְרֵחַ שֶׁיַּעֲשֶׂה הַמִּשְׁפָּט בִּשְׁלֵמוּת. וְהוֹדָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַדָּבָר, וְנִכְנַס אַבְרָהָם וּבִקֵּשׁ שֶׁיַּעֲשֶׂה לְמַעַן הַצַּדִּיקִים וְלֹא יְאַבֵּד הָרְשָׁעִים שֶׁעִמָּהֶם, וְזֶה הוּא צִבְחַר מֵהַדִּין, וְנִתְרַצָּה ה׳ עַל הַדָּבָר. וּכְשֶׁלֹּא מָצָא צַד לְהַטּוֹת מִשְׁפָּט, נֶחְתַּם עֲלֵיהֶם לְאַבְּדָם. וְאֵין פְּרָט זֶה נִכְלָל בִּשְׁבוּעַת ה׳, וְהִמְטִיר עַל רְשָׁעִים אֵשׁ וְגָפְרִית. וְאֶת זֶה רָאוּ הַמִּצְרִים וְחָשְׁבוּ כִּי בָאֵשׁ ה׳ וְגוֹ׳ (ישעיה סו:טז) לְהִתְחַכֵּם שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ בְּמִשְׁפַּט הָאֵשׁ לִהְיוֹתָם פְּרָט בָּעוֹלָם.