Or HaChaim on Numbers Chapter 18
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ. פֵּרוּשׁ בֵּית אָבִיךָ נִרְאֶה בְּעֵינַי שֶׁבָּא עַל מֹשֶׁה שֶׁהוּא מֵאָבִיו, שֶׁגַּם עָלָיו בָּאָה הָאַזְהָרָה, דְּאִלּוּ עַל הַקְּהָתִים הֲלֹא כָּהֵם כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל בְּהַכְנָסַת מִשְׁכַּן ה׳. וְעוֹד מִמַּה שֶׁאָמַר בְּסָמוּךְ ״וְגַם אֶת אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי״ וְגוֹ׳ יַגִּיד שֶׁעַד עַתָּה לֹא הָיָה מְדַבֵּר בָּהֶם. אֶלָּא נִרְאֶה פֵּרוּשׁ בֵּית אָבִיךָ זֶה מֹשֶׁה, וּכְמַאן דְּאָמַר (זבחים קב.) שֶׁלֹּא פָּסְקָה כְּהוּנָּה מִמֹּשֶׁה, וַאֲפִילוּ לְמַאן דְּאָמַר שֶׁלֹּא נִתְכַּהֵן מֹשֶׁה אֶלָּא בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים סוֹבֵר אֲנִי שֶׁלֹּא נֶאֱסַר לִכָּנֵס לִמְקוֹם דְּרִיסַת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים. וְרַזַ״ל אָמְרוּ (ספרי) וְזֶה לְשׁוֹנָם: ״בֵּית אָבִיךָ״ אֵלּוּ הַלְוִיִּם, מְלַמֵּד שֶׁהַלְוִיִּם מוּזְהָרִים עַל יְדֵי הַכֹּהֲנִים, עַד כָּאן לְשׁוֹנָם. וְזֶה דֶּרֶךְ דְּרָשׁ לִדְרוֹשׁ בַּכָּתוּב הַהֲלָכוֹת שֶׁהָיוּ לָהֶם מִסִּינַי.
אתה ובניך ובית אביך, "you and your sons, and your father's family." I believe the words ובית אביך refer to Moses, who was also a descendant of Aaron's father, to warn him to observe all the strictures i.e. to prevent unauthorised people from entering the Temple (Tabernacle) precincts. If the word was meant to apply to the Kehatites, in what way were these different from all the other Israelites when it came to entering the Tabernacle? Furthermore, the next verse addresses itself specifically to the Levites which proves that the Torah did not address the Levites in the previous verse. The reason the Torah had to warn Moses was because we learned in Zevachim 102 that the priesthood was never taken away from Moses [after he had performed the sacrificial rites during the first seven days of the Tabernacle's inauguration. Ed.]. Even according to the view that Moses' appointment as a priest was limited to these seven days, I do not believe that he had been forbidden to enter the areas reserved for the priests. Our sages in the Sifri write as follows: "The words בית אביך refer to the Levites; this means that the Levites were instructed by the priests." I believe that this is an halachic exegesis, מדרש הלכה, an attempt to anchor the rules that have been handed down from Sinai in the text somehow.
אִתָּךְ וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה אָמַר אִתָּךְ אַחַר שֶׁהִזְכִּיר אַהֲרֹן בְּפֵרוּשׁ. וְאוּלַי שֶׁבָּא לוֹמַר שֶׁבְּכָל זְמַן מֻזְהָרִים יַחַד, לְבַל תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ זְמַן שֶׁחַיָּב אַהֲרֹן וְיֵשׁ זְמַן שֶׁחַיָּבִים בָּנָיו, תַּלְמוּד לוֹמַר אִתָּךְ לוֹמַר שֶׁמֻּזְהָרִים יַחַד בְּכָל הַזְּמַנִּים.
אתך, "with you." In view of the fact that the Torah already mentioned Aaron by name, why did the Torah have to write the word אתך? Perhaps the Torah wanted to indicate that Moses and Aaron had a joint responsibility in this regard at all times. We should not think that Moses and Aaron as well as his sons rotated the times of their responsibility in this regard. The word אתך defines that each party concerned bore round the clock reponsibility in ensuring that the sanctity of the Tabernacle be preserved at all times.
גַם הֵם גַּם אַתֶּם. פְּשַׁט הַכָּתוּב הוּא גַם הֵם כְּיִשְׂרָאֵל הַקְּרֵבִין, גַּם אַתֶּם בַּעֲדָם כְּמוֹ שֶׁקָּדַם לוֹמַר אַתָּה וְגוֹ׳ תִּשְׂאוּ עֲוֹן וְגוֹ׳.
גם הם גם אתם, "neither they nor you." According to the plain meaning the words גם הם mean "just as the Israelites who approach;" the words גם אתם mean "when you act on their account" just as in the previous verse the words about אתה ובניך.
וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ בַּעֲרָכִין (ערכין יא:) וְזֶה לְשׁוֹנָם: תַּנְיָא ״גַּם הֵם גַּם אַתֶּם״ – אַתֶּם בְּשֶׁלָּהֶם וְהֵם בְּשֶׁלָּכֶם בְּמִיתָה, הֵם בְּשֶׁלָּהֶם אֵינָם בְּמִיתָה אֶלָּא בְּאַזְהָרָה. אָמַר אַבַּיֵּי: מְשׁוֹרֵר שֶׁשָּׁעַר בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ בְּמִיתָה, עַד כָּאן. וְכָתַב רַשִׁ״י דְּלֵית לֵיהּ לְאַבַּיֵּי הָא מַתְנִיתָא דְּקָתָנֵי ״הֵם בְּשֶׁלָּהֶם אֵינָם בְּמִיתָה״, וְאַשְׁכַּח תַּנָּא דְּקָאֵי כְּוָתֵיהּ, עַד כָּאן.
Our sages in Erchin 11 quote the following Baraitha: גם הם גם אתם; you with what is theirs and they with what is yours in respect to the death penalty; they with what is theirs without death penalty but subject only to the penalty due for violating an ordinary negative commandment." [Priests who perform the songs allocated to the Levites are guilty of the death penalty (at the hands of heaven) just as the Levites are guilty of the death penalty if they perform the sacrificial service which is the exclusive domain of the priests. Levites who are assigned to watching the doors and sing or play musisc instead, or vice versa, are not subject to the death penalty. Ed.] Abbaye disagrees and says that even if a Levite who is assigned a certain task normally performed by the Levites performs the task allocated to another Levite instead he is also subject to death at the hands of Heaven. Rashi explains that Abbaye does not accept the wording of the Baraitha which said הם בשלהם אינה במיתה. He quoted another Tannaitic scholar who holds his view.
וְרַמְבַּ״ם זַ״ל בְּפֶרֶק ג׳ מֵהִלְכוֹת כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ כָּתַב וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: אוֹ שֶׁסִּיֵּעַ לֵוִי בִּמְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ מְלַאכְתּוֹ חַיָּב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְלֹא יָמֻתוּ״, אֲבָל כֹּהֵן שֶׁעָבַד עֲבוֹדַת לֵוִי אֵינוֹ בְּמִיתָה אֶלָּא בְּלֹא תַעֲשֶׂה, עַד כָּאן. וְקָשֶׁה לְכָל מַה שֶׁכָּתַב רַמְבַּ״ם, בֵּין מַה שֶׁכָּתַב ״אוֹ שֶׁסִּיֵּעַ בֶּן לֵוִי״ וְכוּ׳, שֶׁהֲרֵי לְכָל הַסְּבָרוֹת שֶׁהֵבִיא בַּגְּמָרָא לֹא מַשְׁמַע כֵּן. אִם כְּתַנָּא דְּבָרַיְתָא הֲרֵי קָתָנֵי בְּפֵרוּשׁ הֵם בְּשֶׁלָּהֶם אֵינָם בְּמִיתָה, אִם כְּתַנָּא שֶׁל מַעֲשֶׂה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אִם כְּמוֹ שֶׁעָלָה עַל דַּעַת הַתַּלְמוּד שֶׁאָמַר תַּנָּאֵי הִיא שֶׁרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סוֹבֵר הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁשִּׁעֵר בְּאַזְהָרָה וְלֹא גָּזְרוּ מְסַיֵּעַ וְרַבִּי יוֹחָנָן סוֹבֵר בְּמִיתָה וְגָזְרוּ מְסַיֵּעַ, אִם כֵּן בֵּין לְמַר וּבֵין לְמַר מְסַיֵּעַ אֵינוֹ אֶלָּא גְּזֵרָה מִדְּרַבָּנָן, וְלָמָּה פָּסַק רַמְבַּ״ם ״אוֹ שֶׁסִּיֵּעַ בֶּן לֵוִי וְכוּ׳ בִּמְלָאכָה וְכוּ׳ חַיָּב מִיתָה״? וְאִם לְפִי מַה שֶׁדָּחָה הַשַּׁ״ס דְּכוּלֵּהּ עָלְמָא בְּאַזְהָרָה וְכוּ׳, אִם כֵּן מְשׁוֹרֵר שֶׁשִּׁעֵר מַמָּשׁ אֵינוֹ חַיָּב וְכָל שֶׁכֵּן מְסַיֵּעַ. וְאִם דַּעַת רַמְבַּ״ם הִיא כְּאַבַּיֵי, שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר: א׳ שֶׁאַבַּיֵי לֹא אָמַר שֶׁסִּיֵּעַ אֶלָּא מְשׁוֹרֵר שֶׁשִּׁעֵר, וּמִדִּבְרֵי הַשַּׁ״ס מוּכָח שֶׁיֵּשׁ הֶפְרֵשׁ בֵּין הָעוֹשֶׂה לַמְסַיֵּעַ. ב׳ שֶׁאַבַּיֵי דּוֹרֵשׁ חִיּוּב לָזֶה מִפָּסוּק ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״ (במדבר יח:ז), וְרַמְבַּ״ם זַ״ל כָּתַב דִּכְתִיב ״וְלֹא יָמֻתוּ״ שֶׁהוּא פָּסוּק ״וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם״. בֵּין מַה שֶׁכָּתַב רַמְבַּ״ם בְּדִין כֹּהֵן שֶׁעָבַד עֲבוֹדַת לֵוִי שֶׁאֵינוֹ בְּמִיתָה קָשֶׁה, כִּי מֵהַבָּרַיְתָא שֶׁהֵבִיא בַּשַּׁ״ס (ערכין יא:) שֶׁאָמְרָה ״אַתֶּם בְּשֶׁלָּהֶם וְהֵם בְּשֶׁלָּכֶם בְּמִיתָה״, וְלֹא הֵבִיא הַתַּלְמוּד תַּנָּא שֶׁחוֹלֵק בַּדָּבָר, מַשְׁמַע שֶׁכֵּן עָלָה בְּיָדָם הַדָּבָר. וְלָמָּה יַחְלֹק הָרַמְבַּ״ם עַל הַגְּמָרָא?
Maimonides who deals with this problem in chapter 3 of his Hilchot kley Hamikdash, writes as follows: "if a Levite assisted in the performance of a task which was not assigned to him [but to another Levite, Ed.] he is guilty of death as the Torah wrote ולא ימותו, "in order that they not die (our verse)." However, if a priest performs a task which is really one to be performed by a Levite he has transgressed an ordinary negative commandment but is not guilty of the death penalty." Thus far Maimonides. There are difficulties with everything Maimonides wrote in this regard. There is not a single opinion in the Talmud which supports his view that a Levite who merely assisted another Levite in the carrying out his specific task is guilty of death. In fact, all opinions agree that the prohibition of a Levite assisting another Levite in the task allotted to the latter, is only a rabbinic injunction. How could one possibly be guilty of death for violating such an injunction? Even if we accept the Talmud's concensus that the prohibition in question, namely the switching of tasks between Levites, is Biblical but does not carry the penalty of death at the hands of heaven, it follows that if a Levite actually sings although not appointed he is not guilty of death. How could Maimonides arrive at the ruling that the second Levite who merely assisted the first, albeit unbidden, should be guilty of death? Even if we were to posit that Maimonides accepted the view of Abbaye that the Levite who sang in place of the Levite who was appointed to sing is guilty of death, we still have two problems. 1) Abbaye said nothing about a Levite who only assisted the first Levite in the former's task; the Talmud makes it clear that there is a difference between someone who carries out a task and someone who merely assists. 2) Abbaye arrives at his ruling based on the verse והזר הקרב יומת (Numbers 18, 7), that the non-priest who approaches the Sanctuary (and performs sacrificial service) will be executed, whereas Maimonides quotes our verse that ולא ימותו גם הם גם אתם, that the various categories of Israelites involved would be guilty of death. [The Talmud in Erchin 11 proves that the word זר in this instance does not mean simply a non-priest but the category of priest or Levite to whom the task in question had not been allocated. Ed.] Seeing that Maimonides derives his ruling from our verse, how can we assume that he agrees with Abbaye? Why does Maimonides disagree with the Talmud?
וְנִרְאֶה כִּי רַמְבַּ״ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה תָּלָא זַיְנֵיהּ בְּבָרַיְתָא הוּבְאָה בְּסִפְרֵי (ספרי במדבר קטז), וְזֶה לְשׁוֹנָם: וּכְבָר בִּקֵּשׁ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא לְסַיֵּעַ אֶת רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גֻּדְגְּדָא בַּהֲגָפַת דְּלָתוֹת, אָמַר לוֹ: חֲזוֹר לַאֲחוֹרֶיךָ שֶׁכְּבָר אַתָּה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשְׁךָ, שֶׁאֲנִי מִן הַשּׁוֹעֲרִים וְאַתָּה מִן הַמְּשׁוֹרְרִים, עַד כָּאן. הֲרֵי שֶׁבֶּן לֵוִי חַיָּב עַל עֲבוֹדַת בֶּן לֵוִי אַחֵר, וְאָנוּ שׁוֹמְעִין גַּם כֵּן שֶׁאֲפִלּוּ אֵינוֹ אֶלָּא מְסַיֵּעַ חַיָּב מִיתָה, וְהוּא פְּסַק רַמְבַּ״ם עַצְמוֹ.
Apparently Maimonides found support for his view in a Baraitha quoted in Sifri Zuta which writes as follows: "Rabbi Joshua ben Chananyah (a Levite) tried to assist Rabbi Yochanan ben Gudgada [a fellow Levite who also lived while the Temple was still standing. Ed.] in the matter of הגפת דלתות, "the closing of the Temple doors." He said to him: 'desist' for you have already become guilty of the death penalty for I am one of the people appointed to be the one to lock these gates whereas you are one of the people assigned to sing." We see from this incident that a Levite who assists another Levite who performs in performing his task is guilty of the death penalty even if he only wanted to assist the Levite appointed for that task. This then is what Maimonides' ruling is based on.
וַהֲגַם שֶׁמֵּהַתַּלְמוּד מַשְׁמַע בְּהֵפֶךְ, הִכְרִיעַ הָרַמְבַּ״ם כְּגִרְסַת סִפְרֵי מִשְּׁנֵי טְעָמִים: א׳, כִּי לְדִבְרֵי הַתַּלְמוּד בֵּין לְקָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ בֵּין לְמַה שֶׁדָּחָה הַתַּלְמוּד דְּכוּלֵּהּ עָלְמָא בְּאַזְהָרָה, בֵּין לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֵּין לְרַבִּי יוֹחָנָן אֵין הַמְּשׁוֹרֵר יָכוֹל לִהְיוֹת שׁוֹעֵר, וְלֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בִּמְסַיֵּעַ. אִם כֵּן מַה הוּא זֶה שֶׁאוֹמֵר רַבִּי יוֹחָנָן ״חֲזוֹר בְּךָ שֶׁאַתָּה מִן הַמְּשׁוֹרְרִים״ וְכוּ׳, הֲלֹא גַּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ יוֹדֵעַ זֶה, וְלֹא הָיָה לוֹ לוֹמַר אֶלָּא ״חֲזוֹר שֶׁאַף הַמְּסַיֵּעַ אָסוּר״ מִשּׁוּם גְּזֵרַת רַבָּנָן. וְעוֹד, כְּשֶׁנֹּאמַר שֶׁהַמְּשׁוֹרֵר אֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת שׁוֹעֵר, מַה לִי שׁוֹעֵר לְבַדּוֹ אוֹ עִם אַחֵר, הֲלֹא מְלֶאכֶת הַשּׁוֹעֲרִים כָּךְ הָיְתָה שֶׁהָיוּ מִתְקַבְּצִים בִּכְנוּפְיָא לַהֲגָפַת שְׁעָרִים וְלִפְתִיחָתָם, וְכֻלָּן נִקְרָאִים שׁוֹעֲרִים. וְלִכְשֶׁנֹּאמַר שֶׁמְּשׁוֹרֵר שֶׁשִּׁעֵר חַיָּב מִיתָה, בֵּין שִׁעֵר לְבַדּוֹ בֵּין שִׁעֵר עִם אֲחֵרִים. וְתַלְמוּד עֲרָכִין (ערכין יא.) שֶׁהֵבִין שֶׁהַמְּסַיֵּעַ מִשּׁוּם גְּזֵרָה, לְפִי גִּרְסַת הַבָּרַיְתָא שֶׁהָיְתָה לוֹ שֶׁלֹּא הֻזְכַּר בָּהּ ״שֶׁכְּבָר אַתָּה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשְׁךָ״, וְהֻקְשָׁה לוֹ לְהַתַּלְמוּד בַּמֶּה חוֹלְקִים רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי יוֹחָנָן, וְהֻכְרַח לְיַשֵּׁב מַחְלָקְתָּם בְּדֶרֶךְ זֶה, וְלוֹמַר שֶׁמִּן הַתּוֹרָה אֵין אִסּוּר אֶלָּא לְבַדּוֹ וְלֹא מְסַיֵּעַ, וַחֲכָמִים הוּא שֶׁגָּזְרוּ מְסַיֵּעַ, וּבָזֶה נֶחְלְקוּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי יוֹחָנָן. אֲבָל לְפִי גִּרְסַת סִפְרֵי אֲפִלּוּ מְסַיֵּעַ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, וְהַסְּבָרָה מְסַיַּעַת.
Although it is dear that the Talmud ruled differently, Maimonides accepted the version of Sifri Zuta as binding for 2 reasons. [The author continues to debate the merit of Maimonides' ruling in this matter for another six pages. In order to appreciate the subject it is necessary to study the matter in Erchin 11 thoroughly. The reader who is interested is referred to the original. In the end, our author demonstrates that both Maimonides, the Baraitha in Erchin and the Baraitha in Sifri Zuta are really on the same track. Ed.]
וַהֲגַם שֶׁבְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה אֵין אָנוּ הוֹלְכִים אֶלָּא אַחַר גִּרְסַת הַבָּרַיְתוֹת הַמּוּבָאִים בַּגְּמָרָא, וְאֵין אָנוּ חוֹשְׁשִׁין לְנוּסַח הַבָּרַיְתוֹת זוּלָתָם, וּמִכָּל שֶׁכֵּן לְדָבָר שֶׁבָּא מְבֹאָר בַּגְּמָרָא כְּמוֹ מַה שֶׁלְּפָנֵינוּ שֶׁאוֹמֵר הַשַּׁ״ס בְּפֵרוּשׁ מְסַיֵּעַ גְּזֵרָה, כָּאן יֵשׁ טַעַם נָכוֹן בַּדָּבָר, כִּי הֲרֵי לְפָנֶיךָ אַבַּיֵּי שֶׁאוֹמֵר בְּפֵרוּשׁ נַקְטִינָן מְשׁוֹרֵר שֶׁשִּׁעֵר בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ בְּמִיתָה, זֶה יַצְדִּיק גִּרְסַת סִפְרֵי שֶׁאָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁאַתָּה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשְׁךָ, כִּי לְפִי גִּרְסָא שֶׁהֵבִיא הַתַּלְמוּד דְּחוּיָה הִיא דַּעַת אַבַּיֵּי כְּמוֹ שֶׁדָּחָה הַתַּלְמוּד, וַהֲגַם שֶׁהַשַּׁ״ס הִקְשָׁה לְאַבַּיֵּי וְדָחָה דְּבָרָיו, לֹא הָיָה בִּפְנֵי אַבַּיֵּי לוֹמַר שֶׁאִיתּוֹתַב, וְאִלּוּ הָיָה עוֹמֵד אַבַּיֵּי וַדַּאי שֶׁהָיָה מֵבִיא מֵהַהִיא שֶׁהוּבְאָה בַּסִּפְרֵי.
וְעוֹד הִצַּצְתִּי מִבֵּין רִיסֵי עֵינָיו שֶׁל אַבַּיֵּי שֶׁעַל אוֹתָהּ שֶׁל סִפְרֵי נָטַע אֹהֶל אַפַּדְנוֹ, מִמַּה שֶׁהוֹכִיחַ חִיּוּב מִיתָה לַמְּשׁוֹרֵר שֶׁשִּׁעֵר מִפָּסוּק ״וְהַחוֹנִים״ וְגוֹ׳, שֶׁהוּא מִמַּה שֶׁהוֹכִיחוּ בַּבָּרַיְתָא שֶׁל סִפְרֵי, שֶׁאָמַר שָׁם אַחַר שֶׁהֵבִיא הַהִיא שֶׁל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה וְכוּ׳, וְזֶה לְשׁוֹנָם: רַבִּי אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״אַל תַּכְרִיתוּ״ וְגוֹ׳, מֵעֲבוֹדָה לַחֲבֶרְתָּהּ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהַחוֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן״ וְגוֹ׳, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״גַם הֵם גַּם אַתֶּם״? לְפִי שֶׁבָּא קֹרַח וְעִרְעֵר עַל אַהֲרֹן הִזְהִיר הַכָּתוּב אֶת כָּל הָעִנְיָן, עַד כָּאן. הִנֵּה דְּבַבָּרַיְתָא שֶׁל סִפְרֵי הוּבְאָה הַדְּרָשָׁה שֶׁאָמַר אַבַּיֵּי, אֶלָּא שֶׁבַּבָּרַיְתָא לֹא נִתְפָּרֵשׁ עִקַּר הַלִּמּוּד מִנַּיִן, וּבָא אַבַּיֵּי וּפֵרֵשׁ שֶׁמִּסּוֹף הַכָּתוּב הוּא דּוֹרֵשׁ, דְּגָמַר אוֹמֶר ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״ בְּמַאי מְדַבֵּר הַכָּתוּב וְכוּ׳, אֶלָּא בְּזָר דְּאוֹתָהּ עֲבוֹדָה, עַד כָּאן. וּמֵעַתָּה בְּכַיּוֹצֵא בָּזֶה מָצִינוּ לוֹמַר שֶׁהָאָמוֹרָאִים לֹא הָיוּ בְּקִיאִים בַּבָּרַיְתוֹת, וְלָזֶה הַתַּלְמוּד לֹא יָדַע גִּרְסַת הַבָּרַיְתָא כְּמוֹ שֶׁהוּבְאָה בַּסִּפְרֵי, שֶׁאִלּוּ יְדָעָהּ לֹא הָיָה דּוֹחֶה דִּבְרֵי אַבַּיֵּי, גַּם לֹא הָיָה אוֹמֵר מְסַיֵּעַ מִשּׁוּם גְּזֵרָה. וְתִמְצָא שֶׁכָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת שֶׁאֲפִלּוּ בְּמִשְׁנָיוֹת נוּכַל לוֹמַר שֶׁלֹּא הָיוּ בְּקִיאִים, וְזֶה כְּפִי הַטָּיַת הָעִיּוּן לְצַד הַהֶכְרֵחוֹת וְאַחַר מִשְׁקוֹלֶת צִדְדֵי הַהַטָּיָה וְהָעִנְיָן זֶה שֶׁאָנוּ דָּנִין עָלָיו. וְדַע כִּי בָּרַיְתוֹת הַסְּדוּרוֹת בַּמְּכִילְתָּא, סִפְרָא וְסִפְרֵי הֵם מְזֻקָּקוֹת וְאֵינָם כִּשְׁאָר הַתּוֹסֶפְתּוֹת, וְלָזֶה פְּסָקָהּ רַמְבַּ״ם.
וְנִשְׁאַר לָנוּ לְפָרֵשׁ לְפִי זֶה בַּמֶּה חוֹלְקִים רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי יוֹחָנָן, וְנִרְאֶה כִּי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הָיָה סוֹבֵר שֶׁלֹּא נֶאֱסַר אֶלָּא מֵעֲבוֹדָה קַלָּה לַעֲבוֹדָה חֲמוּרָה, כְּמוֹ שׁוֹעֵר לְשׁוֹרֵר, אֲבָל מְשׁוֹרֵר לְשׁוֹעֵר שֶׁהִיא עֲבוֹדָה שֶׁעוֹשֶׂה הַמְּשׁוֹרֵר עַצְמוֹ כְּשֶׁיִּגְדַּל וְיִתְקַלְקֵל קוֹלוֹ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב רַמְבַּ״״ם שָׁם בְּאוֹתוֹ פֶּרֶק עַצְמוֹ, סָבַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁיָּכוֹל עֲשׂוֹת. לָזֶה סָתַר רַבִּי יוֹחָנָן סְבָרָתוֹ וְאָמַר לוֹ: ״חֲזוֹר בְּךָ שֶׁאֲנִי וְכוּ׳ וְאַתָּה״ וְכוּ׳. פֵּרוּשׁ, אֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדַת חֲבֵרוֹ אֶלָּא כָּל אֶחָד לְמַה שֶׁנִּתְמַנָּה, וַאֲנִי נִתְמַנֵּיתִי לִהְיוֹת שׁוֹעֵר וְאַתָּה לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר, וְאֵין אָדָם עוֹשֶׂה דָּבָר שֶׁלֹּא נִתְמַנָּה עָלָיו. וְלָזֶה נִתְחַכֵּם רַמְבַּ״״ם זַ״״ל וּפָסַק פְּרַט דִּין זֶה שָׁם וְאָמַר וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: שֶׁלֹּא יְסַיֵּעַ הַמְּשׁוֹרֵר לַשּׁוֹעֵר וְלֹא הַשּׁוֹעֵר לַמְּשׁוֹרֵר, עַד כָּאן, לִשְׁלֹל סְבָרַת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁהָיָה סוֹבֵר כְּשֶׁבָּא לְסַיֵּעַ רַבִּי יוֹחָנָן.
שׁוּב שַׁבְתִּי לְדַקְדֵּק דִּבְרֵי רַמְבַּ״ם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה הֵפֶךְ סְבָרַת הַגְּמָרָא בְּדִין הַמְּסַיֵּעַ, כִּי שְׁנֵי מִינֵי מְסַיֵּעַ הֵם: אֶחָד מְסַיֵּעַ בַּעֲבוֹדָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁעוּר לְאוֹתָהּ עֲבוֹדָה לְבַד מִמֶּנּוּ, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ שׁוֹעֲרִים הַצְּרִיכִים לְאוֹתָהּ הַדֶּלֶת וּבָא לְסַיֵּעַ, הַזֶּה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן. וְהַשֵּׁנִי מְסַיֵּעַ לְהַשְׁלִים הַצְּרִיכִין לְאוֹתָהּ עֲבוֹדָה וְזֶה חַיָּב מִן הַתּוֹרָה. וְלָזֶה הַתַּלְמוּד מֵחֲמַת יִשּׁוּב סְבָרַת ר׳ יְהוֹשֻׁעַ, לְפִי הַגִּרְסָא שֶׁהָיְתָה לְפָנָיו, סָבַר שֶׁהָיוּ שׁוֹעֲרִים הַמַּסְפִּיקִים לְאוֹתָהּ עֲבוֹדָה, וְלָזֶה סָבַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְסַיֵּעַ שֶׁאֵין אִסּוּר בַּדָּבָר. אֲבָל לְפִי גִּרְסַת סִפְרֵי שֶׁאָמַר לוֹ ״אַתָּה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשְׁךָ״, מֻכְרָחִים אָנוּ לְפָרֵשׁ שֶׁלֹּא הָיָה שִׁעוּר מַסְפִּיק לַשּׁוֹעֲרִים לְהָגִיף הַדְּלָתוֹת. וְלָזֶה דִּקְדֵּק רַמְבַּ״ם בִּדְבָרָיו וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: הַלְוִיִּם וְכוּ׳ מֻזְהָרִים שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אֶחָד מְלֶאכֶת חֲבֵרוֹ, שֶׁלֹּא יְסַיֵּעַ הַמְּשׁוֹרֵר וְכוּ׳, עַד כָּאן. הִנֵּה מִמַּה שֶׁדִּקְדֵּק לוֹמַר ״מְלֶאכֶת חֲבֵרוֹ״ וְלֹא אָמַר ״בִּמְלֶאכֶת חֲבֵרוֹ״ יַגִּיד שֶׁמְּסַיֵּעַ זֶה נִכְנָס בְּחֵלֶק מֵהָעֲבוֹדָה הַמְּיֻחֶדֶת לַחֲבֵרוֹ, וְגָמַר אוֹמֶר ״שֶׁלֹּא יְסַיֵּעַ״, פֵּרוּשׁ, וְגֶדֶר זֶה הוּא שֶׁאֲנִי אוֹסֵר לְךָ בּוֹ הַסִּיּוּעַ, וְלָזֶה לֹא אָמַר ״וְשֶׁלֹּא יְסַיֵּעַ״, וְהָבֵן.
נִמְצֵינוּ אוֹמְרִים כִּי הַמְּסַיֵּעַ בַּעֲבוֹדָה שֶׁאֵין בָּהּ צָרְכֵי עֲבוֹדָתָהּ חַיָּב מִיתָה, כְּדַעַת רַמְבַּ״ם וְכִבְרַיְתָא דְּסִפְרֵי, וְאֵין סְתִירָה מֵהַשַּׁ״ס לָזֶה. אֶלָּא שֶׁנִּשְׁאַר לָדַעַת טַעְמוֹ שֶׁל רַמְבַּ״ם ז״ל לָמָּה לֹא הוֹכִיחַ חִיּוּב מִיתָה לְלֵוִי מְשׁוֹרֵר שֶׁשִּׁעֵר מִפָּסוּק ״וְהַחוֹנִים וְגוֹ׳ וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בַּבָּרַיְתָא שֶׁל סִפְרֵי וּכְדִבְרֵי אַבַּיֵי כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְמַעְלָה, וְהָלַךְ לַחְזֹר אַחַר פָּסוּק אַחֵר שֶׁנִּרְאֶה מִדְּבָרָיו שֶׁהוּא פָּסוּק ״אַל תַּכְרִיתוּ מִשְׁפְּחוֹת הַקְּהָתִי״ שֶׁבְּסוֹף פָּרָשַׁת בַּמִּדְבָּר. כִּי שָׁם נֶאֶמְרוּ שְׁנֵי מַאֲמָרִים שֶׁהֵבִיא הָרַמְבַּ״ם בִּפְרָט דִּין זֶה: הָאֶחָד ״אִישׁ אִישׁ עַל עֲבוֹדָתוֹ״ וְגוֹ׳, וְשֵׁנִי ״וְלֹא יָמוּתוּ״. וַהֲגַם שֶׁכָּתַב ״וְעַל מַשָּׂאוֹ״ וּבְפָסוּק ״אַל תַּכְרִיתוּ״ נֶאֱמַר ״וְאֶל מַשָּׂאוֹ״, בְּוַדַּאי שֶׁטָּעוּת סוֹפֵר הוּא, כִּי לָמָּה יַנִּיחַ מַה שֶׁנֶּאֱמַר בַּפָּסוּק שֶׁבּוֹ אָמַר ״וְלֹא יָמוּתוּ״ וְיֵלֵךְ לְחַפֵּשׂ אַחַר פָּסוּק שֶׁבְּפָרָשַׁת נָשֹׂא, כִּי שָׁם נֶאֱמַר ״וְעַל מַשָּׂאוֹ״ וְשָׁם לֹא נֶאֱמַר ״וְיָמוּתוּ״. אֶלָּא וַדַּאי צָרִיךְ לְהַגִּיהַּ בְּהָרַמְבַּ״ם ״וְאֶל מַשָּׂאוֹ״. וִיהִי מָה, קָשֶׁה לָמָּה נָטָה מִדִּבְרֵי תַּנָּאִים וַאֲמוֹרָאִים.
וְנִרְאֶה כִּי הָרַמְבָּ״ם לָקַח דְּרָשַׁת תַּנָּא שֶׁדָּרַשׁ מִפָּסוּק ״גַּם הֵם גַּם אַתֶּם״ עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: גַּם הֵם – לְוִיִּם עַל עֲבוֹדַת הַכֹּהֲנִים, גַּם אַתֶּם – כֹּהֲנִים עַל עֲבוֹדַת לְוִיִּם. וּמֵרִבּוּי תֵּבַת ״גַּם״ שֶׁלֹּא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא ״הֵם וְאַתֶּם״, מִזֶּה דּוֹרֵשׁ חִיּוּב לְלֵוִי הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ. וּמַה שֶׁכָּתַב רַמְבָּ״ם ״אוֹ שֶׁסִּיַּע לֵוִי וְכוּ׳ חַיָּבִין מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא יָמֻתוּ״, הוּא מַה שֶׁנֶּאֱמַר בְּפָסוּק ״וְלֹא יָמֻתוּ גַּם הֵם גַּם אַתֶּם״. וּדְרָשָׁה זוֹ מוֹדֶה גַּם כֵּן רַבִּי, הֲגַם שֶׁאָמַר ״אֵינוֹ צָרִיךְ״, הֲרֵי גָּמַר אֹמֶר ״מַה תַּלְמוּד לוֹמַר גַּם הֵם וְגוֹ׳, לְפִי שֶׁעִרְעֵר וְכוּ׳ חָזַר הַכָּתוּב וְהִזְהִיר״ וְכוּ׳, הֲרֵי שֶׁהִצְדִּיק דְּרָשַׁת תַּנָּא קַמָּא. וַהֲגַם שֶׁאַבַּיֵּי דָּרַשׁ מִפָּסוּק ״וְהַזָּר הַקָּרֵב״ שֶׁהִיא דְּרָשַׁת רַבִּי, כֵּיוָן שֶׁנִּתְגַּלָּה לָנוּ שֶׁאֵין רַבִּי מַכְחִישׁ בִּדְרָשַׁת ״וְלֹא יָמֻתוּ״ כַּנִּזְכָּר, בָּחַר הָרַמְבָּ״ם בִּרְאָיַת ״וְלֹא יָמֻתוּ״ שֶׁהִיא יוֹתֵר מְפֹרֶשֶׁת מִדְּרָשַׁת ״וְהַזָּר״ וְגוֹ׳ שֶׁדְּרָשָׁתָהּ בְּ״אִם אֵינוֹ עִנְיָן״, שֶׁהַכָּתוּב בְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נֶאֱמַר, דִּכְתִיב ״וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה מֹשֶׁה״ וְגוֹ׳, וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין שֶׁאֵינָהּ דְּרָשָׁה מְפֹרֶשֶׁת, לָזֶה בָּחַר רַמְבָּ״ם לְהָבִיא בְּסִפְרוֹ מִפָּסוּק ״וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם״ וְגוֹ׳:
וּמַה שֶׁהֵבִיא רְאָיָה לְאַזְהָרַת מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה מִפָּסוּק ״אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ״, מִפְּנֵי שֶׁזּוּלַת זֶה מִנַּיִן לָנוּ אַזְהָרַת מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה שֶׁיָּבֹא עָלֶיהָ הָעֹנֶשׁ? וּמִנַּיִן יַעֲלֶה מֵחוּשׁ הָאִסּוּר בְּדָבָר זֶה לְפָרֵשׁ מַאֲמַר ״וְלֹא יָמוּתוּ״ עַל אִם מְשׁוֹרֵר שֶׁשִּׁעֵר? לָזֶה הֵבִיא פָּסוּק ״אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ״. וְאֶפְשָׁר כִּי רַבֵּינוּ (הרמב״ם) מְפָרֵשׁ דִּבְרֵי רַבִּי שֶׁכָּתַבְתִּי לְמַעְלָה, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: אֵינוֹ צָרִיךְ, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״אַל תַּכְרִיתוּ״ וְגוֹ׳, שֶׁחוֹזֵר עַל עִנְיַן הַקְרָבַת ר׳ יְהוֹשֻׁעַ לְסַיְּעוֹ בַּהֲגָפַת שְׁעָרִים, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר ״אַל תַּכְרִיתוּ״ וְגוֹ׳ וְשָׁם נֶאֱמַר ״אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ״ וְגוֹ׳. וּמַה שֶׁאָמַר לְבַסּוֹף ״מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה מִנַּיִן״ אֵינוֹ חוֹזֵר עַל הָאַזְהָרָה אֶלָּא עַל הַחִיּוּב – מִנַּיִן שֶׁחַיָּב מִיתָה, וּכְפִי זֶה דִּבְרֵי הָרַמְבַּ״ם הֵם דִּבְרֵי רַבִּי, וְהוּא ז״ל מֵבִיא בְּסִפְרוֹ הַדְּרָשָׁה הַיּוֹתֵר מְבֹאֶרֶת:
וּלְדֶרֶךְ זֶה גַּם כֵּן צָרִיךְ לְהַגִּיהַּ בְּדִבְרֵי הָרַמְבַּ״ם ״וְאֶל מַשָּׂאוֹ״. וּמַה שֶׁפָּסַק רַמְבַּ״ם שֶׁכֹּהֵן שֶׁעָבַד עֲבוֹדַת לֵוִי אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה, נִרְאֶה כִּי דָּן לְפִי מַה שֶׁקָּדַם לָנוּ שֶׁצָּרִיךְ הַכָּתוּב לִכְתֹּב הָעֹנֶשׁ וְהָאַזְהָרָה, וְכָאן בְּפָסוּק זֶה לֹא נֶאֶמְרָה אַזְהָרָה וּמִיתָה אֶלָּא לִבְנֵי לֵוִי, שֶׁכֵּן כָּתוּב ״לֹא יִקְרְבוּ וְלֹא יָמוּתוּ״. וַהֲגַם שֶׁגָּמַר אוֹמֶר ״גַם הֵם גַּם אַתֶּם״ וְהוֹסִיף הַכֹּהֲנִים בְּהָאָמוּר, אֵין הֶכְרֵחַ שֶׁחוֹזֵר הַכָּתוּב לִשְׁנַיִם לְאַזְהָרָה וְחִיּוּב מִיתָה, וְאֵין לָנוּ לוֹמַר אֶלָּא עַל הָאַזְהָרָה בָּא, כֵּיוָן שֶׁלֹּא נֶאֶמְרָה אַזְהָרָה לַכֹּהֲנִים עַל עֲבוֹדַת הַלְוִיִּם אֶלָּא כָּאן. וְאֵין זֶה הֶקֵּשׁ לוֹמַר ״אֵין הֶקֵּשׁ לַחֲצָאִין״, וְיָכוֹל לְהִתְפָּרֵשׁ עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: ״גַם הֵם״ – עַל מַה שֶׁהֻזְכַּר בְּסָמוּךְ, ״גַּם אַתֶּם״ – יֵשׁ לָכֶם אַזְהָרָה עַל הַדָּבָר. וְעוֹד, מִמַּה שֶׁאָמַר רַבִּי ״אֵינוֹ צָרִיךְ״, וְלֹא נֶאֱמַר ״גַּם הֵם גַּם אַתֶּם״ אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁעִרְעֵר קֹרַח – מִזֶּה אַתָּה לָמֵד שֶׁאֵין כָּאן מִיתָה לְכֹהֵן הָעוֹבֵד עֲבוֹדַת לֵוִי, שֶׁאִם לֹא כֵן הֲרֵי צָרִיךְ וְצָרִיךְ, כִּי מִקְרָאֵי שֶׁהֵבִיא רַבִּי לֹא הֵבִיא בָּהֶם חִיּוּב מִיתָה לְכֹהֵן בַּעֲבוֹדַת לְוִיִּם אֶלָּא אַזְהָרָה, כַּמּוּבָן שָׁם מֵהַבָּרַיְתָא. אֶלָּא וַדַּאי שֶׁלֹּא בָּא מַאֲמַר ״גַּם אַתֶּם״ אֶלָּא לְאַזְהָרָה, וְלָזֶה גַּם כֵּן לֹא אָמַר תַּנָּא דְּסִפְרֵי אֶלָּא ״כֹּהֲנִים עַל עֲבוֹדַת לְוִיִּם מִנַּיִן״, וְלֹא אָמַר ״כֹּהֲנִים עֲנוּשִׁים וּמֻזְהָרִים עַל עֲבוֹדַת לְוִיִּם מִנַּיִן״ כְּמוֹ שֶׁהִתְחִיל לוֹמַר בַּלְוִיִּם:
וּמַה שֶׁאָמְרוּ בַּבָּרַיְתָא שֶׁהוּבְאָה בַּעֲרָכִין ״אַתֶּם בְּשֶׁלָּהֶם וְהֵם בְּשֶׁלָּכֶם בְּמִיתָה״, וְלֹא הֵבִיא הַשַּׁ״ס בָּרַיְתָא הַמְּנַגֶּדֶת לָהּ, שֶׁזֶּה יַגִּיד שֶׁבָּרַיְתָא זוֹ הָיְתָה מֻסְכֶּמֶת לְבַעֲלֵי הַגְּמָרָא, אוֹמֵר אֲנִי כִּי כְּשֶׁנַּעֲמֹד עַל עֹמֶק הַסּוּגְיָא מִמֶּנָּה נַכְרִיחַ לָלֶכֶת בְּדַרְכּוֹ שֶׁל רַמְבַּ״ם, וְהוּא כִּי שָׁם מְסַיֵּם בְּאוֹתָהּ בָּרַיְתָא וְזֶה לְשׁוֹנָם: הֵם בְּשֶׁלָּהֶם אֵינָם בְּמִיתָה אֶלָּא בְּאַזְהָרָה, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ״י: הֵם בְּשֶׁלָּהֶם – לֵוִי מְשׁוֹרֵר שֶׁהֵגִיף דְּלָתוֹת, עַד כָּאן. וְקָשֶׁה לִי לְמָה שֶׁמַּקְשֶׁה הַשַּׁ״ס בְּסָמוּךְ לְדִבְרֵי אַבַּיֵי שֶׁאָמַר מְשׁוֹרֵר שֶׁשִּׁעֵר בְּמִיתָה, וְזֶה לְשׁוֹנָם: מֵיתִיבֵי, מְשׁוֹרֵר שֶׁשִּׁעֵר וְשׁוֹעֵר שֶׁשָּׁרַר אֵינָם בְּמִיתָה אֶלָּא בְּאַזְהָרָה, וְכוּ׳ עַד כָּאן. קָשֶׁה לָמָּה מְחַזֵּר הַתַּלְמוּד לִבְרַיְתָא אַחֶרֶת לְהַקְשׁוֹת לְדִבְרֵי אַבַּיֵי וְלֹא הִקְשָׁה מִבְּרַיְתָא שֶׁלְּפָנָיו מַמָּשׁ שֶׁאָמְרָה ״הֵם בְּשֶׁלָּהֶם אֵינָם בְּמִיתָה״. וְעוֹד קָשֶׁה פְּרָט זֶה שֶׁל לֵוִי מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה הֵיכָן הֻזְכַּר שֶׁיֹּאמַר עָלָיו אֵינוֹ בְּמִיתָה אֶלָּא בְּאַזְהָרָה, הֲלֹא תַּנָּא לֹא בָּא אֶלָּא לְפָרֵשׁ מַאֲמַר ״גַּם הֵם גַּם אַתֶּם״, וּמִמַּה נַפְשָׁךְ אִם סוֹבֵר הַתַּנָּא לִדְרֹשׁ מִפָּסוּק זֶה גַּם לֵוִי מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה, שֶׁגַּם זֶה נִכְלָל בְּמַאֲמַר ״גַּם הֵם גַּם אַתֶּם״, אִם כֵּן הַמִּשְׁפָּט שֶׁנַּעֲשֶׂה בְּכֹהֵן שֶׁעָבַד עֲבוֹדַת לֵוִי נַעֲשֶׂה בְּלֵוִי שֶׁעָבַד עֲבוֹדַת לֵוִי אַחֵר כֵּיוָן שֶׁשְּׁנֵיהֶם כְּלָלָם הַבּוֹרֵא בְּמַאֲמָר זֶה.
וְאִם תֹּאמַר שֶׁאֵין לְהַכְרִיחַ מִפָּסוּק זֶה אֶלָּא אַזְהָרָה, כְּמוֹ כֵן גַּם כֵּן אֵין לְחַיֵּב הַכֹּהֵן בַּעֲבוֹדָה שֶׁל לֵוִי, אֶלָּא מֻכְרָח אַתָּה לוֹמַר שֶׁאֵין תַּנָּא דּוֹרֵשׁ אִסּוּר לֵוִי בַּעֲבוֹדַת חֲבֵרוֹ מִפָּסוּק ״גַם הֵם גַּם אַתֶּם״. אִם כֵּן תַּנָּא אֵהֵיכָא קָאֵי שֶׁאוֹמֵר הֵם בְּשֶׁלָּהֶם, אֶלָּא וַדַּאי שֶׁזֶּה יַכְרִיחַ לוֹמַר כִּי תֵּבַת ״הֵם״ טָעוּת הוּא וְגָרְסִינַן בִּמְקוֹמָהּ ״אַתֶּם״, וְזֶה פֵּרוּשׁוֹ: הֵם בְּשֶׁלָּכֶם בְּמִיתָה וְאַתֶּם בְּשֶׁלָּהֶם אֵינָם בְּמִיתָה אֶלָּא בְּאַזְהָרָה. גַּם חָסֵר מֵהַבָּרַיְתָא ״הֵם בְּשֶׁלָּכֶם״, כִּי לֶהֱיוֹת שֶׁהַמַּדְפִּיס רָאָה שְׁתֵּי תֵּבוֹת כְּפוּלוֹת ״הֵם בְּשֶׁלָּכֶם״ וְ״הֵם בְּשֶׁלָּכֶם״ סָבַר שֶׁהוּא כֶּפֶל, לָזֶה הִשְׁמִיט אַחַת מֵהֶם. וְזֶה הוּא נוּסַח הַבָּרַיְתָא עַל נָכוֹן: ״גַם הֵם גַּם אַתֶּם״ – אַתֶּם בְּשֶׁלָּהֶם וְהֵם בְּשֶׁלָּכֶם, הֵם בְּשֶׁלָּכֶם בְּמִיתָה, אַתֶּם בְּשֶׁלָּהֶם אֵינָם בְּמִיתָה אֶלָּא בְּאַזְהָרָה. וְלָזֶה לֹא מָצָא הַתַּלְמוּד לְהַקְשׁוֹת לְאַבַּיֵּי מִבָּרַיְתָא זוֹ שֶׁאֵין בָּהּ זִכְרוֹן שְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת לְוִיִּם, וְהִקְשָׁה מִבָּרַיְתָא אַחֶרֶת. גַּם בָּזֶה יִהְיֶה סֵיפָא דְּבָרַיְתָא בִּדְרָשַׁת הַכָּתוּב ״גַם הֵם גַּם אַתֶּם״ שֶׁהֵבִיא הַתַּנָּא, וְאָמַר כִּי הַלְוִיִּם בְּשֶׁל כֹּהֲנִים בְּמִיתָה, אֲבָל כֹּהֲנִים בְּשֶׁל לְוִיִּם אֵינָם אֶלָּא בְּאַזְהָרָה, וְהַטַּעַם כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּפֵרוּשׁ דִּבְרֵי רַמְבַּ״ם. וּמֵעַתָּה עָלָה פְּסַק רַמְבַּ״ם וְסִפְרֵי וּבָרַיְתָא דַּעֲרָכִין בְּקָנֶה אֶחָד.
וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי וְגוֹ׳. טַעַם אָמְרוֹ וַאֲנִי, נִתְכַּוֵּן לוֹמַר כִּי בְּעַד מַה שֶׁהִטַּלְתִּי עֲלֵיכֶם לָשֵׂאת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְגוֹ׳, גַּם אֲנִי כְּבָר הִקְדַּמְתִּי לָתֵת לָכֶם בְּעַד זֶה מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתַי לְכָל קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
ואני הנני נתתי לד את משמרת תרומותי, "And I, behold I have placed you in charge of My heave-offerings." The reason for the word ואני, which appears superfluous, is that G'd adds another duty to the duty of the priests to guard the sanctity of the Sanctuary on pain of death; G'd states that He had already given the priests an advance payment so to speak, namely the task to preserve the sanctity of the heave-offerings (which are theirs) and the sanctity of everything holy the Israelites designate as such.
בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְגוֹ׳. בְּסִפְרֵי אָמְרוּ שֶׁאָסַר עָלָיו חֵלֶק הָאָרֶץ וְחֵלֶק הַבִּזָּה, וְלָזֶה כָּפַל לוֹמַר לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא וְגוֹ׳, וְכַוָּנַת הַכָּתוּב הִיא שֶׁהֲגַם שֶׁיִּרְצוּ יִשְׂרָאֵל לַחְלֹק לוֹ חֵלֶק עִמָּהֶם לֹא יֹאמַר שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן ה׳ אֶלָּא לִפְטוֹר יִשְׂרָאֵל מֵחֵלֶק אַהֲרֹן אֲבָל אִם יִרְצוּ הֲרֵי אֵלּוּ מְשֻׁבָּחִים, עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שביעית י,ט) הַמַּחְזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ, לָזֶה אָמַר לֹא תִנְחָל, וְשׁוֹמֵעַ אֲנִי דַּוְקָא נַחֲלַת הָאָרֶץ הוּא שֶׁיֶּשְׁנָהּ בְּלָאו אֲבָל חֵלֶק הַבִּזָּה אֵינוֹ בְּאִסּוּר, תַּלְמוּד לוֹמַר וְחֵלֶק וְגוֹ׳. וְדִקְדֵּק לוֹמַר בְּתוֹכָם עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (משלי א:יד) ״גּוֹרָלְךָ תַּפִּיל בְּתוֹכֵנוּ״, פֵּרוּשׁ, לִטּוֹל חֵלֶק כְּאֶחָד מֵהֶם הוּא שֶׁאָסַר עָלָיו, אֲבָל אִם רָצוּ לִשְׁלוֹחַ לוֹ דּוֹרוֹנוֹת הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל מֵהֶם.
בארצם לא תנחל, "you will not have an in heritance in their land, etc." According to Sifri this verse forbids the priests not only a share in the land but also a share in the spoils of war. This is based on the respective meaning of נחלה and חלק both of which appear twice in our verse. The Torah tells us that though the other tribes might be willing to share the loot with the priests and they might interpret the verse as only excusing them from sharing but not forbidding same, this is not so. The legislation is not comparable to the Shemittah legislation where we are told in Shevi-it 10,9 that the rabbis were delighted if a debtor volunteered to repay a debt which the creditor could no longer insist on collecting legally. To make the point quite clear the Torah wrote לא תנחל, you must not inherit. Had the Torah written nothing else I would have thought that only inheritance of land is actually forbidden but that accepting a share of the spoils of war is permissible. This is why the Torah had to add the word וחלק, "as well as any part." The reason the Torah added the word בתוכם may be understood when we look at Proverbs 1,14: גורלך תפיל בתוכנו, i.e. "accept part of our lot together with us." The prohibition applies only when the priests receive their share as part and parcel of the division between the tribes. If anyone wishes to give them some of the spoils in the form of a gift this is permissible.
אֲנִי חֶלְקְךָ וְגוֹ׳ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אָמְרוֹ אֲנִי, פֵּרוּשׁ מַה שֶׁהוּא מְיֻחָד לִי אֲנִי יִהְיֶה חֶלְקְךָ, וְחָזַר וּפֵרֵשׁ מַה הוּא הַדָּבָר, וְאָמַר בְּתוֹךְ וְגוֹ׳, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹשִׂים יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֵלֶק עִמָּהֶם וְנוֹטְלוֹ הַכֹּהֵן, בִּתְבוּאוֹת הָאָרֶץ, בְּפֵרוֹת הָאִילָן, בַּלֶּחֶם, בַּבָּשָׂר, בַּיַּיִן, בַּשֶּׁמֶן, וּשְׁאָר הַכ״ד מַתָּנוֹת.
אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל, "I am your share and your inheritance amongst the children of Israel." G'd first says "I," meaning that which is unique to Him will be the share of the priests. He then added: "amongst the children of Israel," i.e. that there would not be anything the Israelites did in which G'd did not have a share; the priest would receive this share of the harvests of the land, the trees, the bread, the meat, the wine, the oil, and the remainder of the 24 categories of gifts the Israelite is to donate to the priest on G'd's behalf.
כִּי אֶת מַעְשַׂר וְגוֹ׳ עַל כֵּן וְגוֹ׳. וּלְמַעְלָה הוּא אוֹמֵר וְלִבְנֵי לֵוִי נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ חֵלֶף עֲבוֹדָתָם, נִרְאֶה כִּי מַתְּנַת מַעֲשֵׂר זֶה שֶׁנָּתַן ה׳ לַלְוִיִּם יֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי דְּבָרִים: הָאֶחָד חֵלֶק הַנּוֹגֵעַ לָהֶם בָּאָרֶץ, וְהַשֵּׁנִי שֶׁאֵינָם טוֹרְחִים בָּאָרֶץ לַעֲשׂוֹת שֶׁבַע מְלָאכוֹת הַצְּרִיכוֹת עַד שֶׁיִּהְיוּ חִטִּים מְמוֹרָחִים. לָזֶה אָמַר הַכָּתוּב שְׁנֵי דְּבָרִים: חֵלֶף חֶלְקָם בָּאָרֶץ וְחֵלֶף עֲבוֹדָתָם, יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים וְעוֹשִׂים מְלַאכְתָּם כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מוּפְנִים לַעֲבוֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. וְהִנֵּה בַּלְוִיִּם לֹא אָמַר ״אֲנִי חֶלְקְךָ״ וְגוֹ׳, שֶׁאֵין הַלְוִיִּם זוֹכִים בְּחֵלֶק ה׳, וְלָזֶה גַּם הֵם נוֹתְנִים חֵלֶק ה׳ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְהֵם וּמַעַשְׂרָם אֵינוֹ אֶלָּא כִּשְׂכִירוּת הֶדְיוֹטוֹת לְשָׁרֵת הַקָּדוֹשׁ שֶׁהוּא הַכֹּהֵן וְאֹהֶל מוֹעֵד.
כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו, for the tithes of the children of Israel which they set aside, etc. Earlier the Torah had said: "for I have given all the tithes to the Levites, etc. (18,21)." How do we reconcile this repetition of the same legislation? It appears that there are two aspects to the tithes which G'd assigned to the Levites. One reason they receive the tithes is in compensation for the Levites not having received a share of the land. The second reason is to save them having to till the land, i.e. the seven stages of work until the farmer's wheat is finally ready to be milled, etc. This is the reason the Torah gives a different reason in verse 21 i.e. that it is given to them in exchange for the service they have to perform in the Tent of Testimony.
כִּי שָׂכָר וְגוֹ׳ חֵלֶף וְגוֹ׳. חָזַר לוֹמַר הַדְּבָרִים עַצְמָן שֶׁאָמַר לְמַעְלָה, לְפִי שֶׁאָמַר וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא חֻלִּין גְּמוּרִים, לָזֶה נָתַן הַטַּעַם כִּי אֵין בְּמַעֲשֵׂר זֶה שׁוּם קְדֻשָּׁה כַּתְּרוּמָה אוֹ כַּדּוֹמֶה לָהּ, אֶלָּא מָמוֹן חוֹל שֶׁאָמַר ה׳ לְיִשְׂרָאֵל לִפְרֹעַ לָכֶם שְׂכַר עֲבוֹדַתְכֶם, וּמֵעַתָּה מַה קְדֻשָּׁה יֵשׁ בּוֹ.
כי שכר הוא לכם, חלף עבודתכם, "for it is a reward for you, in exchange for your service, etc." This is basically a repetition of what the Torah has already said about the tithes in verse 21. The Torah now added that these tithes do not possess a special sanctity as they may be eaten anywhere, as opposed to תרומה or similar gifts allocated to the priests. If someone sells the tithe, the money received is treated as totally secular. This is the message of the Torah writing that the tithes are given to the Levites as a reward for their service in the Temple, i.e. as some kind of wages.
וְרַזַ״ל (ספרי במדבר קכב.) אָמְרוּ שֶׁבָּא הַכָּתוּב לוֹמַר שֶׁאִם עָבַד יִטּוֹל, וְאִם לֹא עָבַד לֹא יִטּוֹל. מִכָּאן אָמְרוּ בֶּן לֵוִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו כָּל הָעֲבוֹדוֹת חוּץ מֵאֶחָד אֵין לוֹ חֵלֶק בַּלְּוִיָּה, וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים.
Our sages in the Sifri derive from that wording that only the Levites who have performed service in the Temple are entitled to such tithes. This leads the halachic authorities to arrive at the conclusion that any Levite who declared his preparedness to carry out all the duties a Levite has to perform bar one, is not considered as a true Levite. Both interpretations are fully legitimate.
חסלת פרשת קרח