אל משה ואל אהרן, וצ"ב למה אמר לשניהם יחד וערש"י, ובס' אמ"ב כ' ע"פ מד' החדש כו' שא"ל לעבר שנה, ובסנהד' י"ח: אין יושבין לא מלך ולא כ"ג בעיבור שנה משום חיילותי' שנותן להם על שנה ומרויח חדש אחד, וכ"ג משום צינה ורוצה של"י מעוברת שלא יהי' יה"כ קור, אבל שניהם ביחד הסברא שיושבין איתם, שכ"ג לא ירצה לעבר ומלך ירצה, ומתוך כך יבואו אל האמת, ומשה הי"ל דין מלך ואהרן כ"ג וז"פ "החדש הזה" אם תרצו לעבר אותו "לכם" לשניהם יחד דוקא, וברש"י כאן עמ"ש בפ' וארא (ט' כ"ט):

החדש ע' ברכות י': ר"ה כ'., כ"ב., וכ"ה: מגילה ה'. סנהד' מ"ב: ומנחות כ"ט., וס' יראים סי' ק"ג ובספורנו, ורמב"ן כ' אין שם פרטי לחדשים רק ראשון ושני כדי שיהי' זכרון ליצ"מ וימי השבת מונין כך יום ראשון בשבת וכו' ובר' בחיי, ובח"ס כ' שזה תוכחת מוסר שצריכים לכתוב במכתבים יום ראשון בשבת לחדש ראשון כו' להעיד על בריאת שמים וארץ ויצ"מ ולא במספרם של אוה"ע, וע' שער ב"ר, ובס' נטריקן להפמ"ג קו י"ב, ועתו"ס ר"ה ז'. ד"ה מדברי, ובהגהות רצ"ח דסמכו חז"ל לקרא דירמיה (ט"ז י"ד, וכ"ג ז') ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה מאמ"צ כי אם חי ה' אשר העלה מארץ צפון, ועשו זכר ליציאת בבל עי"ז. וברמב"ן כ' ג"כ דמצוה מה"ת למנות חדשים מניסן אע"פ שתחלת השנה אצלינו מתשרי, וכמ"ש בשמות (כ"ג ט"ז, ול"ד כ"ב), מ"מ נמנה ניסן ראשון כדי שעי"ז נזכר נס הגדול ממצרים, וכדי להזכיר גאולה השני' בימי עזרא דשמות החדשים עלו מבבל ומקודם ל"ה שמות רק ראשון ושני, ובעין יעקב פ"ק דמגילה בפי' הכותב, אסור לכתוב שם החדש העמים בציפערין בשטרות ומכתבים למשל ג' חדש מאי ועוברים בעשה החדש הזה לכם ראשון הוא לחדשי השנה וכו', ובס' משנה שכיר סי' י"ח הביא שאסור לקצר שם חדש עמים ולכתוב ציפער: ודודי הגאבד"ק לאסק ז"ל הי' מצדד להיתר דעולם נהגו כעקרים מאמר ג' פט"ז, ובעשה שאינה מפורשת מוטב שיהי' שוגגין, גם מסברא רק העשה בכותב בלשה"ק ולצורך כמו בגיטין וכתובות ושט"ח, אבל שכותב בלשון העמים וצורך הכתב לדין בערכאות אין קפידא כ"כ, ועשו"ת מהר"ם שיק סי' קע"א, וקובץ בית מאיר תרצ"א סי' ט' בזה, וע"ע בתשב"ץ ח"ב קל"ד, חת"ס חו"מ סי' א' ד"ה נחזיר, ומנ"ח מצוה שי"א אות ג'. - ומענין לוחות ע"ע בחת"ס ח"ו ל"ה: ובשער אפרים שער י' סעי' ל"ז כ' שנכון לידע אימת המולד שעיקר של שם החודש על חדושה של לבנה שהוא המולד וכן אומרים יחדשהו, "שבהגהות שערי רחמים סקמ"ז בזה, ויש שנוהגין להכריז, ובס' אוהב ישראל פ' בא כ' שאין נכון להכריז בפרהסיא זמן המולד ורמז אין אסתר מגדת מולדתה, וע"ע בגשמי ברכה רות (א' ב') טעם להודיע זמן המולד כדי לחשוב ז' ימים ולברך ברכת לבנה כמ"ש באו"ח תכ"ו ס"ד, ובספר שארית יעקב פ' ואתחנן כ' דאי' במד' דמצוה לחשב המולד והואיל דמזכירין ר"ח מזכירין המולד ע"ש, וי"ל ע"פ ירו' פ"א ה"ב מכתובות, ופ"ו הי"ג מנדרים, ומובא במג"א נ"ה סק"י, וש"ך יו"ד קפ"ט סקי"ג ע"פ לאל גומר עלי (תהלים נ"ז ג) דבת ג' שנים ויום א' שנבעלה ונתעברה השנה בתוליה חוזרין וכן אי' בנדה ל"ח. שיפורא גרם, ומשו"ה תיקנו לידע המולד דיש נפק"מ לענין בתוליה חוזרין, וא"ש בר"פ מטות כ' אל ראשי המטות, וק' למה דוקא בפ' זו באמר לראשי המטות, ורק דכאן נשנו הפרת האב רק בנעוריה ולא בבוגרות וזה תלי' בראשי המטות, וז"ש בהגדה תשעה ירחי לידה, וקשה דמה נשתנו בזה ישראל מאוה"ע ולהירו' א"ש דאם עיברו השנה עדיין לא הי' ט' ירחי לידה, וזה דוקא בישראל, וע"ע בירחון אור תורה תרצ"ג סוס"י י"א, ומקור ברוך ח"ג דף תשי"א:

ברש"י ה' לא דבר עם משה רק ביום וסמוך לשקה"ח, וצ"ע מתנחומא דהראה לו הירח בלילה ואמר לו בלילה, וע"ע בתו"כ צו, וע"ס טל תורה ברכות ד"ד, ובס' אהל שלמה דע"א, וירחון אהל תורה סי' מ"ב בזה, וע"ע שו"ת גור אריה יהודה או"ח קמ"ד שהביא ראי' מרש"י כאן שיכולין לקדש הלבנה משחשיכה אף שעדיין לא לילה בשעת הדחק, וע"ע בחדושי מהרא"ך או"ח ל"ז, בפרד"י בראשית די"א:, ח"ס שבת קמ"ז. והביאותיו בפ' וישב רצ"ט:, כת"א, כל"ח, אזור אליהו כאן, וקו"ד חוב' ו' סי' כ"ה: ובס' הדוה"ע מביא באר הגולה תכ"ו על הדין הרואה לבנה בחדושה מברך אשר במאמרו ברא שחקים מסנהדרין מ"ב. ושם לא נמצא זה הלשון ורק בירו' ברכות פ"ט ה"ב, ועי' נדה ל"ח. פרש"י שופר שתקעו בקה"ח, ולא נמצא שקה"ח יהי' טעון שופר, וע"ש בערוך לנר שהקשה כן, וכ' שכוונתו על התקיעה שתקעו בעת הקרבת מוסף ר"ח דבזה עשו סימן שקדשו ב"ד החדש בזמנו כסוכה נ"ד. ע"ש, והנה בכל דבר חדש שיצא מב"ד הי' תוקעים לפרסם, וכמ"ש בנדה מ. ונ"ו: נפק שיפורא דידי' ושרי, ועי' מס' סופרים פי"ט ה"ט שאחר קה"ח בירכו על היין ואח"כ עוד ברכה אחרת, וע"ש בנח"י ובכסא רחמים לאזולאי:

ואם ימעט בתיב"ע ממנין עשרא, לא נמצא דחבורה ש"פ הי' דוקא עשרה, ונהי דאין שוחטין פסח על היחיד, אבל בב' סגי, ובס' אה"י כ' דסתם חבורה בימיהם הי' של עשרה, וכדאי' בקידושין פ. והוציאה עשרה במטה א' להורות שהוא בחזקת מתה, גם שם דמחברי בי עשרה וגנבו כשורא, פי' להונות בנ"א שהם חבורה של מצוה נתחברו לעשרה והיו חברי גנבים, גם בספ"ד דברכות בחבר עיר פרש"י בעשרה, וכן ביבמות קט"ז: והלכו עשרה בנ"א לקצור חטין, ובדקכ"ב. קולר של בנ"א פרש"י חבורה, ועל כי סתם חבורה י' שפט מזה בשו"ת משאת בנימין סי' מ"ד, די"ל לרש"י דמנין לחודא הוי סימן מובהק, וע' אה"ע י"ז סי"ז ובח"מ וטו"ז, וערש"י פסחים ס"ד: ד"ה אי, ג' כתות של י' י', ובגמ' טיילי י' ונפקי י', וע' מהרש"א ד"ה קהל שכל כת משמע י' ולענין קדוש, השם בעי י', ועי' ברא"ם בפסוק ו' ד"ה מכאן דכל כת מהן אין פחות מי', שכ"מ שנ' עדה אין פחות מי', ואי' בפסחים שם אין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מי', ובד' צ"א. י' וא"י לאכלו כו', ועי' תי"ט פסחים פ"ט מ"ה בשם ירו' שגם בפסח מצרים נתחברו בכתות, וע"ש בנו"כ על ירושלמי פסחים דס"ב, ובר"מ פ"א ה"ט מק"פ, ובס' יכהן פאר שם דאף בדיעבד פסול פחות מעשרה דשינה הכתוב לעכב ע"ש:

רש"י אך אם באו, ערא"ם ונח"י, ובספר שיח יצחק יומא דמ"ט: אריכות, ומ"ש ושכנו עי' מכילתא וחו"מ קע"ה ס"נ ברמ"א ותו"ת:

שה עי' גשמי ברכה רות (ב' כ"א) שכתב דהוא משמע אף לנקבה וכן נער, ועי' כתו' מ"ד: ובמגלת ספר העיר מרמב"ן ויקרא (ב' י"א) וכן בשמות, אשר שם המין יכיל זכר ונקבה, וכשבא בכתוב יבא בתור זכר לבד כגון אדם עוף סוס, ויש להעיר מראב"ע תהלים (ק"ב ח'), וכן בירמיה (נ' מ"ז) שה פזורה וכאן שה תמים:

למשמרת ערש"י ואוה"ח פי' שצריך שמירה כדין קדשים כיון שקרא עליו שם פסח, וצ"ע הא לשאר קדשים א"צ ביקור רק פסח ותמיד, ועמ"ש בזה בכל"ח ראה אות ג', ובתיב"ע קטיר ונטיר עד ארביסר עשו"ת מור ואהלות דף ה':

ושחטו רש"י כל הקהל ועשפ"ח ומהרש"א קדושין מ"ב., ואור חדש וס' מר שמואל שם אריכות:

תיב"ע ויכסין יתי' כהלכתא, וצ"ב שהל' שחיטה עדיין לא נמסרה להם ומה כהלכה, ואף שהיו שומרים הל' שחיטה מקודם כמ"ש רש"י חולין צ"א. פרע להם ביה"ש שלא יאמרו בשר נחירה אוכל דאע"פ שלא הי' תורה מקובלין הי' מאבותיהם, אך בתד"ה כמ"ד כ' להראות להם הנחירה שאינו אוכל אמה"ח וקרא בית השחיטה שנחירתן שחיטתן, ועל הנחירה עצמה לא נצטוו ב"נ דאינה נחשבת בין ז' מצות בסנהדרין נ"ו., אך נהגו בנחירה שלא לאכול אמה"ח, ומ"ש תוס' שנצטוו על הנחירה רק מצד אמה"ח, אולי צ"ל שנצטוה פי' אותו שהוא על ביתו של יוסף נצטווה מאתו להראות להם הנחירה שמקיים מצוות ב"נ בנחירה, ופי' זה משמע מחי' הרשב"א שם ומס' מים חיים להפר"ח, וגם י"ל שהכוונה כהלכות הפסח שנשחט בג' כתות ואינו נשחט על היחיד כפסחים ס"ב. וצ"א. ומכילתא בא פ"ה סי' ה', וכמ"ש תי"ט פסחים פ"ט מ"ה בשם ירו' דגם בפסח מצרים נהגו דברים אלו:

בין הערבים. ערמב"ן שקה"ח אינו אלא עד פלג המנחה שעה ורביע, ובשאג"א סי' י"ז עמד ע"ד דשקה"ח הוי שעה ומחצה קודם הלילה או שעה וחומש כפי הפלוג' פ' מי שהי', ודעתו דדוקא שחיטת הפסח אינו כשר לרמב"ן אלא עד שקה"ח אבל הזריקה כשר עד צה"כ, ועתו"ס זבחים נ"ו. ד"ה מנין, ובש"א שם אריכות, דלר"מ עכ"פ מפלג מנחה הוי ספק דאו' ולמה כ' עד סוף היום, ועמנ"ח מצוה ה' אות ג' מזה, וקו"ת חוב' א' סי' ה' בהגהות, ברש"י וא"ע ורמב"ן, ומ"ש רמב"ן בסופו מנחה מל' מנוחת השמש והשקט אורו הגדול עי' בזה בתי"ט פ"ד מ"א מברכות, ובהגרי"ב פסחים ק"ז. מאבודרהם, וביומא כ"ח: בשם הערוך:

ברש"י ראה שאין בידם מצוה נתן דם פסח ומילה, וקשה למה דוקא ב' מצות אלו ועי' במשכיל לדוד, ובלב אריה חולין קמ"א. כ' ע"פ בכור שור ב"ב ט': אף דש"מ בהאי עלמא ליכא, אבל אי פירש מעבירה דנותנין לו כעושה מצוה יש שכר בעוה"ז, דבמ"ע אם אינו מקיים אין עונשין בעה"ז, משו"ה גם שכר אין נותנין בעוה"ז בקיומה, אבל ל"ת דעונשין בביטולה גם שכר נותנין בפרוש ממנו (ולפ"ז י"ל המכילתא ורש"י משכו מע"ז וקחו לכם היינו כיון דעבדו ע"ז עד עתה ועכשיו יפרשו ממנה נמצא מגיע להם שכר בעה"ז ובשביל זה נגאלין) ולכך רצה ה' לזכותם במצות שיהי' שכר בעוה"ז, ובפסח ומילה יש עונש כרת בביטולם, ויש שכר ג"כ בקיומם, וע' בהגדה מעשה נסים ד"ה ברוך המקום, ריח דודאים דכ"ג: קו"ד חו"ד סי' ה' דרוש נפלא בזה, ובארץ חמדה, וע"ל (י"ב כ"ט) ובגשמי ברכה שה"ש (ה' ב') בהא דנזיר מ"ח: וש"ד, הרי שהי' הולך לשחוט פסחו ולמול בנו כו' למה תפס ב' מצות אלו, ולהנ"ל א"ש אפי' ב' מצות אלו שנדבקו עוד במצרים, והם בכרת נדחו מפני מת מצוה:

המזוזות עי' בכל"י ואלשך דירמזו למשה ואהרן, ומשקוף לעמוד ה', והקדים מזוזות דכיבד לצדיקים, ומשה הענו הקדים משקוף, ובד"ח הביא ג"כ רש"י מ"א (י"ג ד') בירבעם דהקריב לע"ז ולא יבשה ידו ובהרימו נגד איש אלקים תיכף יבשה ידו, וע' בנין אריאל, ואשכול ענבים שפי' בפ"ו ויעשו בנ"י כאשר צוה ה' דידעו ברוה"ק שאמר ה' בהיפך מתחלה מזוזות ועשו כדבר ה':

ומצות על מרורים יאכלוהו, בפסחים קט"ו. הלל הי' כורכן בב"א פסח מצה ומרור לקיים מ"ש על מו"מ יאכלוהו, והק' למה הביא פסוק בפ"ש (בהעלותך ט' יא) ולא פסוק דכאן ובהגהות רש"ש כ' דלא מוכח אלא על פסח ומרור ביחד אבל מצה לא שמעי' מינה, ומפ"ש משמע על שלשתן וגלי לן בפ"ש וה"ה לראשון ע' בדצ"ו. ובתוס', וטעם שינוי לשונות נ"ל דבפ"ר אף מי שאינו עשה פסח חייב במצה כמו בזה"ז לרבא, וערל וטמא ושהי' בד"ר לכ"ע, להכי כ' כאן ואכלו את הבשר וגו' ומצות, ופי' דיאכלו הבשר וגם יאכלו מצות דואכלו שב על תרוויי' (ובזה א"ש קו' שאג"א על הרא"ש דהא בעי קרא דבערב תאכלו מצות על כזית ע"ש דזה כבר שמעי' מן ויאכלו דקאי נמי עלי') אבל מרור אינה חובה רק לפסח, וכמו בזה"ז דרק דרבנן, ומ"ש אבל אוכל במצה ומרור נ"ל דתיבת ומרור שיגרא דלישנא הוא כמ"ש גרושה וחלוצה עתי"ט פ"ט מ"ג דיבמות, לכן כ' על מרורים יאכלוהו פי' לפסח אבל מרור בפ"ע אין בו חובה כלל, אולם בפ"ש דגם מצה בפ"ע אינה מצוה כלל רק שחיוב מצה ומרור באים בגלל פסח, לכן כ' שם עמו"מ יאכלוהו וכ"מ מל' רמב"ן כאן: ובמכילתא פ"ו סי' ל"ט כ' מנין שאם אין להם פסח יוצאים יי"ח במצה ומרור כו' על מו"מ יאכלוהו, וגם כאן ק' של"ה פסוק דפ' בא, וכה"ק בתוה"מ למלב"ם, וי"ל דבפ"ר הי' הרבה טמאים ולא נפטרן ממו"מ, אבל בפ"ש אכלו פסח מו"מ, וכשמדייק במכילתא שיוצא בחד בלא השני מייחסו לפ"ר, והלל שיליף שמצוה לכרכם מביא סעד מפ"ש, וראיתי בשו"ת עצי לבנון ט"ז שהאריך בזה, ובס' הדוה"ע כ' כי בפ' בא יל"פ ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות, ואח"כ על מרורים יאכלוהו, כלו' שיחזרו ויאכלו הפסח עם מרורים, ומהצורך לאכול ב"פ, פ"א עם מצה ופ"א עם מרור. אבל בפ"ש כ' מפורש על מו"מ יאכלוהו והוא כדרך שפי' רש"ש, וע"ע פסחים ק"כ. ומ"ש מרור דכ' על מו"מ יאכלוהו כו' וק' ג"כ למה הביא קרא דפ"ש, ע"ס צבי לצדיק פ' בא, וכן ק' בקידושין לו: מושב כו', כן במד"ר איכה (ג' ה') השביעני מרורים זה יום א' של פסח דכ' על מו"מ יאכלוהו ותמוה דזה הפסוק בפ"ש, ובמדרש ציין בא י"ב וצע"ג, וע"ע בח"י תע"ה סקי"ג בדבר השמטת הרמב"ם את הפסח מכריכה והי' גורס הי' כורך מצה ומרור ביחד ולא פסח מו"מ ע"ש. ובשו"ת שער אפרים נ"ד בזה, ובהגדה מגדל עדר בשם כנפי יונה המליץ בעד הר"מ דמצד שאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זתים לכן ההכרח להסתפק רק בב' זתים מו"מ ע"ש, אך ק' דמי הגיד להר"מ איזה מהזתים לקרב לכריכה ואיזה לרחק מצד שלא יכילנו בית הבליעה, וגם כבר כ' המרדכי דרק כשאוכל שלם אבל במרוסק מחזיק טפי מב' זתים וע"ש בבגדי ישע על המרדכי, וגם רק מצוה מן המובחר לבלוע יחד זית מצה ומרור כמ"ש בט"ז תע"ה סקי"א, ומן הדין א"צ דדרך אדם לאכול בלעיסה ובאכילת ג' זתים אין הפסק, וגם לר"מ חצי המשך שיעור שהיית פרס ג' בצים (עמג"א ר"ס תפ"ו, ותשו' בנין ציון החדשות ל') ובכל מקום נחשב אכילה בכא"פ לבת אחת. ומהגה"ק מאוסטראווצא ז"ל שמעתי מה שנוהגין לומר בשה"ג הגדה עד ר"ג אומר, דבירו' הובא בתוס' ר"פ ע"פ ד"ה לא, האוכל מצה בע"פ כבועל ארוסתו בבית חמיו ומצה עשירה מותר, וא"כ מהצורך למנוע לומר הגדה בע"פ שחל בשבת כמו דאינו רשאי לאכול מצה, ומיושב דהא ר"ג אומר כל שלא אמר ג' דברים הללו לא יי"ח והוי כמצה עשירה שמותרת בע"פ:

נא רש"י בל' ערבי וצ"ע דבפסחים מ"א. שרש"י שהוא לשון הקדש ועא"ע, וירו' פסחים פ"ז ה"ב.

ובשל הכוזרי מביא שאלות האפקורסים איך דרשו בחולין קט"ו. מן ובשל מבושל שנ' בק"פ יש לך בישול אחר שהוא כזה, בשר בחלב, ואמר הגה"ק מאסטראווצי ז"ל המילוים מן מבושל עם הכולל עולים תקס"ב כמנין זהו בשר בחלב, צא וחשוב:

במים ערש"י ורא"ם ומהרש"א פסחים מ"א. - ושם בישל בחמי טברי' חייב, וזקיני ז"ל בחידושי הרד"ד פסחים דע"ו ע"ג הק' דאיך משכחת לה, דפסח אינו נאכל רק בירושלים, ובד"ח: מפני מה אין חמי טברי' בירו' כו'. ואם הביאוהו לטברי' נפסל ביוצא, ואם הביאו ח"ט לירו' נצטנן, וגם הוי כלי שני, ורק משכחת בשעת היתר הבמות, וכ"כ במראה הכהן בש"ס ווילנא, אך ק' הלא מה דהוי הוי, ולעתיד במות לא יותרו כזבחים קי"ג: וכן הר"מ בפ"ח ה"י מק"פ כ' זה ואין דרכו להביא מדיני במות, ורק י"ל דרש"י כ' מעינות החמין וכוונתו אם נמצאו מעינות רותחין בירושלים, וראי' מסנהד' ק"ח. בחמי טברי' ופרש"י שמעינות של דור המבול הי' רותחין, וק' דר' יוחנן בעצמו ס"ל בזבחים קי"ג. דלא ירד מבול לא"י וטברי' בא"י, וע"כ הכוונה לכל מעיני חמין, ועי"ל דמשכחת ע"י שיעלה צינור שיהי' מוליך מטבריה, ועי' בזה בתו"ת ושו"ת שם אריה יו"ד סי' ל"ב, ובאגלי טל מלאכת אופה בזה:

ראשו על כרעיו, רש"י צולהו כולו כאחד, והק' רא"ם למה הכריע כריה"ג והלכה כר"ע ועשפ"ח, ובצל"ח פסחים ע"ד. תי' דר"ע דאמר כעין בישול הוא, לא משום איסור בישול הפסח קאמר דבצלי קדר פליגו, ולרש"י מ"א. לרבנן שרי צלי קדר וא"כ יהי' ר"ע לא לרבנן, אע"כ דכוונת ר"ע כעין בישול כמו תוך הקדרה ואין הדם נפלט, וריה"ג מתיר כמו מולייתא, וא"כ הפלוגתא משום דם, ומה"ת דם שבישלו מותר, אלא דז"א דרש"י בחולין ק"ט. וש"ד כ' דם שבישלו אסור מה"ת, אך רש"י כאן פי' זה בפסח מצרים, ואז עדיין לא נצטוו על דם ושפיר הי' יכול ליתן הבני מעים לתוכו אף לר"ע: ובשו"ת שם אריה בהוספות סי' ד' הק' על הצל"ח דחוץ מאיסור דם, הלא דם מז' משקין והוי כבישול בשאר משקין, ותי' להנ"ל דעיקר טעם דר"ע שנתבשל בדמו א"כ בבני מעים אין איסור, אך זה בקבה כרס ודקין בחולין קי"ג. דאין מחזיקין בהם דם. אבל שאר ב"מ לב כבד וריאה מחזיקין דם, וכ' הראשונים בחולין דף נ' דבלשון תנאים הכל בכלל ב"מ אבל בלשון אמוראים אין ב"מ רק כרס ודקין. ועט"ז וש"ך ע"ה, א"כ א"ש דבמשנה דאי' נותן ב"מ לתוכו היינו כל ב"מ כלשון תנאים וע"ז פליג ר"ע דהוי כבישול והיינו אותן ב"מ שיש בהם דם, אבל בחומש כ' רש"י ב"מ היינו כרס ודקין וקבה שאין מחזיקין בהם דם, דבלשון אמוראים אין בכלל ב"מ רק אלו, וה"ה בל' הפוסקים ורש"י, וא"כ שרי אף לר"ע, ועפ"ד הצל"ח י"ל ק' הרא"ם דבפסחים מ"ד. סובר ר"ע טכ"ע דאו' ואוסר שפיר משוס דם, ורש"י לשיטתי' דטכ"ע דרבנן פי' בחומש דאין איסור משום דם רק מדרבנן ולאיסור דרבנן אין לחוש בפסח כמ"ש תוס' למ"ד כבדא עלוי בשרא עש"ה. ובאו"ח הביא נח"י דדברי הרא"ם תמוהים דמדכ' רש"י ונותן ב"מ לתוכו והשמיט כרעים מכלל דס"ל לרש"י דבב"מ ר"ע נמי מודה דנותן לתוכו ולא פליג ר"ע רק בכרעים. ועשפ"ח, והאו"ח תמה עליו דמרש"י ר"פ כ"צ נלמד דס"ל דנותן ב"מ חוצה לה, וכ"כ בביצה כ"ב: ד"ה מקולס: ובס' ארבעה טורי אבן כ' דפלוג' ריה"ג ור"ע תלי' בפלוג' דתנאי סוטה ל"ז., והוא פלוג' ר"י ור"ל לעיל בשוחט על חמץ אי בעינן על ממש או סמוך, וריה"ג ס"ל דעל כרעו על ממש וע"כ לא חששה התורה לבישול, ור"ע ס"ל על בסמוך ותלינן חוצה לה ופוסק רש"י כריה"ג ול"ק הא הלכה כר"ע מחבירו כיון דבפלוג' זו פליגו הרבה תנאים, ובכל"ח ויקרא בקו"א על בא דקכ"ט האריך בזה אי ק"פ יהי' אסור במליחה דקיי"ל מליחה כרותח דצלי והוי צלי מחמת ד"א: ובר"מ פ"ח ה"א מק"פ כ' מגופו של כבש, ובצפנת פענח פ"ג סו"ה י"ג מערכין, הוציא מזה דבבני מעים אין מצות אכילת ק"פ דקיי"ל אוכליהן לאו בר אינש, ועפ"ז חידש דאין בהם איסור מבחוץ לחבורה ומבע"י, וע"ש בכל"ח בזה, ובהסכמה לס' בכורי שלמה מהגר"י מהרמילוב ז"ל, ובירחון אהל מועד ח"ב:

עד בקר רש"י מעלות השחר, ע' הפלאה בפתיחה אות ד' שפי' בישעי' (נ' ד') ה' נתן לי לשון למודים וגו' בבקר בבקר דכל אדם יש לו חלק בתשבע"פ והוא מתנה מה' כמ"ש ובתורתו יהגה, וכ' ב"פ בבקר כמ"ש רש"י כאן עמוד השחר שהי' התחלה ממשה שיקימו בעה"ש לעבוד ה' עש"ה, ובזרע ברוך ברכות ט', והגהות מלא הרועים בש"ס ווילנא ברכות כ"ז. שהק' מרש"י כאן על גמ' שם דבקר יתירא הוא להקדים מהנץ החמה וצ"ע, וע' ישועות מלכו ולקמן (י"ב כ"ט):

ברש"י עד בקר שני תשרפנו. ובמכילתא ר' ישמעאל א' א"צ הה"א כל מלאכה לא יעשה ושריפה מעין מלאכה ומה ת"ל עד בקר אם חל ט"ז בשבת שנשרף בי"ז, ותמו' כמשה"ק ר' יונתן שם הרי שבת חמור מיו"ט, וק"ו אם ליו"ט א"צ קרא כ"ש לשבת ועזי"ר שם, ותו"מ וח"ס שבת י"ח: כ' עפמ"ש תוס' יומא מ"ו. סד"ה אבל, דבשעה שניתן שבת לדחות בקרבנות והיינו זמן הקטרת תמידין ומוספין קיל לן שבת באותו שעה אפי' להקטרת אברי חול כיון דבלא"ה ניתן שבת לדחות באותו שעה, והי' מקום לטעות דמותר נמי אז לשרוף נותר של ק"פ, וערש"י פסחים פ"ג: ד"ה ולא דמדמה נותר של פסח לעולת חול בשבת, וקמ"ל בקר שני לשריפתו דוקא במזבח עצמו ניתן לדחות ולא בחולין, ודודי הג' מלאסק ז"ל בעהמח"ס חדו"י תי' דמה שאסור ביו"ט דל"ה שום צורך דאפשר למחר כמ"ש תוס' יבמות ו'. ורא"ש ביצה י"ב, וא' ממעשה נסים בביהמ"ק שלא הסריח בשר קדש, וכ' במדר"ש פ"ה מ"ד הנאכלין לב' ימים ולילה לא הסריח, ונותר ופגול דפקע שם קדש מהם כהמהרש"א קידושין נ"ו: וכשישהה מלשרוף ב' ימים יסרח ויהי' שלא כד"א והוי כחצי שיעור דפרח המצוה ממנו ושריפת קדשים רק בכזית, וא"כ כששבת ויו"ט סמוכים הו"א דלישתרי ביו"ט משום עדל"ת או מתוך וא"א להמתין ב' ימים קמ"ל דצריך להמתין והוי רבותא, וע"ע בשו"ת חיי אריה כ"א, ובירחון אהל תורה שנה ב' סי' קפ"א תי' ע"ד פלפול, וירחון עטרת חכמים סי' א' מהג' מהרש"ם ז"ל: ובתיב"ע באורתא דשיתסר בנורא תיקדון שהוא ליל כניסת ט"ז מוצי"ט, וק' דהא הי' בט"ז בבקר כמ"ש רש"י ומכילתא וגמ' בקר שני (וע' פסחים פ"ג: תמורה ד': ורש"י שבת קל"ג. ד"ה שאין), ובפסחים ג'. וזבחים נ"ו: שאין שורפין קדשים בלילה, ובמרכבת המשנה למכילתא שם תי' ע"פ ירו' פ"ז דפסחים דמילה שלא בזמנו נימל אף בלילה והכא עבר זמנו נשרף אף בלילה, והא דאש"ק בלילה נלמד משלמים דכ' ביום השלישי באש ישרף והוי בזמנו, משא"כ פסח דזמנו הי' ביום ט"ו ונדחה מחמת יו"ט יכול יהי' שריפתו ג"כ בלילה, ומה שלמדוהו מן עד בקר מצינו בזבחים פ"ו: ששם בקר יחול גם על לילה ע"ש, ובאמת אשתמיטתי' לי' שהם דברי ראב"ש ור"י ביבמות ע"ב: (וע"ש בתד"ה שלא ושבת כ"ד: ד"ה בקר, ופסחים פ"ג. ד"ה ליתן שלא ראו ברייתא דמכילתא) ואולי הביא אלו דברי' מירו' להורות שר' ישמעאל במכילתא שאמר אור י"ז אם חל ט"ז בשבת (אצלינו הוא סתם משנה בפסחים פ"ג.) אזיל לשיטתי' בירו' שם, ע' בזה בס' אהבת יהונתן, וא"ש בזה קו' הפנ"י קידושין ל"ד. תד"ה מעקה דהוא הוי מ"ע שהז"ג ונשים פטורות, דהא מיירי שלא בזמנו ואז הוי מ"ע שלא הז"ג וכתוס' שם כ"ט. ד"ה אותו דמילה שלב"ז הוי שלא הז"ג וע"ש בהמקנה ולהנ"ל לק"מ:

נעליכם. ע' בני יששכר ניסן מאמר ב' אות ג'. חדושי מהרא"ך ח"ב בחי' ב"מ מ"ה: בריח דודאים בפתיחה אות י"ב, ובל"ע דרוש כ"ט, וע' תוס' חדשים ריש פסחים בשם קד"ל למה קוראים חג הפסח ובכל התורה כ' חג המצות, ע"פ רש"י בהעלותך, ויעשו הפסח למה לא פתח בזו, שהוא גנותן שכל מ' שנה לא הקריבו רק פסח זה, וה' אוהב ישראל לא רצה לספר בגנותן, אבל אחר מ' שנה הקריבו פסחים נקרא חג הפסח ע"ש הנס שפסח כו', וגם י"ל שהפסח יציג גודל רוחם שמשכו מע"ז ובמסירות נפש לקחו השה ושחטו לעין מצרים, והמצה להיפך תזכרנו שפלות שהתרשלו ואף ששמעו ממשה שהגיע עת לצאת לא האמינו ולא עשו שום הכנה כי גם צידה לא עשו להם, ושמואל דרש על לחם עוני לחם שעונים עלי' דברים הרבה, כלו' יש לדרוש גם לגנאי שאם ל"ה המצרים גורשים אותם ל"ה יוצאים מרצונם הטוב, וזה רמזה תוה"ק את חג המצות תשמור ועשית פסח לה', ר"ל אף שעלינו לשמור חג המצות אבל ועשית כלו' בעתיד תעשה הפסח לא תמתין עד שיגרשו אותך מהגלות רק במסירות הנפש תעשה הכנה לגאולה מקודם, ויש יהודים בבחי' "לחם עוני" ע"י דחיפה מבחוץ כי נתגרשו ממקומם ונעשו יהודים ע"י "הסרת טבעת" של איזה המן, ואין הם במדרגה אחת עם יהודי שעושה כחקת הפסח במסירות הנפש, והחילוק ביניהם שהשני נושא דגל הדת ביד רמה והראשון גנוחי גנח ואומר אינם נותנים לי להיות גוי, ובעבור זה נקרא חג הפסח שעם העברי שואף לחירות במסירות הנפש, ויתורץ הא דנזיר כ"ג. עה"פ כי ישרים דרכו ה' כו' משל לב' בנ"א שצלו פסחיהן א' לשם מצוה וא' לשם אכילה גסה וכו', וק' מדוע דרש כן רק על פסח ולא על מצה, אבל הדין כפאו ואכל מצה יצא בר"ה כ"ט. דמצות אצ"כ, משא"כ פסח דעיקר הי' מסירת הנפש על הפסח, והאוכל אכילה גסה ואין בזכרונו שאיפת החירות אשר כל ישראל משתוקקים ראוי לומר עליו ופושעים יכשלו בם: ובמקור ברוך ח"ג דף תש"ג. כ' על הא דבקצת הגדות נדפס במוצ"ש לומר מן הפסחים ומן הזבחים ופי' המפו' דבחל ע"פ בחול הי' שלמים קודם ופסח נאכל על השובע, וכשחל בשבת הי' השלמים ביום א' נמצא דפסח הי' מקודם, אבל ק' א', הא ונאכל הוא תפלה על להבא והי' נכון לומר בשנה הקודמ' כשיהי' השנה הב' ויהי' ע"פ בשבת נזכה להיות בא"י ובנין ביהמ"ק ולאכול מפסחים וזבחים, וכמ"ש יגיענו למועדים ולרגלים אחרים כו', ב', בש"ע לא נרמז דבמו"ש יאמר מקודם מן הפסחים ורק במשניות פ"י מ"ו אי' מן הזבחים ומן הפסחים, ובמשנה בגמ' קט"ז: אי' מן הפסחים ומן הזבחים ורשם שם בגליון, במשנה שבמשניות אי' מן הזבחים ומן הפסחים, והמעתיק הראשון במשנה שבמשניות רשם לו בגליון ר"ת כזה במ"ש מן הפסחים ומן הזבחים, וכוונתו כי במשנה שבגמרא הנוסחא שבגמרא הנוסחא מן הפ' ומן הז', ומעתיק אחר שהעתיק הגדה חשב כי ר"ת במ"ש הוא במוצאי שבת, ולהלכה כרי"ף ור"מ ורא"ש שיאמר מן הז' ומן הפ' דקיי"ל משום לא פליג וזה דבר חדש:

מאדם ערש"י בשלח (י"ד ד') ובמשכיל לדוד:

אעשה שפטים ובפכ"ג ולא יתן המשחית ובירו' פ"ב ה"א מסנהד' לא שלח שליח ומלאך אלא הוא בעצמו וכל דרגון דילי' וע' ביפ"מ, וע"ש בבעה"ת שהק' על הסתירה, וגם בהגדה כ' ועברתי באמ"צ אני ולא המלאך וי"ל דה"פ אני בכבודי וגם המלאך ולא המלאך לבדו כי לא יתכן שיהי' ה' בלא מלאך עכ"ל, ובמעשה נסים כ' דשם שליח שייך רק אם המשלח נסתלק ממנו והשליח אי בעי עביד, אבל אם אחד עושה ע"י אמצעי ואוחז ביד אמצעי ומכה בו ל"ש לומר שהוא שליחו רק כמו מקל ולזה בשאר עונשים שהי' נותן רשות למשחית שייך ל' שליחות, אבל כאן לא נתן ה' רשות למשחית, וה' הי' אוחז בו כל העת אף שהמשחית הי' אמצעי בהכאה ל"ש שליח רק כלי ע"ש, ועפ"ז יש להבין בב"מ ד"י: חצר דבע"כ מותיב בי' חייב שולחו דהוי רק ככלי ולא שליחות ובדבר עבירה מחייב שולחו, וע' בהדוה"ע ובס' יריעות שלמה ממהרש"ק ז"ל ד' רמ"ד - ותורה והמצוה משפטים (כ"ג כ') - והביא עוד בשם מעשה ה' (מעשה מצרים פי"ז) ואבודרהם שהמשחית כינוי להשי"ת והיינו שהמשחית ה' לא יתן לבוא אל בתיהם, ודבר זה מבהיל שתורה תכנה לה' בשם משחית, וכ' שהמשחית אינו נשוא המאמר כלו' שלא יתן את המשחית לבוא, רק הוא נושא המאמר והפי' ע"ד ירו' פ"ג ה"ו משבת שהשטן מקטרג בשעת הסכנה (וערש"י ב"ב כ"א. שהביא זה ול"ה מקורו) וכיון דהי' לפחד אז שהשטן יקטרג, והבטיח ה' שלא לבד שלא יקטרג רק שהשטן הוא המשחית יעמוד עליהם לשומרם ולא יתן לבא אל בתיהם לנגוף, ע"ד מלאך רע בע"כ יענה אמן (שבת קי"ט:). ובאמת באבודרהם כ' הפשט ולא יתן ההשחתה לבא אל בתיהם לנגוף עמ"ש בזה בס' אמרי כהן, וע"ע בנח"י שכ' אף מה"מ השולט כל השנה ל"ה שולט אז של"י המצרים שגם בישראל שולט המגפה, כ"כ בשפ"ח אות מ', ובמטעמי יצחק כ' שדם שהי' על המשקוף הי' מחיצה למלאך והבכורות שהטמינו בבית ישראל הי' מוכרח ה' בעצמו להרוג אותם. וזקיני ז"ל בריח דודאים כ' עפמ"ש בברכות ס"ב: עה"פ (ישעי' מ"ג ד') ואתן אדם תחתיך. א"ת אדם אלא אדום כי המשחיתים אורבים לישראל וכדי לפייסם מקבלים רשות להשחית באומה אחרת (עשמו"ר פכ"א ז'), ובלילה זו של"ה רשאים לשלוט כי הגזירה הי' ועברתי אני ולא מלאך. ול"ה להם פיוס, והי' יכולים ח"ו לשלוט בישראל, לזה בא מצות הפסח שלא יתן המשחית עש"ה ובמהרש"א סנהד' צ"ד. בזה. ובפענח רזא כ' דבכורים מתו ע"י ה' אבל גדול שבבית נמסר למלאך, עוד כ' דרק ה' המית, ולא יתן המשחית קאי על מלאכי חבלה שהי' חובשים ומכים בלבד ועל ישראל גם על הכאה ל"ה להם שליטה, וכ"כ בבנ"א, וכפלים לתושיה כ' דהמשחית רק נגף אותם ואח"כ ה' המיתם, וביד"מ על מד"ר פי"ז כ' דה' הכה הבכורים הגדולים אבל בבורים במעי אמן שלא חטאו המלאך נגף בהם, וכ"כ בתולדות י"י ובית יעקב. ומצאתי עוד בשו"ת חת"ס יו"ד שמ"ו אות י"ב דחלילה לייחס מיתת הפגרים האלו להשי"ת אך בחצות הכה ה' בעצמו והתיש בה מזל טלה בכור המזלות והותשו כל הבכורות ונחלשו ועי"ז הי' כח להמשחית להמיתם בשחרית, ולעולם הי' ע"י משחית ע"ש. ובברכת השיר כ' הא דכ' ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, ובמסעי (ל"ג ד') ובאלהיהם עשה ה' שפטים, לפמ"ש ביתרו (י"ח י"א) עתה ידעתי, ואינו מובן מה נתחדש לו אמונה עתה, ואם בשביל מדה כנגד מדה אין זה מופת יותר משאר מופתים, וי"ל דלרש"י פי' בשלח (י"ד ב') לפני בעל צפון הוא נשאר מכל אלהי מצרים כדי שיאמר קשה יראתן, ויתרו שלא הניח ע"ז שלא עבדו, כשראה שבכל אלהי מצרים עשה שפטים ובעל צפון נשאר הי' נבוך אולי יש בו ממש. ובאמת רק להטעותן הי' להמשיכן אל הים, ועי"כ ימדוד להם כמדתם, ועתה כשכבר באו לים גם בעל צפון הי' בכלל אלהי מצרים דלמה יגרע מהם, וז"ש עתה ידעתי, ובפ' בא מדבר על העתיד כו' ובכל אלהי מצרים ובעל צפון בכלל, ובמסעי שסיפר הנעשה ביצ"מ אז עדיין נשאר בעל צפון וע"ל בפכ"ב וי"ג ב':

והיה הדם לאות על הבתים, כ' באמרי נועם עפמ"ש בתשו' הרשב"א קפ"ז דשאל אותו כומר בהא דחגי (ב' ט') גדול יהי' כבוד בית האחרון מן הראשון וקאי על מקדש שני ומדקרי אחרון ח"ו של"י עוד שלישי, והשיב דאחרון רק מאוחר מראשון ע"ש. וראי' מדכ' והי' אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול אות האחרון והי' אם ל"י וגו' (שמות ד' ח'), וזה י"ל והי' הדם לאות על הבתים ר"ל מן אות דם שהי' שלישי אחר אות האחרון מזה תקחו לכם אות על הבתים היינו בתי מקדשות דיבנה גם השלישי, ועד"ח ותי"ט פ"ג מ"ז מדמאי והארכתי בזה בפ' וישלח (ל"ג ב') ע"ש הרבה חדשות:

ופסחתי ערש"י ובמכילתא ופסעתי בחילוף ח' לע' מאותיות אחה"ע, וע' מקור ברוך במבוא דף קכ"ד: ורע"ח: דפסח אינו מכובד כלפי מעלה דעקרו לחגור בעל מום, או התועה בדעתו כמו פוסח על שתי סעיפים מ"א (י"ח כ"א), וגם לשון נופל על לשון זבח פסח אשר פסח בפסוק כ"ז:

לדורותיכם חקת עולם. רש"י שומע שנים ת"ל עולם, ובשו"ת נוב"ת או"ח פ"ז הביא זי"ר על מכילתא דמהכ"ת לומר רק ב' דורות ואפ"ל דהו"א משבאו לארץ א"צ לזכור יצי"מ ביו"ט רק ביאת הארץ כמ"ש בירמיה (ט"ז י"ד) ולא יאמר עוד חי ה' כו', ול"ק דיכתב חקת עולם ולמ"ל לדורותיכם, וי"ל שהו"א שאותו דור יחוגו לעולם, ובכלי חמדה במדבר בקונ' מיד ולדורות האריך בזה ותי' ג"כ דאתי למעט יום י"ד דאינו נוהג לדורות, רק יו"ט של פסח נוהג לדורות ולא ק"פ, דלא תימא כיון דבפסח מצרים ופסח דורות היו ענינים חלוקים דבמצרים ל"ה זריקה והקטרה ובדורות שמצותו רק במשכן ומקדש דינו ככל קרבנות, והוא בזמן שאין מקדש נהי דא"א לעשות פסח דורות אבל עכ"פ נעשה כפסח מצרים כיון דאינו זורק ומקטיר א"ד כקדשים להיות אסור בחוץ, קמ"ל דאינו נוהג לדורות ופסח מצרים כמו שהי' במצרים ל"ה אלא בפעם זה בלבד ולא לדורות, וע"ע באמרי בינה ריש ה' דיינים:

שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כי כל אוכל חמץ ונכרתה מיום הא' עד הז', וק' על הל' שמסורס ונכרתה שנכתב באמצע הול"ל בסוף, וע' רמב"ן לך (ט"ו י"ג) וכ' עפמ"ש תוס' ור"ן ריש פסחים הא דחמץ בב"י ובי"מ יותר מכל איסורי הנאה משום שהוא בכרת ולא בדילי מיני' וז"ש אך ביום הא' דהיינו ע"פ תשביתו ומפרש ב' טעמים, א' ונכרתה, ב' דרק מיום א' עד ז', וכל השנה מותר ולא בדילי. ובשפ"צ אות נ"ה כ' דהייתי טועה שאכילת כזית מצטרף כל הז' ימים, ובאמת בעי בכא"פ, ולכן כ' ונכרתה באמצע. ובס' יסוד אהל מועד כ' עפמ"ש בשבת קי"ח. דשומר שבת אפילו עע"ז כאנוש מוחלין לו, וכ"ש כרת מוחלין לו, וז"פ ונכרתה כו' עד יום השביעי דבשמירת שבת יכופר, ובס' ד"ח הביא ס' ויקרא יצחק מספרדי פ' אמור דלמה גם ביה"כ לא יהי' בב"י ובי"מ, דג"כ יש ב' טעמים כרת ולא בדילי, אך זה טעות חדא מה יעשו הקטנים אם יבערו אוכל, ועוד דהראשונים כ' רק לתרץ הקו' מ"ש חמץ משאר איסורי הנאה, ויה"כ אין אה"נ, ובח"ס כ' למג"א תרי"ב סק"ו הטעם דמותר ליגע ביה"כ באוכלין ליתן לקטנים ול"ח שמא יאכל כמ"ש בתמ"ו ס"ג דחמץ אסור ליגע בו, דהתם כיון דאוכל שאר דברים חיישינן שמא יאכל גם חמץ, משא"כ ביה"כ ולכן התחיל הפ' ש"י מצות תאכלו, אך ביום הא' תשביתו פי' כיון דתאכלו מצות יש חשש שמא יבא לאכול הכל לכן ביום הא' תשביתו: ובחידושי למס' פסחים ה'. רע"א א"צ ה"ה אומר אך ביום הא' תשביתו, ומצינו הבערה אב מלאכה, א"ר ש"מ תלת אב"ח א"ש ולחלק ול"א מתוך כו', וכ' תוס' דאי ללאו יצאת ל"ה אסור ביו"ט, ותמהו ממחמר דרק בלאו ואסור ביו"ט, וי"ל דהפנ"י הקשה לרש"י ביצה כ"ז: דאף ליתן לכלבים אסור ביו"ט דאתשבי' למלאכה, אם כן מנ"ל לרבא למידק אב"ח א"ש, וי"ל לתוס' יבמות ו' ד"ה טעמא דאי עדל"ת שבכרת כ"ש דדחי עשה דל"ת, וע"ש בד"ד. בתד"ה ל"ת שהק' לילף עדל"ת שבכרת מיבום דבכרת, ותי' שא"ה שמצותו בכך, ואם כך י"ל לעולם תשביתו ביו"ט ואי דהוי מלאכה ז"א דמצותו בכך וא"א לקיים המצוה בענין אחר אי תשביתו ביו"ט, דמה במצותו בכך דוחה ל"ת שבכרת מכ"ש עול"ת, וי"ל לפ"מ שהקשו תוס' כאן ד"ה דכ', דהוי מלאכה לצורך דיכול להנות מגחלים ותי' דתשביתו איירי בכל ענין אף דא"צ לגחלים, ואם כן ל"ה מצותו בכך דרק היכי דא"א בשום אופן לקיים רק אם ידחה לל"ת כמו יבום, אבל כאן אם יוצרך לגחלים ל"צ לדחיה ל"ה מצותו בכך ע"י דחי', ועי' בטור תמ"ה דאי ביעור רק בשרפה אפרן מותר ואי בכל דבר הוי מנקברין ואפרן אסור (ועי' בחידושי הרד"ד דף ס': מ"ש בזה) וא"ש קושית פנ"י דש"מ אב"ח א"ש דאי בכל דבר הגחלים אסורין ושוב לא משכחת ביו"ט דהיתר, ואם כן לא שמעי' דאך ביום הא' בעיו"ט דדילמא ביו"ט ועדל"ת ועשה דמצותו בכך, דא"א לקיים המצוה בענין אחר דלא דחי' דהגחלים אסורין, וש"מ אב"ח א"ש ואפרן מותר ומשכחת דלא דחי' ול"ה מצותן בכך ואין עדל"ת ועשה ושפיר תשביתו בעיו"ט: עי"ל הקו' דלדחי תשביתו עול"ת דיו"ט דמצותו בכך, דל"ה בעידנא דעל הבערה חייב תיכף בכל שהוא, ותשביתו מקיים בסוף שריפת כל החמץ, אך הא על תחלת הבערה פטור דהוי מקלקל, ורק בשביל דמקיים מצוה הוי מתקן והוי בבת אחת, אך הא על הבערה מקלקל חייב, בשבת ק"ו. דכל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר, וי"ל דשם בתד"ה מה הקשו דמנ"ל דהבערה ללאו או לחלק מדכ' לא תבערו הא צריך דמקלקל בהבערה חייב, ותי' דמ"ד דמקלקל בהבערה חייב ס"ל לחלק, ומפסוק אחר מחלליה מות יומת וכדשמואל בשבת ע'., ומיושב שי' ריב"א דאי היה ר"ע סובר הבערה בלאו ל"ה מחויב ביו"ט משום דצריך קרא דלא תבערו על לאו, ולא שמעי' דמקלקל בחבורה חייב, ושוב בתחלת הבערה פטור דמקלקל ורק בגמר ובאו בב"א, ושוב לא מוכח דתשביתו בעיו"ט, דלעולם ביו"ט, ועדל"ת ועשה דמצותו בכך דהוי בעידנא, אע"כ לחלק ומקלקל חייב ול"ה בעידנא ולא דחי, וזה דבר חריף:

רש"י אף ששי רשות עי' רא"ם ויבין שמועה כלל קמ"ג ומ"ש במשפטים (כ"א כ') ובא"ע משמע דכל ז' מצוה, וכ"כ הגר"א במעשה רב סי' קפ"ה דכל ז' מצוה ואינו קורא לה רשות אלא לגבי לילה הראשונה שהוא חובה ומצוה גבי חובה רשות קרי לה עכ"ל, וכמ"ש תוס' ברכות כ"ו. ד"ה טעה, ובר"ן פ"א דשבת בלא ישב אדם לפני הספר, וכן אי' פי' תפלת ערבית מצוה אע"פ שקראוהו רשות, ובאו"ח תע"ה ס"ז אי' דאין חיוב מצוה אלא בלילה א' לבד, ובח"י תרכ"ד כ' דמה"ט אין מברכין על אכילת מצה רק בליל א' לפי שמכאן ואילך רק רשות ורק שאסור לאכול חמץ, ובריב"ש קנ"ט מפורש דאינו רק רשות, ובמג"א תרל"ט סקמ"ה בשם מהרי"ל מה שאין מברכין על מצה כל ז' משום שאין מצוה באכילתה משא"כ סוכה, ובחת"ס יו"ד קצ"א הביא בשם חזקוני דכל ז' מצוה, ובס' מעדני שמואל קמ"ט סכ"ז הביא מצד"ל כהגר"א, ובשד"ח מער' חו"מ סי' י"ד האריך והביא ספרי ג"כ דכל ז"י מצוה, והביא ראי' מתיב"ע ראה (ט"ז ג') שבעה יומין תיכלין לשמיא פטור, ומלשון לשמיא משמע שמצוה, ועכ"ז לא יברך בו' ימים, ויהי' ברכה לבטלה וגם הגר"א לא אמר לברך, ועי' באו"ח החדש תע"ה דמה שמברכין על סוכה כל יום משום דא"א ג"י בלא שינה, משא"כ במצה שיוכל לאכול פירות או מצה עשירה, ובהגהות מהג' מברעזאן ז"ל כ' ג"כ דהוי ברכה לבטלה, וכ"כ בדרך פקודיך, דבשאר ימים אין מצוה, וכ"כ בתשובותי' מהרש"ם ח"א ר"ט, וגם חוץ לבטלה איכא הפסק בין ברכת המוציא לאכילה, ובחלקת יואב קמא או"ח כ"א הביא ירו' פ"ק דפסחים דבאכילת חמץ איכא לאו ועשה דש"י תאכלו מצות הוי לאו הבא מכלל עשה, ובתנינא בהשמטות כ' דמש"ס דילן לא מוכח כן דבפסחים מ"ג. קאמר דאי לאו דגלי לן דנשים ישנם בב"ת חמץ הי' פטורין משום היקש למצה, ולירושלמי הרי נשים ישנם בכלל ש"י תאכל מצות דהרי בלאו הבא מכלל עשה נשים חייבות אף בהז"ג כמ"ש בח"ס או"ח ק"נ (ועמש"ל י"ג י') וכן מוכח מיומא פ"ו: גבי אחת אכלה פגי שביעית, וכל שישנן במקצת בכלל אותה המצוה ל"ש ההיקש כמ"ש בר"ה כ"ט. ובתד"ה קמ"ל ע"ש, ואם נאמר דבכל ז"י מצוה לאכול מצה, הרי שפיר נשים בכלל ש"י תאכל מצות אף שהוא מעשהז"ג דמצוה כזו שהיא רשות לא מוכח מהקישא דתפילין דנשים לא יהי' בקיומה, וגם טעם דאבודרהם שמשועבדין לבעליהן ל"ש כאן כמובן וכמ"ש הרבה מזה בפרד"י בראשית ד"כ., וע"ע בראב"ד על תו"כ ריש ויקרא בסמיכה דלענין רשות גם נשים שייכות בקיומה, ואם כן במצוה דש"י תאכלו מצות אנשים ונשים שווין אע"ג דאין שום מצוה רק בלילה הראשון, וכן ראי' מתוס' מנחות ל"ו: ד"ה יצאו, דפסח מקרי אות דאסור באכילת חמץ, ולא כתבו משום אכילת מצה, וע"ע בחמד"י קונ' נר מצוה מ"ע קנ"ח בזה, ובהמאסף תרע"ב סי' ס' באריכות:

אך ביום הראשון, רש"י מעיו"ט, והק' מהרש"א פסחים ה'. דלמה הרכיב רש"י כאן ב' מאמרים של רנב"י ורבא, ותי' דרנב"י נמי ס"ל דרשא דרבא ל"ת כו' ואי לאו ל"ת ל"ה מפקינן מלת הראשון ממשמעותי', ובהגהות הגר"י בכרך כ' די"ל, למהרש"א כן ה"נ הא דהביא ש"ס מבי ר"י מצינו י"ד שנקרא ראשון ג"כ להורות שנכון לקרות י"ד ראשון ולא שיהי' מזה ראי' לכל ראשון, ושפיר י"ל דר' ישמעאל הוכרח ללמוד אך ביום א' מעיו"ט מלא תשחוט, ושלא תקשה הל' האיך מצינו שנקרא ראשון י"ד, מביא מצינו י"ד שנקרא ראשון ומה שחסר זה גילה זה, וע"ע בר"מ רפ"ב מחמץ מ"ע להשבית שנ' ביום הא' כו' ובכ"מ הק' למה הביא דברי רבא, ולהנ"ל י"ל דדברי הר"מ הם דברי מכילתא שהביא רש"י בחומש וכמהרש"א דב' טעמים א' וע"ש באו"ח פלפול, ובב"ש עה"ת:

אוה"ח הא דכ' ש"י מצות תאכלו, שמעלה הכ' כאלו אכל כל ז' כיון שלא אכל חמץ, ועט"ז תרס"ח שהק' א"כ למה נקרא חג המצות כל ז' הלא בו' ימים רק מניעת חמץ אלא דהכל נגרר אחר לילה הראשונה ובשבילה באו כל הימים ע"ש, וצ"ב איזה שייכות יש לשאר הימים עם לילה הראשונה שיהי' נקרא חג המצות בשבילה, וראיתי ע"פ זהר תצוה קפ"ג: שהק' שהי' לו לחמץ להתבטל מכל וכל. שלא יאכל לעולם, ותי' שאכילת מצה רפואה ודי פעם א' ע"ש, ולפ"ז ל"ק למה יאסר חמץ כל ז' הלא כיון שאכל מצה פ"א די בזה שכבר הי' הרפואה, אך י"ל ע"פ הר"מ פ"ה ה"כ משבועות בנשבע של"י ז"י הוי שבועות שוא שא"א שיהי' ז"י בלא אכילה, וי"ל שיצא לו זה מיומא ד': ויכסהו הענן ו' ימים ויקרא למשה ביום הז', לא בא הכ' אלא למרק אכילה ושתי' שבמעי' לשומו כמלאכי שרת, וכל זה במשה שהי' כמלאך אבל שאר בנ"א א"י לחיות אם לא יאכל ביום הז', וכ"כ בס' נפ"ק תרפ"ח ומעתה י"ל כמו שמשהו חמץ אוסר מדרבנן, כן מדאו' כזית מצה הראשונה שהיא רפואה צ"ל בלי שום תערובות חמץ, ולא תגמור פעולותי' שיהי' רפואה עד שיתמרק כל החמץ ולכן נאסר חמץ כל ז' כדי שביום הז' יתמרק כל חמץ, וכשיבא יום ז', ל"י לו שום חיות ותערובות חמץ רק כזית מצה ראשונה לבדו יהי' בו, ולפ"ז כל הז' שאינו אוכל חמץ גורם שתתקיים בו אכילת מצה, כי בכל יום כל מה שיתמרק החמץ מתפשט בו המצה, ובז' נשאר רק החיות של כזית א', ולכן נקרא כל ז"י חג המצות כי איסור חמץ רק לקיים מצות מצה, וא"ש אוה"ח וטו"ז דז"י נגררים אחר לילה הראשונה: ובהר"מ הנ"ל דנשבע של"י ז"י או לא יישן ג"י לוקה משבועות שוא וישן ואוכל לאלתר, ובמנ"ח מצוה ל' לא מצא מקור דא"א לחיות ז"י בלי אכילה, אך מי כמוהו חכם בחכמת הטבע, וכ"כ בס' הרפואות להר"מ פרקי משה פכ"ד, וע' בשיורי מנחה הערה מיבמות ע"א: בהוציא ראשו חוץ לפרוזדור ועברו ז"י, והקשו ומי חיי והתניא כיון שיצא לאויר נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן א"א לחיות משום דלא יונק, ומוכח דז"י לא יחיה בלי יניקה והוא מזונתא דילי': ובר"ן פ"ג דשבועות כ' דרק בשבועה שלא יישן ג"י מלקין וישן לאלתר, דבע"כ יצטרך לישן בתוך ג"י והוי שוא, אבל שלא יאכל ז"י נוכל להמתין וכשיסתכן אז יהי' מתירין לו מחמת סכ"נ ופק"נ ידחה שבועתו ולעת עתה ל"ה שוא, ובנדרים ל"א. בשאינו נהנה להם והם לי יהנה לעכו"ם, וכ' הר"ן דהא קמ"ל דלא תימא כיון דהכי נדר א"א לעמוד בנדרו והו"ל כשבועה שלא אישן ג"י דמכין וישן לאלתר, וה"נ נימא דיהנה לאלתר דדבר שא"א לעמוד בו קמ"ל דיש תקנה בעכו"ם, ולכאו' סותר עצמו משבועות דבאוכל ל"ש כן וממתינין עד שיסתכן, וצע"ג ומצוה ליישב. וע"ש בר"ן שבועות דמסיק דמשו"ה ל"מ השבועה בנשבע שלא יאכל ז"י דהוי נשבע לבטל מצוה להמית עצמו, ובס' מנחות יהודה בקונ' יהל אור דכ"ז: הק' מר"ן נדרים נ"ה: בגדולי שנה עלי, דלעולם לא הוי נדר שא"א לו לקיים ע"ש, דבנדר דחל לבטל מצוה בשוא"ת, א"כ הנדר חל שלא לאכול כלל וכשיסתכן ידחה הנדר מפני סכ"נ, ולא דמי לשבועה, וע"כ דהר"ן קאי בשי' הר"מ דשלא אוכל ז"י הוי דבר שא"א לקיימו, והוי נדר שוא, והא שכ' בשבועות כתב אחר זה או קודם לזה וכאן בנדרים חזר בו: ובב"י יו"ד רל"ו נקט לעיקר לר"ן שבועות, וכ"כ בכ"מ פ"ה ה"כ משבועת דמירושלמי מוכח כר"ן שבועות, ואעפ"כ ביו"ד רי"ז הביא ר"ן נדרים דלעולם ל"ה נדר והוא תרתי דסתרי, וביו"ד רל"ו ס"ד הביא לשון ר"מ סתם דלא אוכל ז"י הוי שוא, וש"ך רי"ז סקל"א הביא ר"ן נדרים, וכן אי' ברל"ב ס"ה והוא מר"ת בתוס' שבועות כ"ט. ד"ה באומר ורא"ש ר"פ המדיר, וטו"ז רל"ו סק"ז הביא ר"ן שבועות ודו"ק בכ"ז וצ"ע למעשה בנדר פירות לעולם עלי אם להקל דלא חל כלל ואולי צריכין לחוש לר"ן שבועות ואסור לו עד שיסתכן ואז יתירו לו וצע"ג: וגם יש בזה דבר פלא ביבמות קכ"א. בא' שנפל לבור ועלה לאחר ג"י דהוי מעשה נסים ופריך אילימא דלא אכל ולא שתי והכ' וצומו עלי ג"י לילה ויום, (אסתר ד' ט"ז) אלא דלא ניים, ונראה מזה דתענית אסתר נמשך ג"י בלי הפסק, ובילקוט והובא בר"ן סופ"ק דר"ה וכי אפשר לעשות כן אלא שהי' מפסיקין מבעוד יום, משמע דא"א לחיות ג"י בלי אכילה, ופליאה מיבמות שם דאפשר לחיות ג"י רצופין, והילקוט הובא בשוח"ט אסתר פכ"ב. וע' ריב"ש תט"ו, וכ"כ בירו' נדרים פ"ב ה"א דשבועה שלא אישן ג"י מלקין אותו. ובלא אוכל ג"י ממתינין עד שיאכל ואז מלקין אותו, ובאמת בחת"ס יו"ד ק"צ הביא שיש פלוגתא בזה בין המדרשים אי יחיה ג"י מעל"ע בלי הפסקה, וע' ס' חסידים קכ"ז ומקו"ח שם, ובאור דוד על אסתר מזקיני ז"ל תמה ג"כ בזה על הילקוט ור"ן, דרק ז"י א"א לחיות בלי אוכל ולא ג"י, וחידוש שם דאפשר להתענות פחות מז"י, אבל צום היא בכל ה' עינוים זה סכנה בג"י ע"ש דבר חריף, ובערוך לנר יבמות, ועמש"ל (י' כ"ב) ויל"ע בזה:

ונכרתה רש"י פרט לאנוס וערש"י אמור (כ"ב ג') ותמוה למה צריך קרא פשיטא, וגם למה לא פרש"י כן בפ' לך (ז' י"ב) בערל ונכרתה, ובכל"ח אמור (י"ח כ"ט) כ' ע"פ רמב"ן שם ענין כרת דהנשמה נצחית חלק אלוק ממעל ולזה ל"צ לכתוב בתורה השארת הנפש דמובן מאליו, וכרת ע"י עבירות תתגאל ותטמא ותכרות מן הקיום הראוי כענף שנכרת מאילן, ושפיר הו"א אע"ג דאונס פטור מ"מ בחמץ דהעבירה עושה פעולת כרת בנפש שנכרת משורש הו"א דה"ה באונס, וז"ד בעבירות בקו"ע אבל במניעת מצוה כמילה לא עשה עבירה בפועל פשיטא דבאונס ל"ש אונס, וע"ש עוד שהק' בכרת דעריות דנענשין בערירי אם אשה זינתה איך נוכל להעניש לבעל במיתת בנים שלו בשביל חטאה דבנים שייכים לאב, ורק לפמ"ש בר"פ תזריע אשה מזרעת תחילה יולדת זכר כו' (ברכות ס'. זהר ויקרא מ"ב:) משום דזרע ראשון נפסד, ומזרע אחרון נתהוה הולד, ושפיר אם אשה חטאה מתים הבנות שלידת בנות נתהוה מכחה, ואיש שנענש בכרת מתים הזכרים, אך רמב"ן שם מביא מפילוסופים דכל הבנים נתהוים מדם אשה ואיש נותן כח החיוני הצורה, ואם כן נפש החיוני רק מאביו ונסתר הנ"ל ועי' ערכין ז': דממון הם ממונו של בעל, וע' חמד"י לאווין אות ג' מ"ש אי אשה חייבת בנתנה בתה למולך, החינוך מ' ר"ח ס"ל דחייבת, ושטמ"ק כריתות ג'. דפטורה, והטעם כנ"ל דאין הבנים מתייחסים אחר אם, ועפמ"ג או"ח רכ"ה אשל סק"ה, דאשה אינה מחויבת בחינוך בנה, ואפשר דאין הבן נענש בשביל חטא אמו דכ' פוקד עון אבות ועמ"ש בזה בפרשת יתרו (כ' ח'), ותשא (ל"ד ז'):

לא יעשה רש"י אפילו ע"י אחרים ממכילתא ורמב"ן הקשה הא אמירה לעכו"ם רק שבות, וערא"ם ובעה"ת, ובפני"פ תי' דז"ד ממ"ת דאין שליחות לעכו"ם, אבל קודם מ"ת דכל ישראל היה להם דין ב"נ ומב"נ לב"נ יש שליחות כשי' מ"ב (הובא במג"א תמ"ח סק"ד, וש"ך חו"מ רמ"ג סק"ה) והי' באמת אמירה לעכו"ם מה"ת מצד שליחות, ועחמד"י בקו"נ ב"נ אות נ"ג, וחת"ס או"ח פ"ד הביא קו' ר"ר העשיל ז"ל מובא בשו"ת פנ"י יו"ד ב' למה באמת אמירה לעכו"ם רק שבות תיפ"ל משום שליחו ש"א כמותו למ"ד יש שליחות לעכו"ם לחומרא, וכ' דלענין מנוחת שבת ויו"ט ל"ש שליחות דתורה הקפידה על מנוחת גופו של ישראל ולא על גוף המלאכה, אך ערש"י ר"פ מי שהחשיך שפי' קו' הש"ס מ"ט שרי לי' רבנן דהא נעשה שליחו לישא בשבת, וכ' דרש"י ס"ל דאמירה לנכרי בע"ש שיעשה בשבת אינו שבות והוצרך לפרש משום שליחות, ורש"י לשיטתי' בב"מ ע"א: דיש שליחות לעכו"ם לחומרא, ואם כן לרש"י דגם במנוחת שבת שייך שליחות והדק"ל, ותי' דאה"נ דהומ"ל בכל אמירה לנכרי משום שליחות, אלא נקטו שבות דחמירא אמירה מאיסור שליחות דרבנן משום דישראל עצמו עובר על ודבר דבר של"י דיבורו של שבת כדיבורו של חול, ועי' קו"ד ח"ד סי' כ"ו, וקו"ת ח"ב ל' שכתבתי בזה והבאתי שכ"כ הבית מאיר אה"ע ה', וישועות יעקב שם דבשבת ל"ש שליחות דגוף המעשה אינו מתועב דמ"מ הוא ישבות, וכתוס' רי"ד במצות שבגופו ל"ש שליחות, וכ"מ בנתה"מ שמ"ח סק"ד, ועי' בהגהות ר"ב פרענקיל או"ח רס"ג, חת"ס חו"מ קפ"ה, ובח"ו סי' כ"ד, ובמחנה אפרים ה' שליחין סי' ט' כ' דבנשבע שלא יקדש אשה וקידש ע"י שליח ל"ש אשלד"ע דמעשה עצמה ל"ה עבירה רק איסורא רבע עלי'. וע' במשפט שלום סוס"י קפ"ב הרבה מענין זה, ובספרי פרי יוסף על גיטין דכ"ט. ועתו"ס זבחים ל"ד: ד"ה כל, וצ"ה. ד"ה מכניסו וצ"ע. ובתורת משה כ' נהי דבשבת אמירה רק שבות אבל ביו"ט דכ' כל מלאכה לא יעשה אמירה לעכו"ם אסור מה"ת, ובקו"ת שם הערה דהא אי' בפירוש במכילתא שם והלא ק"ו מה בשבת דחמורה אינו מוזהר, על מלאכות יו"ט הקל כ"ש וצ"ע, וע"ע שם חוב' ג' סי' נ"א בזה, ובבית האוצר ח"א כלל קפ"ח: ובתפא"י בכלכלת השבת האריך באמירה לעכו"ם שבות, והביא חו"י מ"ט שנסתפק אי אומר לעכו"ם שיאמר לעכו"ם אי אסור ע"ש, וע' שבת ק"נ. לא יאמר אדם לנכרי לשכור לו פועלים, ועח"ס או"ח ע' דהיינו באומר לעכו"ם בשבת עצמו לשכור לו פועלים משום דהאמירה בעצמה אית בה איסור משום ממצוא חפצך והדבר דבר, אבל האומר בחול נהי באמירה לעכו"ם גם בחול אסור מ"מ אמירה דאמירה אין לאסור, ובתפא"י הביא עוד דאפי' לרמז דרך ציווי אסור, ומפמ"ג ש"ז במ"ז סק"א וב' משמע דהא דאמ"ל שבות רק כשאינו אומר לו בפה רק ברמז, אבל לדבר לעכו"ם לעשות מלאכה בדבר שאינו מצוה אסור מדאו' משום ממצוא חפצך, וע' בחקר הלכה אות ב' שהק' עלי' ובאות ז' שם. ובאו"ח ש"ז ס"ה ומג"א תקפ"ו סקכ"ד דמותר לומר לעכו"ם להביא שופר מחוץ לתחום דלצורך מצוה מותר אמירה לעכו"ם, ובחק"ה שם כ' דרק היכי דהמצוה יהי' נעשית בשבת אבל לא היכי דמצוה לא יעשה בשבת ע"ש, ולא ראה שקדמו כזה בנוב"ת או"ח מ"ד, וא"ש בזה מ"ש מג"א ש"ו סקי"ז ע"ש ובפמ"ג, וע"ע בסמ"ג לאווין ע"ה, ובס' יראים קי"ג ובחזקוני ובט"ו או"ח רמ"ג סוסק"ג בזה. ומצאתי בשו"ת מהר"ח או"ז סי' ל' שכ' ולי נר' שדרשא גמורה הוא, והיכי דלא קצץ מה"ת הוא אבל בקצץ גוי מדנפשי' קא טרח ומותר מה"ת, וע"ע בשו"מ תנינא ח"ב י"ד אריכות. ובס' הברית עה"ת כ' בפשט רש"י אפי' ע"י אחרים, דאפשר דקאי על עבדים כנענים דרק לענין שבת כ' עבדיך, וה"א ביו"ט שרי קמ"ל ע"י אחרים עכ"ל, ע' מזה בס' עמודי בית ישראל על ה' יו"ט תצ"ה סק"א שהביא מחלוקת בה"ג ורמב"ן לענין עבדים: ובס' ארעא דרבנן בהשמטות אות רכ"ד ראיתי פה ירושלים כ' בשם ריטב"א וז"ל הא דשבות דרבנן לאו דאין לנו שבות מה"ת שא"כ נמצאת שבת כחול מה"ת שחנויות פתוחות ואוצרות תבואה ויין ומטלטלין חפצן מבית לבית דרך כרמלית ומודדין ושוקלין ומונין, ואינו בדין שאסרה תורה הוצאה כגרוגרות והתירה העמל הגדול הזה שא"כ אין זה יום מנוחה, אלא כך עיקרן של דברים כי בכלל מ"ע שבות של תורה לשבות ממלאכה יש לשבות מכל שבות דרך כלל שלא בדרך שעושה בחול. אבל בכל פרט ופרט כי עביד לי' וזהיר באידך הוי שבות דרבנן, נמצא שיש לשבות עיקר מה"ת, ולפיכך העמידו בו חכמים דבריהם לדחות מצוה של התורה, וזה המרגלית בידינו מרמב"ן ע"כ, ולזה נוטים גם דברי הר"מ פכ"ד הי"ב משבת עכ"ל. ולענ"ד מר"מ אין ראי' דכ' שם רק הטעם של מוקצה שאל"כ הי' כל היום פונה חפציו מזוית לזוית כו', אבל לא איירי כלל משבות, אך מפורש כן ברמב"ן אמור (כ"ג כ"ד) ומשום זה כ' בחת"ס חו"מ קצ"ה דהפותח חנות בשבת הוי מחלל שבת דאו' ופסול לעדות ושבועה ושחיטתו אסורה, ורק מי שלוקח ומוכר באקראי הוי רק שבות והוא מקרא דנחמי' י"ג עש"ה ובסי' קפ"ה ובליקוטים סוס"י צ"ז, ובביצה לו:, ושו"מ תנינא ח"ד בהערות בתחלת הס' לסי' צ"ו. ובשו"ת שערי דעה ח"א סי' ב' בזה, וצ"ע קצת מהא דפריך בשבת ע': דידע לשבת במאי, הא משכחת שנעלם ממנו כל אבות מלאכות ורק ידע שאסור לעסוק בהם בקביעות כעובדין דחול וצ"ע. וי"ל הפשט בעירובין ס"ח. ולא שאני לך בין שבות דאית מעשה ללית מעשה, דשבות במעשה יש אופן שיהי' מה"ת אם הוא בתדירות כנ"ל, אבל בלית מעשה כגון אמירת עכו"ם לא משכחת שיהי' מה"ת, וע"ע בזה בשו"מ שתיתאה נ"ג:

רש"י הוא ולא מכשירי' ערא"ם ומ"ש במהרש"א מגילה ז':, ב"ש עה"ת ברכ"י רמ"ג, ומשכיל לדוד ומהאריכות לא העתקתי ובשו"ת כתב סופר או"ח מ"ה כ' על קו' רמב"ן על רש"י ל"י ע"י אחרים אם אחרים ישראל הוא עצמו מוזהר דמשכחת באופן שמצווה למי שהוא ספק גדול ס' קטן, וכ' אחרונים דבזה לא אמרי' ספיקא דאו' לחומרא דמי שהוא גדול אסור להכניס עצמו בספק, אבל בספק בר חיובא שמא הוא קטן ומותר באיסורים ובמלאכת שבת, ומשום ספק שמא הוא גדול אין עלי' חיוב להחמיר בספק כיון דעל זה אנו דנין אם הוא בר חיובא, ולפ"ז גדול המצווה לספק זה דמותר לו לעשות מספק ל"ש גבי' אשלד"ע משום דברי הרב כו' דהא מותר לו לעשות מספק, אבל משלח אסור לו לצוות דישלד"ע כה"ג דהשליח לאו בר חיובא ואסור לו לצוות שמא גדול הוא, והמשלח אסור לו להכניס בספק ועונש ליכא כמו בכל ספק ע"ש, ומצאתי בפנ"י קידושין ס"ג: שהערה בזה, וברש"י כאן עכת"א: לכל נפש בכתו' ז'. דבר השייך לכל נפש לאפוקי מוגמר וע' קרבן נתנאל ביצה פ"ב אות ס"ג דאסור עישון טאבאק ביו"ט דאינו צורך כל נפש, ואין להתיר שיעכל המזון וגם ישלשל, דא"כ עושה רפואה ביו"ט, וצוח על הלומדים ששותין בפרהסיא והם בכלל מחטיאי רבים, ובמג"א תקי"ד סק"ד אוסר ג"כ משום מכבה ומשום מוגמר, ועפמ"ג במ"ז תקי"א סק"ב, אך בפנ"י שבת ל"ט: בתד"ה והא כ' בדבר שהוא לבריאות הגוף אף שאינו שוה לכל נפש מותר, אך למג"א משום מכבה, ובכיבוי ל"א מתוך כרא"ש ביצה שם סי' י"ט, ותוס' כתו' ז' ד"ה אמר, וביש"ש ושו"ת דרכי נועם סי' ז', וחת"ס ביצה י"ב וכתי' ז' מ"ש בזה, ויש להביא ראי' להקל מחולין ק"ו. הנפש לרבות השותה ובעירובין ס"ה. ריח בכלל שתיה ע"ש ברש"י ונפש משמע המיישב דעתו, וכן בעישון עי' תו"ת, ובצוואת אא"ז הגאון מליסא ז"ל אות י' הזהיר לבניו שלא יעשנו ביו"ט א' ורק ביום ב' התיר ע"ש וזקיני הגאון מלאסק ז"ל הי' מעשן גדול וביו"ט א' לא עישן, ואנו בני בני' נזהרין בזה, אך העולם נהגו להתיר ורוב גדולי ישראל מעשנין פוק חזו, ועשו"ת בית יצחק אה"ע ח"ב סי' י"ד אות ז' העלה שאפי' מי שאינו מקטיר ביו"ט מותר לטלטל כלי הקטרה ע"ש, ועשעה"מ פ"ט הט"ז מאישות בדבר שהוא נוהג איסור, אף דחבירו איני נוהג עובר בלפ"ע, ועמ"ש בזה בפרד"י וירא קי"ד. ובמלואים והערות לשם:

המצות רש"י אין מחמיצין את המצות, הא דאין מעבירין את המצות רק מדרבנן, רש"י יומא ל"ג. ועתו"ס מגילה ו': ד"ה מסתבר משמע דמדאו', וע' ארעא דרבנן אות א', שאג"א כ"ח, בית האוצר כלל ס"ה וס"ו, נשמת אדם כלל ס"ח אות א', וע' באורי הגר"א או"ח כ"ו ס"ב דאם אח"כ יעשה בהידור טפי מחמיצין, ולא הביא המג"א כ"ה סק"ב להיפך, וענמק"י יבמות ל"ט, אומרים לקטן לך וחלוץ, דשהוי מצוה לא משהינן, ועמ"ש בזה בפ' פקודי (מ' ב'):

בראשון ערש"י ובפט"ו, וראה (ט"ז ח') וערכין י"ח. בתד"ה יכול ובהגהות הגר"ב רנשבורג שם מ"ש בזה. ובפסחים ק"כ. מצוה בזה"ז דאו' מרור דרבנן מקרא דערב תאכלו מצות, והק' זקיני ז"ל בס' חידושי הרד"ד דף פ' דתוס' קידושין ל"ז: ד"ה בזמן הקשו הא דמושבות למ"ל לחו"ל הא בפסחים נפקא מבערב ת"מ, ותי' דאיצטריך ב' קראי חד לחו"ל בזמן שבהמ"ק קיים וחד בזמן שאין בהמ"ק קיים, ובפסחים ל"ו. ס"ל לריה"ג דצריך מושבות למעט בכורים שאינו נאכל בכל מושבות רק בירושלים, ואף ר"ע הדר בי' וס"ל כריה"ג, וכ"פ הר"מ בפ"ו ה"ח מחמץ, א"כ מנין דחייב במצה בזמ"ז כיון דלא אייתר מושבות, וקרא בערב ת"מ רק בזמן שבהמ"ק קיים, ונשאר בקו'. ונלפע"ד דהר"מ בפ"ו ה"א כ' מ"ע מה"ת לאכול מצה בליל ט"ו שנ' בערב ת"מ בכל מקום ובכל זמן והק' הל"מ דבפסחים כ"ח: אי' דלר' יהודה מסקינן דבזה"ז מצה דאו' מז"י תאכל עליו מצות, ולר"ש דאינו עובר קודם זמנו מבערב ת"מ, והר"מ פסק בסוף פ"א כר"י דאף לפני זמנו לוקין, וא"כ אמאי כ' כאן במצות מצה בזה"ז מבערב ת"מ והוא קרא דר"ש ולפ"מ שפסק כר"י ילפי' מז"י ת"מ ע"ש, ולפ"ז יהי' קו' חדא מתורצת בחברתה, דהשתא איכא ב' קראי, א' ז"י ת"מ, ב' בערב ת"מ (וקרא דמושבות צריך למעט בכורים לדידן דפסקינן כריה"ג) א"כ אתא חד קרא לחו"ל בזמן שאין בהמ"ק וחד לזמן בהמ"ק קיים, וי"ל שגם ר"ע וריה"ג סברו כר"י בלפני זמנו, ומיושב קו' זקיני ז"ל דאף דמושבות לא מיותר, מ"מ לזמן שבהמ"ק קיים נפקא מז"י ת"מ, וממילא מיושב קו' לח"מ אף דר"מ פסק כר"י מ"מ נפקא מערב ת"מ בזה"ז שאין בהמ"ק, וקרא דז"י בזמן שבהמ"ק קיים, ודו"ק היטב כי הוא ברור: ובברכות ח': בתד"ה כאלו הק' אמ"ש ועניתם בט' לחדש בערב וכי בט' מתענין כו', מדוע לא מפרש שקאי אלול י' בחדש כמו בראשון בי"ד בערב שפירושו ליל ט"ו, ועט"ז תר"ד סק"ב, ורק י"ל שקודם מ"ת לילה הולך אחר יום וכמ"ש יום ולילה לא ישבותו (נח ח' י"ב) מקודם יום ואח"כ לילה, ואחר מ"ת יום הולך אחר לילה כמ"ש (ויקרא כ"ג ל"ב) מערב עד ערב תשבתו שבתכם (וע' בכוזרי מאמר ב' אות כ', ובאגרת ראב"ע בנדפס בסו"ס ש"ע האר"י ז"ל, בהמקנה קידושין ל"ז: תד"ה ממחרות, ופנים יפות שם, ובחי' זאב בן אריה בש"ס ווילנא שבת פ"ז), וא"ש דאכילת מצה בפ' בא הי' קודם מ"ת ושפיר ליל ט"ו הוא יום י"ד, אבל ועניתם נאמר אחר מ"ת, ואם הוא כונת הפסוק על לילה עשירית הול"ל בעשרה בחדש ולא בתשיעי, ועכצ"ל שקאי על יום ט', וכ"כ בס' דגן שמים ריש פסחים בשס ס' אפריון: ונשאלתי מהחו"ב מ' א"י קעסטענבערג נ"י מראדאם עפ"ז על ירו' ריש פסחים בראשון בי"ד ת"מ, מה אנן מקיימין אם לאכילת מצה כבר כ' ז"י ת"מ אם אין ענין למצה תנהו ענין לביעור חמץ, וע' קה"ע, וק' הרי פסוק זה נאמר קודם מ"ת ואז לילה הולך אחר יום ואיך נוכל לאוקמי על יום י"ד, וי"ל שהרי הכ' עכ"פ לדורות ג"כ נאמר ומשה כתבו בתורה ולא הו"ל לכתוב כן ובפרט דלישראל במצרים לא נא' ז"י ת"מ ולר"ן גם ב"י לא הוזהרו שם, ע' בפסחים כ"ח. ובר"ן, וכן מצאתי בשו"ת משיב שלום שכ"ב, אולם עדיין צ"ע דתוס' ברכות הבינו ממנו שקאי על ליל ט"ו, ולירו' ל"ק על מאמר הגמ' ועניתם וצ"ע, וע"ע בירחון אהל תורה תר"צ סי' קי"ז, ולקמן (י"ג ז'): ובפרד"י נח דס'. הבאתי פני"פ שתי' בזה הקו' הא אבות קיימו כה"ת ואסור להם לשבות דהי' להם דין ב"נ, ורק קודם מ"ת לילה הולך אחר יום ושמרו שבת כמו שיהי' אחר מ"ת וקיימו שניהם דעשו מלאכה בששי עד הלילה ובמוצ"ש, וכעת ראיתי לתרץ דבב"ב קי"ט: בצלפחד לש"ש נתכון פי' מהרש"א דהוי מלאכה שאצל"ג, וערשב"א שבת ק"ו. שלצורך מצוה חשוב משאצל"ג, ומעתה כ"ש אברהם דל"ה צריך למלאכה רק שלא יהי' כגוי ששבת, חשוב גבי ישראל משאצל"ג, ולגבי ב"נ הרי עשה מלאכה, וע' במפו' דבב"נ גם משאצל"ג חשוב מלאכה, א"כ הרי עשה מלאכה ועי' בית האוצר בב"נ במשאצל"ג, וח"ס שבת קל"ט: ובשו"ת עני בן פחמא או"ח ל"ו, וחבלים בנעימים ח"ג ק"ו:

שבעת ונכרתה, ערש"י ורמב"ן, בס' כנ"י לאבי תפא"י כ' כפול בפ"כ ללאו בלא כרת, דכזית בכא"פ אינו כבעין רק ללקות ולא לכרת תדע מדמוקי בפסחים מ"ג: בנתחמץ מחמת ד"א ולא מוקי בתערובות בכא"פ דלוקין שם בדמ"ד, ועוד מדבטל ברוב במינו, גם בכזית בכא"פ כתוס' מ"ד. ד"ה איתיבי' מוכח דגם בכא"פ אינו כבעין לגמרי, ומ"ש בכריתות פ"ג מ"ג דבלא שהה בכא"פ בכרת באכל בעין עכ"ל, ודברי' צ"ע דבאכ"פ גם כרת איכא, וע"ש בתפא"י כריתות אות י"ד: וברש"י כאן מה ביתך ברשותך עפר"ת ת"מ, ורמב"ן ממכילתא, פנ"י פסחים ה': ברש"י ד"ה לפי, ופמ"ג ת"מ מ"ז סק"ה, והגהות רב"פ על נובי"ק או"ח כ', ואמרי בינה ה' פסח ד', ושאג"א ע"ח, ושו"ת ברית יעקב או"ח י"א, וחלק"י קמא או"ח ט"ו, ומהאריכות לא העתקתי:

רמב"ן שאין בידו לפקח הגל כו' נשמע דס"ל דוקא במפולת גדולה אבל מפולת שאין הכלב יכול לחפש אחריו צריך ביטול מה"ת, וכ"כ סמ"ג הביאו מג"א תל"ג סקי"ז, והר"ן כ' שאף זה מה"ת כמבואר, ועשו"ת ברית יעקב או"ח ט"ז: בתיב"ע ברמשא דעשרין ותרין תיכלון חמיע, מכאן יש סמך מה שנוהגין במוצאי פסח לטעום חמץ, ובמעשה רב סי' קפ"ה הגר"א הי' מבדיל על שכר, וע' תו"ת, ונפ"ח או"ח תע"ה ס"ז, ובאו"ח תרס"ו כשיוצאין מן הסוכה לבית עושין היכר להראות שפטורין:

בגר ערש"י ובאמור (כ"ג מ"ב) ובסוכה כ"ח: ושמע שלמה כאן שהק' שרש"י סותר עצמו עש"ה:

מושבותיכם רש"י פרט למע"ש, עמהרש"א פסחים ל"ו: בתד"ה וריה"ג, ול"ט: ברש"י ד"ה כעין, שו"ת פמ"א ח"א י"ד, דברי שאול, וירחון הכרם סי' ל"ה:

ויקרא משה, ערמב"ן מכילתא ר"י כו', ונודע שי' מהרי"ט ח"ב קכ"ז דבהקדש ל"מ שליח דהוי מילי, ועמח"א הל' שלוחין ז', ונבי"ת יו"ד קמ"ז שתמהו דמילי רק שאין השליח יכול לעשות שליח אחר במקומו כרש"י גיטין כ"ט. וס"ו. אבל מיד המשלח בעצמו יכול למסור דברים לשליח, ובנדרים ע"ב. ונזיר י"ב: דשליח יכול להפר אף דרק מילי, ועתו"ס רע"א ר"פ השולח, וחת"ס יו"ד שכ"א, וכתב סופר יו"ד ק"ג כ' וסמוכים למהרי"ט עשיתי מהמכילתא דר"י מפרש הדבר מפי משה לאמור לכל ישראל, ונ"ל פלוג' ע"פ הנ"ל דהנה הי' מצוה של מ"ר שיאמר לישראל ויצוום על מצות הפסח, והוא לו ככל המצות לעשות במעשה או בדבור כק"ש ובהמ"ז ובכל מצות יכול לעשות שליח חוץ ממצות שבגופו כתפילין דהן על קרקפתא דגברא, אבל במצוה זו שנצטוה משה לאמר לישראל אפשר לעשות ע"י שליח, רק למהרי"ט א"א למשה לעשות זקנים לשליחים שיאמרו בשליחותו כמו שהוא אומר דבמילי ל"מ, ולפמ"ש אאמ"ו בח"ס דבאמת אחר שיש לנו קרא בהפרה דוקא אישה ולא שליחה ילפי' בכ"מ דמילי ל"מ לשליח, ולולא הקרא הו"א דיכול, וא"ש דר' יאשי' ור"י לשי' בנדרים אזלו, דלר"י גילתה תורה בהפרה דבעל דוקא, וילפי' מיני' בכ"מ דמילי לא ממסרן, לכן ס"ל דמשה אמר לכל ישראל, ור"י לשי' בהפרה מהני שליח מפרש דמשה אמר לזקנים והם לישראל: ועי"ל ע"פ מכילתא דהביא רמב"ן מלמד שעשאם ב"ד, ובגיטין ס"ו: פליגו ר"מ ור"י בב"ד, וכ' הר"ן דר"מ ס"ל אלים כח ב"ד דמילי ממסרן, ור"י ס"ל לא אלים, וי"ל בהא פליגו ר"י ור"י כיון שעשאם ב"ד אי אלים. וע' שעה"מ פ"ו מאישות בשבועה ונדר ע"י שליח, וח"ס או"ח קט"ז, וקצה"ח קכ"ג סק"ד הביא תה"ד דמהני שבועה ע"י שליח, וראי' מגיטין מ"ו. כי נשבעו להם נשיאי העדה כו', ובס' משפט שלום קפ"ב חילק דהיכי דמהני שאלה להשבועה הוי מילי, דלא נגמר המעשה, והיכי דל"מ שאלה מהני וע' כה"ג בתוס' ב"ק ק'. וסנהד' ל"ג. בטעה בד"מ דהדין דחוזר ל"ה דיבורו כמעשה, ובשיקול הדעת דקם דינא הוי כעבד מעשה, ועש"ך חו"מ רנ"ה סק"ו בהא דאתי ליד גזבר ל"מ שאלה, דלא אתי דיבור ומבטל מעשה משא"כ בדיבור בעלמא וא"כ אין ראי' מגיטין דהתם ל"מ שאלה לכן מהני, ועשו"ת אבני מלואים בסופו, וע"ע תוס' גיטין י'. ד"ה בשליחות, ומעילה י"ד: ד"ה מותר כעין זה, וע"ע במנ"ח מצוה ה' אות ז' שהביא ראי' למהרי"ט מפסחים פ"ח: ובמצוה ש"ס תמה מבכורות ס"א., ולפמש"ל החילוק היכי דל"מ שאלה מקרי מעשה, ובמנ"ח שם כ' דמעשר בהמה ל"מ שאלה, ודלא כטו"א ר"ה כ"ח א"כ מיושב קושיתו:

משכו וקחו, רש"י מי שיש לו ימשוך משלו וקחו מי שאין לו, וכ"ה במכילתא וילקוט רמז ר"ו, ריה"ג אומר משכו מע"ז והדבקו במצוה, ע' תו"ת דיש סמך מזה למו"נ ח"ג פ"ל דקרבנות הי' להפריד ממנהגי אוה"ע, ונצטוו להתרגל בקודש, וע"ע מד"ר אחרי, בן מלך שהי' אוכל נבלות אמר המלך יאכל על שלחני ומעצמו יפריש, וז"פ בתמורה ל: להקריב לי במועדו לי ולא לאדון אחר. וע' יריעות שלמה ממהרש"ק בהגש"פ פסקא כמה מעלות טובות, ובזית רענן הק' אטו מי שיש לו אין רשאי ליקח משוק, ותי' ע"פ רפ"ב דע"ז ורמינהו לוקחין בהמה לקרבן, מהם, ומשני הא לכתחלה הא דיעבד ולקיחה מקרי דיעבד כיון שאין לו בהמה אחרת עכ"ל, וק' דהמעיין בסוגי' זו יר' דלא מקרי לכתחלה דאסור אלא להעמיד בהמה אצלו אבל לא ליקח מהם קרבן אלא דמותר לכתחלה אפי' כשיש לו בהמה אחרת. וי"ל קו' הזי"ר ע"פ שדקדק הרא"ם ושפ"ח דכאן פרש"י מי שיש לו משלו, ובפ"ו פ"י משכו ידיכם מע"ז. וי"ל דהב' דרשות א', די"ל סברא דמותר ליקח בהמה מגוי ול"ח לנעבד דא"כ ל"ה מכר וז"ד לישראל דיודע שינהג בבזיון, אבל למי שעע"ז מוכר, וע' ילקוט וטא"ח ת"ל שהי' קושרים בכרעי המטה, וכשראו מצרים עצבו, ומבזיון זה ראו מצרים שאינם עע"ז. ומשו"ה כ' מי שיש לו ימשוך, וכיון דע"י משיכה זו ראו מצרים שבנ"י אינם עע"ז, ומשו"ה לאחר משיכה זו מותר ליקח מנכרי בהמות דאי פלחו להו ל"ה מכרו, משא"כ קודם שמשכו אסור ליקח מחשש נעבד, ובהגהות רצ"ח חולין פ"ד. יכול יקח משוק ויאכל ת"ל מבקרך, לפ"ז י"ל המכילתא משכו מי שיש לו וקחו מי שאין לו, דאפי' לשם מצוה לא יקח משוק רק ממזומן, ולהורות דשלא במקום מצוה לא יקח משוק כלל, ובהדוה"ע הביא משכו וקחו הוא"ו של "וקחו" לא בוא"ו החיבור רק ו' החילוק כמו ומכה אביו ואמו שפי' או אמו, ודע דמצינו ג"כ בגמ' ו' החילוק ברפ"ד דמגילה הקורא המגילה עומד ויושב, כתו' מ"ב. אנסת ופתית את בתי, קידושין מ"ג: היא ואביה מקבלין גיטה, נזיר ג': הרינו נזיר מחרצנים וזגים, וב"ב נ"ז: הכניס תרנגולין ועשה מקום לגבלו ופרשב"ם או עשה מקום, וע"ע יבמות קט"ו: וחזינהו לאלתר וקאמרו סימנים, ופי' המרדכי הובא בב"ש אה"ע י"ז סקפ"ג או קאמרו סימנים, וע' ירו' פ"א ה"א מערלה ולקחתם לכם ביום הראשון ולקחתם בדמים, וכ' בציון ירושלים ערש"י הרא"ש כלל ל"ה, ובכ"ת סוכה מ"א תמה עלי', נר' שהבין ולקחתם היינו קניה, והא עיקר ולקחתם קאי על נטילה, ולא נזכר מירו' דהיינו בדמים, אף שירו' מפרש דולקחתם שיקנו משלכם ולא ממע"ש, אבל עכ"פ ולקחתם שהיא בדמים כן מפ' בירו', וערש"י בשם מכילתא שיקנו בדמים לכך גם ולקחתם יל"פ כן, וע"ל י' כ"ו: ובשו"ת הרד"ד או"ח מהדו"ב מ"ד הביא בשם חותנו הגה"ק ר' אלעזר ז"ל אבד"ק סוכוטשוב דהתרגם וארא (ח' כ"ב) כ' על תועבת מצרים בעירא דמצראי דחלין לי' והוא נעבד ואסור לגבוה, אכן אי' בע"ז דנכרי שמכרו לישראל ביטלו לכן נצטוו לקנות, והג' מקוטנא ז"ל כ' דבר"מ וכל הפו' מבואר דל"מ ביטול להכשיר לגבוה ע"ש, וברמב"ן ע"ז דמ"ז ונ"ב, ובהה"מ פ"ח מלולב ולח"מ פ"ד ממ"א, ע"ש אריכות, ונדפסה תשובה זו גם בחדושי מהרא"ך ח"ב ביו"ד סי' קמ"ה ורק בשינוי לשון:

בתרגום ות"י מן בני ענא, ויש גי' ענא ונכונה הגי' בני ענא דיש חשש נעבד כי גם ישראל עע"ז, כמחז"ל הללו עע"ז כו' אבל ילד נעבד מותר כתמורה כ"ח., וע' בפסוק ה' ת"א עזיא, ותיב"ע בני עזיא מטעם זה, וע' מרכבת המשנה ר"פ בא סי' ב' ופ"ה סי' ב', וחת"ס יו"ד רל"ה ע"פ הפני"פ כאן לחלק דהקרבנות שיעדו להקריב לה' בויחוגו לי במדבר, אותן היו קרבנות גבוה ממש ואסור נעבד בע"ח אפי' אחר ביטול משום מאוס לגבוה, והוצ"ל מדמסרם לישראל לא נעבדו מעולם אבל בפסח מצרים של"ה מזבח לזרוק דם, ונהי דנעבד לע"ז נאסר להם אבל אחר ביטול ל"ש מיאוס לגבוה משו"ה גבי משכו לא הזכיר הפני"פ אלא ביטול ולא שלא נעבדו כלל:

אזוב רש"י אגודה, בשבת ק"ט:, סוכה י"ג., פרה פי"א מ"ט, ומ"ש ספות כסף הוא במ"ב (י"ב י"ד), ומ"א (ז' נ'):

בסף ת"י דבמן פחרא והוא כלי חרס, ובש"ב (י"ז כ"ח) וספות וכלי יוצר ת' ומאן פחרא. והעושה כל"ח נקרא יוצר, ובארמית פחר וסף הוא כלי, במכילתא פ"ו סי' א' ופי"א סי' ג' מל' והספות והמזמרות (מ"א ז' ז'), כ"כ בס' אהבת יהונתן והשמיענו בזה שלא הי' הפסח צריך כלי שרת דאין עושין כ"ש של חרס ולפי שנזכר סף (במ"א שם, ומ"ב י"ב י"ז) בין הכ"ש של כסף וזהב של בהמ"ק השמיענו שכאן פי' כ"ח, וי"ל הטעם שבמצרים הי' בעלי לה"ר, בשמו"ר פ"א סי' ל"ה ותנחומא שמות י', והפסח בא לכפר על פ"ה ס"ח בלה"ר, ונדחו למצורע המוציא רע (ויק"ר פט"ז) שנגעים באים על לה"ר (ערכין ט"ז.) שכ' בו שיטביל האזוב במים חיים אשר בכלי חרש, ושם הטעם שיהי' לבו נשבר בקרבו ככ"ח ששבירתן טהרתן (בריש כלים) לעומת ששיבר את האש שדיבר עלי' לה"ר, ויחשב שהוא חרס מחרסי אדמה אשר ממנה לוקח, וכן באן שהוציאו לה"ר יטבלו אזוב בדם שבכ"ח, וכ"ב א"ע (ויקרא י"ד ד') והנה הם כדמות פסח מצרים וערמב"ן, ובכ"ח כ' דקיי"ל פסח אינו נשחט בבמת יחיד ולדורות ל"ה נשחט רק במשכן, והי' צריך כ"ש לקבלת דם, אבל בפסח מצרים דכל יחיד מזה במשקוף וב' מזוזות ולא עדיף מבמת יחיד והי' גזה"כ דפסח מצרים יהי' קרב בבמה וממילא ל"צ כ"ש, וכשר אף סף של חרס ע"ש, וגם ל"ה הפסח צריך כ"ש לקדשו שכבר הוקדש הפסח קדושת הגוף בשחיטתו (ע' ראב"ד ריש תמיד) או כתשו' רשב"א ל"א, שהבהמה נתקדשה בקדה"ג בקדושת פה שאומר ה"ז לשם פסח ומה לי עוד קדושת כ"ש, וכסוטה י"ד: ונתנו לכ"ש לקדשה בכ"ש ע"ש, ולכן הי' יכול להיות גם ככ"ח שאין כ"ש, וע' ירו' פ"ט ה"ה מפסחים מחלוקת אמוראים בסף אי הוי כלי ע"ש, ובכל"ח צו (ו' כ"א): ודודי הג' מלאסק ז"ל בשו"ת חדות יעקב תנינא קמ"ה אות ע' הביא ג"כ משום דפסח מצרים ומצורע ובית מנוגע דמינן להדדי וכמ"ש בא"ע פ' מצורע שהוא כדמות פסח מצרים, ובמצורע מפרש בקרא כ"ח ולהכי מפרש בת"י גם בפסח מצרים כן ע"ש, ואפשר שהי' אז גם נזהרים מטומאת מת, והי' ביניהם טמאי מתים לכך כ"ח שאין מטמא מגבן ולא יטמא הכלי ולא הדם שבתוכו וכיון שהי' כזריקה שאמרו ג' מזבחות הי' מביאין בטהרה אף שעוד הי' קודם מ"ת: ובבאורי מהרא"י מתה"ד כ' אם בנתינה שתדבקו האזוב על הקיר בדם, אז ונתנו תחלה על המזוזה ולא על המשקוף תחלה שהוא מקודש ביותר, כמו בתפילין ש"ר דחמירי מה"ט משל יד (עאו"ח מ"ב ס"א שהטעם משום השם) וכשמדבקין הדם בקיר א"א שלא יחזור וידבק באזוב, וכשנותן אח"כ על המזוזות הי' מוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה, אבל בהגעה כלו' בזריקה המשקוף קודם עכ"ל, יוצא מזה דבר חדש דדבר שמצותו למעלה מקודש ומעלה ביותר, מדבר שמצותו למטה, וע' זבחים פ"א. כשם שמצוה להקדים עליונים לתחתונים כו', וע' בפס"ת ק"א:

רש"י על כל הזאה טבילה, ע' במשנה אחרונה במשניות ווילנא נגעים פי"ד מ"א:

ואתם ערש"י ורמב"ן. ובב"ק ס': כיון שניתן רשות למשחית א"מ, והק' הא מכת בכורות הי' ע"י ה' בעצמו, ורש"י הוסיף רשות למחבלים שהתגברו אז בלילה והי' צריך שמירה, וע' מהרש"א ופנ"י ובס' אמרי הצבי ולעיל בפי"ב, ובס' תאוה לעינים סי' של"ג שכ' בזה דבר נכון, וע"ע פנ"י ריש פסחים ד"ה הבקר, מהר"ם שיף חולין צ"א. בל"ע דרוש כ"ה ופרד"י וירא קכ"ב. ובס' חס"ל כ' שהי' בכורים מצד אם פטר רחם, ובכורים מצד אב, כי אשה ילדה מהרבה רווקים, והי' נעלמים, וה' בעצמו מבחין כב"מ ס"א:, הי' צריך ה' בעצמו להבחין, ובכורים מצד אם ידועים, עליהם שלח מלאך המשחית:

והי' ערש"י ובזה"ק בבעלותך קנ"א: וכיון דעבדי לי' זימנא חדא במצרים חשובי דלא איצטריך יתיר כו', ובנצוצי אורות הק' דכ' ושמרתם כו' עד עולם, ותי' דכ' בתרי' והי' כי תבואו אל הארץ אבל במדבר חשבו דלא נתחייבו, ולא ס"ל לזהר כרש"י בלא נעשה פסח אלא בשנה ב' רק כתוס' שעשוהו כל מ' שנה עש"ה:

מה העבודה בכל"י כ' דבהגדה מפורש זה לבן רשע האומר דרך לעג, וק' מה החשובה זבח פסח, ובכת"א כ' ע"פ זהר ל"ו. במה שהי' דין למצרים הי' רחמים לישראל ופסח ה' זה פתח גוף מילה, ולכן ערל אסור בפסח, ושפיר על השאלה מה העבודה ר"ל למה אתם אוכלים הפסח ולא ערלים, והתי' ואמרתם זבח פסח ע"י המילה, ובס' עבודת ישראל כ' שרשע אינו מאמין שיש עבודה באכילה ושתי', וזה השאלה מה העבודה הזאת "לכם" לכל צרכיכם, ולועג על זה, ולכן הקהה שיניו דלמה ישחית בחנם הלחם, דכשאוכל כבהמה מוריד הניצוצין להשפילם יותר ע"ש, וי"ל עפ"ד בתענית ה': ר"נ ור"י יתבו בסעודה א"ל לימא מר מילתא, א"ל אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט, כי מי שאוכל להנאת הגוף בשעת אכילה אינו עובד ה', ורק בשעת לימוד ותפלה, ושט הנאת גוף וקנה כלי נשימה ויש קדימה קנה על ושט, משא"כ מי שכוונתו לש"ש אין חילוק בין קנה לושט, וזה א"מ בסעודה שמא עי"ז יקדים קנה לושט, שיתן קדימה לקנה רק יהי' כל כוונתו לש"ש, וז"ש לו כי גוף הסעודה יוכל להיות כשיחה בתורה, ועשו"ת בית יחזקאל בפתח הבית דכ"ז: דהביא מסנהד' ק"א. בשעה שאוכלין ושותק כו', וברכות ס"ד. מסעודה שת"ח כו', וענין ויחזו את אלקים במשפטים (כ"ד י"א) ובויק"ר סופ"כ, וזה י"ל בסנהד' ל"ח. יהודה וחזקי' כו' ולא אמרו דבר היינו אכילתם הי' לש"ש ולא אמרו ד"ת, והוא עד"ש בנזיר כ"ג. ישרים דרכי ה' כו' ב' שצלו פסחיהן א' לשם מצוה וא' לשם אכילה גסה, ובמכילתא בשורה רעה נתבשרו שעתידה תורה שתשכח מישראל, ובס' הדוה"ע כ' דבנים צריכים לשאול וללמד מאבות כמ"ש בדברים (ל"ב ז') שאל אביך ויגדך, ואוי לדור שבנים נעשים למלמדים לאבות שבזמן כעת גנאי עוד בדברים ישנים, ולבלי לכת עם זרם הזמן אשר נותן צורה חדשה ומכאב המחזה הזה, והגידה תורה עתידות כי יבואו ימים שהבנים לא ישאלו מאבות רק "יאמרו" אליהם מה העבודה הזאת לכם: וגם י"ל דהרשע בא בשאלות רעפארמיים רוצה ביהדות ולא בעבודה, נוכל להיות יהודי וגם חפשי ממצות דעיקר יהדות להפיץ דעות נעלות, ועיקר הפסח לזכור יצי"מ ונלמד פרק בדברי הימים, ולמה חומרת חמץ ומצה, ועז"א הקהה שיניו הוא לועס בשיניו פת עד שיטחנו, ולפי דבריו למה כל זה ילמד פרק בענין הרכבה והפרדה וכן בעיכול, ויפרד לחלקים כימיים שונים והמה יכלכלו אותו, ולא עלה ע"ד מה העבודה הזאת לו, שיכול להשיג המיצים הכימיים בלי עבודה כלל, אבל מה שנוגע לו לא יעשה חשבונות, וז"ש לי ולא לו בנוגע לכלכלת הגוף שלו אינו מחזיק בשיטתו. ועמ"ש בפ' ויקהל (ל"ה א'):

זבח פסח במד' מכאן שדורשים בה' פסח קודם ל' יום, ופי' בס' לחם עוני כי חצי פ' הוא מ' וחצי ס' ל', וחצי ח' ד', הרי מפורש אות למ"ד, וז"ש כשאתה זובח תיבת פסח לחצאין יהי' למ"ד, אז ואמרתם זבח פסח:

ויקד ברש"י ומכילתא בשורה טובה שיהי' להם בנים, וק' מה ס"ד של"י להם בנים, וכ' בבני יששכר ניסן מאמר ה' אות י"ד דק' דוהי' ל' שמחה הלא זה שאלת רשע, ורק ע"פ חז"ל ב"ב קל"ג: לא תהוי בעבורא אחסנתא אפי' מברא בישא לטבא דילמא נפיק מיני' זרעא מעלי', וגם ק' מה הקהה שיני' כו' אלו הי' שם ל"ה נגאל, והרי לפנינו שנגאל, ורק הכוונה דל"ה נגאל ומה שנגאל רק בזכות תולדותי' שצפה ה' שיצא ממנו זרע מעלי' וז"ש והי' כו' שמחה גם מבן רשע וזה בשורה טובה שיצא ממנו בנים טובים:

כן עשו ערש"י ובשו"ת כתב סופר או"ח י"ח כ' דק' פשיטא שגם הם עשו, רק דארז"ל משה זכה וזיכה רבים זכות רבים תלוי בו, וכן בכל מצות ומצות ק"פ שצוה ה' ע"י משה ואהרן, ומה שעשו ישראל נחשב ג"כ למו"א דע"י הקריבו כל ישראל, וכן בנשא (ז' י"ח) ביום השני הקריב נתנאל ב"צ וכ' רש"י בכל השבטים ל"נ הקריב ורק הוא נתן עצה זו, ועי"ז הי' לו חלק בכל קרבן וביום הב' הקריב קרבנו, ובכל יום הי' לו חלק מחבירו, ועמד"ר נשא פי"ג י"ד, העלה עליהם הכ' כאלו כולם הקריבו ביום א' וכולם הקריבו ביום אחרון כו' ועמ"ש בשו"ת משיב שלום שע"ו - וברא"ם כ' סד"א כיון דמו"א אינם מהנגאלים דל"ה בשיעבוד לא הוצרכו קמ"ל דעשו, ובת"א כ' ע"פ תוס' פסחים ג': דמי שאי"ל קרקע פטור מק"פ, ובמל"מ פ"א ה"א מק"פ תמה ע"ז, וצ"ל מה שנתחייבו בפסח מצרים, דא"י מוחזקת לנו מאבותינו בב"ב קי"ט: אבל שבט לוי שלא נטלו חלק בארץ הו"א שמו"א פטורים, ועצל"ח ומנ"ח מ' ה' אות ז', חי' מהרא"ך או"ח ח"א בסופו תשובה מזקיני הג' מלאסק ז"ל, ובתשובותי' הרד"ד או"ת מהדו"ב ל"ג, בנפלאות מתורת השי"ת ח"ב דס"ז:, ובהגהות מהרש"ם על פסחים ג': ונ"ח: בזה הרבה:

בחצי הלילה, בזה"ק ל"ח: דהתחיל להאיר אז, והטעם מפני התגלות השכינה כמ"ש אני יוצא בתוך מצרים, ועמש"ל (י"א ד') מהג' מקוטנא ז"ל, וא"ש מכילתא משארותם צרורות שיורי פסח שנ' לא תותירו ותמוה אדרבה א"כ איך הותירו, ולזהר א"ש דחשבו כיון דלא עלה עוד השחר מותר להותיר, וע"ל בפסוק ל"ד וא"ש קרא בעצם יום הזה, אף דהאיר בחצי לילה מ"מ לא יצאו רק בעיצומו של יום, ויתיישב הא דמלו בלילה וכרש"י (י"ב ו') הא אי' במגילה כ' ויו"ד רס"ב. ס"א דמילה רק ביום, ולהנ"ל א"ש דהאיר מחצות לילה, ועשו"ת יד אליהו נ"ב, ונצוצי אורות על הזהר ומ"ש בשמות (ד' כ"ד) ולקמן בפמ"ב: עי"ל עפמ"ש בשמ"ר פ"א י', כשמת יוסף הפרו מילה ומשה מלן ביציאתן ממצרים, והוא מילה שלא בזמנו וסובר רש"י דאף בלילה ע' יבמות ע"ב. תוס' קידושין כ"ט. ד"ה אותו, בשו"ת שאילת יעב"ץ, ח"ב ל"ד, משנת אליעזר מ"ת דפ"ז, ושמחת הרגל וז"פ ביוצר מערב ליל א' ש"פ ליל שמורים הוא זה זה אשר הוא לא יום ולא לילה, והח' רעדלהיים הגיה לו יום ולו לילה ולזהר א"ש, וא"ש קו' החת"ס או"ח נ"א דלמה במעריב אומרים הלל, דבסופ"ב דמגילה כ': אי' דהלל צריך יום דכ' ממזרח שמש עד מבואו ולזהר א"ש, וע' ראב"ע בשלח (י"ג כ"ב) דיום ימצא בתנ"כ שהוא לילה ע"ש, וצע"ג בזה ממגילה כ'. ושאר מקומות, ובריש מס' שמחות אע"פ שהכה ה' בכורי מצרים בחצות הלילה הי' נפשותיהן מפרפרין בהם עד בקר, ויובן מה שאין הכהנים מתחילים בתענית בע"פ מערב בסי' ת"ע, וגם פדיון בכור ביום דוקא עש"ך יו"ד ש"ה סקי"ב, ונפ"ח ת"ע: ובחידושי מימי חורפי כתבתי בפסחים מ"ו. כיצד מפרישין פרש"י דא"ר לכהן ולשורפה א"א דא"ש קדשים ביו"ט, והק' תוס' בשלמא קדשים א"י להנות ממנו, אבל ת"ט יכול להנות, ותי' ר"י דגזרו אטו שלא לצורך, ובשבת כ"ד. ד"ה לפי תי' ג"כ ר"י דגזרו תרומה אטו קדשים, וק' אמאי לא תי' דגזרו אטו שלא לצורך, ותי' דשלא לצורך לא שכיח, וא"כ ר"י סותר עצמו, וגם בביצה כ"ז: תד"ה ועל, תי' משום גזירה ועצל"ח ואו"ח, והנלפענ"ד דבפסחים ק"כ: וברכות ט'. ס"ל לראב"ע דאכילת פסחים עד חצות ור"ע עד לילה, והק' תוס' הא כ' לא תותירו עד בקר, ותי' כיון דל"י עד חצות ע"כ ישאר עד בקר דא"ש בלילה, ואי' שם דר"א ור"י פליגו בראב"ש ור"ע דכ' שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים, בערב למחר חצות היום, כבא השמש משחשכה מועד כו' בבקר, רי"א בערב שחיטה, כבא השמש אכילה עד מועד כו' כר"ע, ור"א כראב"ש דעד חצות אכילה ובבקר שריפה, והק' רש"י דא"ש ביו"ט וכ' דממתינן עד בקר שני, ותמוה דשוב יק' קו' תוס' דלכתוב ולא תותירו עד חצות ואי"ל כתי' דע"כ ישאר לבקר דא"ש בלילה, הא גם בבקר א"ש עד חוה"מ, ולראב"ע כל בקר בקר ראשון, וכבר הק' זה שארי בשו"ת נודע בשערים מ"ת בדרוש לשה"ג דקט"ז: והוכיח מזה דלראב"י ור"א בבקר רק בקר ראשון ע"כ שורפין ביו"ט, או דהבערה ללאו יצאת ומותר ביו"ט כריב"א בתוס' פסחים ה': ד"ה לחלק, אך ק' הא דכיצד מפרישין דס"ל לר"א א"ש קדשים ביו"ט, ונ' לרש"י שבת כ"ה. דכל שריפת ת"ט מדרבנן משום תקלה אי דדמי לקדש, וע' בתד"ה כאן ובתוס' הנ"נ דאף דשורפין ביו"ט דעדל"ת אבל ת"ט דרק מדדבנן שריפה לר"מ א"ש ביו"ט, א"ש דאף ר"א כאן בחלב טמאה א"ש ביו"ט, וא"ש קו' הנ"ל דכאן הק' תוס' לר"א וסובר שורפין ביו"ט, ול"ש גזירה אטו קדשים דגם קדשים שורפין והוכרחו דגזרו אטו שלא לצורך, אבל בשבת וביצה דאזלי אי א"ש ביו"ט שפיר תי' אטו קדשים, וזה ב"ה עצה נכונה: ועדיין צ"ב מ"ש אטו שלא לצורך נימא מתוך כו' וזה קו' תוס' שבת ד"ה לפי ור"ן כאן ותי' דבעי צורך קצת, אך ק' דהוי לצורך שלא לעבור בב"י. ולכא' י"ל לכ"מ פ"ג ה"ח מחמץ מהא דמצא חמץ בפסח כופה עלי' כלי ואף בשלא ביטל. וק' נימא מתוך כו, והוי צורך קצת שלא לעבור בב"י, ותי' דמצוה ל"ה צורך, וראי' מא"ש קדשים ביו"ט נימא מתוך, וכה"ק הרא"ש ביצה י"ב ורק שלא לעבור בב"י והי' צורך קצת עי"ש, אבל כאן לר"א דשורפין נפל ראייתו, ושוב י"ל דמצוה הוי צורך קצת, וכ"כ תוס' לעיל ה': ד"ה לא, ועח"ס או"ח ק"נ. וראיתי במג"א תמ"ו ק"ג דמתוס' אין ראי' דאזלו למ"ד תשביתו ביו"ט מקרי צורך, אבל למסקנא דיום הראשון עיו"ט אסור לשרפו ביו"ט ע"ש, א"כ ל"ה צורך קצת ול"א מתוך, אכן ממג"א אין ראי' דרק אי הי' יכול לבדוק ולבער בעיו"ט ומצא ביו"ט ל"ה צורך קצת עי' במחהש"ק, אבל כאן דהחלה ע"כ נטמא' ביו"ט, וכמ"ש בירו' ור"ן ובעה"מ דאם נטמאת מקודם אינו רשאי לגלגל החלה ביו"ט רק יעשה קבין קבין שלא יתחייב בחלה, וא"כ כאן שלא יעבור בב"י הוי צורך ונימא מתוך, אך י"ל דל"ה צורך משום ב"י, כתוס' כ"ט. דמשהו ע"מ לבערו א"ע, וכמו שהק' בשאג"א על תוס' הנ"ל בד"ה: ועי"ל דר"א מתלמידי ב"ש דל"ל מתוך וע' או"ח, אך לפ"מ שהק' בגליון הש"ס בשבת, מה שהק' תוס' נגזרו לצורך אטו שלא לצורך שרי לשרוף ת"ט הואיל ואיקלע לאורחים ויצטרך לבשל חזי' לי' הת"ט, ותי' דקו' תוס' לר"ח דלי"ל הואיל ע"ש, וקשה לי דא"כ מה תי' כאן דגזרו אטו שלל"צ דכאן אזלו לר"א דאית לי' הואיל, ובשלמא לר"פ בדמ"ח. דהואיל ומיקלע לית לי' לר"א ניחא, אבל לרבא דר"א אית לי' הואיל ק' כנ"ל וי"ל דרש"י ותוס' ד"ה הואיל, הקשו לר"א יקרא שם קודם אפיה ואפ"ה מותר לאפות הואיל ומיתשל ל"ה שם חלה טמאה, וכ' תוס' דלא שכיח, ובפי"א מ"י דתרומות מדליקין שמן שריפה בביהכ"נ ובבהמ"ד ברשות כהן, וכ' בתוס' פסחים ל"ד. ד"ה מחמין, ויבמות ס"ו: ד"ה לא, דה"א דת"ט מותר להנות בשעת שריפה רק לכהן ולא לישראל, והא דמדליקין בבהכ"נ אם יש שם כהן ונר לא' נר למאה וער"ש ומל"מ פ"ב מתרומות, ושפיר תי' תוס' דא"ש חלה טמאה אטו שא"צ דאסור מה"ת, ואי"ל הואיל ומיקלע להנ"ל דישראל אסור לשרוף ואסור בהנאה כילוי ורק לכהן מותר וזה הואיל דלא שכיח אורחים כהנים וא"ש וע"ע בשו"מ רביעאה ח"ג ל':

וה' הכה רש"י הוא ובית דינו, וכ"כ בוירא (י"ט כ"ד) וראי' למ"ש בעה"ת הבאתי לעיל (י"ב י"ב), ובאו"ח קידושין מ'. בשם נזה"ק פי' באיוב (א' כ"א) ה' נתן וה' לקח, דמחשבה טובה מצרפת למעשה ולא רעה, וכשמשלם לצדיק ה' בעצמו דיין שלו ומשלם גם מחשבות טובות, וכשדן לרשע מצרף לב"ד של מעלה שלא נגלה להם מחשבת אדם ואין משלמים רק למעשה, וכ"מ שנ' וה' הוא וב"ד, וא"ש לענין שכר ה' נתן הוא לבד, ולענין עונש וה' לקח עם הב"ד ופח"ח, ובספרו חות יאיר פ' נצבים אריכות, ונפלאתי של"ה תוס' שבת י"ב: ד"ה שאין דמלאכים יודעים מחשבות שבלב אדם. וכ"כ ברא"ש רפ"ב דברכות, ובמעדני יו"ט כ' דהיודע רוה"ק מכיר מה שבלב אדם כמ"ש ויאמר עשו בלבו (תולדות כ"ז מ"א), וכן במרדכי ויאמר המן בלבו (אסתר ו' ו'), והמתנבא ע"י מלאך גדול ממנו כמ"ש במו"נ ח"ב פמ"ה, וק' נמי מ"ש במ"א (ח' ל"ט) כי אתה ידעת לבדך את לב כל בנ"א, וירמיה (י"ז י') חקר לב בחן כליות וצ"ע, וע"ע ביע"ד בדרשות אה"ו דרוש ד' כתב ג"כ דאין מלאכים יודעים מחשבות, וע"ע בשל"ה סו"פ ברכה כ' ג"כ כן, ותוס' שבת לפי קבלתנו האמתית הם דברים דחוים, רק ה' יראה ללבב ע"ש, וע' זה"ק וירא ק"א: וכי ל"ה ידעי מלאכי דשרי באהל, אמאי כ' איה, אלא לא ידעו בהאי עלמא אלא מה דאתמסר להו למנדע, וע"ש בנצוצי אורות שהוא להיפך מתוס' שבת, וכ"כ בזרע ברך ח"ג, וי"ל דהזהר מיירי ברדתם לעוה"ז, אבל למעלה יודעין, וכ"כ בשפת אמת שבת, וכ' עוד דאפשר דיש מלאכים מיוחדין להכניס תפלות בנ"י לפני ה', והם א"י מחשבות רק דיבור עש"ה בזה, וע"ע בהקדמת זהר ד"ט: ובפ' לך פ"ט, ובעשרה מאמרות ח"א ב', ועשו"ת מהרי"א או"ח סוס"י ס' בשם פורת יוסף פ' וירא דיש חילוק בין מלה"ש בין שאר מלאכים כי רק ממשרתים פני שכינה הנקראים מה"ד יודעין, וע"ע בשמחת הרגל רות (א' כ'), נועם אלימלך בהעלותך, אזור אליהו סי' ק' משכיל לדוד פ' וירא, בא"ר או"ח ק"א סק"ח, בהקדמה לשו"ת מנחת שמואל, ומ"ש בפ' יתרו (י"ט י"ז) עש"ה:

כי ערש"י וק' למה לא התרה משה גם על זה דגדול שבבית ימות וכ' בעדות ביוסף ע"פ המד' דנטלו הבכורים וזרקו לבית ישראל, לפ"ז אם יתרה שאם אין בכור גדול ימות, ל"ה זרקו הבכורים לבית ישראל כדי שינצל הוא בעצמו עכ"פ, ושתק משה בוה, וזרקו וממילא גם הגדול מת וע' בריח דודאים דכ"ה:, וע"ע בא"ע ובפ' וארא (ז' כ"ב):

צאו עאוה"ח וכת"א וראיתי בשו"ת חשק שלמה בסופו בהוספת הרבה ממני, בסופ"ק דברכות הרי אני כבן ע' ול"ז שתאמר יצי"מ בלילות ע"ש ב"ז כו' ופי' אע"פ שנעשה לי נס שהלבינו שערותי אעפ"כ לא נצחתי כו', והפי' ל"ז לא נצחתי דחיק ע' מפו', וי"ל דיש פלוגתא אי קודם מ"ת הי' להם דין ב"נ עפר"ד ד"א, ובע"נ דרוש א' לשה"ג הוכיח מיצי"מ דהי' להם דין ישראל, דק' איך יצאו קודם הזמן, והתי' שפרעה שיחררם קומו צאו, ולשון צא רק בעבד עברי עיו"ד רס"ז, ולכאו"ק דהי' ע"י אונס המכות, והתי' דמהני תליוהו וזבין מחמת הנאת ממון גמר ומקנה ב"ב מ"ח., ולפרעה ומצרים הי' הנאת ממון כמ"ש במד' החיות מערוב לאכול, וא"ש מ"ש אנכי ה"א אשר הוצאתיך מאמ"צ, ול"א אשר בראתי העולם, דבשבת פ"ח. מידעה כו' והקשו הא תליוהו וזבין מהני, והי' להם רכוש מצרים וים (עי' בית מאיר שבת) והתי' דתליוהו וזבין רק מדין תורה, ואם לא יקבלו התורה ל"ש זה כלל, וא"ש אנכי אשר הוצאתיך מאמ"צ, והי' קודם הזמן ורק ששיחרר, וק' דהי' באונס וע"כ תליוה וזבין מהני, וממילא אנכי ה"א אף באונס, אך ק' הא דמודעה כו' הא מהני באונס, וי"ל דבב"מ פ"ג. בשקולאי א"ל דינא הכי א"ל למען תלך בדרך טובים, מוכח דבאדם גדול לפמשה"ד הוי כדין, וא"כ אף דתליוה וזבין מהני, לפמשה"ד ל"מ גבי השי"ת, ופסקינן תפלת ערבית רשות והטעם דכל תפילותינו אינם ראוים לעלות רק דמתעורר אברהם ויצחק וימשכו גם תפילותינו, ובערבות א"א להתעורר ליעקב דלא מת (תענית ה'.) של"ה עליו חטא, וק' הא הי' חטא ב' אחיות, וצ"ל שהי' להם דין ב"נ, נמצא אי ערבית רשות הי' להם דין ב"נ, וראב"ע דנעשה כבן ע', הי' בויכוח בין ר"ג ור"י בתפלות ערבית רשות בברכות כ"ז:, ור"ג ס"ל דחובה וסלקוהו ורצו לעשות נשיא לראב"ע ונעשה נס ונראה כזקן מוכח דערבית רשות, וטעם דצריך לספר נס יצי"מ ביום ולילה, שביום הי' הגאולה שיצאו ממצרים, ובלילה אמר קומו וצאו, ומצאו מוכח דהי' להם דין ישראל, וא"ש הרי אני כבן ע' מוכח דערבות רשות והי' להם דין ב"נ דיעקב לא חטא ולא זכיתי לספר בלילות, דכל הטעם שבלילה הי' גאולה צאו, ובב"נ ל"מ צאו ול"צ לספר בלילה, וע"ל בפמ"א ודו"ק כי קצרתי וזה דבר חידוד: וזה י"ל מה שק' למ"ל גם אתם גם בנ"י, האם משה ואהרן אינם בכלל בנ"י וע' אוה"ח, רק להנ"ל דצאו הי' שחרור, ותינח בנ"י אבל משה ואהרן משבט לוי ל"ה בשיעבוד ול"ה צריכין לשחרור, לזה קאמר גם אתם דגם הם צריכים לשחרור, דאף דשבט לוי ל"ה בשיעבוד רק שיעבוד קשה אבל שיעבוד קצת היו כמ"ש במד"ר והביאותי' בפ' שמות (ד' י"ט) עש"ה:

קחו רש"י התפללו, ע' לחמי תודה די"ד בזה:

בצקו ערש"י וק' דהול"ל מקודם ושאלו דהי' קודם ויצאו ממצרים, וע"ס מלאכת מחשבת, וי"ל דבא לומר דלכן לא הניחו על החמורים למ"ש רש"י (י"ג י"ג) דחמורים סייעו במשאות כסף וזהב ול"ה מקום להניח הבצק עליהם, וע"כ הי' מוכרחים לטעון בצקם על כתפם, וע' בפני"פ דהי' ביו"ט ואסור מלאכה וכמ"ש בס' יראים ולא כדמשמע מר"ן סוף פסחים דמותרים הי' במלאכה, ובביצה י"ב. כ' תוס' דאף דאמרי' מתוך בעי לצורך קצת ול"ה רשאים לישא כסף וזהב והניחו על החמורים דאין שביתת בהמה נוהג ביו"ט, עמג"א רמ"ו סקי"ב ותצ"ה סק"ג אבל הבצק לצורך אוכל נפש מותר לישא:

משארתם צרורות בשמלותם י"ל שאור שבעיסה היצה"ר המעכב הגאולה צרורות רק בשמלותם היקרות אשר הם יותר מן ההכנסות שיש לאדם, ועי"ז יהרס מצב אחב"י ויעיר הקנאה ושנאה מאוה"ע ועמ"ש בשמות (א' א') מזה הרבה. ובפי' ירושלמי מותר פסחיהן וק' והלא נא' ולא תותירו כו' וע' הדגל תרס"ז סי' ל"ח די"ל דט"ס וצ"ל פטריהון פי' מהנשאר מן המצות, ובתיב"ע ומן דמשתייר מן פטורי ומרורי וירו' סובר דנשארו רק מן המצות, וכ"כ בס' אהבת יהונתן דהוי כמו שירי מצוה וצריכים לחבבם, ועירו' מ"ק פ"ב ה"ג, וסנהד' פ"ח ה"ב ר"י הוה עליל לכנישתא בצפרא ומלקט פירורין (מסעודת קודש) ואכיל משום חבוב מצוה ועי' גליוני ש"ס מגילה כ"ו:, ראב"ע יתרו (כ' כ"ב), ויקרא (ז' י"ח), בתשו' הרב"ז קכ"ד אות י"א, ס' דברי תורה להג' ממונקאטש שליט"א סי' ג', ועמש"ל בפכ"ט. - וע"ע בלקוטי מהר"ם וארץ חמדה ושו"ת הרד"ד או"ח קמא סי' ה' להלכה והביאותי' בפ' ויקהל (ל"ה ח'):

שכמם ערש"י ואו"ח ת"ס ס"ב דמצוה לעסוק בעצמו, ועתו"ת וחת"ס חו"מ קצ"ו מ"ש בזה מוסר:

ויסעו בת"י ק"ל מיל ותמוה, ובס' מצודת דוד סוטה כ', דביומא ע"ו. ילפי' דמדה טובה מרובה ממדת פורעניות ד' פעמים ועי' תוס' סוטה י"א. ד"ה ולעולם, ומרים בזה, ובתבא (כ"ח מ"ט) ישא ה' עליך גוי מרחוק כאשר ידאה הנשר, וכ' בעה"ט ידאה הנשר גי' עשרה כדאיתא בסוכה ששיער לבא בי' ימים בא ביום א', ומהלך אדם ביום י' פרסאות שהם מ' מיל, ויום י"ב שעות, ואם כן בפרעניות הלך ק' פרסה שהם ת' מיל, ולשעה ל"ג מיל וחלק שלישי, ולפי זה במדה טובה מגיע לשעה קל"ג מיל, ורש"י פי' שהלכו לפי שעה דהיינו בשעה קלה וחשבון תיב"ע מכוון, ועי' במסעי (ל"ג ה') באור יקרות שכ' חשבון לת"י, בחי' מר שמואל על מנחות ס"ה, נפלאות מתורת השי"ת פ"ט, ובס' אהבת יהונתן:

ויאפו ערש"י ור"ן סוף פסחים ומה שהק' עלי' בתי"ט פ"י מ"ה, ובמשניות ווילנא בנימוקי הגרי"ב ובתו"א, ובמשנה פסחים קט"ז. מצה ע"י שנגאלו שנ' ויאפו, וק' דלא הי' מצות מצה כלל כי אפו ביום ט"ו בדרך, וגם מצה שאנו אוכלים אינו בשביל שלא הספיק כו' כי נצטוו עלה בי' לחדש לפני החפזון וכה"ק בארבנאל, והביא ר"ן שם וכ' שדעתו שבמצרים לא נוהג איסור חמץ רק בלילה א', ותמוה שזה נגד גמ' דצ"ו: דפסח מצרים כל היום וכן מפורש בר"ן, וכוונת הר"ן שאפו לצורך מחר ולא נצטוו על בל יראה, ועי' בעה"ת, ובצל"ח חידש שבק"פ הלילה הולך אחר יום, ומפורש כנגדו בפה"מ לר"מ פ"ט, ונראה אף שאכילת חמץ מפני המצוה, אך ר"ג דורש טעם המצוה שהי' מפני העתיד, ור"ג דורש טעם במשנה סוטה י"ד. מנחת סוטה שעורים כשם שמעשי' מעשה בהמה, ובדט"ו. אר"ג הניחי לי ואדרשנה כחומר כו', והם הם דברי הר"ן מתניתא רבתא בשם ר' ישעי':

תיב"ע ומתאפי כו' וערשב"ם, ופשוט דאין כוונתו דמצה יכול לאפות בחמה דמפורש להיפך בפסחים ל"ז. בחמה פטורים, וכן בברכות ל"ז., ר"מ פ"ו ה"ב מבכורים, ש"ג פסחים ל"ז, ח"י תס"א סק"ח, וש"ע הרב סעיף ו', ועי' בדקט"ז. לחם עוני הוא מסיק ואשתו אופה, ומכילתא בא פ"י בשם ר"א, אלא האי ויאפו לא הי' מצות חובה רק מזין חול ושפיר נאפו בחמה, ומ"מ ק' על ת"י כי במכילתא פי"ד אין עוגות אלא חררות, והמתרגם בעצמו כ' חרירין ומערוך ערך חר ב' כ' עושים חור בארץ ומחמים אותו באש, ואופים לחם ונקרא חררה ע"ש החור, וכ"כ רש"י ביצה כ"א: ועי' הפרדס ח"ד סי' א'.

א"ע שהי' בו שאור ותמוה, ובס' עזרה להבין כ' מדכ' כי לא חמץ משמע שלא הספיק הזמן להחמיץ וקורהו בצק שהי' בו שאור עכ"ל, אף שעדיין תמוה אכן לחומר הנושא יש לפרש דאם ל"ה בו שאור ל"ה יכול להחמיץ מהר, אבל אם יש בו שאור גם כן אינו מחמיץ תיכף ורק גם כן רגיש שיעור לדבר כמו שאנו רואים, אבל במצרים הי' כל כך במהירות אף שהי' שאור ג"כ לא החמיץ, והא"ע הוכרח לפרש כן דבלא שאור לא נקרא כלל בצק לפירושו:

שלשים שנה וד' מאות שנה, עי' בכנ"י כפל שנה דהי' רק ת' בפ' לך (ט"ו י"ג), וי"ל לרש"י דת' בכל ארצות, ורד"ו במצרים והם ל' שמיטות לזה כ' שלשים שנה לשמטות, ונדרש לפני' על מצרים וכת' יונתן ובחנה"ת כ' אף שהי' רק רד"ו והיה חסר ק"צ, ואי' במד' דלילות השלימו, וז"פ באיוב (כ"ח ג') קץ שם לחשך, ועי' מגילה ט'. ומהרש"א, ובפרד"י לך צ"ד: וישלח רס"ג: ובהגהות רש"ש ערכין ל"ג בזה:

בעצם עי' במסעי (ל"ג ג') ביד רמה, ועי' אבות דר"נ פכ"ט, ובנין יהושע תי' לקו' גמ' ברכות ט'. דכאן כ' בעצם יום, ובראה כ' הוציאך ממצרים לילה, ע"פ ת"י יתרו (י"ט ד') על כנפי נשרים למקום בהמ"ק לעשות הפסח ע"ש, וא"ש דלילה לא"י להקריב הפסח, וביום יציאה ממצרים עש"ה, ובברכות י"ב: ולא זכיתי בפה"מ לר"מ צעיר הי' ולמד הרבה עד שתשש כחו ונזרקה בו שיבה כזקן בן ע', ובהבאר סי' ק"י הק' שלהיפך מנמ' דהי' על פי נס, ועי' באמונת חכמים פי"א, ועוד איך אפשר בטבע שיעשה כבן ע', וי"ל דבפ"ה מכ"א מאבות בן ס' לזקנה וע' לשיבה, והי' די שיעשה כבן ס' כרש"י ברכות כ"ח. לית לך חיורתא ונאה לדרשן שיהיה זקן, ולא עביד רחמנא ניסא בכדי, וזה היה קשה לר"מ וכ' כי הי' שנים מזקנה לשיבה ל"ה מנס רק ממה שלמד הרבה, כי על פי נס נדמה לזקן ובהצטרפות הלימוד נעשה כבן ע', וז"פ ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, דאי' דקושי שיעבוד השלים מה שעבדו ביום ולילה, ובירו' ברכות פ"ד ה"א ותענית פ"ד ה"א אי' דראב"ע היה אז ט"ז שנים, ובאבות בן ה' למקרא, אם כן זמן לימודו היה י"א שנים, ומה שלמד יום ולילה גרמו שהזדקן בי' שנים, והמצרים שעבדו עם בנ"י יום ולילה רד"ו, שהם י"ט פעמים י"א כמנין ק"צ ונשלם ת', והא דמזכירין יציאת מצרים בלילות תלי' זב"ז דאם השלמת ת' ל"ה על ידי שיעבוד בלילות, אפ"ל שא"מ יציאת מצרים בלילה כיון דהגאולה היתה ביום, ואי הלילות השלימו צ"ל בלילה, ואמר ראב"ע הרי אני כבן ע' ולא ס', די' שנים על שלמד ביום ולילה, ונשמע דנשלם זמן על ידי עבודה בלילה ושפיר אמר ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות דעפ"ז הסברא להזכיר בלילה:

ליל ערש"י ופנ"י ברכות ט': דא"ש בזה הא של"י אותו הצדיק (ע"ל י"א ב') דאחר ל"ה יכול לומר ועבדום קיים דמאן יימר שנתקיים החשבון במכוון, ודבר זה ל"ה ידוע רק לאברהם, ושייך האי דרשא אהא דלעיל לא נגאלו אלא בלילה, בחצי לילה כרש"י שבאותו שעה נתן להם פרעה רשות ונשלם החשבון במכוון שיטלו רכוש ולא קודם:

הוא בזה"ק דלילה כיום האור, וא' הר"ר העשיל ז"ל ע"פ מד' בראשית ויקרא אלקים לאור יום ולחשך לילה, דלא כ' בחשך אלקים דלילה רע, ואין השי"ת משתתף שמו לרע, וא"ש דכ' ליל שמורים הוא לה', וק' איך שותף שמו בלילה, והתי' שהאיר כיום, וז"פ הוא הלילה הזה לה', ולעיל בפכ"ט כ' בזה איך מלו בלילה, ולהנ"ל הי' הלילה כיום, ובשביל קו' זו כ' בס' בן יעיר לחכם ספרדי שט"ס נפל ברש"י במ"ש שמלו בלילה, וראי' דדברי רש"י לקוחים ממכילתא ושם לא כ' שמלו בלילה, וע"ס משכיל לדוד וזכור לאברהם, וביהושע (ה' ב') כ' ג"כ רש"י שמלו כבר "בליל" יצי"מ ובזה"ק בהעלותך קמ"ט. ת"ח דבההוא לילה כו' בתר דאתגזרו, וכן במד"ר פי"ט דשה"ש, כשבאו לאכול ק"פ א"ל משה כל ערל לה' כו' מיד נטל כ"א חרבו ומלו וכ"כ בבעה"ט, ובאוה"ח פמ"ג הביאו וע"ל י"א ד' - וברש"י יבמות מ"ו. שמלו בימי משה כשיצאו ממצרים לקבל התורה, וע' בחי' רשב"א שם שהק' דמנ"ל דמילה הי' בשעת קבלת התורה, ורש"י כריתות ט'. בשעת יציאתם מלו, ובר"מ פי"ג ה"ב מא"ב כ' דמילה הי' במצרים דמל אותם משה וע' בד"ח אריכות, ועמ"ש בפ' שמות (ד' כ"ד), וע"ע בפ' לך דק"א. על רש"י בעצם היום הזה ולא בלילה והק' במנ"ח מצוה ב' דמשמע דהי' מותר למול בלילה והוא נגד ההלכה, ובלאו זה ק' דמילה שם ע"כ ביום דביום שנצטוו הו"ל מילה בזמנו, וע' בס' משנת אליעזר מ"ת דפ"ז בזה:

חקת הפסח עא"ע שכל הפרשה קאי על פסח מדבר, ורמב"ן כ' דרק על פסח מצרים, ובפסחים צ"ו. משמע כרמב"ן ובכל"ח האריך בזה: בן נכר. רש"י שהתנכרו מעשיו. וצ"ב מדוע דחפה התורה בשתי ידים מפסח, הלא חלבנה ג"כ בין סימני קטרת, וכן בעיה"כ בכל נדרי מתפללים עם עבריינים, ורק בחלבנה הי' ע"י שחיקה וכתישה הדק היטב, כן לענין הצטרפות עם כלל ישראל צריך הפושע ישראל להיות נכתש היטב עם אחיו, ולהיות להם אח לצרה, וכן אם יבואו לבהכ"נ ביה"כ ויתענו אז עלינו לקבל אותם בזרועות פתוחות, משא"כ הבן נכר שבא לאכול הפסח "השה הנצלה", עד אכילה הי' נכר בעת שהי' קושי השיעבוד עמד מנגד, רק עתה שהכל מוכן בא לסעודה ומשו"ה לא יאכל בו, וזה מוסר לאותם שעומדים מרחוק קודם פסח לכל דברים השייך לחג ומעות חטים, ורק לד' כוסות ושאר מאכלים טובים אצלם יו"ט. ועמ"ש בפ' ויקהל (ל"ה א'): והר"מ בפ"ט ה"ז מק"פ כ' שהמאכיל כזית מק"פ לב"נ עובר בל"ת, מבואר דס"ל דהל"ת דב"נ קאי על המאכל, ובה"ח בערל כ' שערל שאכל כזית לוקה, מבואר דקאי אאוכל, והטעם בערל שהוא ישראל לוקה, משא"כ בעכו"ם דאינו בר מצוה קאי רק אהמאכילו, ועסה"מ ל"ת קכ"ז שהזהיר הערל מאכול הפסח ובמ' קכ"ח שהזהירנו מאכול ישראל שהמיר, ובמנין המצות קכ"ז, וע' בכ"מ וקרית ספר, וסמ"ג לאווין שנ"ג, והצל"ח פסחים ע"ג. חולק על הר"מ דגם בעכו"ם קאי האיסור על האוכל רק שממילא ישראל המאכילו עובר בלפ"ע וגם בתוספות הרא"ש ר"פ הערל מבואר כר"מ, ובמנ"ח מצוה י"ג אות א' כ' דלר"מ רק המאכיל כזית ולא ח"ש, דרק אם אוכל בעצמו ח"ש אסור מה"ת דאחשבי', אבל מאכיל לאחרים ח"ש מותר מה"ת, וגם צריך להאכיל בכא"פ, וגם אם המאכיל לבן נכר באופן שבעצמו ל"ה יכול ליקח עובר המאכיל בלפ"ע ג"כ, ועמל"מ פי"ז הכ"ג ממ"א דאם אינו מאכיל לקטן בידים רק מטעה אותו, וא"ל על איסור שהוא היתר ג"כ הוי כמאכילו בידים וכן כאן, והר"מ כ' שאין מלקות להמאכילו, ובמנ"ח אות ב' הק' אמאי א"ב מלקות אם מאכילו בידים, וכה"ק בהג"ה לדורש לציון דרוש ח', דאם תוחבו לפיו אמאי לא הוי מעשה, ובמנ"ח מי"ד אות ב' כ' דבגוי לאכול קדשים קלים כיון דממון גבוה ה"ל גזל וחייב מיתה ולכן קטלי' להאי גוי בפסחים ג': שעבר על גזל ע"ש, גם י"ל דהפסיד ממונם דהיו צריכים להביא פסח אחר, וגם י"ל דצער לישראל דהקרבן נפסל על ידו, ובע"ז ע"א. ב"נ נהרג אם צערי' לישראל, והנה אם נאמר לא כר"מ וקאי הפסוק רק אאוכל, א"כ גם אפחות משו"פ, דלא ניתנו שיעורין לב"נ, וגם אי נתערב חתיכת הפסח ברוב חולין לר"מ אין המאכיל מחויב ולסמ"ג דהאוכל מוזהר, ולב"נ ל"ש ביטול כפמ"ג יו"ד ס"ב מ"ז סק"א (ונוב"ת אה"ע מ"ב, ובפרד"י וישב דרס"ט. הבאתי בזה הרבה ועשו"ת שדה יצחק סי' א') אבל אי גוי אסור מטעם גזל אסור לאכול, אף ע"י ביטול אף אי נאמר דגם לב"נ מהני ביטול, מ"מ ממון בעלים לא בטיל, בביצה ל"ח: ומה לי ממון הדיוט או גבוה, וע' בזה במנ"ח מרמ"ז אות ו'. ובמנ"ח מי"ד אות ב' כ' דכל המצוה בק"פ נוהגות אף בנפסל הפסח עובר ג"כ בלאו, ובצל"ח כ' ג"כ כן, וכ' שם הא דלא חשוב בגמ' דסנהד' בין המצות שב"נ מחויב לפי שאינו תמיד, אבל הבן נכר עובר לא כר"מ, והביא ראי' משבירת עצם דדרשינן בו ולא בפסול בפסחים פ"ד., אבל כאן לא דרשינן כן, ומירו' סופ"ז משמע דגם לאו דלא תוציא דליכא קרא ג"כ אמרי' בכשר ולא בפסול, ועירו' פ"ה ה"ד. ומל"מ פ"א ה"ה מק"פ בשוחט פסח על חמץ אי בפסול ג"כ חייב ע"ש, ובמנ"ח מט"ו הביא הר"מ פ"ט ה"א מק"פ דאין מוציא אחר מוציא כיון דהוציאו הראשון נפסל, וכ' דלא ידע מהיכי למד כן דבפסול ליכא לאו' ואישתמיט לי' דבהדי' מבואר בירו' סופ"ז דהטעם דפסלו הראשון בהוצאה, ועמש"ל בפמ"ו: ובמהרש"א יבמות ס"ב. הביא מפע"ר שהק' בשבת פ"ז. שיבר לוחות מה פסח כו' כל ב"נ כו' נימא דיו לבוא מן הדין להיות כנידון, ושחטו למולים וערלים כשר בפסחים ס"א. ושבט לוי לא חטאו בעגל, ותי' דשאני ערלים דלבם לשמים משא"כ בן נכר, וזה דבר חדש דמקצת בן נכר פוסל ול"ד למקצת ערלה דאינו פוסל, ובמנ"ח מי"ג אות א' לא כ' כן, ובמח"כ אישתמיט לי' מהרש"א הנ"ל: והר"ש משאנץ בפי' לת"כ צו פ"ז כ' דאין איסור כלל לאכול שלא למנוי', והא דתנן אין נאכל אלא למנוי' במשנה זבחים נ"ו:, היינו דאינו יוצא יי"ח אלא למנוי', אבל משיצא י"ח יכול לאכול גם מפסחו של חבירו, וזה לא כראב"ד פ"ט ה"ז מק"פ דאיכא גם ל"ת, ועתו"ס פסחים פ"ח. ד"ה שה, ור"ן נדרים ל"ו. דהק' איך מאכילין פסח לקטן ויעבר בלא תאכילם, ולר"ש אין איסור כלל, ובזבחים נ"ו: אין נאכל אלא למנוי' ובר"מ רפ"ב מק"פ אין שוחטין הפסח אלא למנוי' ולא הזכיר שאינו נאכל אלא למנוי' וי"ל פשט במשנה דאסור לשחוט אלא למנוי', ובפסחים ס"א. במכסת שאין הפסח נשחט אלא למנוי' אבל לא קאי על אכילה וא"ש קו' אוה"ח בפ' מ"ג על המד', דאמר משה שימולו ויאכלו מפסח, וק' הא אכתי אסורים לאכול מפסחו דהוי שלא למנוי' ולר"ש א"ש, אבל מרש"י פסחים ע"ו: ד"ה אין משמע דגם איסור יש, וע' בזה בקו"ת שנה ב' סי' מ"ג באריכות: ובר"מ הנ"ל דהמאכיל לבן נכר חייב המאכיל מצאתי בשו"ת בית יצחק יו"ד ל"ז אות ח' שהק' ג"כ מפסחים ג': בארמאה דקטלוה, ותי' שהפסח נצלה עם בני מעים, ולנכרי אסור משום אמה"ח כחולין ל"ג. ולדעת קצת מפו' טכ"ע אסור גם בב"נ (ע' מלה"ר ערך ב"נ אות כ"א), ותירוצו צ"ע דא"כ למה הזהיר הכ' בפסח להאכילו הלא בלא"ה אסור להאכילו משום לפ"ע שאסור להושיט אמה"ח לב"נ, ואי"ל לעבור בב' לאווין ז"א דרק בלאווין שלוקין עליהם כתוס', ב"מ ס"א. ד"ה לעבור, ובזה על שניהם אין לוקין על לפ"ע משום לאו שבכללות ועל בן נכר א"ח רק מכות מרדות, וכמו שהארכתי בזה בפרד"י וירא דקט"ו. ועוד מה יענה להמפ' דטכ"ע לא נאסר לב"נ, ועוד איך אכלו אבות הפסח להשי' דטכ"ע נאסר להם להדיעות שלא יצאו מכלל ב"נ, וקו' הנ"ל מפסחים ג': י"ל ג"כ שקטלוהו מחמת שהכשיל אותם בלאו דבן נכר שאסור להאכיל לב"נ וב"נ מצוה אלפ"ע ע' גנת ורדים כלל מ"ג, וכמ"ש בזה שם בפרד"י מתוס' ב"מ י': ד"ה כהן דאע"ג דלנותן אין איסור עכ"ז עובר אלפ"ע דלא כתשו' אמונת שמואל י"ז (עמ"ש שם הרבה מזה, וע"ע בבכור שור חולין ק"א, פמ"ג בפתיחה ח"ה אות ד', שושנת העמקים כלל י', ובס' מי באר אות ב', ושו"ת משיב שלום מ"א) ולפמש"ל מסמ"ג וצל"ח דהלאו קאי אבן נכר, וא"ש דאינו חייב מלקות רק מרדות כי לא עבר על לאו דב"נ ועיקר החיוב משום לפ"ע וא"ש בפשיטות בארמאה, ויהי' ראי' מכאן לצל"ח, וע"ע בתשו' מהרי"א או"ח נ"ה מ"ש בצל"ח, ונחל אשכול ה' מילה סי' ל"ט, ובהגהות מהרש"ם על ש"ס פסחים ג': והרה"ג ר' חיים פוטעלניק נ"י מקראקא כתב לי שבהג"ה לס' מצות השם תמה על הצל"ח מדוע כ' הר"מ המאכיל כזית הא לא נאמרו שיעורין לב"נ, כר"מ פ"ט ה"י ממלכים, ועוד איך מונה הר"מ לאו זה בתרי"ג מצות הלא זה לב"נ, וזולת זה ק' איך אכלו אבות ק"פ וכמש"ל, וכמו שהק' איך שבתו הא ב"נ ששבת ח"מ ותירוצם ל"ש כאן, ועפרד"י נח ד"ס ולעיל בפי"ח, עוד ק"ל לפמ"ש בע"ז ב': וב"ק ל"ח. ראה ויתר גוים, ראה שאין מקיימים ז' מצות התיר להם שאפי' מקיימים אין מקבלין שכר במצווין ועושים רק באין מצווין, הרי שהתיר להם הז' מצות ואיך כאן הוסיף להם, ואין לומר משום דעכ"פ גם על ז' מצות מגיע להם עונש, אם עוברין שלא התיר להם רק הציווי ומשו"ה אסור להושיט להם אמה"ח גם אחר שהתיר להם, וכרש"י שם, ויכול לומר גם בזה שניתן להם עוד מצוה רק לענין עונש, אבל ז"א חדא שדוחק לומר שתחלת נתינת מצוה זו יהי' רק כאינו מצווה אלא לעונש בעלמא, ועוד הרי באמת בז' מצות גופא ק' שהתיר להם שלא יקבלו שכר אם יקיימו ועונש ישיגו אם יעברו, ממ"נ אם התיר להם הציווי למה יגיע להם עונש, וי"ל דבאמת כמו שבמ"ת יש עלינו ב' חיובים. א' מחמת הציווי אם כבנים אם כעבדים, מחויבים אנו לקבל ציווי ה' כמ"ש הרשב"א, ב' מחמת קבלתנו שאמרנו נעשה ונשמע וי"ל כן גם בב"נ, א' מחמת ציווי, ב' מחמת קבלתם, כלשון הש"ס ז' מצות שקבלתם כו', ולפ"ז י"ל דבאמת ה' התיר להם הציווי שלו מכל וכל גם לענין עונש אלא שעכ"פ עוד נשאר להם קבלתם, ועל זה יש עליהם עונש. ואם חומה הוא נבנה עלי' טירת כסף ליישב קו' הבי"צ מ"ב אות ד' על תשו' רמ"ע מפאנו קכ"ג שתי' קו' תוס' חולין ק"ג. ד"ה מר שכ' דאמה"ח חשוב איסור מוסיף לב"נ, והק' משבועות ויומא, וכ' הרמ"ע דלא חשוב מוסיף משום דהתיר להם ז"מ, ותמה שאסור להושיט אמה"ח לב"נ דמעונש לא התיר להם כרש"י שם, וכ"כ בעשרה מאמרות מח"ד ח"ג פכ"ה, ולמ"ש א"ש דהעונש אינו מצד ציווי, אלא מחמת שנשאר עליהם איסור מצד קבלתם, והוא רק כמו נדר, וכי מי שנדר מדבר א' יחשב איסור מוסיף, ומה שאסור לנו להחטיאם הוא כמו שאסור להושיט כוס יין לנזיר שאסור לו מחמת קבלתו, ולפ"ז אין לומר שאיסור בן נכר יהי' הציווי רק לעונש כמו שאר ז"מ שהרי גם בהם לא נשאר הציווי למחצה, וגם מצד קבלה ל"ש, דבשלמא בז"מ הרי צוה לאדה"ר כמ"ש ויצו אל האדם כו' וקיבל ע"ע משא"כ בזה, הרי הם לא הי' בשעת הציווי לומר שקיבלו ע"ע, ובלא"ה ק' וכי שייך לצוות למי שאינו לפנינו ומי הודיעם שנצטוו בזה, ובתשו' רמ"ע סי' ל' ג"כ הביא דלא הותר להם לגמרי ויענשו על ביטולם וכרש"י וסותר עצמו מסי' ל' לסי' קכ"ג ולפמ"ש א"ש: ובענין הנ"ל דלפ"ע אין לוקין דהוי לאו שבכללות כ"כ הר"מ סוף ה' כלאים, ועי' בהה"מ פ"ו ה"ג מתרומות, ונוב"ק אה"ע פ"א חקר בזה ולא הביא הנ"ל, ועמנ"ח מצוה רל"ב ובחקרי הלכות סי' י"ג, ובמשנה ראשונה דפוס ווילנא פ"ה מ"ו משביעית, ועי' סה"מ שורש ט' דלפ"ע כולל ענינים הרבה, ובחינוך רל"ב, ומל"מ פ"ד ה"ו ממלוה ד"ה כ' הרב בכנה"ג כ' דהוי לאו שאין בו מעשה, וכ"מ מל' סה"מ ל"ת רצ"ט, ועי' בפתח הבית סי' י"ד וע"ה, ובפרד"י וירא קט"ו: הבאתי קושיא מפסחים כ"ב: הא לכלביה שרי, ואי על לפ"ע לוקין (כמ"ש הנו"ב לתוס' סנהדרין ס"ד. דל"ה לאו שבכללות) דילמא אסור גם בהנאה, ורק משום הנאה אין לוקין כמ"ש הר"מ, אבל מחמת לפ"ע לוקין ע"ש, וי"ל דודאי ר"נ מנין שלא יושיט אאיסורא קמהדר ולא אמלקות מדלא אמר מנין שמושיט לוקה, וכן דייקינן בע"ז ו': דבלא קאי בתרי עברי דנהרא שרי, ולא אמרי' דרק לא לקי, אבל איס"ת איכא, ועתו"ס שבת וש"ך יו"ד קנ"א סק"ו: ובס' חקרי הלכות כ' דלפ"ע הוי התר"ס דילמא לא יכשל העור ע"ש, ולא הביא יד מלאכי כלל ע"ט מתוס' כתובות ע"ב. ד"ה אי דמה שרצתה להאכילו אינה יוצאת בלא כתובה, וע"ס משנת אליעזר מ"ת בסדרי משנה לדרוש ג' אות ב' הביא גו"א בראשית (ג' י"ד), ועשו"ת מחנה חיים ח"א מ"ח, ובי"צ או"ח קי"ז אות ח' מב"מ ע"ה: כל מי שיש לו מעות ומלוה שלא בעדים עובר בלפ"ע, ופרש"י שעולה על רוחו של לוה לכפור, ועכל"ח ויחי אות ד' ובן פורת סי' ה', וע' פלפלא חריפתא על רא"ש ב"מ פ"ה סי' פ' דר"ל שאמר גורם קללה לעצמו פליג ארב וס"ל דליכא לפ"ע כיון דבשעת הלואה ליכא מכשול, אם כן ר"ל לשיטתי' דהתראת ספק שמי' התראה אין לוקין אלפ"ע, ועי' מג"א קס"ט סק"ו דלפ"ע רק אם איסור בא תיכף. והנה אף ליד מלאכי דגם באין מכשולו תיכף עובר, וראייתו ממו"ק י"ז. באמתא דבי רבי חזיתא לגברא דמחי לבנו הגדול אמרה להוי בשמתא דעבר בלפ"ע, וראי' דעובר מיד, ואם כן לא הוי התראת ספק, מ"מ יש להוכיח דאין לוקין אלפ"ע מהא גופי' דק' אם אבא עובר בלפ"ע אם כן הוי רשע ואינו חייב לכבדו עיו"ד ר"מ סי"ח ושוב הבן מותר להכותו, ועמד בזה בכל"ח יתרו אות ח', אך נודע תוס' פסחים כ"ו: וב"מ ל'. בעלה עלי' זכר פסולה אף אי נימא דפסולה לא ניחא לי', מ"מ א"נ דכשרה שוב ניחא לי', וחוזר חלילה והוי כעין ספק, ועתו"ס ב"מ נ"ד. ד"ה הקדש, ועטרת חכמים סוגיא דטמא"ל, ולפי זה י"ל בכה"ג אף דאין מחמירין עלי' בשמתא משום לפ"ע, ועכ"ז גבי' דידי' מיהו חשוב ספק איסור, מ"מ אף לשי' דסד"א מה"ת לחומרא, מ"מ בלאו שאין בו מלקות כ' הפמ"ג במשבצות סי' שד"מ לקולא, ועתו"ס חולין י': באבע"ז בספק, ושוב בכה"ג לא חשוב רשע, ואם כן יש לנו ראיה דאין לוקין משום לפ"ע, וראיה לזה מחו"מ רס"ו ס"ה דאם כבר עוסק במצות כיבוד פטור מלהשיב דעוסק במצוה, אלא אם האב כאן מחויב למחול לבנו שיבטל ממלאכתו וישיב האבדה או ישוב בעצמו דכלכם חייבים בכבודי, אבל על הבן בעצמו אין חיוב כשעוסק בכיבוד ע"ש, ואמאי לא נימא דהוי רשע כיון דמחויב למחול, ואף דאין שלד"ע זה אי שליח בר חיובא, או אי בעי עביד כמ"ש בב"מ י': והכא דבהכרח לבן לקיים ל"ה ב"ח וא"ב לא עביד, אך כהנ"ל י"ל דמתהפך הדבר דאי נימא דהוי רשע שוב ל"ה בר חיובא ושוב אשלד"ע ושוב ל"ה רשע ודו"ק: ובאמת מלשון הר"מ בפ"ו מ"ג מתרומות שכ' המתעה אותו עובר בלפ"ע אם הי' סיבה לעבור עבירה יש להוכיח קצת דתיכף עובר אלפ"ע ואפ"ה אין לוקין עלי', נראה מזה דליתא לה"ט דהוי הת"ס, אמנם נראה בהושיט איסור לב"נ אפילו להפוסקים דלוקין אלפ"ע מ"מ בזה אין לוקין דהוי הת"ס, דבמנ"ח בקובץ המנחה מ' רל"ב כ' דמושיט אמה"ח לב"נ דעובר אלפ"ע ז"ד באם הנכרי יודע שהוא אמה"ח, אבל אי אינו יודע אם הוא אמה"ח דאין הנכרי עושה איסור כמ"ש הר"מ בה' מלכים, ישראל א"ע אלפ"ע, וא"ש בזה קושית דו"ז הברית אברהם יו"ד ל"ב דאמאי ל"ק בחולין צ"ז. גם באיכא קפילא בספק אמה"ח, ועי' חמד"י קונטרס נר מצוה דק"א: ועמנ"ח מצוה ק"צ אות ד' שנסתפק בב"נ אי אאחע"א, ונפק"מ לר"מ דשוגג פטור בב"נ, אם כן בב"נ נולד מאנוסת אבי' ואח"ז נשא אבי' את אמו והבן בא עלי' בשוגג על אם והזיד בא"א אי חייב מיתה על א"א דאאחע"א, (ועי' בן פורת ח"א סי' ד') ולא אבין דבאמת כ' החינוך מצוה כ"ו בשוגג בב"נ חייב, ולר"מ ליכא איסור, ועחמד"י מצוה רצ"ט, ובית האוצר ח"א סי' נ"ב, עכ"פ א"א ללקות על לפ"ע בכה"ג רק בשיודעין דהב"נ יודע שהוי של איסור מה שאין כן שוגג, אם כן הוי הת"ס דילמא העדים א"י אם הוי אמה"ח, ואיסור יש להושיט לו גם בסתם שמא יודע אבל מלקות ליכא, וא"ש קו' הנ"ל מפסחים, ולאוקמי' ברייתא בשיודע עכו"ם דוחק, ועדיין צ"ע, ועי' חבלים בנעימים ח"א סוגיא ל"א, ונפ"ח או"ח קס"ט: ובפרד"י דקט"ו: הבאתי בשם בכורי שלמה לר"מ בפהמ"ש דלפ"ע משום ערבות, לא מצאתי שם, וגם תמוה הא אמה"ח לב"נ יוכיח דאסור להושיט לו, ובב"נ ל"ש ערבות, ועתו"ס קידושין ע': ד"ה קשים, וצל"ח ברכות מח ומש"ל בשם צל"ח דהמאכיל פסח לעכו"ם עובר בלפ"ע, ודורש לציון ד"ח, ומנ"ח רל"ב:

ומלתה רש"י רבו, עי' המקנה קידושין כ"ט. ד"ה ואיהי ובס' כוס ישועות ח"א בדרושים דף נ"ה:

תיב"ע ותטבלי', אם הטבילה מעכבת עי' יבמות מ"ו., יו"ד רס"ח ס"א, גו"א, אב"נ יו"ד שנ"א, שו"ת מחזה אברהם נ"ד ובהשמטות, רשמי שאלה אות ה' ובהערות בראש הס':

תושב ערש"י ורמב"ן הקשה מיבמות ע"ה. ועשו"ת שאילת שמואל או"ח כ"ג ויו"ד פ"ב אריכות ובמהרש"א מהד"ב בש"ס ווילנא יבמות ע"א. עש"ה, ובכל"ח כ' על רש"י ת"ל דפסולים מצד ערלים, הא י"ל דוקא בישראל דמחויב במילה פסול ערל לאכול, אבל ב"נ דפטור למול אינו אסור בפסח ערל, ורק רש"י לשיטתי' בפמ"ח דערל היינו שמתו אחיו מחמת מילה א"כ ג"כ פטור ממילה, ואעפ"כ אסור בפסח וע"כ שאין הטעם שאינו מקיים מצות מילה רק גזה"כ וא"כ ה"ה תושב ושכיר:

וכל ערל ל"י בו, רש"י להביא מתו אחיו מח"מ, וערש"י ותוס' יבמות ע'., והרא"ם הק' דהא קיי"ל מומר לד"א ל"ה מומר לכה"ת וא"כ מומר לערלות ל"ה בכלל ב"נ, ובע"ז ס"ד: משמע ג"כ מרש"י דמומר לערלות הוי כמומר לכה"ת, אבל בחולין ד': אי' מומר לערלות הוי רק כמומר לד"א, וע"ס טל תורה, ובבכורות ל': אי' אפי' לחכמים דחשוד לד"א ל"ה חשיד לכה"ת, מ"מ בגר שנתגייר וחשוד לד"א הוי חשוד לכה"ת, וכן אי' בתוספתא פ"ב דדמאי, ולפ"ז ה"ה דבגר אמרי' דמומר לד"א מומר לכה"ת, לפמ"ש בעירובין ס"ט. ובתוס', דהא דר"מ ס"ל מומר לד"א מומר לכה"ת משום דס"ל חשוד לד"א חשוד לכה"ת דשווין זל"ז וא"כ כן בגר, וכ"כ בצפנת פענח פי"ג מא"ב, וכ' הטעם דאם נעשה מומר לד"א הוי כמו הוכיח סופו על תחילתו ובטל הגירות מעיקרא, וא"כ י"ל דבפסח מצרים דישראל נכנסו לקדושה והוי בגדר גרים, וכבר אמרי' מומר לד"א כמומר לכה"ת, ושפיר הו"ל בכלל בן נכר, וכ"כ בירחון קו"ת סי' מ"ד, ובקונטרס זכרון מרדכי בקו"א תי' קו' הרא"ם דכוונת רש"י על פסח מצרים, דאז ל"ה נבדלין מעכו"ם אלא במילה לבד, וא"כ כשהוא מומר לערלות הוי באמת מומר לכה"ת שזה הי' כל התורה במצרים, ושפיר הוכיח רש"י דע"כ הך ערל פי' שמתו אחיו מ"מ ע"ש, אבל בכל"ח כ' דגם בפסח מצרים ל"ה מילה כה"ת, וראי' שהרי אפי' מי שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז וגם כן נימל הי' אסור לאכול הפסח כדמוכח מקרא תושב ושכיר, ואם כן ע"כ במילה ל"ה הגבול בין ישראל לב"נ עש"ה, ובחמד"י מ"ע נ"ז, ובקו"א לדיני ב"נ אות מ"ט, וטו"א חגיגה ד': ד"ה ר"ע:

בבית א' רש"י בחבורה א', עמנ"ח מט"י אות ב' בענין אי כל החבורה רשאים לילך למקום אחר עם הפסח כיון שאינו מוציאו מחבורה, והק' על רש"י כאן עש"ה, ועמש"ל בפ' תרומה (כ"ה ה'):

לא תוציא, ועצם לא תשברו בו, רש"י הראוי לאכילה כו' עאו"ח פסחים פ"ד:, והר"מ פ"ט ה"א כ' דבפסח מוציא אחר מוציא פטור השני כיון שהוציא הראשון נפסל, והוא מירו' סו"פ כ"צ, ושובר אחר שובר באותו עצם פסק בפ"י ה"ד דהשני ג"כ חייב, ובס' תולדות אדם ח"א פ"ד הוציא זה מפסוק כאן דבשבירה כ' לשון רבים, ובהוצאה ל' יחיד לא תוציא, וכן הביאו וה בשם ר"מ חאגיז, אבל הקשו דהא טעם הר"מ דבשבירה חייב השני דעדיין לא נפסל הפסח ואפי' אותו האדם בעצמו אם יחזור וישבור חייב, משא"כ בהוצאה אחר הוצאה אין עליו החיוב דכיון דיצא כבר נפסל ואין חיוב על הוצאות דבר פסול, וא"כ אינו מדוקדק בזה מה דשני קרא מל"י לרבים על אנשים העושים המעשה, וכה"ק בשו"ת בן פורת סי' י' אות ד' וכ' שם לדעת אחרונים שב' שעשאו חייבין בעלמא לבד משבת, וא"כ ב' ששברו עצם חייבין משא"כ בהוצאה פטורין דהוצאה דפסח בעי דומי' דשבת וכמ"ש בפסחים פ"ה: המוציא פסח מחבורה לחבורה א"ח עד שיניח, הוצאה כ' בי' כשבת, וא"כ שפיר כ' בהוצאה ל"י ובשבירה ל"ר, ומדוקדק הל' דבהוצאה בעינן שיחיד יוצא ע"ש, ובזה י"ל בויקרא (א' ה') ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן, והק' בבעה"ת דשני מל"י לל"ר וי"ל לראב"ש בחולין כ"ט: דאין ב' שוחטים זבח א' אפי' בזאח"ז, ואילו והקריבו דקאי גם על הולכה כמ"ש ברש"י והוא מזבחים ד':, והולכה הרי נעשית ע"י רבים בזאח"ז כפסחים ס"ד. קיבל הכהן ונתנו לחבירו, וע"כ שפיר כ' ושחט בל"י והקריבו בל"ר, ודבר זה דהיכי דכ' ל"ר בעושים הכוונה אשנים העושים מבואר בחולין פ"ב: דאי כ' לא תשחט ה"א חד אין תרי לא, כי לא תשחטו ואפי' תרי, וכ"ש כאן דשני קרא מיחיד לרבים ודאי י"ל הכוונה ע"ז, וע"ע כזה ביומא מ"ג. כ' רחמנא ולקחו ונתן דאפי' שקלי תרי ויהיב חד, וכ"כ הרידב"ז בהשמטה לירו' סוף מו"ק ע"ש, אבל במנ"ח מ' ט"ו אות א' כ' דדוקא בשבת ב' שעשאו פטורים, אבל כאן ב' שהוציאו אפי' זה יכול וז"י חייבים דאין לנו קרא לפטור ע"ש, אבל אפ"ל ע"פ מנ"ח שם באות ב' דאיסור הוצאה חוץ לחבורה ל"ה רק ליחיד, אבל אם כל החבורה רוצים לאכול במק"א ל"ש איסור חו"ל, ולכן כ' בהוצאה ל"י לרמז דרק היחיד אסור להוציא אבל בשבירה ל"ר דגם רבים מוזהרים כיחיד, ובאמת מבואר בירו' פ"ז הי"ג דאם נמנו חבורה א' על הפסח והוציאו ב' או ג' מחבורה פטורין מפני שבני החבורה הנשארין ראוין הם להימשך אצלן ולאכול במקום שהן ונחשבים כחבורה בפ"ע, ודוקא ביחיד שהוציא חייב שאין דרך הרבים להימשך אחר היחיד ע"ש, וא"ש בשבירה כ' ל"ר דליכא חילוק בין יחיד לרבים, אבל בהוצאה כ' ל"י, דבב' ליכא איסור כלל, וע"ס ד"א, זית רענן להגר"ל מלאסק ז"ל, בכל"ח ויקרא בק"א על פ' בא, ובשו"ת מחזה אברהם או"ח קי"ז: עוד ראיתי בשם הר"מ חאגיז דהוצאה אינו נוהג רק בפסח ראשון כמ"ש בר"מ פ"י הט"ו לכן כ' ל"י ובשבירה ל"ר לרמז דיש לאכלו בפ"ר ובפ"ש, וע' הגהות מהגר"י בכרך בש"ס ווילנא זבחים ס"ו. שהביא צ"ק דמנ"ל דועצם ל"ת בו דילמא דא"צ לשבור, דהו"א דצריך לשבור כדי לבדוק אם לא ניקב קרום של מוח דמזה ילפי' בחולין י"א. דאזלי' בת"ר וקמ"ל דא"צ, ותי' דיליף מפ"ש דכ' ועצם לא ישברו, ואינו נראה דאמרי' בפסחים פ"ד. בו בכשר ולא בפסול א"כ מוכח דכוונת הפסוק ללאו, וגם להתירוצים הנ"ל דהכוונה להביא שובר אחר שובר או דבשבירה אפי' ב' שעשאו חייבים, עכ"פ מוכח מזה דללאו הוא דאתי, ובכל"ח הביא מהגרע"א ז"ל שהקשה על הגמ' חולין דילמא ניקב קרום של מוח, הא אמירה לעכו"ם רק שבות, ואם כן מה"ת יש עצה לשבור העצם ע"י עכו"ם ולבדוק הקרום, ותי' הגרי"מ מבריסק ז"ל ע"פ הפני"פ שפי' המכילתא כל מלאכה ל"י אפילו ע"י אחרים, כיון דקודם מ"ת היה להם דין ב"נ וכתשו' מ"ב דמב"נ לב"נ יש שליחות לכן אסור אמירה לנכרי מה"ת במלאכת יו"ט (ועמש"ל י"ב ט"ז), ומעתה ה"ה שבירת עצם ע"י ב"נ אסור בפסח מצרים מה"ת מצד שליחות, אבל באמת בפסח מצרים ל"ה פוסל כלל טרפות, דקודם מ"ת ל"ה פסול טרפות בקרבנות וכמ"ש בכל"ח בפ' נח, ועי' מה שכתב בזה בירחון קול תורה שנה א' סי' נ"א. וראיתי במנ"ח מצוה ה' אות א' שמביא גמ' פסחים צ"ו. דק"פ טעון בקור ד' ימים כתמיד ובכ"מ פ"א ה"ט מתו"מ מביא דתמיד צריך ביקור, ובהל' ק"פ לא הביא זה, וצ"ע שהשמיטו, ובסוכה מ"ב. ובתוס' משמע דביקור לעיכובא ואפילו בדיעבד פסול אם לא ביקר ד"י אפילו אין בו מום, והר"ם לא הביאו ובכפ"ת עמד בזה, ובאומר השכחה להגרי"פ פסחים מיישב זה ע"ש:

המול לו בבל"ע דרוש כ"ה כ' דבמד' אי' דישראל עע"ז במצרים, ורצה ה' שישובו, צוה ליקח שה שהי' ע"ז ולשחטו הגם שהי' סכנה בדבר, וגם לא יטמינו עצמם רק צ"ל בביתם כמ"ש ואתם לא תצאו כו' גם לצלותו שלם ויהי' ריחו נודף, וגם שלא יסמכו על גבורתם נצטוו למול עצמם, וכמו בשמעון ולוי שידעו חמס אנשי שכם, ציווי שימולו ועי"כ יחלשו, כן כאן הי' הכל שיסמכו על ה', וזה יהיה כפרת עונם של ע"ז ע"ש, וכן בימי יהושע צוה ה' שימולו שנית (יהושע ה' ב') וסכנו נפשם ועשו כאבותיהם, ועי' במאסף דרושי ח"ב במילי דרבנן, ובס' קטרת סמים: וע"ס זרע אברהם סי' ל"א על מ"ש כאן וכי יגור אתכם גר המול לו, צ"ע אם בא להזהיר על זכרים שנולדו לו לאחר גירותו פשיטא הא לא עדיף מישראל דמילת זכריו מעכבתו מפסח, ואם הכוונה שנולדו לו בהיותו נכרי, הא כי נתגייר לית להו חייס ואמאי מעכבתו מפסח, וי"ל למ"ש הר"מ פ"ט ה"ב מעבדים, דעכו"ם מוכר בניו ובנותיו שנ' מהם תקנו עכ"מ, הרי דעכו"ם יש לו קנין הגוף בבניו, אף שישראל אין לו קנין רק בבתו הקטנה, וי"ל דמשו"ה הדין בב"נ דב"ת יכול ליקח בניו לעבדים דכ' והנשה בא לקחת את שני ילדיו לו לעבדים (מ"ב ד' א'), ולפי זה אף שנתגייר נהו דפקע ממנו היחס מ"מ קנין ממונו לא נפקע והוי כמו מילת עבדיו דמעכבין האדון מפסח, ולכן אמרה תורה המול לו כל זכר אף הזכרים שנולדו בהיותו עכו"ם:

וכל ערל ל"י בו, רש"י להביא מתו אחיו מח"מ, וערש"י ותוס' יבמות ע'., והרא"ם הק' דהא קיי"ל מומר לד"א ל"ה מומר לכה"ת וא"כ מומר לערלות ל"ה בכלל ב"נ, ובע"ז ס"ד: משמע ג"כ מרש"י דמומר לערלות הוי כמומר לכה"ת, אבל בחולין ד': אי' מומר לערלות הוי רק כמומר לד"א, וע"ס טל תורה, ובבכורות ל': אי' אפי' לחכמים דחשוד לד"א ל"ה חשיד לכה"ת, מ"מ בגר שנתגייר וחשוד לד"א הוי חשוד לכה"ת, וכן אי' בתוספתא פ"ב דדמאי, ולפ"ז ה"ה דבגר אמרי' דמומר לד"א מומר לכה"ת, לפמ"ש בעירובין ס"ט. ובתוס', דהא דר"מ ס"ל מומר לד"א מומר לכה"ת משום דס"ל חשוד לד"א חשוד לכה"ת דשווין זל"ז וא"כ כן בגר, וכ"כ בצפנת פענח פי"ג מא"ב, וכ' הטעם דאם נעשה מומר לד"א הוי כמו הוכיח סופו על תחילתו ובטל הגירות מעיקרא, וא"כ י"ל דבפסח מצרים דישראל נכנסו לקדושה והוי בגדר גרים, וכבר אמרי' מומר לד"א כמומר לכה"ת, ושפיר הו"ל בכלל בן נכר, וכ"כ בירחון קו"ת סי' מ"ד, ובקונטרס זכרון מרדכי בקו"א תי' קו' הרא"ם דכוונת רש"י על פסח מצרים, דאז ל"ה נבדלין מעכו"ם אלא במילה לבד, וא"כ כשהוא מומר לערלות הוי באמת מומר לכה"ת שזה הי' כל התורה במצרים, ושפיר הוכיח רש"י דע"כ הך ערל פי' שמתו אחיו מ"מ ע"ש, אבל בכל"ח כ' דגם בפסח מצרים ל"ה מילה כה"ת, וראי' שהרי אפי' מי שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז וגם כן נימל הי' אסור לאכול הפסח כדמוכח מקרא תושב ושכיר, ואם כן ע"כ במילה ל"ה הגבול בין ישראל לב"נ עש"ה, ובחמד"י מ"ע נ"ז, ובקו"א לדיני ב"נ אות מ"ט, וטו"א חגיגה ד': ד"ה ר"ע:

תורה רש"י להשוות גר לאזרח אף לשאר מצות, ובאמור (כ"ג מ"ב) כל האזרח בישראל ישבו בסוכות פרש"י האזרח זה אזרח, בישראל לרבות גרים, ולרש"י דכאן, בישראל גבי סוכה למ"ל, מי נפיק סוכה מכלל שאר מצות, וע' שמע שלמה אריכות בזה: