וידבר. ערש"י שאמר בדבור א' וכו', וע' משכיל לדוד, זרע יצחק פ"ב מ"ג דברכות, זכרון יעקב, וקול יהודה ברכות מ"ש בזה. ובשו"ת הרדב"ז תתי"ז מה ששאלת הא דאנכי ול"י לך מפי הגבורה שמענו, אי הוי שמיעה ממש, וא"כ תהי' מעלות כולם כמעלות מ"ר והוא תימה שיהי' המון עם יגיעו למדרגה זו שלא הגיעו נביאים, ואם נא' שהדיבור למשה וישראל שומעין, פשט הכתובים מורים להיפך פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר (תשא ל"ג י"א), כמ"ש במשה ודבר ה' אל משה פא"פ (דברים ה' ד'). תשובה, דברי הרמב"ם בפ"א מטין כפי' האחרון, וק"ל א"כ מה הפרש בין ב' דברות לשאר דברות, שבכולן כ' אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר ה', ותו דפב"פ לא משמע הכי כאשר כתבת, והנכון בזה דכולם שמעו מהגבורה אנכי ולי"ל, ולא שהגיעו כולם למדרגת מ"ר אלא לפעמים עלו למדרגה זו, כמו שמצינו כמה בנ"א זוכין לראות מלאכים אע"פ שלא הגיעו למדרגת נבואה, והיא נקראת גילוי עינים אצל בעלי הסוד, כן ענין זה אע"פ של"ה נביאים כמשה זכו לשמוע אנכי ולי"ל מהגבורה, כאשר זכו לראיית הקולות אשר אינו בשכל אנושי לראות את הנשמע שהקול היוצא הי' ממש מצטייר באויר עד שרואים אותו בעין, וכן היו שומעין הדבור יוצא מפי הגבורה אע"פ שלא הגיעו למעלת נבואה כמשה. וכן מוכח הפ' דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות, משמע שדבר עמהם ממש, כללות הדברים אנכי ולי"ל מפי הגבורה שמעו והבינו אותם מפי הגבורה, והגיעו למדרגת נבואה, ושאר הדברות שמעו מדבר עם משה, ומשה מדבר אליהם ומבאר להם כל דבור ודבור עכ"ל: ובקידושין ל"א. מ"ד יודוך ה' כל מלכי ארץ אמרו או"ה לכבוד עצמו דורש, כיון שא' כבד את אביך חזרו והודו לדברות ראשונות, וק' למה דוקא או"ה חשבו כן ולא ישראל, אך לרש"י הנ"ל א"ש, דק' דתרי קלא לא משתמע, והתי' דמילתא דחביבא יהיב דעתי' ושמע כמ"ש בר"ה כ"ז. וז"ש בישראל דחביבא שמעו עוד הפעם בפעם הראשונה כל הדברות בפ"א, ולא יכלו לחשוב דדורש לעצמו אבל או"ה דלא חביבא להו ולא שמעו כלל בפעם ראשונה, רק בשעה שחזר ופירש על כל דיבור ודבור בפ"ע ולכן חשבו שלכבוד עצמו דורש, וע"ע בב"ש הוריות ט'. וס' מעשה ה', ושו"ת הרשב"א ח"ד רל"ד דאיך אפשר שהגיעו למדרגת נבואה, ומגודל אריכות לא העתקתי, וע"ע בחות יאיר יתרו בדרוש אור תורה אות ג', ובשו"ת חת"ס יו"ד שנ"ו:

רש"י על הן הן כו' בס' באר שלמה מער' ה' כ' דלהורות בא דעל כל מ"ע יאמר בתחלה אותו פסוק בתוה"ק, וכן בל"ת שנזדמן לידו לשמרה יאמר בפה אותו פסוק שנ' אזהרה זו, ועי"ז יהי' כח בידו לקיים המצוה, ופ' בהקדמת תי"ט דיאמר קודם לימוד הריני מוכן ומזומן לקיים מ"ע של ת"ת:

הוצאתיך. ע' ירו' סוכה פ"ד ה"ג הוצאתיך כ' ר"ל שגם הוא יצא משם כמ"ש עמו אנכי בצרה, ובמגילה כ"ט: אע"פ שכ' הוצאתיך כבר כ' תוס' שבת נ"ה: דגמ' חולקת עם המסורה וע"ש בגליון הש"ס ורע"א ויפה מראה. וערש"י וכל"י ל"א בראתיך דנוח שלא נברא, וע' בי"ב דרשות להר"י מינץ דרוש ב' דעפ"ז ניחא הא דאומרין שלא עשני גוי בשלילות ולא שעשני ישראל דנוח שלא נברא, ואין לברך שעשני ישראל, אבל אחר שנברא עלינו לשבח ולברך שלא עשני גוי עבד ואשה, ובאמת כ' זה בב"ח או"ח מ"ו, ועט"ז סק"ד ומג"א סק"ט בזה, ובישועות יעקב. וי"ל בזה המד' אבכיר הובא בדברי שאול בשעה שאמר ה' אנכי כו' פתח משה ואמר בא"י כו' שלא עשני גוי, עפמ"ש בדברים (ד' ל"ג) השמע עם קול ה' מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי, לכן כששמעו ויחי, הודה לה' ואמר שלא עשני גוי. וע"פ צחות י"ל דמספרים מעשה מחסיד א' שנשרף ביתו ר"ל וברך שלא עשני גוי בקול רם, ושאלוהו על זה, והשיב אם הייתי גוי גם אלהי שלי נשרף ועתה ת"ל אלקי שלי חי וקיים ויעזור לי בטח, וזה כוונת המד' ומה שעשה החסיד מקורו במדרש, וע"ע בטעמי המנהגים ח"ב ד"ז ועשר עטרות ד"ט: עוי"ל עפמ"ש בפתיחה להמקנה אות ה' עה"פ בש"א (י"ב כ"ב) כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם, הואיל ל' תחלה כמ"ש במדרש שמואל ט"ז, ואנכי אמר ה' על תנאי של"י אלהים אחרים, ותנאי צ"ל קודם למעשה, ובמעשה קודם לתנאי תנאי בטל ומעשה קיים, וזה לא יטוש כו' כי הואיל התחיל במעשה תחלה ופח"ח, וזה כשפתח אנכי בירך של"ע גוי שבטוח שלא יחליף ישראל באומה אחרת ולא נהיה כגויי הארצות: עוי"ל מ"ש הוצאתיך כו' דהקשו מפרשים למה לא קבלו התורה המלאכים דיש להם טענת בר מצרא, ותי' דישראל בני' ובבנו ליכא בר מצרא כמ"ש בחו"מ קע"ה, ועי' בשארית יעקב פ' במדבר וחסדי אבות פ"ג מי"ד מאבות, וא"ש דפתח אנכי אשר הוצאתיך כו' וק' הא ה' כהן, וארץ מצרים טמאה ואיך ירד לשם וע"כ דהם בני' ואב מותר לטמא לבן ובדין שיזכו התורה ולא מלאכים. עוי"ל דבב"ר ורש"י בנעשה אדם בל"ר ללמד ענוה שנמלך עם מלה"ש וגדול נמלך בקטן, ובילקוט דוד שמות, הביא שגלות מצרים הי' סיבה דעל ידי זה היו שפלים וענוים ויכלו לקבל התורה, וז"ש אנכי ה"א דוקא, וכ"ת ב' רשיות יש מן נעשה אדם, ז"א דזה ענוה, וראי' אשר הוצאתיך מארץ מצרים לסבול עול גלות שיהי' ענוים ולכן ל"י לך כו': עוי"ל דבטור או"ח תרכ"ה תלה הרבה מצות ביצי"מ, לפי שהוא דבר שראו בעיניהם ואין אדם יכול להכחיש, וז"ש אנכי ה"א, אני אחד בעולם וראי' אשר הוצאתיך כו' וראיתם ולכן ל"י לך כו', ועי' מהרש"א סוף מכות בהא דנמנו וגמרו טוב שלא נברא משנברא נמנו היינו שספרו מ"ע ול"ת, וראו של"ת מרובין ממ"ע וקרוב להפסד ורחוק לשכר לכן גמרו נוח של"נ ע"ש, ובאמת מחשבה טובה מצטרפת למעשה ולא מחשבה רעה כקדושין מ'., אם כן מ"ע מרובין עם המחשבות. אמנם הא גופא צריך טעם למה מחשבה רעה לא מצטרף, ורק דזה גופא פלוג' ב"ש וב"ה בב"מ מ"ג: בש"א החושב לשלוח יד בפקדון חייב וב"ה פטרו, וכ' הריקנטי דמצות הם בתורת פקדון וכשחטא הוי כשולח יד, ואם כן לב"ה אין מחשבת עבירה מצטרפת דחושב בשליחות יד פטור אם כן נוח שנברא דמ"ע עם מחשבות מרובין, וב"ש דחושב בש"י חייב, אם כן ל"ת ועשה שווין במחשבה שוב ל"ת מרובין ונוח של"נ, וע"ע באיי הים שבת פ"ז: עי"ל דכ' באיכה (ג' ל"ח) מפי עליון לא תצא הרעות, רק הפמליא של מעלה דנין רע, ובריש ע"ז אמרו או"ה מי יעיד על ישראל כלום יש אב המעיד על בנו, ומלאכים אין יודעים מחשבה (עי' בזה בפ' בא י"ב כ"ט), לפ"ז בישראל אין מחשבה מצרף דמי יעיד, דה' א"י להעיד דהוא אבינו, אבל בעכו"ם אף מחשבה מצרף למעשה דה' יעיד, ועי' ירושלמי פ"א דפאה ולעיל (י"ח ו'): ובשו"ת אור המאיר כ"ד. הק' בזה"ק דפ"ה: דא יובלא כו' וכן בבשלח מ"ו. בגין דההוא יובלא סליק לון ממצרים בגין כך וחמשים עלו כו', וכ' דמפו' פי' דהי' יובל הגדול היינו יובל החמשים, אך ק' מע"ז ט'. דשנה שיצאו ממצרים הי' ב' אלפים תמ"ח לבריאה והרי יובל הנ' בתשלום ב"א ות"ק, וי"ל להפסיקתא דשנה שיצאו הי' חדשי השנה והתקופה שווין, וכ"א בפייט לפ' החודש ד"ה אבי ילדות חרס וסהר בו ביום מצו, וזה אינו רק בכלות יו"ט שני המחזור דלתקופה מניסן של תהו מנינן, ונמצא דלחשבון זה הי' ב"א תנ"א, ולמה דקיי"ל כר"י דשנת יובל עולה לכאן ולכאן, ער"ה ט'. ותד"ה ולאפוקי, נמצא דב"א ות"נ הם נ' פעמים מ"ט, וש' תנ"א הוי שנת יובל הנ', וא"ש תנחומא ואתחנן ו', אכניס לא"י ואהי' שם ב' שנים ותמוה, וי"ל ע"פ רמ"ע מפאנו דחי' של מ"ר בסוד הגדול דשית אלפי שנין הוי ק"כ פעמים נ' ונגד זה חי משה, וזה רק לחכמים דפליגו אר"י דחמשים לפני' ול"ה בשית אלפים שני רק ק"כ יובלות, אבל לר"י דשנת היובל עולה לכו"כ ונמצא עוד ב' יובלות שלימות, ולכן ביקש מ"ר עוד ב' שנים דוקא ע"ש עוד:

רש"י סניגור ע"ס מרום הרי"ם דק' איך משמע באמת הציווי אל כל ישראל, אך מנהיגי עם כולל כל עם כמו הראש שכולל כל האברים, וכשרוצים לדבר א"צ לומר לכאו"א רק להראש ומנהיג והוא כמו ציווי לכולם, וע"ס דרך אמונה ומעשה רב בענין אב"ד. ובשם משמואל להג' מלבוב ז"ל בפ' דברים כ' על רש"י וחצירות מחלוקתו של קרח ודי זהב עגל, וק' הלא עגל קודם הי' וכן מקודם ל"ה יכול להוכיחן על עגל דהיו יכולין לומר למשה לבד צוה, לכך מוכיחם תחלה במעשה קרח דמחלוקתם הי' כולם שמעו מפי הגבורה אנכי ולי"ל, ובא ממ"נ אם אתם סוברים כסניגוריא יש חטא במעשה קרח, וע"ע בזכרון יצחק שם, בחי' גאונים סנהדרין ס"ג בע"י ווילנא, ופרד"י נח ע"ט.:

עבדים ערש"י ובריח דודאים דף כ' בהיינו אנו ובנינו משועבדים לפרעה במצרים, וק' דלא נגזר רק ת' שנה, רק הגם כי נשלם ת' מלידת יצחק עכ"ז גזירת עבדות שהיתה מחמת מכירת יוסף לא נתבטל, ועבד גם כשהוא במדינה רחוק אינו נעשה ב"ח עד שנשתחרר, וכמו מפקיר עבדו דיצא לחירות, ומ"מ צריך גט שחרור בגיטין ל"ט., וז"ש משועבדים היינו, רק שהוציאנו מעבדות לחירות ממש, וא"ש רש"י יתרו עבדים לפרעה ולא עבדים לעבדים היינו דגזרות עבדות ל"ה רק לפרעה, ועכ"ס על הגדה דרפ"ט:

לא י"ל. ערש"י מנין שלא יקיים, ורמב"ן ואור החיים, וחינוך מ' כ"ו הביא גם כן רמב"ן דלא תמצא לעולם שיאמר אלהים אחרים רק על אמונת הלב, אבל על עשיי' ל"ש לא תעשו אלהים אחרים כי לא תפול בל' עשיי' אחרים, ובמשנת חכמים ה' יסוה"ת סי' א' הביא הר"מ שם דלהזהיר על המחשבה בא ולא כרש"י, ותי' בזה קו' יפ"ת ויק"ר פכ"ד סי' ה', דפרשה זו בהקהל נאמרה מפני שי' דברות כלולין בתוכה וכו', וק' דלי"ל הוא להזהיר על אמונת עכו"ם ע"ש, ולפ"ד המד' בשי' מכילתא אזיל דלי"ל שלא יקיים ע"ז בביתו ע"ש, ועי' בקדושים (י"ט ד') אל תפנו אל אלילים פרש"י לעבדם, ובסנהדרין מ"ה. והנשאל בהם באזהרה ופרש"י דאל תפנו אף בלא מעשה, ובתוס' הק' דרש"י בעצמו חזר בו בגמ', וע' מהרש"א וכה"ק בתו"ת עירובין י"ז:, והגר"י פיק הק' דמתוס' שבת קמ"ט. ד"ה ודיוקני משמע דבצורות אשר לנוי מותר להסתכל, ובתוס' ע"ז נ'. ד"ה ה"ג כ' דדוקא בדבר שהוא רגיל לראות תמיד מותר בצורתא דזוזא, אבל בלא"ה אף לנוי אסור, ועתשו' בית אפרים או"ח ט"ז ובסי' י"ז השיב לו שכבר הק' כן במג"א ש"ז סקכ"ג, ועברכ"י יו"ד סוס"י קמ"ב, והנה ודאי דלא לקי אראי' לחוד כמ"ש בר"מ פ"ב ה"ג מעכו"ם, ובסה"מ ל"ת י' וחינוך מ' רי"ג, וע' ריש כריתות במשנה, וד"ג: דרק על אוב וידעוני בואל תפנו, ונשמע מכ"ז דבלאו מעשה ליכא לאו, ואף דמגמ' שבת וע"ז בבנן של קדשים ר' מנחם לא אסתכל בצורתא דזוזא, וכ"כ החינוך שם וברכ"י דלכתחלה נכון שלא להסתכל בצורתא, אכן הבית אפרים הביא ירו' כל הצלמים הי"א, מהו מיעבר קדם צלמא א"ל נחום איש קודש עבר וכו', ועכצ"ל מ"ש לא אסתכל היינו בענין הלב לחשוב מזה כמ"ש רמב"ם וחינוך אהא דר"י אל תפנו להתבונן בהם, והבטה טפי מראי' וכתוס' ריש ב"מ אהא דראי' בעלמא ל"ק, והא דב"מ קי"ח. הבטה בהפקר קני היינו שעשה מעשה כל דהוא אלמא דהבטה הוי טפי מראי', ועמג"א רכ"ה סק"כ בענין אסור להסתכל בפני רשע דמחלק בין ראי' להסתכלות, וכ"כ מג"א קכ"ח סקל"ה להסתכל בכהנים ור"י וב"י או"ח ע"ה לענין טפח מגולה באשה, ועמ"ש בפ' חקת (כ"א ט') על והביט אל הנחשת דמקור הוא בירו' ר"ה פ"ג דהבטה יותר מראי' וע"ש בקר"ע ומנ"ח מ' תקי"ג ומשנ"ח מצוה נ' שמפלפל מעירובין י"ז:, ועמ"ש בפ' בא (י' כ"ט), ולקמן (כ' כ'): ובר"מ פ"ט ה"ב ממלכים כ' דב"נ אסור להקים מצבות וליטע אשרה ולעשות צורות, ונו"כ לא העירו מקורו, ובחמד"י בדיני ב"נ אות ה' כ' ע"פ רש"י הנ"ל דאסור קיום ע"ז א"כ לריו"ח דיליף איסור עכו"ם מאלקים ומקרא ל"י לך, בודאי אסור בב"נ גם עשיית צלמים וקיומם, ואף דהר"מ פסק דלי"ל לאסור אף עכו"ם וכרמב"ן עה"ת, מ"מ לחומרא חשש למכילתא דב"נ מוזהר על עשיית עכו"ם, ועשו"ת רמ"א ו'. ועמנ"ח מ' נ"ז שהביא פנ"י ר"ה סופ"ב, דאהרן עשה עגל היינו לנוי ולא עשה איסור כלל, כיון דלא הי' לשם ע"ז אינו אסור רק צורת אדם, רק הערב רב עשו אותו אח"כ לע"ז ע"ש, לפ"ז למאן דיליף דעשי' אסור מחטא עגל גם עשי' לנוי אסור, אך באמת ז"א דהרי א"נ דעשו עגל לנוי ל"ה איסור בעשי', לא יתכן לומר סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם עגל מסכה דאסור בעשי', דהא ל"ה שום איסור בעשיית עגל, וע"כ דגמ' ס"ל דנעשה לשם ע"ז, וא"כ אין הוכחה רק לאסור עשיית ע"ז, אבל בעשיית צורות לנוי מנ"ל דאסור בב"נ: ובפרד"י וישלח דרנ"ט. הבאתי רמב"ן (ל"ה ד') הא ויטמון אותם יעקב, הא ע"ז אינו מהנקברין וצריך פירור וזורה לרוח, וכ' כי כבר נתבטלו מקודם ומותרת, ויעקב צוה רק להסיר לטהרת הקודש ודי בקבורה, וע' פני"פ. ובשו"ת מהר"י אסאד יו"ד כ"ט הק' מע"ז נ"ב: נתברינהו כו', הרי דאי לאו דבעי שלימות הי' בונים בהם המזבח ע"י ביטול העכו"ם בע"כ להקריב קדושת עצמו עלי' וכו' ולא משני הש"ס דמשום מעלה לטה"ק גנזום, וה"נ יעקב למה גנזום מטעם זה ע"ש. וי"ל דהש"ס קאי לר' אסי בן שאול דבכלים לא קנסו ומאחר דמותרים להדיוט מותרים לגבוה, אבל הרמב"ן כ' להלכתא כרבי דאפי' היכי דמותר להדיוט מ"מ מאיסי לגבוה ומחובר ובע"ח וע"ז לאחר הביטול מאיסי למצוה באו"ח תקפ"ו ותרמ"ט ויו"ד קל"ט סי"ג, ועמ"ש בזה בשו"ת בית יחזקאל סי' ד': ושם ג"כ הבאתי אי ב"נ אסור להנות מע"ז, וכעת ראיתי בשו"ת רמ"ע מפאנו ל', דבשניהם בע"ז ויי"נ מותר בהנאה ואינם אסורין רק לעבדה כמ"ש בפ"ו מ"י דדמאי, ועטו"א חגיגה י"א: וי"ג, ויבמות מ"ז: ובהגהות מצפה איתן, קול תורה שנה ב' סי' ה' אות י"א, ובחי' הר"ן ע"ז נ"ט: כ' להיפך וע"ש בהגהות דבק שלמה בזה:

על פני. ערמב"ן ובס' כנ"י כ' דיניקת סט"א מאחוריים ולא תגרום ח"ו בחטא לינק סט"א גם מפני אלקים כרמב"ן, ולטעם יש פסיק בין לא לתרצח, דשרי לרצוח לחייב מיתה כזה"ק צ"ג:, וכ"כ לגנוב דעת רבו, ותנאף לרמז להתיר למקדש בביאה לעשות למפרע בעילת זנות, לקיים הגט בביטלו שלא בפני ב"ד כגיטין ל"ג., וגם ממ"ש בסנהד' י"ז. דכולם מחייבים פטור א"כ משכחת במזכה מחייבו ולכך פסיק בין לא לתרצח לומר דבכולם מחייבים להנידן ואחד אמר לא, בזה גרם לרציחה, וגם לא תהי' אחרי רבים לרעה וכפ"א דסנהד' לכן הפסיק בין לא לתרצח בקמץ לומר קמוץ פיך מלהסכים, וכסמוכים לא תרצח כטעם תחתון מנוקד בפתח לומר פתח פיך להסכים, וכמו כן באשה המכה בקמץ כמ"ש בפ' פנחס (כ"ה ט"ו) וע"ל בפסוק י"ג:

אוה"ח עי"ל כי אל זר הוא השופט נקמה מעובדהו כו', ע' בקוי אור שהביא כמ"ש במגדף (במדבר ט"ו ל"א), הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה, כלו' כי תכרת מעצמה דעון מפעפע כארס וממית, ובמד' תהלים עה"פ כי ישר דבר ה' אמרו מלה"ש לאדה"ר מי גרם לך שתמות אמר אני בעצמי משל לרופא שאמר לחולה אל תאכל ואכל וכו':

וכל תמונה. ובואתחנן כ' כל תמונה ע' במפו', ובבנין דוד על איכה בסופו, וכאן כ' על שלשים ושם ועל שלשים ע"ש מזה:

לא תשתחוה. ער"מ פ"ו ה"ח מעכו"ם אם השתחוי' בפישוט ידים ורגלים, וע' שבועות ט"ז: ומגילה כ"ב: וטו"א שם, תורת חסד כלל ט"ז, מנ"ח מ' כ"ח ובתנחומא ר"פ תבא בואו נשתחוה ונכרעה והלא כריעה בכלל השתחוי' וכו', ועמ"ש שם בס' עבודת הלוים, ועפרד"י וישב דף רע"א: בזה. וע"ע בירו' סנהד' פ"ז ה"ט:

קנא. ערמב"ן בפ"ג בשם מו"נ שלא תמצא לשון קנאה אלא בענין ע"ז. ועפר"ד דרוש כ"ב:

פקד ותרגום הוסיף בנין מרדין עשו"ת מהרלב"ח ע"ו, דהוא כמ"ש בסנהד' כ"ז: דוקא כשעושין מעשה אבות נפקדו בעונם או בנים קטנים ע"ש אריכות, ועפמ"ג באשל רכ"ה סק"ה וקכ"ח סקס"ב דאפשר דאין הבן נענש בשביל חטא אמו דכ' פקד עון אבות ע"ש ולכאו"ק מכתו' ע"ב. דבעון נדרים מתים הבנים אפי' בחטא אמותיהם, וי"ל דנדרים שאני שכח ביד אב להפר לה והיינו בעלה והו"ל חטא אב, וע' ר"ה י"ח. רבא חי מ' שנה דאתא מבית עלי, ופרש"י אע"ג דרבא לאו כהן ובית עלי כהנים שמא אמו מבית עלי, הרי דנתפשים בעון אם וע' בתו"ת - וכ"מ מתהלים (ק"ט י"ד) יזכר עון אבותי' וגו' וחטאת אמו אל תמח. וע' נוב"ק יו"ד סי' ס"ט, ומ"ש בחמדת משה ק"ע ותרשיש שהם קי"ב. קט"ו. ובסנהד' פריך ובנים בעון אבות לא והכ' פקד עון אבות על בנים, ומשני כאן כשאוחזין מעשה אבותיהם כו' ובס' סנהדרי קטנה הק' באמת דילמא הקרא מיירי בקטנים קודם י"ג מתים בעון אבותיהם, ע' ר"מ פ"ו ה"א מתשובה, וע' שבת ל"ב: דחשיב כמה דברים שבעבורם מתים בנים קטנים, וי"ל דהא דקטנים מתים לצער אביהם דמיתת בן הוי עונש לאב, וכ' פקד עון אבות על בנים על שלשים, היינו דבני בנים נענשים בעון זקניהם וכיון דיש בן לבנו ע"כ בנו גדול הוא, וכשיעניש בן בנו עבור זקנו הו"ל ג"כ עונש לבנו, ותקשה הרי בנו גדול ואינו נענש עבור אב, וע"כ הוצרך לתרץ כשאוחז מעשה אבותי' היינו הבנו ובן בנו, וע"ק דהא ע"כ הא דלא יומתו אבות לבנים לב"ד נאמר דהרי הוא ממנין המצות, א"כ י"ל דדוקא בב"ד של מטה אין עונשין בנים בעון אבותיהם, וקרא דפקד עון אבות מיירי בב"ד של מעלה דבד"ש מענישין בנים בעון אבות ומה מקשה בגמ' וצ"ע ועמ"ש בפ' בא (י"ב ט"ו), ותשא (ל"ד ז'), וע' א"ע תצא (כ"ד ט"ז) ותועי רוח ישאלו כו', וזה קו' גמ' ברכות ז'. וסנהד' כ"ז: וצע"ג:

לאלפים ערש"י ובתוספות חדשים פ"ג מט"ו ממכות על הא דמדה טובה מרובה מפרעניות ת"ק פעמים דכ' לאלפים ואינו פחות מב' ע"ש בתי"ט, וק' איך שייך כ"כ דורות עד כל ימות העולם. ומצאתי בהקדמה של בה"ג שכ' התורה נבראת ב' אלפים שנה קודם בריאת העולם וכ' (דהי"א ט"ז ט"ו) דבר צוה לאלף דור, שהוא תתקע"ד דורות קודם העולם ש"מ כל דור הוא ב' שנים וי"ט יום וי"א שעות וב' שלישים וי"ד חלקים עכ"ל, וע' סוטה י"א. בתד"ה מרום, ויומא ע"ו. וסנהד' ק'. ורש"י מכות כ"ג. עאכו"כ, וסוטה ל"א. גדול העושה מאהבה וברש"י, ובר"ה ל"א. שתא אלפי שנין הוי עלמא, ובח"ס תמה על התו"ח דמ"ש כ"ו דורות, מאדם עד מ"ר היו דורות שלמים ותתקע"ד שלפנים ל"ה שלמים, וגם בחגיגה י"ד. התתקע"ד שנחסרו מאלף דור נשלמו בכל דור ודור עתה והמה העזי פנים שבדור עש"ה:

לאוהבי. ערמב"ן אברהם ולשומרי מצותי' זה הנביאים, ועשו"ת כתב סופר או"ח ד', דבקידושין ל"א. דאר"י מ"ד סומא פטור ממצות עבידנא יו"ט כו' השתא מ"ד חייב עבידנא כו' דגדול מצוה ועושה ודאי דאינו מצוה גדול דעושה רק מאהבה רק במצוה יצרו מתגבר עלי' ומנעו מלעשות, ובמד' והנה טוב מאד זה יצה"ר דלפום צערא אגרא, וביומא כ"ח. קיים אברהם כה"ת עד שלא ניתנה והיינו מאהבה, אבל נביאים שהיו אחר מ"ת היו מצווים ועושים, וז"פ נצבים (ל' ה') והטיבך והרבך מאבותיך יותר מאבות שקיימו עד שלא ניתנה רק מאהבה ויגדל השכר דאנן מצווים, ואח"כ אמר ומל כו' ולא יהי' עוד יצה"ר כרמב"ן ואין מעלה במצוה ועושה לכן כי ישיב כו' "אל אבותיך" ולא יותר, וע"ע בסי' ל"ד אריכות:

לא תשא לשוא. ערש"י, ובפסיקתא רבתא דר"כ פכ"ב אר"ז לא תקבל משרה ואין אתה ראוי לזה שנ' לא תשא וגו', וצ"ב מהיכן נלמד זה, ורק דרב ודיין נקראים אלקים, במשפטים (כ"ב ז') ונקרב בעה"ב אל אלקים, וכשלוקח המשרה ואינו ראוי לזה נמצא שנושא שם ה' לשוא, וע"ל בפסוק כ' ובפכ"א כ"מ אשר אזכיר שמי כו', וע' נדרים ז': כ"מ שהזכרת השם מצוי' שם עניות מצוי' ויליף הר"ן מפסוק זה מדהזכרת שם למצוה מביאה ברכה ועושר הזכרה לשוא גורמת עניות, א"נ מדכ' בשבועות שקר (זכריה ה' ד'), וכלתו ואת עציו ואת אבניו, ובתמורה ג': דמה הזכרת שם לבטלה וע"ש מהרש"א: ובת"א על לשוא הראשון פי' למגנא ועל לשוא השני כ' לשקרא, וי"ל שמרמז בזה דרש גמ' שבועות כ"א. ותמורה ג': דקרא הראשון מיירי על שבועות שוא על עץ שהוא אבן, וסיפא מורה על שבועות שקר אכלתי ולא אכל וע"ש בדף כ', ובתיב"ע כ' גם על סיפא על מגן, והוא נגד חז"ל, וכן תרגם בואתחנן (ה' י"א) ועל כי שת' כולו על שוא לכן ת' לא ינקה לא מזכי ה' ביום דינא רבא היינו בעה"ב, משא"כ בשקר נאמר בזכריה שם דנענש גם בעה"ז כשבועות ל"ט., וע' מכילתא ובתי"ט פ"ד מ"ז דאבות, ובס' נחלת עזריאל שבועות ג': בתד"ה כדרבא ובס' אהבת יונתן. ובאוה"ח קדושים (י"ט י"א) אם יודע שחבירו ישבע לשקר אל ישביעהו, וברדב"ז ח"ד קנ"ב כ' שאינו מחויב להפסיד ממונו כדי שלא ישבע זה לשקר, ועשו"ת דברי חיים חו"מ ח':

בא"ע כל הרגיל אף בשבועות אמת סופו לישבע בשקר, וע' י"ב דרשות להר"י מינץ דרוש ב', ובכל"י צוח ככרוכי' על המזכיר ש"ש לבטלה וזה הסיבה לאורך הגלות על ההרגל המצוי, כי ש"ש שגור בפה כל איש לא יזדעזע ולא יפחד בזכירתו ע"ש. ובפרד"י ויצא דרל"א. הבאתי הא דנזהרים שלא לשבע אפי' באמת ורבים מחרדים מפסידים ממון ע"ז, מקורו מא"ע כאן, וע' ויק"ר פ"ו, ס"ח סי' י' תי"ח תי"ט ותשפ"ח, חו"ה שער אהבה פ"ו, ירו' נדרים פ"ב ושבועות פ"ג ופ"ו ה"ה, תנחומא ויקרא, במדב"ר פכ"ב, ילקוט שמעוני תשפ"ד ר"ן פ' כל הנשבעין, חת"ס חו"מ צ', שו"ת שערי דעה ח"א ק"צ עש"ה, וע"ע בזה"ק יתרו צ"א: ופקודא לאומאה בשמי' כו', ויצא קס"ה: ותוספות לח"ב רע"ו, ר"מ פי"א ה"א משבועות, שו"ת הרשב"א המיוחסת לרמב"ן רפ"ב, מהרי"ט חו"מ פ"ד, רדב"ז ח"א קט"ז פת"ש חו"מ פ"ז סקכ"ב, דברי הגאונים כלל ק"ג א', אבן השהם דקכ"א, שו"ת באר חיים מרדכי ס"ו, חבלים בנעימים ח"א סוגי' מ"ט, וס' יכהן פאר תמורה ג': ובואתחנן (ו' י"ג) ברש"י אם יש בך כל המדות כו' וברא"ם ושפ"ח, ומאן ספון בזה"ז לומר שיש בו כל המדות הללו, א"כ אסור לישבע, ובשבועות כ"ו. ברב ור' אסי לבך אנסך חזינן דלפעמים דמיון כוזב לו, ע"ש בס' גרש כרמל, אף שתוס' כ' דגם עונש ליכא, מ"מ לכתחלה אסור, ובגיטין ל"ה. שהפקיד דינר אצל אלמנה כו' ונענשה ע"ש ובהגה"מ רפ"ג משבועות: וע"ע בנח"ק כאן דאפי' לישבע על חייו אסור ואם אינו מקיים נענש, וז"ש כי לא ינקה את שמו כלו' שם האדם עצמו, וגם אזהרה לעושי מצות שלא יעשו לרמות הבריות, וכ"כ כאן באוה"ח של"י נושא עלי' שם ה' ולבבו לא כן הוא, וכ"ה בפסיקתא ל"ת כו' במה מדבר אם בשקר כבר נא' לא תשבעו בשמי לשקר, אלא שלא תהי' עוטף טלית נושא תפילין ועושה עבירות ע"ש. וגם לרמז דאם עושים משתאות כדי שההכנסה תהי' לדברים שבצדקה ועושים בתערובת אנשים ונשים ויאמרו כי זה לשם מצוה עז"נ ל"ת שם ה' לשוא, כי אין ה' חפץ במצות כאלה הבאים להרבה עבירות, וע"ל בפסוק כ'. ובחינוך מ' ל' חשב ד' דברים שהם שוא, נשבע על שיש שהוא זהב, על זהב שהוא זהב, נשבע לבטל מצוה, נשבע דבר שא"א לעשות כגון שלא יישן ג"י או יאכל ז"י ע"ש, והא של זהב שהוא זהב אינו מבואר בש"ס שבועות כ"ט. רק בירו' עמנ"ח, וכ' ג"כ בפשיטות דנשבע לשנות אבן שהוא זהב דחייב ג"כ משום שקר ע"ש, ובירו' פ"ג ה"ח משבועות משמע להיפך התרו בו משום שוא ע"ד דר"י אינו לוקה, התרו בו משום שקר ע"ד דר"א אין לוקה וצ"ע. ובמ"ש נשבע שלא יאכל ז"י הוי שוא עמ"ש בזה בפ' בא (י"ב ט"ו). ובענין שבועת אמת צ"ע מהרבה מקומות בש"ס דנשבעו אע"פ של"ה צריכים, ברכות נ"ה. הימנותא ופרש"י ל' שבועה, ול"ד:, נדרים ט':, העבודה שבת קכ"ז:, גיטין נ"ח., תענית כ"ד., כתו' כ"ז:, כריתות ח'., ב"ב קס"ו., המעון הזה ל' שבועה, קידושין ע"א., עירובין י"ז., שבועות כ"ו. יבמות ל"ב:, מו"ק ט'., ב"ק ק"ו., מגילה י'., סנהדרין ס"ז: וע"ב., גיטין י"ג:, ברכות כ"ב:, נזיר מ"ב:, קידושין י"ד., כתובות ק"ב:, חולין נ"ד. וקכ"ד., עירובין י"ד:, פסחים ל"ח:. וע"ע בשו"ת אמרי דוד מהגאבד"ק סטאניסלאב ז"ל סי' ר"ז הרבה מזה: ובברכות ל"ג. המברך ברכה שא"צ עובר בל"ת ל"ת, וכ"ה בר"מ פ"א הט"ו מברכות, ופי"ב הי"א משבועות וג"כ לוקין ע"ז, ובמנ"ח הק' דבסנהדרין נ"ו. ותמורה ד'. איתא דמוציא ש"ש לבטלה אינו רק באזהרת עשה דאת ה"א תירא, ועשו"ת רע"א כ"ה הביא דברכה שא"צ בל"ת, ומזכיר ש"ש לבטלה רק עשה ע"ש בזה, ועתו"ס ר"ה ל"ג. ד"ה הא דרק הוי דרבנן, ועמג"א רט"ו סק"ו, נובי"ק או"ח ו', ומנ"ח מ' ל' בזה. ובתוס' ר"ה שם הביא ראי' דרק דרבנן, דבברכות כ"א. אמרי' ספק אמר אמת ויציב ספק ל"א חוזר ואומר ולא אסרינן מספק משום לא תשא ע"ש, מוכח מתוס' דמשום ספק לא מקרי צורך, והוא כתשו' גבורות אנשים סוס"י ח' וענבי"ת יו"ד קס"ט, ותשו' הרד"ד מהדו"ב או"ח י"ד מ"ש בזה ובאמרי כהן, וע"ע בשו"מ תליתאה ח"ג פ"א: ובנענין אי מותר להזכיר השם בשעת הלימוד, עמג"א רט"ו סק"ה דאסור, ובשם החוזה מלובלין ז"ל ראיתי שהראה מקום במהרש"א ברכות ו'. דבדרך לימוד שרי, ועי' מהרש"א סנהדרין ק"ד:, ושד"ח באסיפת דינים מער' ברכות סי' א' אות מ"ג, ועי' ברכות כ"ב. בעל קרי מציע את הגמרא אבל לא יאמר אזכרות שבה, משמע דאדם מותר להזכיר השם בלימוד הגמ' וע"ס בית משה סי' י'. ובנפ"ח רט"ו הביא דבהזכרות שבפסוקי תנ"ך יקרא כקורא בתורה, אבל בהזכרות שמטבע ברכות המוזכרות בתלמוד לא יקרא, וכ"כ בתשו' הגאונים (ירושלים תרפ"ח) סי' ע"ט, וע"ע בתשב"ץ תי"ט. ובעקרי הד"ט או"ח ה' אות כ"א כ' דרק מלמד אסור להזכיר, אבל הלומד בעצמו מותר, ועי' הגהות ר"א מגרידיץ ברכות שם, ועט"ז תרכ"ה ס"ב, וע"ש בשע"ת בשם שאילת יעב"ץ, וע"ע שו"ת מים חיים כ"ב, ושו"ת ברכת משה מ'. ובמקום שאינו רוצה להזכיר השם יש לומר "השם" ולא כהמון עם "אדושם" כמ"ש בא"ר, וגם במכתב לא יזכיר השם בלשון חול "גאט" כי המכתבים נזרקים באשפות ע"ש, וש"ש בכל לשון קודש, ורק יזכיר בורא יתברך או השם יתברך, וראי' מר"ה י"ח: בטלה אדרכתא דשטרא למחר זה פורע חובו והשטר מוטל באשפה:

כי לא ינקה. וק' למה ישונה מכל עבירות שינקה בתשובה, ואמר הר"מ מפרעמישלאן ז"ל למשל אם אכל חזיר הוא כותב בספר הזכרונות שאכל חזיר, וכשעושה תשובה מוחקין כל השיטה ולא ניכר כלל, אבל כשנכתב בספר שנשבע בשם ה' לשוא, אף שעושה תשובה אין יכולין למחוק כל השיטה כי אסור למחוק השם ומוכרח להשאר וז"ש כי לא ינקה:

זכור את יום השבת לקדשו. רש"י זו"ש בד"א נאמרו, עשו"ת מהר"ם אלשקר ק"ב הא דזו"ש בדא"נ, מחללי' מ"י (שמות ל"א י"ד), וביום השבת שני כבשים (במד' כ"ח ט'), מה ענין זל"ז. תשובה דע לך כי כבר נשאלה בישיבה לר' שרירא גאון ולתלמידו ר' האי גאון, והשיבו כל אחד יש לו טעם חוץ זו"ש טעמא מאי להודיע, כי מ"ש על לוחות שניות שמעוהו ישראל ביום מ"ת בסיני שלא תאמר נשתנו הדברים, מחללי' מ"י, וביום השבת טעמא מאי להודיע שבשעה שהותר זה נאסר זה, וללמד כי אין זה חילול שבת, וכן י"ל באחרים אשר הביא רש"י ולדברי אלו שומעין כי הן דברי קבלה, וכ"ש שאין לפ' באופן אחר עכ"ל, ועי' יפה מראה על ירושלמי נדרים ריש פ"ג שהאריך בזה, וע"ע במגלת ספר איכה (א' י"א) ותו"ת אות נ"ז, וס' מצח אהרן ח"ב דרוש ד' דבר נכון. ובשבת פ"ט. שוב מה כ' בה זכור כו', שוב מה כ' בה לא תשא, ופלא דבקרא כ' לא תשא קודם לשבת ואמאי נקט שבת מקודם וצע"ג:

רש"י. ל"ת שעטנז גדילים ת"ל (תצא כ"ב י"א) בד"א נאמרו, וכ"כ תוס' מנחות מ"ג. ד"ה ר"ש, ובשפת אמת שם הק' כיון דגדילים ת"ל פ' בפ"ע, והפסקות משמשות ליתן ריוח כרש"י ר"ש ויקרא אם כן איך אפשר שנאמרו בד"א, בשלמא זו"ש ל"ק דשמור ל"נ ביתרו רק קבלה שגם שמור נכתב שם, אם כן במשנה תורה כתובה בפ"ע להפסיק, אבל ב' פסוקים גדילים כו' ובגד כלאים שסמוכין ק' וצ"ל כרש"י דאח"כ בעשה"ד שנאמרו בדיבור א' אח"כ נאמרו כאו"א בפ"ע, דגם שם כל הדיבור פ' בפ"ע הוא וכן כאן עש"ה. והמגיד מדובנא ז"ל אמר כי בעה"ב רוצים להפריד הזכור מן השמור, ואומרים כי העני יטול השמור לשמור מעבודה, כי גם אם יחלל ריוח שלו מעט ואין כדאי לחלל שבת בשבילו, מה שאין כן העשיר שיש לו חנות גדול' ופועלים הרבה יפסיד הרבה ואומר כי ישמור רק הזכור, וכמ"ש חז"ל זכרהו על היין שהוא דבר שאין ביד העני לקיים, ולזה אמרו חז"ל זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ואי אפשר להפרידם, והעשיר מוכרח לקיים גם השמור וישתדל שהעני יוכל לקיים גם הזכור: ועפ"ז י"ל דבתשא (ל"א ט"ו) כ' ששת ימים יעשה מלאכה משמע על ידי אחרים, וכאן כ' תעבוד משמע בעצמך ועי' מכילתא וי"ל דבעולם המעשה יש ב' מיני אנשים, א' פועלים, ב' אדונים, ויש פועלים מחללים שבת ונותנים אמתלא שהם עניים וצריכים פרנסה, ואם היינו עשירים גם כן שבתנו, והאדונים טוענים נקל לפועל עני לשבות, כי יפסיד רק מעט אבל אצלינו ההפסד גדול, לכן צותה תורה ב' פעמים, בתחלה ששת ימים תעבוד כו' וביום השביעי שבת אתה בעצמך, לא תעבוד בשבת קאי על הפועלים, ובפ' תשא דיבר על בעל הבית דלא יעשה על ידי אחרים ועמ"ש בתשא (ל"א ט"ו):

רש"י זכור ל' פעול, ערא"ם ודקדוקי רש"י, ועתו"ח ב"מ ל"א אהא דהשב אפילו ק' פעמים גם כן מתיבת השב מדלא כ' בשב"א, לאו לשון ציווי אלא ל' פעול ע"ש:

רש"י שאם נזדמן לך חפץ יפה מזמינו לשבת, ורמב"ן הקשה דזה נגד הלכה כב"ה בביצה ט"ז., ועי' משכיל לדוד, וכ' באיי הים שבת קי"ט. בהא דשבח מעשה הקצב בכל בהמה אמר תהיה זו לשבת ש"מ שאין זה נכנס בגדר פלוגתא בית שמאי ובית הלל שיאמר בו הלכה כבית הלל, ורק הם אומרים מדה, בית הלל מדה אחרת היתה לו, ור"ל מצד מדה המיוחדת לו היה אומר ברוך ה' יום יום ובביצה האריך בזה, ועי' באור זרוע בדיני ע"ש סי' י"ח. ובשפ"א ביצה כ' דגם לב"ה צריך לעשות כן, רק לב"ש אסור לאכול בחול כל שאין לו כזה לשבת, ולב"ה מותר כשצריך לו אבל כשיש לו ב' חפצים צריך להניח הטוב לשבת עש"ה: ובשו"ת כתב סופר או"ח ל"ח כ' דהלל היה מכוון בכל מעשיו לשם שמים והיתה גם אכילת חול מצוה, והיה בטוח שיזדמן לו ה' לשבת אחרת כיון שגם באכילה זו מכוון למצוה, וב"ש לא היה להם מדה זו כ"כ, לכן שמרו מא' בשבת לשבת, לפי זה אנן מה נעני' אבתרי' דב"ש, של"ה יוכל לעמוד בנפשו שיהי' כל כוונותיו לשם שמים מכ"ש אנן, וכדבריו הביא גם כן בשם אפרים בשם פסיקתא, דר' שמלאי ור"א עבדו כהלל, ואמוראי ל"ה בכחם כמדת הלל. והא דשמאי כל יום אכל לכבוד שבת ק' איך עי"ז אכל בימי חול לשבת הא רק זכר וכיבד שבת בימי חול, ונ"ל עפמ"ש בכתו' ק"י. כל ימי עני רעים אפילו בשבת ויו"ט דשינוי וסת תחלת חולי מעים וי"ל דב"ש ודאי לא אכלו כל יום בשר לתיאבון ורק הרגיל עצמו לאכול בחול בשר כדי שלא יהי' בשבת שינוי וסת, ונמצא אכילתו בחול לצורך שבת. וברא"ם תי' וחילק בין מאכלים שמצוים לחפצים שאינם מצוים תמיד, ורש"י מדייק אם נזדמן לך חפץ, לכן בחפץ גם ב"ה מודי לב"ש, וא"ש המד' זכור בים ושמור ביבשה, דבים לא שכיחי גם מאכלים, ולכן זכור בים שצריך לזכור מא' לשבת כב"ש בחפצים, אבל ביבשה רק שמור כשהגיע שבת ולא קודם, וע"ע ד"מ או"ח ר"נ דיש לעשות כב"ש, ורמב"ן כ' דהלכה כב"ה, ועח"ס ביצה, ובקרבן שבת פ"א סי' ד':

הרמב"ן הביא הא דנשים חייבות בקידוש דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והוא בברכות כ':, ושבועות כ': ועמהרש"א, ובפרד"י בראשית די"ט. הבאתי מד' פליאה למה ל"נ ויהי ערב ויהי בקר יום השביעי מפני שנשים חייבות בקידוש היום, ובהקדמה לשו"ת חדות יעקב מ"ת כ' דבפסיקתא כ, דזו"ש אתי לתוספת שבת זכור מלפניו ושמור מאחריו, וא"כ לא מיותר למידרש כל שישנו בשמירה, ובא המד' דתוס' שבת יש ללמוד מדלא כ' ויהי כו' ביום הז', ואמרי' דיום השביעי הוא יותר מערב ובקר דמוסיפין מיום הששי ומאחרין במו"ש וא"צ ללמוד מזו"ש ומיותר למידרש כל שישנו כו', ומכאן שחייבין בקידוש: ובתוס' הק' ליקשי להיפך כל שאינו בזכירה אינו בשמירה ותי' דלחומרא מקשינן, והקשיתי שם להפמ"ג בפתיחה ח"א אות י' דלחומרא מקשינן רק מכח ספק דספיקא דאו' לחומרא, א"כ להר"מ דספד"א מה"ת לקולא אם כן שוב חייבות בקידוש רק מדרבנן, ובגמ' קאמר דמדאורייתא חייבות ע"ש. וכעת ראיתי שהרגיש בזה בס' הקובץ על הר"מ בפכ"ט משבת ע"ש, ועתו"ס חולין ק"א: ד"ה תלמוד ופסחים מ"ג: ד"ה סלקא, וקידושין ס"ח. ד"ה לחומרא, ובחולין קכ"ז: ד"ה תלמוד לחומרא מקשינן אפי' קולא דאתי לידי חומרא ע"ש הרי דמתורת ודאי הוא, ועי' שבת פ"ג: טומאת עכו"ם דרבנן ל"מ לחומרא, וקנ"ג: ב' תשובות בדבר חדא דכ' תורה אחת יהיה לכם הוקשה כה"ת לע"ז כו', ואמאי לא נימא לחומרא מקשינן אלא ודאי דהוי רק ספק, וע"ע שם בפמ"ג אות י"ד, ושושנת העמקים כלל א' סד"ה המקור הא', גנ"ו כלל י"ג, מי באר על פמ"ג פתיחה ח"א אות כ"א וכ"ז. ובשדי חמד מער' ל' כלל ד' הביא באר יעקב כלל מ"ה בשם הריטב"א דהוא מטעם ספק, ולקרבן לא אמרינן כן דהוי חולין בעזרה, ומער' כ' כלל קמ"א, קונ' פאת השדה בשד"ח חי"א מער' ב' אות ט"ז, הגהות מצפה איתן פסחים ל"ב:, תבת גמא ויחי אות ג', ותצוה אות ב', בכ"ש קידושין ל"ד., ס' אבן השתי' סי' א', דרכי הוראה ח"ב סי' ע"ד, אהל דוד שבועות ל"ד, שו"ת זכר יהוסף ח"ב קכ"ז, הגהות מהרש"ם שבת פ"ג:, תשו' מהרי"א ח"ב רפ"א, בן פורת ח"א סי' ב' אות ז', קונ' גבורת שמונים אות ס"א, משנת אליעזר ח"א דף י"ד: ונ"ה ע"ד, אהל משה סי' ב', ירחון תצא תורה חו"ג דף י', מלה"ר ח"ב היקש סק"ד, חקרי הלכות סי' י"ב, ובשו"ת בנין דוד מש"ב הגאון אבד"ק אוהל שליט"א בסי' נ"ב מה שהשיב לי בזה תשובה ארוכה, וגם בירחון המגיד שנה ח' חו"ג כתב העורך תשובה אלי בענין זה. וי"ל דהא דכל שישנו כו' אמר רבא והוא ס"ל ספד"א מה"ת לחומרא ערשב"א חולין י', וש"ש ש"א, וכן העלה במלה"ר וא"כ א"ש, וגם לכ"מ בספ"ט מטומאת משא דבספק כרת מודה דספד"א לחומרא מה"ת, ואם כן בשבת דאיסור מיתה א"ש: וכעת נ"ל ליישב להמהרי"ט אלגזי פ"ג אות ל"ט דדוקא בל"ת כ' הר"מ דמדאורייתא לקולא, אבל במ"ע בנסתפק אי קיים חייב מספק לעשות המצוה מה"ת, כיון דעשה אלים דעדל"ת לענין ספק נמי אלים ע"ש, וכ"כ אא"ז בחוות דעת רסי' ק"י, וע' ים התלמוד מרובה, ושו"מ תנינא ח"ג ל"ה וצ"ב, בשם כסא דהרסנא בזה, אם כן א"ש. וע"ע בפמ"ג או"ח אשל י"ז סק"ב, ומשבצות שד"מ שכ' להיפך דאף להרשב"א דספק אסור מה"ת מ"מ בספק עשה רק מדרבנן לחומרא, ועשו"ת שם ארי' יו"ד ע"ג, ותורת חסד ז' אות י"ב ומ"ש בתשא (ל"א ט"ז). וע"ע בית אפרים אה"ע כ', ובכורי שלמה או"ח ל"ג אות י"ד. ושם הבאתי קו' בסנהדרין נ'. יכול אפי' חיללה שבת ת"ל לזנות, ולס"ד דנשים פטורות משמירת שבת לזנות למ"ל, ועי' בזה בס' דברי גאונים, וזרע יעקב, ומצנפת בד יתרו, והבאתי שם גם כן הקו' מר"צ האלבערשטאט ז"ל דאיך בת כהן בשריפה דילמא לאו אבי' וממיתה למיתה לא אזלינן בתר רוב, ורק התי' דמשכחת בקידשה ע"מ שהי' כהנת ואי לאו אבי' הוי פנוי' ופטורה, אך בגמ' יכול אפי' חיללה שבת הדק"ל דילמא לאו אביה ואינה כהנת ומחויבת רק סקילה ולא אזלינן בתר רוב דהוי ממיתה למיתה ע"ש. וכעת נ"ל דמיירי בחיללה שבת שהרגה אביה במחתרת דחייבת מיתה משום חילול שבת, ול"ק דילמא לאו אביה דאז פטורה לגמרי דרק את אביה אסורה להרוג דזרחה לה השמש משא"כ שאר אדם כמ"ש במשפטים (כ"ב י"ב), ול"ה בין מיתה למיתה כלל, ועמ"ש במשפטים (כ"א ט"ו) בשם עט"ח, ובס' טל תורה שם בסנה', ובס' נוה שלום פכ"ז למחו' הגאבד"ק זגיערש שליט"א:

רמב"ן ישראל מונין יום א' בשבת כו', עי' אה"ע קכ"ו ס"ג שכותבין בגיטין כן ולא בא' בשבוע, ובהגהות מהרצ"ח ר"ה ג': על רש"י שני בשבת לא אשכחן דהדר בי' קרא דכוונת רש"י לתרץ קו' תוס' דהרי מצינו ויהי ערב ויהי בקר יום שני, ופרש"י דהדר קרא לסמן בזה האופן אחר שסימן כבר בשני בחדש, ועי' פי' דה"י המיוחס לרש"י על קרא זה בשם ירו' דשני היינו שני לשבוע, ובאמת בירו' איתא כמו בגמ' דילן, ושי' רמב"ן דמ"ע דזכור מורה שמ"ע מה"ת למנות סדר ימי השבוע ראשון ושני ע"ש, אם כן מדוע באמת לא נזכר מנין ימי השבוע בתורה אחר שמ"ע למנות כן, ועמ"ש בפ' בא (י"ב ב'), ועי' בר"ה ג'. דלא אשכחן שני בשבת דכתיב, ועי' ס' טל תורה שם:

רמב"ן זכרהו על היין, בפסחים ק"ו., ועמ"ש בזה בשו"ת חת"ס או"ח י"ז, ושע"ת ח"א סי' א' ונ"ו ואמ"כ כאן, ומ"ש ברמב"ן בשם מכילתא קדשהו בברכה, ע"ס מנחת יהודה או"ח סי' א' ענף ל"א, דבברכה לא דוקא דהיכן מרומז בכתוב בזה ברכה והרי גם ביובל כ' וקדשתם וסגי בקידוש ב"ד לומר מקודש, אלא יען דחכמים תיקנו לקידוש זה ברכה, לכך נקט קדשהו בברכה, והכוונה לקדש שבת בדברים, וכר"מ בר"פ כ"ט מה"ש, מ"ע מה"ת לקדש את השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו כלו' זכרהו זכירת שבת וקידוש עכ"ל, הרי דבזכירת שבת בדברי שבת וקידוש סגי מה"ת, ובסה"מ מ"ע קנ"ה כ' גם כן זכרהו וקדשהו בברכה, לשון המכילתא נקט, ובפסחים ק"נ. זכרהו על היין בכניסתו ובר"מ שם גם הבדלה מה"ת וע"ש במ"מ ומגדל עוז שחפשו מקורו, ובאמת בסה"מ שם היה לו גירסא בגמ' זכרהו בכניסתו ויציאתו, וע' מפרש לנזיר ד'. ובגליון שם. וראיתי רמז דלא נמצא בכל שה"ש פסוק המתחיל בוא"ו רק וחכך כיין הטוב (ז' י'), ובתהלים (ק"ד ט"ו), ויין ישמח לבב אנוש, ויותר לא נמצא פסוק מתחיל בו', לרמז על ו' זמנים שצריכים לקדש על היין שבת פסח שבועות ר"ה סוכות ושמ"ע, עוד ראיתי עפמ"ש בעירובין מ"ג. הריני נזיר ביום שבן דוד בא מותר לשתות בשבת ויו"ט דלא יבא משיח, וז"ש זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין ואע"ג שנדרת שלא לשתות יין ביום שיבא משיח ואתה אסור בחול מ"מ בשבת מותר:

רמב"ן עשה יוצא מגדר אהבה ולא תעשה מיראה ולכן מצות עשה דוחה לא תעשה דהעושה מאהבה גדול מהנשמר לעשות רע, אבל עונש בלא תעשה גדול ועונשין מלקות אבל בעשה רק כופין, ועי' ס' יכהן פאר זבחים צ"ז:, וטל תורה ב"מ ס"א., ובכ"מ פ"ו ה"י מיבום הי' היבמה איסור לאו או עשה חולצת ולא מתייבמת, אף דעשה דוחה לא תעשה מ"מ גזירה משום ביאה שני', ואי עבר ויבם קנאה, והוא מיבמות כ'., אבל הא דאיסור עשה תמה ביש"ש שם אות ג' דהרי אין עשה דוחה עשה דמאי אולמי' כו' ואמאי קנאה, וכן הקשה בשאג"א ל"ג ונובי"ק בסופו, ועל זה חידש בנו הר"ר יעקבקי ז"ל דכל הטעם משום מה אולמי' אבל אי עבר אמרינן להיפך מאי אולמי' ושפיר קנה: והנלפע"ד בזה דבכתובות מ'. בתד"ה ניתי הק' דמה פריך עשה דוחה לא תעשה והא גילתה התורה ולו תהיה לאשה אשה הראוי' לו, והפני יהושע תמה דהא יש לאוקמי' בחייבי עשה, ותי' דחייבי עשה דמצרי ואדומי כיון דל"ה רק עשה בשב ואל תעשה אתי עשה ודחי לעשה כיון דעשה הדוחה הוי בקו"ע, ובאמת ראיתי שכ"כ השטמ"ק שם בשם הרשב"א, ועמל"מ פ"א ה"ה מנערה, ולהסביר י"ל דביד מלאכי כלל תקט"ו הקשה מיבמות ז'. אטו עדל"ת לאו חמור מיני' משמע דלא תעשה גדול מעשה, ועי' בתוספות יה"כ יומא דפ"ג דהקשה גם כן דהרי חייב מלקות על לא תעשה ועל עשה אין עונשין רק בעידן רותחא, ובס' דבר אמת קונטרס ו' כ' דכונת רמב"ן דבאמת העובר על ל"ת חמור דעובר בקום ועשה, ועל עשה עבר בשב ואל תעשה, אבל במקיים הוא להיפך דמקיים עשה גדול דמקיים בקום ועשה ומקיים לא תעשה יקיים בשב ואל תעשה, ולכן העובר על לאו חמור, ועדל"ת כשמקיים גדול העשה, וכ"כ בלימודי ה' סי' קל"א, ועי' הליכות עולם דמ"ח דמרש"י מוכח הא דעשה דוחה לא תעשה היינו שלא נאמרה הל"ת במקום עשה, ומרמב"ן מוכח לא כרש"י ע"ש, אבל במהרי"ק שורש קל"ט הביא כן דעת השואל ודחי לי' דנימא להיפך במקום לא תעשה לא נאמרה העשה אבל לרמב"ן ניחא דיותר מסתבר דבמקום עשה ל"נ הל"ת דעשה מאהבה אם כן חילי' דרמב"ן מרש"י ולא דחולק עליו, ועמ"ש בזה בדורש לציון דרוש ה' בהג"ה, וע"ע בספר הברית ח"ב מאמר ג' אריכות בזה, וביגדיל תורה שנה ה' סי' י"ט בקונ' אהל משה: ומלבד זה י"ל דלא כ' רש"י בברכות כ'. אלא בטומאת מת מצוה, דאי אמרינן דעשה דטומאת מ"מ דוחה לא תעשה דטומאה אין מקום להל"ת לחול בפ"ע דבכ"מ דהוי מ"מ נדחה הל"ת והוי הותרה אבל בשאר עשה דוחה לא תעשה יש מקום עוד לחול בפ"ע כשלא יהי' עשה, כגון מילה בצרעת יש מקום לל"ת אם כבר נימול, ובזה לא ס"ל רש"י הותרה רק דחוי', ועי' ישיע"ק או"ח ט' שהביא לחלק כן בשם רמב"ן. ובשו"ת חו"י צ"ה תי' רש"י מהשגות תוס' שם דהיתר טומאה למ"מ נלמד מהציווי של מ"מ וזה הוי דחוי', וכמו במילה ביום אפי' בשבת דהיתר נלמד דה' צוה המצוה גם במקום ל"ת, אבל היתר טומאת כהנים למת מצוה נלמד מהיתר טומאה לקרובים, וכמ"ש לאחותו מה תלמוד לומר כו' אבל מטמא למת מצוה, וכיון דההיתר נלמד מל"ת שפיר כתב רש"י דאין כאן דחי' רק מעיקרא ל"נ ל"ת, אבל בעלמא מודה רש"י דהוי דחוי'. והשתא מובן טעם רשב"א הנ"ל דכל הטעם דעשה דוחה לא תעשה, דלא תעשה מיראה ראוי שתדחה אף מעשה הקל ממנה, ואם כן בעשה שב ואל תעשה דהוא גם כן מגדר יראה יוצאת, שפיר עשה של אהבה דוחה אותה, וא"ש הר"מ דעשה דוחה עשה דמצרי ואדומי דהוי בשב ואל תעשה, ועשו"ת חמדת שלמה או"ח ל' שהעיר קצת בזה, ועי' קו"א לשאג"א ל"ג. ועל פי זה י"ל הר"מ בפי"ג הי"ט משחיטה דאם עבר ונטל אם על בנים לוקה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, וזה היפך מריב"א חולין קמ"א. בתד"ה לא, אף דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה מ"מ הלא תעשה נדחית, ובחולין ע"ח. הק' בתד"ה מנין מהכ"ת של"י או"ב נוהג במוקדשין ואי צריך לפסח ידחה העשה דפסח ז"א דהא או"ב הוי עשה ולא תעשה, והאחרונים תי' על פי הריב"א, דבמוקדשין לוקה, ואף דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה מ"מ אין לוקין וא"ש, אך לר"מ הדק"ל וע"ש בדברי אמת ולימודי ה' סי' א' וב"ט דהוכיחו דר"מ לא ס"ל כריב"א לא כנוב"י שם, אך לפמ"ש א"ש דר"מ לשיטתי' בפ"ג ה"ח מאיסורי מזבח דמחוסר זמן ל"ה רק לאו הבא מכלל עשה ע"ש ושפיר פריך מוקדשין למ"ל, ומשום דילמא צריך לפסח מותר ליקח הבת דעשה דפסח דוחה ללאו הבא מכלל עשה דאו"ב: ובס' איגרא רמא גיטין מ"א הקשה על רשב"א הנ"ל מפסחים נ"ט. במחוסר כפורים שטובל ואוכל בקדשים לערב, והק' מה אולמי' האי עשה מהאי עשה, ולרשב"א עשה דהשלמה הוי לאו הבא מכלל עשה, וכה"ק בהפלאה כתובות מ'., ויד מלאכי אות להבמכ"ע, ובדבר אמת שם. וי"ל שק' מה מק' בגמ' בשלמא לת"ק ניחא דעשה דפסחים יש בו כרת ודוחה עשה שאין בו כרת, והא בזבחים צ"ז. יקדש כו' אין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש, וגם הכא הוי שבמקדש, ועי' או"ח שהקשה כן, ובס' יד דוד תי' די"ל דעשה שבכרת דוחה אף שבמקדש, אבל עדיין ק' במה דפריך אלא לר"י מה אולמי', בלא"ה הו"ל להקשות אין עשה דוחה שבמקדש, ובשאר ימות השנה ל"ה בכרת. וי"ל למ"ש בצל"ח שם דעשה החמור דוחה ללא תעשה הקל שבמקדש, ואף לר"י בתד"ה אתי' אינו מחלק בזה, אפ"ה לענין עשה שבמקדש יודה דעשה החמור דוחה לקל שבמקדש ע"ש, ולהסביר י"ל דהא דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש ילפינן מעצם לא תשברו בו ושא"ה דהוי עשה קל ולא תעשה חמור כיבמות ז'. דלא תעשה חמור מעשה, אם כן היכי דהוי חידוש דעשה הקל ידחה ללא תעשה חמור צריך שלא יהי' במקדש, אבל עשה חמור דוחה לקל אף שבמקדש ושפיר פריך מה אולמי' כו', וכוונת הגמ' דהוי עשה שבמקדש דאם הי' בפסח שפיר דוחה דהשלמה דהוי עשה החמור ודוחה לעשה הקל שבמקדש אבל בכל השנה מה אולמי'. ולא קשה קו' הנ"ל דלרשב"א מה פריך, כיון דקו' הגמ' דהוי עשה שבמקדש ואין עשה דוחה עשה שבמקדש אלא אם כן אם העשה הדוחה חמור מיני', אם כן כ"ש אם נימא דהוי כל"ת דק' קושית הגמ' דאז הוי לא תעשה שבמקדש ופריך ממנ"פ: באופן ב' י"ל הרשב"א מגמ', לתוס' שבת ד'. ד"ה וכי דלמה עשה דפסח דוחה עשה דהשלמה וכי אומרים חטא כדי שיזכה חבירך, ותי' דהיכי דלא פשע אמרינן, אם כן עיקר הטעם לא משום עשה דוחה לא תעשה, דבכ"מ מי שעובר מקיים אלא משום דנימא לכהנים ליעבד איסורא זוטא שלא יעברו הבעלים איסורא רבא, וזה שפריך מה אולמי' וכיון דלא אלים חזר הדין דא"א חטא שיזכה חברך: ובילקוט דוד כ' הא דנחלקו ב"ש וב"ה בעירובין י"ג: אי טוב שנברא, להמהרש"א מכות כ"ג: דמ"ד טוב שלא נברא דל"ת מרובין ואי לא נברא היה ניצל מל"ת, ומ"ד טוב שנברא ס"ל מ"ע עדיף דעשה דוחה לא תעשה, ובפנ"י ביצה ז': ברש"י ד"ה והא כ' דב"ש דס"ל סדין בציצית חייב ע"כ ס"ל דלא אמרינן עשה דוחה לא תעשה, ונמצא לב"ש ל"ת מרובין, וב"ה דס"ל עשה דוחה לא תעשה עשין חמורין וגדולים מלא תעשה, ועי' בית האוצר ח"א כלל כ"ז. ובפתיחה למשנ"ח הביא רמב"ן הנ"ל ושל"ה דעל מ"ע עונשין טפי בעונש שלמעלה ומהא דעשה עונשין רק בעידן רותחא אין ראי' דקיל, דשם רק חובת טלית ורק עבר דמצוה ללבוש, אבל עובר על מ"ע גמור כגון תפילין עונשו חמור, וממזר מחייבי לאווין אין ראי' דזה אינו מעונש רק גזה"כ שיהי' ממזר מזה. ומה דמאכילין אותו קל קל ביומא פ"ג. טבל ושביעית מאכילין שביעית, ולא קאמר נבלה ושביעית מאכילין שביעית וכ"ש טבל דחמור, אע"כ דנבלה ושביעית מאכילין נבלה, אף דשביעית רק בעשה הרי דעשה חמור, וכ"כ בתוספות יה"כ שם, אך אין ראי' די"ל עשה ול"ת שווים ואיזו שירצה יעשה במסוכן, אבל טבל ושביעית יאכל שביעית ולא טבל והביא הרא"ש יומא דאף נבלה ושביעית מאכילין שביעית, ובחילוק הנ"ל כ' בתוס' מנחות מ"א., ועפרד"י נח מ"ט: בזה. ונ"ל ליישב בזה הא דלא נחתם גזר דין רק על גזל במבול, דבסנהדרין נ"ו: ילפינן ז' מצות דבן נח מן ויצו כו' מכל עץ הגן ולא גזל, ואם כן הוי לאו הבמכ"ע והוי כעשה ביבמות נ"ו., ושם במנחות אין עונשין על עשה רק בעידן ריתחא, וא"ש דתחלת דינם היה על שאר עבירות והוי עידן רותחא, ושוב היו יכולין להענש גם על עשה דגזל, וז"פ שנתתם גזר דין על עשה דגזל. אבל בפנ"י שבת נ"ה. הוכיח דבכל מ"ע עונשין בעידן ריתחא, אבל בריטב"א ר"ה ט"ז כ' דאף במ"ע חיובית אין מענישין רק בעידן ריתחא, ועפמ"א ח"א סי' ר"ו, וכל"ח וירא דכ"א ע"ג, ובפרד"י דף קכ"ג: מ"ש בזה: ובמשנ"ח ר"ה יסוה"ת כתב הא דיו"ד קנ"ז ס"א דלעבור על לא תעשה צריך ליתן כל ממונו, ולפמש"ל בהסבר עשה דוחה לא תעשה דעשה מקיים בקו"ע, אם כן בלאו שאין בו מעשה נימא שאין צריך לפזר כל ממונו דדמי לעשה, דהא לא יעבור בקו"ע, וכן במ"ע שעובר בקו"ע נימא דיחייב לבזבז כל ממונו, והובא זה בפת"ש סק"ט. וע' תבת גמא חקירה ד' במ"ע הוכח תוכיח, דבלאו שאין בו מעשה כגון להניח חמץ שלא לעבור י"ל דאינו מחויב לבזבז כל ממונו, ועמג"א תרנ"ו ואמ"ב ה' שבת סי' א' והבאתו במשפטים (כ"ב י"ז), אך בריב"ש שפ"ז כתב דחייב לבזבז, ועחו"י סוס"י קל"ט, חי' רע"א קנ"ז, פ"ת סק"ד, אשל אברהם תרנ"ו סק"ח, ובפתיחה לה' תפילין, שו"מ רביעאה ח"ב ל"ט, הגהות לשו"ת מהר"ח או"ז רמ"ד, שו"ת שערי דעה ח"ב כ"ו, אמה"צ ב"ק ט'. אמ"ב ה' דיינים סי' י"ט, ורביד הזהב ויקרא. ובטיב גיטין דכ"ה: דיותר חביב העושה מצוה מהנשמר מעבירה ולכך עשה דוחה לא תעשה אף דלא תעשה חמור, ומשו"ה אין עשה דוחה עשה דמה אולמי', ועשו"מ רביעאה ח"ב ר"י דעשה דקום ועשה דוחה לעשה בשב ואל תעשה, דעדיף לעשות עשה בקום ועשה לקיים בפועל, וע"ש בתליתאה ח"א ע"ב, וח"ג קס"ה: ובריקנטי יתרו כתב שמצות עשה חסד והוא בימינו של הקב"ה ולא תעשה דין בשמאלו, וימין יש מעלה תמיד ולכך עשה דוחה לא תעשה, ומובא בס' עמודי שבעה עמוד ד' דרוש כ"ט, ובס' מגדני אליעזר שמיני. ובס' באר שלמה מער' ע' אות י"ד כתב על פי שכתב העקרים דשכר מצות בלי גבול, ושכר לא תעשה בגבול ועדיף מצות עשה, ואתי שפיר קו' תוס' יה"כ יומא פ"ו דמה רבותא דגדולה תשובה שדוחה לא תעשה הא בכל מקום עשה דוחה לא תעשה, ולהנ"ל אתי שפיר דתשובה בא רק מכח דעבר עבירה ודי להבא מן הדין להיות כנידן, וג"כ השכר בגבול והי' להיות שלא ידחה, ועם כל זה גדולה תשובה שדוחה, וי"ל קו' הנ"ל דבאמת קשה האיך עשה דתשובה דוחה הא לא הוי בעידנא, וי"ל דביומא פ"ו. אם יחיד עשה תשובה מוחלין לכל העולם, ותוס' פסחים נ"ט. כ' דעשה דרבים לא בעי בעידנא: עי"ל טעם לעשה דוחה לא תעשה דבנדה ס"א: מצות בטלות לעת"ל, ובנועם מגדים פ' לך מסנהדרין צ'. דדרשינן ונתתם ממנו לאהרן תרומת ה' (במדבר י"ח כ"ח), וכי אהרן לעולם קיים אלא מכאן תחה"מ מה"ת, הרי להיפך, דמקרא דיליף תחה"מ מוכח דמצות קיימות לעולם, ורק דלא תעשה לא יהי' לעתיד לבוא אבל מצות עשה לא יעברו מיהודים, דבלאווין רק סור מרע ולעתיד לבוא יבער הטומאה מארץ, אבל עשין דלהתקדש ניתנו לעולם יהי' ע"ש, וזה הטעם עשה דוחה לא תעשה דיש לה חשיבות יותר דלעולם קיימין, ועשד"ח בדברי חכמים סי' נ"ג, וזה י"ל הפשט זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור, עפמ"ש בזהר והקדמת שפע טל, שמ"י בצירוף י"ה, עולה שס"ה, זכר"י עם ו"ה עולה רמ"ח נגד מ"ע, ועמש"ל בפ' שמות (ג' ט"ו), ודרשות חז"ל דלעלם חסר שנעלם (בפסחיס נ'.), וז"פ זה שמי היינו ל"ת נעלם, נגד זה זכרי היינו מצות עשה, והטעם וזה זכרי לדור דור דעשין לעולם קיימין ויותר חשובין מלא תעשה דבטלים לעתיד לבוא, וברמב"ן נצבים (ל' ו') כ' הפשט מצות בטלות לעתיד לבוא דיעשו מעצמן ולא בבחי' מצוה כמו לאדה"ר קודם החטא ע"ש, ולהסביר י"ל כמ"ש בס"ק, וישלח אברהם את ידו כו', כי רמ"ח מצות עשה נגד אברים, ושס"ה ל"ת נגד גידין, ומקבל חיות מהמצוה אשר הוא נגד אותו אבר, וכמו בעולם הזה כגוף מושך לכל דבר אשר מקבל ממנו חיותו ובורח מדבר המזיקו, מכ"ש שיברחו האברים מעבירה וירדפו אחר המצות, רק בעה"ז החומר העכור מסמא עינים, אבל אבותינו היו מזוקקים שכל אבר רדף אחר המצוה ובורח מעבירה, וכשה' אמר קח נא את בנך והעלהו לעולה, הכונה היתה העולה כמ"ש במד', ול"ה כונה עקדה רק היה נסיון ואברהם סבר כי הכונה שחיטה וידיו הרגישו שאינו מצוה ולא רצה לשחוט, וישלח אברהם את ידו החזקה, וא"ל ה' אל תשלח ידך בחזקה, וצדקה ידך ממך, וז"פ רמב"ן לעתיד לבוא לא יהיה יצר הרע ממילא יעשו מצות בלי ציווי כלל, ועמ"ש בפרד"י נח ס"ט., וישלח רל"ט. וע' הגהות רצ"ח ב"ק ט': אהא דאין צריך לבזבז כל ממונו אפילו על מצוה עוברת וכ"כ באו"ח תרנ"ו, ועי' ירושלמי פ"ק דפאה ויפה מראה שם, ועי' מור וקציעה דאם קיי"ל לולב ואינו עושה מכין עד שתצא נפשו, אם כן לא יהי' ממונו חביב יותר מגופו, אבל נעלם ממנו רמב"ן יתרו כאן דהא דמכין דוקא באומר איני עושה ומבעט ומראה שלהכעיס אינו רוצה לקיים, וע"ע בריטב"א מו"ק ג': שהביא גי' רש"י יכול ילקה מרדות על התוספות, כמו לולב ואינו עושה מכין עד שתצא נפשו, וברש"י שלפנינו ליתא לזה, ובהג' רצ"ח הק' אהא דמכין בתוספות עד שתצא נפשו, דחלילה לומר כן רק הוכיח דכופין לקיים מצות עשה שבידו לקיים ומבעט כרמב"ן, ובזה הדין דכופין עד שתצא נפשו, והא דכ' הר"מ בפ"ו הי"ב מחמץ דאוכל מצה בע"פ מכין עד שתצא נפשו, לא כ' מי שאכל כבר דבכה"ג ליכא רק מכות מרדות רק האוכל אז מכין אותו בשעת אכילה למען ימנע מלאכול ויקיים מצות מצה כתיקונו, אבל אם כבר אכל ואין בידו לתקן כגון בנ"ד שכבר חרש בתוספת שביעית, מה שעבר אין ואין כאן רק מכות מרדות ל"ט מלקות כמלקות של תורה, אבל לא עד שתצא נפשו דלא מצינן כן רק דכופין על קום ועשה וצע"ג: ובשו"ת בית יצחק אה"ע ח"א י"ח אות ד' כ' דנר' ראי' דהצלת עבירה גדולה מעושה מצוה, דבמ"ע אין צריך לבזבז כל ממונו ובלא תעשה צריך, וצ"ב הרי עשה דוחה לא תעשה הרי דעשה גדול, ועכצ"ל דבאמת לא תעשה חמור כיבמות ז'. רק דחידוש חידשה התורה עשה דוחה לא תעשה, ולענין בזבוז עשה קיל מלא תעשה. ובפמ"ג תרנ"ו כ' דבשב ואל תעשה אין צריך לבזבז, וצ"ל הא דפסחים מ"ו: ומשום הפסד ממונו שרינן איסור דאורייתא, שם יעבור וישחוט והוי בקום ועשה, וכן בחולין מ"ט: דהק' ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה שם בקום ועשה דיאכל טריפות, וע"ע שו"ת שערי דעה ח"א נ"ז ומ"ש במשפטים (כ"ג ד'):

ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת. ובויקהל (ל"ה ב') ש"י תעשה מלאכה וביום השביעי יהי' לכם קדש, וכ' בתו"מ לרמ"א ד"צ ס"ב דהעובדים כל השבוע יקדשו השבת רובו לה' ללמוד, ות"ח שלומדים כל השבוע ירבו במאכל בשבת, וכאן קאי בעובדים כל שבוע כ' "תעבוד" אז ויום הז' שבת לה"א, ולקמן תעשה על ידי אחרים בת"ח, אז וביום השביעי יהי' "לכם" קדש לצורך לכם, וכ"כ במכילתא כאן באין עושין רצונו של מקום ע"ש, וזה י"ל בשבת קי"ח. כל השומר שבת כהלכתו אפילו עע"ז כדור אנוש מוחלין לו, היינו לא בלבד ששומר עצמו ממלאכה רק לומד גם כן ההלכות, והוא שכ' ששת ימים תעבוד וכי המצוה שיעבוד וערש"י גם כל מלאכתך "כל" מה מרבה. ואמר הגר"א ז"ל עפמ"ש בשבת ס"ט: ההולך במדבר וא"י מתי שבת מונה ו' ימים ושומר הז' ובכל יום עושה כדי פרנסתו אפי' ביום הז', וז"ש זכור את יום השבת, כשתזכור תרויח בשתים, א' שתעבוד ועשית כל מלאכתך לא רק כדי פרנסה, וגם תרויח שיום הז' תשבות ל"ת "כל" מלאכה אפילו כדי פרנסה, וע"ע אוה"ח תשא (ל"א ט"ו). ובד"ח חקר ההולך במדבר מה יעשה ביה"כ דאסור במלאכה וכל עינוים, ובראש יוסף שבת הקשה אי קידוש מה"ת יצטרך בכל יום לקדש מספק, וזה תלי' אי מברך ברכה שא"צ דאורייתא או דרבנן, עי' מג"א רט"ו סק"ו, ועמש"ל בפסוק ז'. ובמג"א סי' שד"מ הקשה ניזל בתר רוב ימים ותי' דהוי קבוע ע"ש, אך לתוס' נזיר י"ב. וגיטין ס"ד. ד"ה אסור, באיסור אינו ניכר ל"א קבוע הדק"ל, רק דעכ"פ הוי קבוע דרבנן עי' בכו"פ ק"י. והמקנה קידושין ס"ד:, וירחון היבנה סי' ט', וממג"א הנ"ל מבואר דגם בזמן שייך קבוע וצ"ע מפסחים ז': מעות שנמצא בהר הבית חולין דאזלינן בת"ר השנה, וכן בנדה נ"ז: אחר רוב ימים, ועי' בזה בשו"ת בית יצחק אה"ע ח"ב סי' ב' ונפ"ח או"ח שם:

אתה ובנך ובתך. רש"י להזהיר גדולים על קטנים עי' תפא"י פ"ט מ"ט משבת דמותר ליתן לתינוק ספרים לשאתן לבהכ"נ אי ליכא עירוב דכל דבר מצוה ספינן להו בידים כמג"א שמ"ג סק"ג, ועט"ז שמ"ו סק"ג, ובפתיחה למס' עירובין, בתשו' רע"א ט"ו, וחת"ס ח"ו י"ג. ובתשו' הרי"ם או"ח ג', חידש דהנה בשבת בעי מלאכת מחשבת ואם כן נהי דקטן אוכל נבלות האיסור דאו' מצווין להפרישו, רק באיסורי אכילה, דגדול בכה"ג אף בלי כוונה חייב דמתעסק בחלבים ועריות חייב שנהנה, אבל בשבת מתעסק פטור, ואף דמחשבה ניכרת ממעשיו, ואף בקטן הוי מחשבה, מ"מ קיל, ריש שבת המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן פטור של"ה עקירה ראשונה לכך, וא"כ קטן שנוטל ברה"י אין כאן מעשה רק מחשבה, דלא ניכר בעקירה שהוא ע"ד להוציאה לר"ה ואף דמוציא אח"כ ואז חשוב המחשבה מצד המעשה מ"מ אין איסור תורה כמו המפנה כו', וגם מיקל בקטן שיש חילוק בין הוצאה לשאר מלאכות, ועמ"ש כזה בשו"מ תליתאה ח"ב נ"ו: ופי' פירוש חדש במלאכת מחשבת עש"ה. וברביעאה ח"ב י"ז, ובשו"ת שערי דעה ח"ב סי' ס"ו להלכה: והמרדכי הובא באו"ח י"ג ס"ג כ' דמותר ללבוש בשבת בגד בלי ציצית, כיון דאסור להטיל ציצית פטור, ובס' תפ"מ קידושין כ"ט. הק' להפו' בציצית שעשאו נשים וקטנים כשרים עמג"א י"ד סק"ג, א"כ יכול לקיים גם בשבת ע"י קטן דקטן אוכל נבלות אין מצווין להפרישו, רק דאסור להאכילו בידים מקרא לא תאכילם, ועל זה נימא עדל"ת ע"ש אי הוי בעידנא, אבל למכילתא ורש"י כאן דבא להזהיר על קטנים, א"כ יש עוד איסור ל"ת כל מלאכה והוי ב', לא תאכלם, ול"ת כל מלאכה וא"ע דוחה ב' לאווין. אך בתשו' הרי"מ שם כ' דליכא איסור כל מלאכה רק בבנו ובתו הקטנים שעושים בציווי אב, אבל בשאר קטן העושה ע"ד הגדול אינו בכלל זה הדק"ל, וי"ל להפו' דאם עשה ציצית בלי כוונה פסול, באו"ח י"ד ס"ב, וא"כ בעשה ע"י קטן דכשר, מ"מ בעינן גדול עע"ג כיון דבעי לשמה וקטן לאו בר דיעה, וכ' כרשב"א חולין י"ג. דגם דמהני עע"ג ל"ה מחמת כוונת הקטן רק מחמת כוונת הגדול והובא ג"כ בב"י או"ח ת"ס וכל האיסור עשיית ציצית בשבת דמתקן מנא, וכ"כ המנ"ח במוסך השבת אות כ"א, וכיון דמחמת עשיית הקטן לחוד ל"מ ול"ה תיקון מנא, ורק כל התיקון מכוונת מגדול א"כ רק הגדול עושה האיסור ואף דהוי כב' שעשאו דפטורים מ"מ הוי זה יכול וזה א"י דהיכול חייב. וע"ע במוסך השבת סוף אות ל"ט שלא מצא בש"ס שיהי' מצווה על שביתת קטנים, רק דאסור להאכיל בידים ממש אבל לא שאבי' יהי' מוזהר עש"ה, ובחי' מהרא"ך ח"ב בקונ' ערוגת בושמי נר"ד ערוגה ד', לאחי הרה"ג שליט"א מלאדז ובשו"ת דברי ישכר או"ח י"ט: ובשו"ת איתן האזרחי בקו"א, בא"ע כ' בדברות הראשונות עבדו ואמתו קודם לשורו וחמורו, ובב' כ' שורו וחמורו קודם ול"ת בית רעך, כי אנשי שכל יקנו בית ואח"כ אשה ואחר כך עבד ואמה ושור וחמור כו', ובחורים חומדים אשה תחלה ואחר כך בית, וכנגד בית ושדה הקדים שור וחמור כו', ותמוה דבב' נמי לא הקדים שור וחמור. ונלע"ד שק' לו שכ' לא תחמוד בית רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו בווי"ן שחימוד זאח"ז, ומ"ר אמר לא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך שדהו וכו' ולא כ' שדהו ועבדו שורו וחמורו בווי"ן כמ"ש ה', לכן תי' להורות שכנגד הבית ושדה הקדים שור וחמור, ר"ל שבהיות מ"ר הוסיף שדהו לכן הקדים שור וחמור, שאם היה כ' ושורו וחמורו, אז היה משמע שהתאוה הי' בזא"ז, כדברי ה' שאמר תחלה עבדו ואמתו ואחר כך שורו וחמורו לכן א' מ"ר שורו וחמורו בלי ו' להורות שקאי למעלה על ביתו, והוסיף גם כן שדה להורות שמתאוה מיד אל שורו וחמורו כדי לחרוש שדהו, ולא כ' בו' להורות שקאי אלמעלה ולא שמתאוה אחר עבדו ואמתו. ומה שלא אמר מתחלה שורו וחמורו ואחר כך עבדו ואמתו, כי לא רצה לשנות דברי ה', רק משה רבינו פירש דברי ה' מה שלא אמר בו', ושורו וחמורו להורות שקאי אלמעלה על ביתו ושדהו עכ"ל. ובס' עזרה להבין ב' דט"ס בא"ע. ובענין שביתת בהמה עשו"ת שערי דעה ח"ב י"א:

כי ש"י ערמב"ן למה לא כ' בששת, ועי' זהר חדש פ' תולדות, וזהר אמור צ"ד:, ועי' בזה בשו"ת הרשב"א ח"א תר"ג ומהאריכות לא העתקתי ועי' תשא ל"א י"ז, ועי' אוה"ח ברא' (ב' א') שהקשה על הא כל האומר ויכלו כאלו נעשה שותף לה' במ"ב, וק' שיעשה שותף אחר המעשה, וכ' דה' ברא רק ו' ימים ואחר כך שבת, ועל ידי שומרי שבת נברא שוב ו' ימים וכו'. וי"ל בזה באבות פ"ה מ"ו צבת בצבת עשוי', לכאורה קשה למה נבראת אז בזמן שנבראו דברים הנצרכים לחיזוק אמונה, אך דרש"י כ' בו"ד כו' וה' נכנס כחוט השערה, הרי שבכ' ויכל נרמזו דברים שנבראו ביה"ש, ועל זה הוסיף ר"י שיש לומר עוד פי' אחר, שעל ידי יום השביעי נשלמה מלאכת שמים וארץ כפי' אוה"ח, ובשבת הוי כמו צבת שעל ידו נעשה צבת אחרת, כן על ידי כל שבת נבראו ו' ימים אחרים וחוזר חלילה, ועי' תוספתא סופ"ח דעירובין הלכות שבת כו' מכאן הי' רי"א צבתא בצבתא מתעבדא, ובירו' סוף עירובין וביפ"מ שם, ובמנחת שבת ע"ב סקע"ו, ובהמאסף שנה י"ז סי' ס', ופרד"י בראשית די"ח: ובמג"א רס"ה סק"ג בלילה אומרים וינוחו בה, וביום בו, ובמנחה בם, דלילה ל' נקבה, ויום ל' זכר ובמנחה כולל שניהם, ועט"ז רצ"ב סק"ב, ובמקו"ב מבוא ד' רע"ג. כ' גם כן בלילה בה, דמוסב על כל השבת, וביום בו דיום ל' זכר, ובמנחה שיום זה כבר עבר כמעט ומבקשים על שבתות הבאות אומרים בם. ומ"ש המג"א דשבת ל' נקבה, וכלשון מחלליה מות יומת בתשא (ל"א י"ד) וא"ש, תקנת שבת רצית קרבנותיה פרושיה נסכיה מענגיה [ועי' גר"א ישעי' (א' י"ב) דלשון מענגיה מוסב על נשמה יתירה, וצ"ע משבת קי"ט: כל המענג את השבת הרי משמע עונג הגוף, ועי' תור"ת ויצא בפ' ופרצת ימה וקדמה]. אבל ק' בישעי' (נ"ח י"ג) וקראת לשבת עונג וכבדתו, וכן בשחרית ולא נתתו ולא הנחלתו וגם במנוחתו, ובסידור מארץ תימן הנוסח בכל ג' תפלות וינוחו בם. ושמעתי גם כן דבשמים ל"ש מנוחה אנושי' רק בארץ בים ובכל הנמצאים בהם, ומרומז בפ' זה כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, (בה, בארץ שהיא ל' נקבה) את הים (בו, ל' זכר) ואת כל אשר בהם, ועי' תוספת שבת רס"ח סק"ד בערבית הוי ככלה בבית אביה דהשמחה תלויה בה, ובשחרית הוי ככלה בבית חמיה שהשמחה תלויה בו, ובמנחה תלוי' בשניהם, ובפ' ויקהל (ל"ה ב') כתבתי עוד בזה עש"ה, ובעניני שבת כתבתי הרבה ואין מטרת חיבור זה לפלפול ואריכות, רק אעלה איזה הערות חדשות וכתבתי בקיצור נמרץ: בענין שביתת בהמה עמ"ש במשפטים (כ"ג י"ב), ובענין ח"ש, רש"י שבת ע"ד. כתב דגם בשבת ח"ש אסור מה"ת, ובחכ"צ פ"ו הביא תוס' ר"פ יה"כ דצריך לכל חלב ומשמע דבשאר איסורי תורה כתולש שער א' בנזיר או בשבת מוציא פחות משיעור אין איסור תורה, וחזי' לאיצטרופי לבד ל"מ, ועמל"מ פי"ח ה"א משבת. ובשבת ג'. פטורי דאתי לידי חיוב חטאת קתני ופרש"י עקירות דאיכא למיגזר דילמא גמר לה, משמע דעקירה בלא הנחה רק מדרבנן משום גזירה, ואינו סותר עצמו לדע"ד., די"ל דעקירה בלא הנחה לא מקרי ח"ש רק חצי מלאכה, ואף דשייך חזל"א מ"מ בפירוש מיעטתו התורה מועשתה העושה כולה ולא מקצתה וכ"כ בבית מאיר שבת. ובפמ"ג בפתיחה לשבת חילק בין קצר חצי גרוגרות דיש עלי' שם ח"ש אבל במעביר פחות מד"א ברשות הרבים אין עלי' שם מלאכה והיתר גמור הוא, ועי' עוד בפנ"י שבת ברש"י ד"ה שהן ד', בס' הקובץ על הר"מ בפי"ב ה"ט, משבצות שט"ו סק"ח, נובי"ת או"ח נ"ג, חתם סופר או"ח ס', שם אריה יו"ד ס"ה, שדי חמד מער' ח' כלל ג', אריכות בתפארת ישראל פ"א מ"א דשבת, שו"מ תנינא ח"ד ק"כ. ופמ"ג בפתיחה לשבת כתב דכל מלאכת שבת אם קצר חצי שיעור שחרית וחצי שיעור בין ערבים מצטרפין, ול"ד למ"א דבעי כא"פ, ובשבת ק"ה. בכותב ב' אותיות פליגי אי יש ידיעה לחצי שיעור וקיי"ל כרבנן, הא בהעלמה א' לכ"ע חייב, ונסתפק אי בעינן שיהיה החצי שיעור שעשה שחרית קיים בין ערבים, ובכתיבה פשיטא דפטור דאין ב' אותיות כתובות לפנינו, ורק הספק בקצר חצי שיעור ונשרף, ובהוציא חצי שיעור ונשרף וחזר והוציא חצי שיעור פטור כר"מ פי"ח הל"ג משבת, ואי ח"ש בשבת זה וח"ש בשבת ב' פטור דימים בינתיים מחלקין, ובנובי"ת או"ח נ"ג נסתפק בזה, ובמנ"ח במוסך השבת אות א' כ' דחייב במזיד ולא דמי לשוגג, ועחמד"י דמ"ג. והביא תוספתא פי"ב הי"א משבת דפטור: וב' שעשאו פטורין דכל א' עשה רק חצי כריש שבת, ואם כל אחד אינו יכול שניהם חייבים ור"ש פוטר, ואם כל א' יכול שניהם פטורים, א' יכול וא' אינו יכול היכול חייב עפ"י משבת ור"מ פ"א, ובתפא"י בכלכלת שבת יש שם טעות הדפוס בזה, ואם שניהם יכולים רק א' אינו בר חיוב נכרי או קטן, עי' אמ"ב ה' שבת סי' ל"ג בשם מהרי"ט אלגזי שנסתפק בזה בשמחת יו"ט, והעלה דעיקר הטעם ב' שעשאו פטורים דלאו אורחא וכמו כן כאן ערש"י צ"ב., וכ"מ מתוס' צ"ד. ד"ה שהחי שאין הנשוא יכול לישא עצמו ע"ש, תפ"ל שאינו בר חיוב, ועי' תבו"ש ב' ס"ק קנ"ה, ויש עוד טעם דא"א לחייב ב' אנשים על עבירה אחת, ואם כן בגדול וקטן הגדול חייב, ובאגלי טל מלאכת קורע אות א' כתב בשם תוספתא דגדול חייב ועי' יד המלך פ"א הט"ו משבת בזה, ובכל"ח קדושים אות ב'. ואי בעי שיתרה שם המלאכה או די שיתרה שמחלל שבת סתם עמנ"ח ריש מצוה ל"ב מר"מ פ"ז משבת, ופי"ב מסנהדרין דאין צריך להתרות רק סתם, ועחמד"י דמ"ב, ומרה"פ על ירושלמי סנהדר' פ"ז ה"ה, ופ"ה ה"א, ותוס' שבת ע"ג: ד"ה משום, וב"ק ב'. ד"ה לר"א, ועי' בפרשה ויקהל (ל"ה ג'): ובאו"ח של"ט ס"ד אסור להקדיש בשבת ולהפקיר מותר, ושאני הקדש דבדיבור לבד כבר נקנה החפץ להקדש ולהקנות בשבת אסור, אבל הפקר שבדיבורו אינו בא לידי זוכה רק שהפקר מוציאו מרשות הבעלים, ועקצה"ח רע"ג סק"א, ועי' שבת קל"א: הואיל שבידו להפקירן משמע שמותר להפקיר, ועמג"א סוס"י י"ג שמשו"ה לא אמר שמותר הואיל ובידו ליתנו משמע דאסור ליתן מתנה בשבת ע"ש, ומשמע דהפקר מותר אף בשבת, ועשעה"מ פ"ה ה"ב מלולב, שו"ת שמן רוקח ח"א ט"ו, שו"ת רע"א קע"ד, עבודת הגרשוני כ"ה, מקו"ח תמ"ח סק"ט, אגודת אזוב מדברי שבת קל"א, כל"ח נשא דל"ו ע"ד. ועי' המקנה בקו"א לסי' מ"ה שכ' דאף דאסור ליתן בשבת אין האיסור על הנותן אלא על המקבל, כמ"ש בעירובין ע"א. מיקני רשותא בשבת אסור אסתלק רשותא שפיר דמי ע"ש, אבל מר"מ פ"ל ה"ז ממכירה דמוכר או נותן בשבת ויו"ט אע"פ שמכין אותו מעשי' קיימין, משמע דמוכר גם כן עושה איסור, ואפי' להמקנה המוכר עובר על לפ"ע, דאפילו באיסור דרבנן איכא לפ"ע מה"ת, כמ"ש תוס' ע"ז כ"ב. ד"ה ת"ל והארכתי בזה בפרד"י וירא קט"ו:, וע"ע בירחון קול תורה מירושלים שנה ב' סי' נ"ה. וע' עירובין ס"ו, תד"ה יפה, אלא כמתנה, וע"ש בגליוני הש"ס שהק' דגם מתנה אסור בשבת לקמן ע"א., וחולק דבמכר איסור על שניהם ובמתנה רק על נותן, ומקבל זוכה מהפקר דשרי בשבת, בשבת ק"כ. וקנ"ג, ועשו"ת משיב דבר או"ת כ"ז בזה. ובשבו"י סי' ק"ו כ' דכאן אפי' כמתנה לא נחשב דרק להתיר איסור ע"ש, וצ"ע דהוי כהערמה וע' ט"ז או"ח רמ"ו סק"ה: וראיתי עוד במל"מ פ"ה הכ"ב ממעשר דשרי לעשר בשבת דבר שלא נגמ"ל דמה"ת לא בא לעונת מעשרות ואיסורא דשבת רביע עלי' רק מדרבנן ל"ה כמתקן ע"ש, ובמשנה ראשונה תרומות פ"ח מ"ג, וקשה דא"כ בטבל דרבנן מותר לעשר בשבת, ובערובין ל"א: אין מערבין בטבל דרבנן ע"ש ואי מותר לעשר ממילא מותר לערב, וצ"ע ואולי י"ל דטבל מצ"ע לא חזי אף דיכול להפריש כמ"ש תוס' שם ד"ל: ד"ה ולפרוש דבעי שיהי' חזי' השתא, ועי' תפא"י שם אות י"ז:

כבד רש"י אם תכבד יאריכון וא"ל יקצרון מכלל הן לאו, ובטיו"ד רפ"ה כל הזהיר במזוזה יאריך ימיו ואינו זהיר יקצרון, וכן דרשו בשבת ל"ב: בעון מזוזה בנים מתים, ובבית הלל ונדפס ביו"ד ווילנא הק' דכאן בטוש"ע הביאו זה ובסי' ר"מ בה' כיבוד לא הביא רש"י יתרו. [וראיתי בגליוני הש"ס סוף שבת הביא פסקי תוס' שם ק"ל, כל עיר שיש בו חזירים פטורים ממזוזה, זה חידוש ואין לו מקור, ובס' שושן עדות דכ"ח: נתן טעם ע"פ סוד, ובסמ"ג עשין עשה כ"ג וז"ל יש אומר שיש בירו' עיר שי"ב חזירים פטורין ממזוזה, ואומר ריב"א נשתקע הדבר ולא נאמר כי בדק ולא מצא כו' וע"ע בפסקי תוס' ערכין אות ח' עיר שי"ב חזירים פטור ממזוזה כשמגולין האותיות עכ"ל. וע' בס' טוב עין על ירושלמי במבוא דף ט'. בזה, והביא ד"ח ה' מזוזה אות מ"ג שכ' בשם ר' ירוחם, והרשב"א כ' שלא נמצא זה בב' ש"ס. ויש עוד דבר פלא בתיב"ע שופטים (כ' ה') מי האיש אשר בנה בית ולא חנכו, ולא קבע בי' מזוזתא, ועמ"ש בשו"ת אבני חפץ סי' צ'], ועו"ק מקידושין ס"א. בפלוג' ר"מ ורחב"ג בת"כ בשלמא לר"ח היינו דכ' אם תטיב כו' אם תטיב אגרא ואם ל"ת לא אגרא ולא דינא, וכן לא ברכה ולא קללה משמע דלר"ח צריך דוקא ת"כ, ואפי' אי ל"ב ת"כ מ"מ אי ל"ה הו"א לא ברכה ולא קללה, וא"כ מנ"ל לרש"י וטור דאם לא יתקצרו, וגם על גמ' ק' מנ"ל בנים מתים וצ"ע. ובברכ"י כ' דפלוג' דתנאי דוקא בתנאי בין אדם לחבירו, ואם בין אדם למקום כשהדבר בתורת תנאי כגון ב"ג וב"ר או אם בחקתי, ואם תאבו ושמעתם, ואם תטיב שאת, או בתנאים לר"מ בעי ת"כ ולרבנן לא ברכה ולא קללה, אבל בכל התורה ידוע שכמה גופי תורה כתובין ברמז והרים תלוין בשערה, ופשיטא מכלל הן אתה שומע לאו לכ"ע, ומדוקדק בל' רש"י שכ' שד"ת נוטריקן, כלו' אף דבעלמא בעי ת"כ ובד"ת הן נוטריקון, ומיהו צריך להתיישב לפ"ז בהוא יתחטא שם בגמ', וע' בריטב"א במ"ש לר"מ באיסורא ל"ב ת"כ דהיינו באזהרות איסור עש"ה: ובר' בחיי אי' טעם כבוד או"א שלפעמים יהי' אבות עם הבנים זמן ארוך, והם למשא על הבנים לכן קבע שכר אריכות ימים, כלו' עליך לכבדם ואם תצער חייהם, דע שעל חייך אתה תצטער, וע' בכד הקמח אות כ', וביד יוסף כ' דק' דמדותי' של ה' מדה כנגד מדה, והי' צ"ל שכר שיזכה גם הוא לכבוד, ורק דבאמת כן הוא, בקידושין ל"ב: מפני שיבה תקום כל שיבה במשמע, וא"כ ע"י שיאריך ימים יתנו לו כבוד והוי מדה נגד מדה. וגם ג"פ כ' כיבוד אב, ועל כיבוד בן לא יכתב אף פעם א', ואעפ"כ אבות מקריבין א"ע על בנים, ובנים על אבותם לא, ועמ"ש בזה בפרד"י ויגש דף ש"כ. ועשו"ת מהר"י מברונא קל"ט שהוציא מפסחים ק"ד: רברבנותא דמר, דאב יכול לומר לבנו מר. ועי' בפ' בא (י"ב ו'), ובהקדמה לשו"ת מנחת שמואל בענין שכר מצוה ובפרד"י הארכתי בזה בדף פ"ג. צ"א. ור':, וברמב"ן כ' שכיבוד הוא ממצות שבין אדם למקום כיון דשותף ביצירה ועכ"ל, ובנין דוד על איכה מזקיני ז"ל בדף מ' עפמ"ש בקידושין ל"א. לכבוד עצמו דורש ובכיבוד חזרו והודו כו', אם כן גם כבוד או"א מדברים שבין אדם למקום, ובפה"מ לר"מ ריש פאה לא כ"כ, ועחמד"י במ"ע ל"ב ל"ח ושי"ח בזה: וערמב"ן למה בראשונה לא כ' למען ייטב לך והוא בב"ק נ"ד:, וע' באמרי הצבי שם, ובקד"ל ואתחנן הק' דכאן לא כ' כאשר צוך, ועא"ע בפסוק א', וכ' דבמצות שכליות ל"ש צוך דאף בלי ציווי מובן, אך ק' הא טוב שלא נברא ומה הטובה, אך זה משום דרוב עבירות הם ל"ת יותר ממ"ע כמ"ש מהרש"א מכות כ"ג:, וז"ש קודם שנתנה תורה ולא היו עבירות רוב אם כן הוי שכלית ושפיר לא כ' צוך, אבל בדברות אחרונות שניתנה תורה וטוב שלא נברא דל"ת מרובין ואינו טובה ול"ה מצוה שכלית שפיר כ' כאשר צוך. ובר"ן שם א"ל עד ששאלנו למה נא' כי טוב שאלנו אם נאמר כו'. עתוס' ב"ב קי"ג. ד"ה תרוויי' דלפעמים ל"ה בקיאים בפסוקים, וע' עין זוכר אזולאי מער' א' אות קי"ט, ולקוטי שושנים, קטרת סמים, נפש יהונתן, והגהות רצ"ח ב"ק אריכות. ובברכות ח'. תמה אני איכא סבי בבבל למען ירבו ימיכם על האדמה כ' ולא בחו"ל וכיון דקדמי ומחשכי לבי כנישתא אהני להו, וכתב מהרש"א למ"ש במגילה כ"ט. עתידין בהכ"נ שיקבעו בא"י, אם כן גם בבל כא"י והוא גם על האדמה ע"ש (ועי' מה שכתבתי בזה בפ' תרומה (כ"ה ח'), ועמג"א קנ"א סקט"ו ופמ"ג, וחת"ס או"ח ל'. ובקידושין ל"ט: וחולין קמ"ב. הרי שעלה לגג ומת היכן אריכות ימים, ודילמא לא הוי ר' יעקב מעשה חזי ודילמא מהרהר בע"ז, מוכח דבע"ז ליכא אריכות ימים, ובכתובות ק"י: כל הדר בחו"ל כעובד ע"ז, וזה שתמה ר"י איכא סבי בבבל כו', ובחוץ לארץ דהוי כעע"ז ליכא אריכות ימים, ומשני ע"י שמקדמי ומחשכי בבהכ"נ הוי כקבוע בארץ ישראל ויש אריכות ימים בחו"ל בעה"ז. ובבעה"ט כ' למען יארכון חסר י' שאין אריכות ימים בעה"ז, וקשה דבואתחנן (ב' ט"ז) כ' יאריכון כו' ובספורנו שם ולמען ייטב לך בעה"ז, ובא"ע שם רמז לעה"ב, וע"ס משנת אליעזר מ"ת דף צ"ה: שהאריך בזה: והרמב"ן בספר המצות כתב דראוי למנות כאו"א לב' מצות כיון דהם בגופין נפרדין, והאחרונים הוכיחו כר"מ דאינו אלא מצוה א', מסנהדרין נ"ו. י' מצות נצטוו במרה, ז' דבן נח והוסיפו דינים שבת וכאו"א, הרי דאינו אלא מצוה א'. ובכל"ח כ' דכ"א רק מרוב כמ"ש בחולין י"א:, ובבן נח לא אזלינן בתר רוב אם כן קודם מתן תורה אמאי היו חייבין בכ"א, רק דכ' כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך, ודרשינן כאשר צוך במרה, נראה דבמרה נצטוו על הכל שנצטוו בסיני, ונצטוו גם על בעל אמו דדרשינן מאת אמך שפיר נצטוו גם במרה על כבוד אב ואם דאפי' לאו אביו הוא מ"מ בעל אמו הוא, וכיון דעיקר משום כבוד אם שוב אין למנותו לב' מצות, משא"כ אחר מתן תורה י"ל דהם ב' מצות כיון דנתנה תורה ונתחדשה הלכה דאזלינן בתר רוב, וכיבוד אב מצוה בפ"ע: ובחולין ק"י: אין כופין על כאו"א דכל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרין עלי', וכ"ה ביו"ד ר"מ ס"א, וחו"מ צ"ז ס"ז בהשבת עבוט, וכ' הרמ"א דאין ב"ד חייבין לכפות אך אם רצו כופין וגבי כאו"א לא הגיה כלל הרמ"א, וזה הקשה הסמ"ע ק"ז סק"ב ועט"ז יו"ד סק"א, ובהמדרש והמעשה האריך בזה. ובמגילה כ"ח. שאל ר"ע את ר' נחוני' במה הארכת ימים כו', וק' השאלה זיל קרי בי' רב, בכאו"א ושלוח הקן כ' למען יאריכון, ובדברי קבלה אורך ימים בימינה למיימינים בה, ובגמ' שם מימי לא ברך לפני כהן, או לא הסתכל בדמות רשע, או לא הלך ד"א בלא תורה, ?ונאבדו גם כן מן הטעמים שבתורה, ורק כל הפלוגתא היה ביניהם אי למען יאריכון קאי אעה"ז או על עה"ב כקידושין ל"ט., וחולין קמ"ב., וענבי"ת או"ח קל"ט, ובתצוה (כ"ט ל"ט) מ"ש בזה. ובירושלמי פאה פ"א ה"ה גדול כיבוד אב ואם יותר מכבוד ה' שנאמר כבד א"ה מהונך מחונך אם אין לך אתה פטור, ובכאו"א אפי' אתה מחזיר על הפתחים, לשון הון רק על מזומן, וחונך אף תרומות ומעשרות וכו', ורגיל בש"ס לדרוש ה' לח' שהם ממוצא א', ברכות ל': ול"ה., שבת ל"ב: ונ"ה: וק"ה., עירובין י"ט., פסחים פ"ט., מו"ק ב'., מנחות נ"ג., כריתות י"א., וירושלמי שבת פ"ז ה"ב סימן לל"ט מלאכות אלה, א' חד, ל' תלתין, ח' תמניא, ל"ט, ולא מתמנעין רבנן לדרוש ה' לח' וע' בפסיקתא רבתא פמ"א ועתו"ת: ובלימודי ה' סי' נ"א הקשה למה אין מברכין על כיבוד אב ואם, ותירץ לרשב"א בתשו' סי' י"ח והובא בתומים וקצה"ח ר"ס צ"ז דבצדקה אין מברכין שמא לא ירצה הלה לקבל ויהיה ברכה לבטלה, וכן בכיבוד אב ואם יכולין למחול, ועחת"ס או"ח נ"ד בזה, אך קשה לרדב"ז תקכ"ד דאע"ג דאב יכול למחול מ"מ מצוה איכא הדק"ל, ועמ"ש במשפטים (כ"ז ז') בזה ובקול תורה מירושלים שנה ב' סי' נ"א וס"ז בדברי התומים צ"ז סק"א. (וי"ל דרך צחות לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים, דבברכות ל"ה. השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, וכ' לה' הארץ ומלואה כאן קודם ברכה כו' וז"ש לך ה' הצדקה היינו לה', וקשה למה לא מברכין, וע"כ כרשב"א שמא לא ירצה לקבל מחמת בושה, וזה ולנו בשת הפנים): ובר"מ פ"ו הי"א מממרים, אם אביו רשע אף שאינו מצווה על הכאתו וקללתו שאינו עושה מעשה עמך, אעפ"כ חייב לכבדהו, והק' בהג' מיימוני וטור מב"מ ס"ב. הניח להם אביהם פרה וטלית חייבים להחזיר משום כבוד אביהם, ופריך הא אינו עושה מעשה עמך, ולר"מ מה פריך דאף ברשע חייב לכבדו. ובנפש יהונתן פ' קדושים תי' דכל טעם הר"מ משום מראית עין שיאמרו שיזלזל בכבוד אב ולא ידעו שרשע, לכן מהר"ם מרוטענבערג לא רצה לדור בעיר שדר אביו, עי' רמ"א ר"מ ס"ז, וא"ש דכאן ידוע שרשע שגזל ופטור מכ"א ול"ש מראית עין, ואי לא ידע הרואה שגזל פשיטא דלא יחזור דסבר שהוא שלו ואינו של אביו וממ"נ ליכא מראית עין: והרא"ם פ' קדושים הקשה על רש"י דסמך שבת למורא אב שאם יאמר לך חלל שבת אל תשמע לו, תפ"ל בלא"ה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה דשבת, וכן הקשו בתוס' יבמות ה': ד"ה טעמא. ובשם משמואל להגאון מלבוב ז"ל תי' דאיתא בילקוט דמאת שבתותי תשמרו יליף שבות וק' מהיכן מוכח כן, וכ' בס' ברכת שמואל דה' ברא עולם במאמרו, ובשבת ששבת נמצא דשבת ממאמרו ושפיר ילפינן דאף שבות באמירה, וביו"ד ר"מ סט"ו אם אמר לבנו שיעשה אף איסור דרבנן לא ישמע לו, אף דמ"ע דכיבוד הוא דאורייתא, וא"ש קושית רא"ם דפ' את שבתותי תשמרו ילפינן אפילו שבות דרבנן ול"ש עשה ולא תעשה. ועי' זרע יצחק פ"ב מ"י דב"מ שהאריך בזה, וכתב הא דפרש"י יכול אפי' א"ל חלל שבת כו' דלמה נקט דוקא שבת, משום דבשאר מצות אין בנ"א שישמע לו דדברי רב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, אבל שבת הו"א שישמע דאי' במד' למה נסמכה כיבוד לשבת כל המקיים כיבוד אין חילול שבת בא לידו, וביומא פ"ה: מוטב שיחלל שבת א' ואל יחלל שבתות הרבה, ואם יקיים עתה כיבוד ויחלל שבת זו לא יבוא לידו עוד חילול שבתות הרבה והי' הו"א שיציית לו קמ"ל דלא. ובהליכות אלי סי' נ"ו, הביא מרא"ם דהכלל אם אינו לזה תנהו לזה לא יוכל אדם לומר מדעתו ואפי' גאון זולת המשנה, והיכן מצא רש"י לדרוש אא"ע כו', וק' דהרא"ם עצמו כ' בקדושים על אמו ואביו תיראו אא"ע למורא תנו ענין לכיבוד, וי"ל דל"א סברות עצמו אלא לפרש הברייתא וגם נמצא סמך ביבמות עש"ה ובהמאסף תרס"ח ח"ב סי' נ"ט: וביו"ד ר"מ סי"ט אב שמחל כבודו מחול, וברדב"ז תקכ"ד היינו שנפטר מעונש אם לא כבדו, אבל יש מצוה עדיין, ובס"ח תקע"ג כ' דבד"ש חייב, וע' שיירי ברכה שם סק"ט ראי' דיעקב נענש כ"ב שנה שלא קיים כאו"א הו"ל ליצחק למחול וע"כ דבד"ש חייב, וכ"כ שם בפ' אזולאי, ועי' עקרי הד"ט סכ"ו. ובברכ"י כ' דוקא כבודו מחול ולא מוראו וכ"נ מריב"ש ר"כ, ובד"ה לב"י סי' של"ד, וכ"מ סו"ה ת"ת, ועכנה"ג של"ד ורמ"ד ראי' מקידושין ל"ב. ר"ה קרע שיראי באפי רבה בריה אמר אחזי אי רתח, ודילמא רתח ועבר על לפ"ע ומשני דמחיל ופרש"י ואמר לאבוה מידי ברותחא, ופשיטא דאי אמר עבר אמורא אב ואפ"ה מהני מחילה, וכ"מ מחינוך מ' רי"ב. ובמנ"ח הביא בשם ר"ן קידושין דעל בזיונא לא מהני למחול, אך קשה מה משני דמחיל הא אכתי עונש בידי שמים יש, וכ' בברכ"י דלפ"ע ליכא רק כשחייב בדיני אדם ולא בד"ש, ובמנ"ח מ' מ"ח כתב גם כן דמהני מחילה אף על הכאה, ועי' הגהות לשו"ת מהר"ח או"ז רמ"ד. ובשיירי ברכה סק"ח בשם מנחה בלולה משפטים ומקלל תי' ירושלמי ודי מבזה, ואע"ג דיכול למחול על בזיוני מ"מ מאחר דכ' מדבר בעדים והתראה בודאי לא מחל דהעדים יאמרו, וע"ע בתה"ד בפסקיו קכ"ז דרב שמחל ע"כ מחול אבל לא על בזיוני, ועי' גליון מהרש"א ר"מ בשם מל"מ פ"ד ה"ד ממלוה דעל בזיון אביו כופין, ובחינוך מ' ל"ג כ' ואם יש כח ביד ב"ד כופין כו', ועמ"ש במשפטים (כ"א ט"ו), ופרד"י ח"א דף ע"א. ר"ב: רכ"ח. ור"פ: ובפענח רזא כ' אמאי יפסוק בזה מיתה הא יכול למחול ויפטור, וי"ל דמכה ומקלל בהתראה ושוב א"י למחול, ועי' שאלתות סי' ס' האב שמחל כבודו מחול ולא הכאתו וקללתו ועי' טו"א מגילה כ"א. בזה, ולימודי ה' סי' נ"ז, ושו"ת בית יצחק יו"ד קנ"ט אות י', וע"ע בס"ח קנ"ב. ובמנ"ח מ' מ"ח אות ב', שמה שאין לדיין או נשיא למחול על קללתו, היינו אם כבר קללו אבל אם נתן רשות לקללו אין כאן עבירה, וכן בחובל בחבירו, או אבי' שנתן רשות לקללו או שיכהו אינו עובר כלל, ועריב"ש תפ"ד וכנסת חכמי ישראל סי' קט"ו, ויש להעיר מכתובות מ'. אם אמרה לא בעינא ליכא למצוה כלל, וק' אי בד"ש חייב ל"ש לומר ליכא למצוה כלל, וכמ"ש בשטמ"ק ב"מ ל"ב. ובקו"א לטו"א מגילה כ"ח., וגם לכאורה קשה מה דיני אדם שייך בכאו"א הא על מ"ע שמתן שכרן בצדן אין ב"ד מוזהרין כחולין ק"י:, וי"ל כריצב"א בתוס' ב"ב ח':, דאין מענישין אבל יכולין לכופו, ועט"ז יו"ד ר"מ סק"א, עי"ל שכופין לבן לזון אותו, וע"ש בסע' ה' וש"ך וט"ז, ואם מחל כבודו מחול בד"א ולא בד"ש: ועל הקו' למה לא יליף דאזלינן בתר רוב מהא דאם אביו א"ל שיחלל שבת אל ישמע לו, ואי לא אזלינן בתר רוב מה ההו"א שישמע לו, י"ל דהסמיכות בא אם אמו אמרה לו וכמש"ל בשם כל"ח. עי"ל דהו"א שישמע לו עכ"פ אם יאמר לו עשה מלאכה בביה"ש אם תוספת שבת לאו דאורייתא דרק ספק שבת הוא, וספק כ"א ידחה לספק שבת לכך סמכה תורה דאף ספק א"ד, דספק שבת חמור מספק כ"א, ועי' אוה"ח תשא (ל"א ט"ז) על ושמרו בני ישראל את השבת, על תוספת שבת אף דאינו מעצם יום השבת, דסו"ס מצווה על שביתה אז, כמו כן בספק. ועי' כתובות מ"ז. דמסר לה בשבת ויו"ט כ' תוס' דהכונה על קודם כניסת יו"ט, היינו בתוספת וקרי לה הש"ס יו"ט, וה"ה די"ל כאן בלשון התורה, או אם יאמר עשה מלאכה בתוס' שבת, למה דקיי"ל תוס' שבת דאו' דכיון דהשוה כבודם למקום דוחה הספק עשה דכיבוד, לאיסור עשה דתוס' שבת שאינה מפורשת, ועי' יבמות ו' ותוס'. ואף לר"מ דספד"א מה"ת לקולא, וידוע דספק עשה מודה דמדאורייתא אסור, (וכמש"ל בפ"ח ובס' מוצל מאש סי' כ' דאף אלף ספיקות אין מועילים לפטרו) ואם כן אמאי לא דחי ספק כבוד דמדאורייתא לחומרא לספק שבת בלאו דמחמר מדאורייתא לקולא, וגם ספק כיבוד דהשוה לכבוד המקום, י"ל דגם בשבת איכא עשה, ואף לדעת קצת ראשונים דבמחמר דאין בה מיתה אף עשה ליכא מרשב"א יבמות ו', י"ל דאיצטריך לביה"ש דמוצאי שבת דאיקבע איסורא ואף לר"מ מדאורייתא לחומרא, ועי' מג"א שמ"ב, ואיצטריך סמיכות בלאו דמחמר דלא ידחה. וידוע קושית החזקוני דלמ"ל קרא דכ"א אין דוחה לשבת, ת"ל כיון דמצווה אותו לחלל שבת ומוכרח לשמוע לו הוי כחצר דבע"כ מותיב בי' וישלד"ע כמ"ש בב"מ ד"י:, ואב עשה עבירה והוי אינו עושה מעשה עמך ואין הבן מחויב לכבדו, וי"ל דאיצטריך קרא היכי דשניהם האב ואם מצווין לחלל שבת ואף דישלד"ע הוי ב' שעשאו ופטורין, ועי' בזה בכל"ח קדושים. וגם י"ל לפ"מ שחידש בחלקת יואב קמא או"ח י"ד דאף לשמאי דישלד"ע, מ"מ בשבת מודה דאין משלח חייב דהו"ל כב' שעשאו, כיון דמ"מ גם השליח מסייע ועל ידי גרמתו עשה המשלח, ודוקא בצא והרוג אף דשם גם כן הדין בהכהו בי' מלקות פטורין, מ"מ כ' רשב"א ב"ק נ"ג דוקא בי' מקלות פטורין, אבל אם לקחו שנים מקל א' והרגו חייבין, אבל בשבת אף שאחזו ב' בקולמוס א' וכתבו ביחד פטורין, וגם בשליחות אע"ג כשאנו דנין לענין שליח אינו בגדר ב' שעשאו, כיון שהשליח היה יכול לעשות ועשה בכחו בלבד, מ"מ כשדנין נגד המשלח הוי בגדר ב' שעשאו, כיון דחיובו בא גם על ידי שליח ע"ש, ואם כן אף אם האב לבד מצווה בנו לחלל שבת אף אי ישלד"ע, האב פטור משום ב' שעשאו וא"ש קו' חזקוני: ובעיקר קו' רא"ם הנ"ל דלמ"ל א"ש תשמרו ת"ל מקדש הוי עשה ושבת עשה ולא תעשה, תירץ בני הרה"ח ר' דוד נ"י למהר"ם מלובלין שבת קל"ב: על קו' תוס' במילה בצרעת הא אין עשה דוחה עשה ולא תעשה, ולמה לא הקשה ממילה בשבת ותי' דבשבת ליכא עשה רק לא תעשה גרידא אם כן א"ש, ועשו"ת בנין ציון קמ"ב בזה, וכתב לדודנו הגאבד"ק לאסק ז"ל והשיב לו דדברי המהמל"ב תמוהים ומפורש להיפך בתוס' שבת ס"ט. ד"ה דידע, דפריך לר"ל דידע במאי, ותימה נימא דידע בעשה דתשבות ותשמרו ע"ש, ונ"ל דתליא בפלוג' דאמוראי בשבת כ"ד: דאמרו טעמים שונים למה אין שורפין קדשים ביו"ט ולא ס"ל דשבתון הוי עשה, לדידהו צדקו דברי המהר"ם דגם תשבות בשבת ליכא ולא קאי על מלאכה, אבל לר' אשי דביו"ט יש עשה ולא תעשה מסתבר דלא חמור משבת וגם בשבת יש עשה, ולפי זה בגמ' דפריך לר"ל שפיר הקשו נימא כר"א ס"ל וידע בעשה, אבל בשבת קל"ב. דקאי לרבא ופשטא בש"ס שבת כ"ד: גם רבא לא ס"ל כר"א, דמשני מהוא לבדו שפיר כ' מהר"ם דגם בשבת ליכא עשה, ולכן הקשה ממילה בצרעת, ותו עדיף להקשות לכולהו אמוראי, ולפי זה הדק"ל לר"א, וגם אין לתרץ כנ"ל דצריך קרא למחמר דעל זה לא קאי עשה כרשב"א יבמות ו', די"ל נמי לר"א כמו ביו"ט דאיסור לאו הוי ואיכא גם עשה, כן נמי במחמר: ועיקר קושית רא"ם י"ל לריב"א בתוס' חולין קמ"א. נהי דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה מ"מ העשה נדחה, והו"א שידחה הלאו ולא יהי' בעונש אתי קרא דלא דחי אף ללאו ובעונש קאי, אולם הראשונים חלקו. ונ"ל די"ל טעמים כנובי"ק סוף חו"מ אם לא דחי לעשה הוי מצהב"ע ולא יקיים עשה ולא ידחה ללאו, וי"ל פשוט דרק מצוה בעבירות לאו כמו בגזל לא קיים המצוה אבל לא בעבירת עשה, או כמ"ש הנו"ב דמה אולמי' כו'. והחולקים ס"ל דהוי מצהב"ע ולא קיים לעשה ולא דחי ללאו, ולפי זה בנין בית המקדש דהוי עשה דרבים לא נפסל על ידי עבירה וכמו ר"א דשיחרר עבדו והצטרף לעשרה דפריך בברכות מ"ז: הא עובר בעשה ומשני מצוה דרבים שאני, וה"נ בנין ביהמ"ק, ולכ"ע י"ל דעשה דוחה ללאו גרידא ולא יהי' בעונש וצריך קרא דלא דחי. ולפי זה י"ל דרך פלפול ליישב קושית פנים יפות על גמ' יבמות ו'. דמוקי בלאו דמחמר דק' גבי משכן אך למעט שא"ד שבת הא בעלמא דחי, וא"א למוקמי במחמר דל"ה במשכן דכל דהוי במשכן הוי אב ע"ש. ונראה דלכאורה קשה לתו"כ צו פי"ד, ונכרתה נפש למעט צבור שאינם בכרת ע"ש, ולאיסי ב"י איכא חדא מלאכה שא"ת מיתה בשבת ו', א"כ נימא ברייתא כאיסי וכת"כ וצריך למעט דצבור לא יעשו אותו מלאכה לצורך משכן אף שאינו במיתה לאיסי, ולא בכרת לת"כ ושפיר כה"ג בעלמא דחי (וי"ל עדיף לאוקמי במחמר ולכ"ע, וברייתא י"ל כאיסי וכת"כ). ולפי זה י"ל אם צבור עושין אותו מלאכה שא"ח מיתה לאב"י, וקשה ת"ל דאין עשה דוחה עשה ולא תעשה כיון דא"ד לעשה הוי מצהב"ע, ול"ש דמצוה דרבים לא נפסל משום מצהב"ע, דזה רק כשרבים עושים מצוה ויחיד עובר עבירה כעובדא דר' אליעזר, אבל כשרבים עוברים בעשה לא נדחה עבירה דרבים בשביל מצוה דרבים, וכאן דהעשה לא נדחה הוי מהב"ע ולא קיים העשה וגם הלאו לא נדחה וה"ל אין עשה דוחה עשה ולא תעשה. וכ"ז במקדש אבל במשכן י"ל דלא נפסל מהב"ע דמה שמהב"ע נפסל נלמד מחג הסוכות תעשה לך למעט גזילה ושאולה כשרה, וכתב הרשב"א סוכה ט'. דתורה פסלה משום מהב"ע וזה הקרא נאמר במשנה תורה, ובמדבר עוד לא נפסל מהב"ע וצריך קרא לציבור כשבונין שאינם חייבין מיתה לאיסי ואינם בכרת לת"כ, והו"א שעשה ידחה ללאו ואתי קרא דלא דחי: ובסגנון זה י"ל דבפני"פ הק' דל"ה בעידנא ולק"מ דהמג"א הביא בשם ר"ת בתמ"ו סק"ב, דבמצוה דרבים לא בעי בעידנא והסברא י"ל דכשאיננו בעידנא הוי מהב"ע וברבים לא נפסל מהב"ע, ול"ק כנ"ל אבל במשכן לא נפסל משום מהב"ע, ועמג"א צ' סק"ל. ויש להעיר להחכ"צ מ"ט דבפחות מכ' שנה אינו בכרת, ובפרד"י ר"פ חיי שרה דקל"ט. הארכתי בזה, ולאב"י איכא מלאכה שא"ח מיתה, נוקמי קרא דגם לזה פחות מכ' אסור לבנות, וי"ל עדיף מחמר שאתי' לכ"ע, (וגם י"ל דאתי לאסור ח"ש בכלים שלא יגמרם ורק אסור מטעם ח"ש): אמנם נראה כתוס' קידושין ל"ד: ד"ה מעקה דלאו עם עשה שהזמן גרמא, אף דעשה זו ליתא בנשים מ"מ כיון דאיכא באנשים מאלם הלאו גם לנשים דלא יהי' נדחה נמי עשה, הה"ד כאן שבלאו זה כרת עאלם אף לצבור ופחות מבן כ' אף שהם אינם בכרת. וי"ל דתליא בפלוג' לר' אשי דאי שורפין קדשים ביו"ט משום שיו"ט עשה ולא תעשה וגם נשים אסורים ע"כ שעשה מאלם לאו לנשים אף שהם פטורים, הה"ד לענין כרת מה שאין כן לאינך אמוראי לא נשמע זאת: עי"ל קושית הרא"ם דצריך למעט ע"י שנים שגם כן איסור תורה כח"ש, כמ"ש החכ"צ ולכה"פ בעשה, וקו' מהר"ם על תוס' שבת שהק' מצרעת ולא משבת י"ל דתוס' סברו דמילה הוי עשה שוה בכל, ועשו"ת חדות יעקב מ"ת ל' וקמ"ו, וכמ"ש באב"נ רצ"ב, דמילה הוי שוה בכל דאשה כמו דמהילי דמיא ע"ש, ודוחה לעשה ולא תעשה דשבת שאינו שוה בכל דנשים פטורות ולכן הק' מצרעת דעשה ולא תעשה שוה בכל, ועכל"ח קדושים אות ב': והרא"ם קדושים הביא בשם ר' ישעי' דבנין ביהמ"ק אינו דוחה לאו דשבת דחמורה, ותמה עלי' הא בגמ' דחי לה שם ביבמות, ועי' בחדו"י תנינא מ"ט, שכ' די"ל דכל עדל"ת משום דעשה מאהבה ולא תעשה מיראה כרמב"ן, ובשבת שאומרים באהבה כ' בלבוש דשבת קבלו באהבה במרה ולא הוצרכו לכפיית ההר, והלאווין דשבת מאהבה קבלו וחמירי כמו העשין ואין עשה דוחה ללאו דשבת ע"ש. ולפי זה י"ל למה דפליגו בשבת פ"ז. ששי בסיון למאי רבא אמר לחנייתן וראב"י למסען, ופליגו אי איפקדי על הוצאה, רבא אמר לחנייתן אבל מסען היה בשבת דלא אפקדי על הוצאה, ולראב"י נמי על הוצאה אפקדי, וגם למסען הי' ביום חנייתן דבשבת לא נסעו ע"ש, ואם נסעו בשבת שהיה להם חמורים ומשאות, ע"כ גם על מחמר לא אפקדי, ולפי זה למ"ד דלא אפקדי על הוצאה ומחמר, וע"כ קבלו בסיני בכפיית ההר ולא קבלו מאהבה, והוי ככל ל"ת שנדחה מקמי' עשה, ושפיר אין לחלק בין שבת לשאר ל"ת ולהכי לא אמרינן שאני לאווין דחמירי, אבל ר' ישעי' סבר כמ"ד גם אהוצאה אפקדי, וגם מחמר קבלו מאהבה וי"ל שאני לאווין דשבת דחמירי: ועי' גליוני הש"ס על ירושלמי זרעים כרך ד' אות צ"ג שהביא ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ח שבטלה ממנו מצות כיבוד, וצ"ע הא גם לאחר מיתה יש מצות כיבוד כמ"ש בפ"ק דקידושין ל"א: ע"ש, וכה"ק ביגדיל תורה תרצ"ה חוב' א' סי' ב'. וע"ש בתפא"י סקנ"ד דכיבוד אב ואם אחר מיתתם רק מדרבנן, וי"ל באם הכיבוד הוא שצוה מחיים לעשות דבר לאחר מיתה חמור מהכיבוד שנולד אך לאחר מיתתו, וע"ש בח"א מהרש"א לחלק עובדא דר' אסי משאר כיבוד, ועי' ס' תרשיש שהם במילואים שם דף ק"ג ע"ד: ובענין כיבוד אבי אביו עמ"ש בפרד"י ויגש דף שכ"ח., ובבראשית די"א. הבאתי הרבה מענין דאסור להזכיר אביו ורבו בשמם ע"ש הרבה חדשות, ובויחי דשנ"ד. הבאתי קו' שם (מ"ט ל"א) שמה קברו את יצחק הא אסור להזכיר את שמו כמ"ש ביו"ד ר"מ ס"ב, וכעת ראיתי בשו"ת דודאי השדה בסופו שתי' דשם יצחק דה' בעצמו אמר וקראת שמו יצחק היה כבוד גדול לאביו, משו"ה היה מותר לקרות בשמו ואדרבה זה כבודו שקורין אותו בשם שה' צוה לקרות, וכ"כ בהכתב והקבלה, וע"ע בקובץ וילקט יוסף שנה ב' סי' צ"ה. ובזה א"ש מ"ש יצחק ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם (תולדות כ"ח ד'), משום דאברהם היה גם כן כבוד גדול אב המון גוים, וע"ס אמרי נועם ח"ג בסוף בשו"ת סי' י"ג י"ד שכתב לתרץ מ"ש בויחי (מ"ח ב'), ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף לא פרש"י שהוא אפרים, משום דאפרים ל"ה אומר בנך יוסף דאסור להזכיר אביו בשמו, וע"ע שו"ת בנין ציון פ"ד, ברכ"י יו"ד רמ"ב אות י"ז, בשיו"ב שם אות ט', נפ"ח או"ח פ"ד, ובפרד"י דברים (א' י"ד) כתבתי עוד בזה, וע"ע יעיר אוזן מער' ח' אות כ"ז, בשל"ה ויחי, כתב והקבלה, ושו"ת נחלה לישראל ל"ז.

לא תרצח ערמב"ן ואי' בשם הח"ס ומטו לה בשם הגר"א, דאצל הצבור קורין לא תרצח בקמץ וביחיד תרצח בפתח, ועמג"א ר"ס תצ"ד ומחצהש"ק, עפמ"ש בסוטה כ"ב. וע"ז י"ט:, עה"פ משלי (ז' כ"ו) רבים חללים הפילה, זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, שפותח פיו לכל השואל וזה לא תרצח בפתח, עצומים כל הרוגיה, זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה שמקמץ תורתו מאחרים, וזה לא תרצח בקמץ, ועיו"ד רמ"ב סי"ג וי"ד, וחו"מ י' ס"ג, ולעיל בפ"ג בשם כנס"י, ובשו"ת מהר"ם שיק של"ה. וזה שאומרים בוידוי יה"כ על חטא שחטאנו ביודעים ולא יודעים, וקשה הלא כבר אמר בזדון ובשגגה, ורק הפי' ביודעים להורות ואינם מורים ובלא יודעים להורות ומורים. ובזהר צ"ג: לא תרצח פסיק פעמים שמותר לרצח בחייבי מיתות ב"ד, וז"פ במלאכי (ג' ו') אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם, אני ה' שניתי "לא", ורק התרתי באופנים מיוחדים, אבל אתם "לא" כליתם לגמרי: ויש איש היושב בביתו בחדרו כפוף כאגמון ראשו ולו ריעים אשר יסיתם להרוג איש נקי על ידי לה"ר, והורגת ג' אנשים כערכין ט"ו:, וז"ש בפ' נח (ט' ח') שופך דם האדם באדם, על ידי אדם אחר, וזה לא תרצח בפתח שהורג בגלוי, ולא תרצח בקמץ שהורג בסתר וזה קשה מהגלוי, עפרד"י בראשית דף ל"ז., או דמלבין פני רעהו ברבים כאלו שופך דמים וזה לא תרצח בקמץ שמקמץ הדם בתוכו. ובפ' נח דס"ד: הבאתי פנ"י ב"מ נ"ט. דמלבין אין לו חלק לעוה"ב דהא מאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב ואפ"ה התירו לו כדי שלא ילבין ע"ש, וביד שאול יו"ד שמ"ה תמה עליו שלא מצא מפורש דמאע"ל אין לו חלק לעולם הבא עש"ה, ובאמת נמצא במדרש תהלים ק"כ, ועי' מהרי"ט בחי' כתובות ק"ג: שחז"ל אמרו על הפ' ותהי עוונתם על עצמותם זה המאע"ל שאי"ל חלעה"ב, ובב"ק צ"א: מפסוק נח (ט' ה') לנפשותיכם אדרוש מכאן אין אדם רשאי לחבול בעצמו, ובתו"ת כ' לנפשותיכם כמו מנפשותיכם, וכמו מנחה היא שלוחה לעבדך ליעקב שפי' מעבדך מיעקב, לכן לה' הישועה שפי' מה' הישועה דאותיות הסמוכות זו לזו מתחלפות, ובגמ' פריך ודילמא קטלה שאני, אבל בב"מ צ"ה. מה לי קטלה כולה ומה לי קטלה פלגא, ועכ"פ מבואר איסור מיתת עצמו. ואם כן כמו הורג חבירו הורגין אותו בעוה"ז כן ההורג את עצמו הורגין אותו בעוה"ב, וזה הוא שמאבדין אותו בעה"ב, ובתפארת ישראל פ' חלק אות י"ב כתב שלא מצא סמך לזה, וכ' מדלא כינוהו הורג את עצמו רק מאבד ש"מ דמאבד נפשו, ועי' רמתים צופים דפ"ב:, דזה הפי' בתנדב"א פ"ו כל הקץ בחיים אין לו חלק לעולם הבא, שבחיים יוכל לבוא לכל טוב וכשקץ ומואס עד שאיבד עצמו א"ל חלעה"ב, וע"ע ביוסיפון פרק ע"א. ומד' תלפיות ענף חלעה"ב בשם ר' בחיי שאי"ל חלעה"ב בפ"ע אבל יוכל להיות לו חלק אצל אחרים, ומביא מעשה מרוח א' שגילה לו שאף מאע"ל יוכל להיות במחיצות עה"ב, ועחת"ס אה"ע ח"א סי' ס"ט דצריכין לומר קדיש אחר מאע"ל, וע"ע בח"ס יו"ד שכ"ו, שד"ח מער' אבילות אות ק"כ, שו"ת מהר"י אסאד יו"ד שנ"ה, קובץ וילקט יוסף ח"ג ק"כ, שו"ת דודאי השדה ל"ט, שו"ת עטרת יהושע אה"ע סי' א', ירחון דגל התורה שנה ב' סי' כ"א, שו"ת חבלים בנעימים ח"ג ק"ח, ופרד"י וישב דרצ"ג:, ושם בפ' נח הבאתי דשרי להמית עצמו לכפרת עוונותיו ע"ש בשם שבו"י ח"ב קי"ז ושטמ"ק ומהרי"ט וביפ"ת ב"ר פס"ה כ' דאסור, ובירושלמי ברכות פ"ג ה"ד משמע ג"כ דאסור, והבאתי עוד שם בשם הרא"ש דאם עשה מחמת צער ל"ה מאע"ל, ואם מותר להתפלל על א' שימות מהרה למען הנצל מיסורים, עי' כתובות ק"ד. ור"ן נדרים מ'., ובב"מ פ"ד. בעי רבנן רחמי עלי' ונח נפשי', ובתענית כ"ג. בחוני המעגל ביקש ע"ע שימות ול"ה מאע"ל, וע"ס נפ"ח או"ח רצ"ב, וס' הדרת קודש בלקוטי דינים סי' ס', וע"ע בתפא"י יומא פ"ח אות מ"א שכ' דמאן לימא לן דשאול שפיר עביד ע"ש, ובמח"כ לא ראה המד"ר נח פל"ד אך את דמכם כו' יכול כשאול המלך ת"ל אך, וע"ש בפרד"י מ"ש בזה: ובסמ"ע תכ"ו סק"ב הביא פלוגתא אי מחויב להכניס עצמו בספק סכנה עבור חבירו שהוא בודאי סכנה, וע"ע בפ"ת יו"ד רנ"ב סק"ב, מג"א תקע"ד סק"ו, ס' חסידים תרע"ד, תפא"י כתובות פ"ז אות נ"ו, חת"ס כתובות דס"א אריכות, ושו"ת חבלים בנעימים ח"ג ק"ח, וח"ב ט"ו, ושו"ת משיב שלום של"ו. ועמג"א קנ"ו סק"ב דמחויב לסבול צער שלא יהרג חבירו, משמע דרק צער ולא להכניס בספק סכנה, ועתשו' ב"ח הישנות סי' מ"ג, ובירושל' פ"ח ה"ד מתרומות ר' אמי איתצד כו' מוכח דאפילו במקום שיש סכנה מכניס עצמו כדי להציל חבירו ממיתה ודאית, שהי' ודאי שר' אמי יהרג אם לא יצילהו, וכמו שאר"י יכרך המת בסדינו עש"ה, וע"ע בישמח משה פ' ויגש ואמרי כהן פ' מקץ דקל"א בזה, ורבה"ז ויגש, ומ"ש בפ' משפטים כ"ג ד'. וע"ע בפרד"י שהבאתי הרבה אי מותר לשרוף כת"י קודש שלא יבואו לבזיון, ועמג"א קנ"ד סקי"ד, ופר"ח, שו"ת תשובה מאהבה ח"א ט', משיב דבר יו"ד פ', תרשיש שוהם מ"ט, באר בשדי סוף שד"ח הל' חמץ סי' כ"ג, חבלים בנעימים ח"ד פ"ז אות ט"ז, משנת אליעזר מ"ת תשובה ט', בכור שור מגילה כ"ו, גט פשוט אה"ע קכ"ה סקפ"ו, ובפסקי אליהו דף ב', וגליוני הש"ס שבת ק"ה: וס' מצח אהרן ח"ב דרוש כ"ט בענין קבורת שמות קדושים, ומ"ש בפ' תצוה (כ"ח ל"ו), ומהרשד"ם יו"ד קפ"ד, רע"א מ"ת ט"ו, חסל"א י"ז, עקרי הד"ט או"ח ח', ויו"ד כ"ו: ובדפ"ו הבאתי אי שייך עונש בבע"ח ודומם, עב"ר פכ"ז, שו"ת רמ"ע מפאנו ל"ז, ובית האוצר ח"א כלל נ"ה, וע"ע בסנהדרין ק"ח: ג' שמשו בתיבה וכולם לקו כלב עורב וחם, ועי' מו"נ ח"ג פי"ז, וב"ר פכ"ב י"ח שעופות וחיות קברו להבל, וניתן להם שכרן ב' ברכות א' לשחיטה וא' לכיסוי, ועי' באמונות ודיעות לרס"ג מאמר ג', תשו' הגאונים שע"ה, תדב"א רבא פכ"ד. ובחולין ס"ג. אתא גלל אפסקי' למוחי', ובירושלמי סוף הוריות וכי יש משפט לעצים אלא קרש שזכה לצפון כו', הרי ששייך בהם צד זכות וכן לצד חוב, ובב"ר פ"ו כל עשב יש לו מזל ברקיע, וע"ס חסידים מ"ז ותשצ"ט, וע"ע בחולין קל"ט. ובערת הרע ופרש"י כדי לבער רשעים מישראל, הרי דגם בעופות שייך עונש, ועחת"ס או"ח ק"ע ד"ה מ"מ, חבלים בנעימים ח"א סוגי' כ"ב, הדרש והעיון משפטים מאמר קפ"ח ורל"ז, אהבת יהונתן וחומת אנך, וע"ע בתולדות יעקב יוסף ופורת יוסף פ' לך בענין אי בדומם יש חיות, ולפ"ד נרמז בפסיקתא דר"כ רבתא פט"ז ואתה מחיה את כולם, ועי' בהגהות רד"ל, ובספר כוכב מיעקב הפטרת בראשית, ובס' פינות הבית סי' ק"ט: ואגב אעלה קיצור מעניני רציחה ודיניהם והמעיין במקומות שציינתי ימצא הרבה חדשות, וכתבתי בקיצור נמרץ וסמכתי על המעיין: ההורג אפילו גוסס בידי שמים נהרג עלי', אבל גוסס בידי אדם וגם טרפה פטור מגזה"כ, ואם הרג חרש ושוטה גם כן חייב, כן העלה במנ"ח מ' ל"ד, ולא כס' הלק"ט סי' ל"ו דהורג חרש ושוטה אין נהרג כמו טרפה. והורג אדם פטור לשלם דמי שווי' ליורשים דמיתה פוטר מתשלומין, ובהג"א פ"ד מב"ק כ' דחייב לצאת ידי שמים לשלם דמיו ליורשין ואי תפסי יורשין מיני' לא מפקינן מיני' כמו בקלבדר"מ, ואם כן ההורג טרפה דפטור ממיתה, ודאי חייב דמיו ליורשים. וכן אם הכהו הרבה הכאות עד שמת גם כן פטור על ה' דברים על הכאות ראשונות, אף כי אין מיתה ותשלומין באין כאחד, מ"מ הו"ל דין רודף דפטור מתשלומין כחייבי מיתה שוגגין, אך אם התרו על הכאות ראשונות משום לא יוסיף על חיוב מלקות, ולא התרו על מיתה לוקה דח' מלקות שוגגין חייב מלקות, דחזקי' רק יליף ממכה בהמה ושם פוטר שוגג ממון ולא מלקות, עי' חולין פ"א: ותוס', ור"מ פי"ב ה"ה משחיטה, כ"כ במנ"ח מל"ד, ובמצוה מ"ט חידש בכה"ג מועיל תפיסה אף לרש"ל בעבדינן החומרא ל"מ תפיסה, עש"ך רס"י כ"ח, דרק אי מחמת חומרא פטור מממון לא מהני תפיסה, ובחובל חייב ממון ורק דמיתה פוטר ולא המלקות והוי מיתות שוגגין ומועיל תפיסה: ובב"ק כ"ו. ויהי' אדם חייב בכופר מק"ו דחייב בד' דברים, א"ק כל אשר יושת עלי', ולא על אדם, ורש"י ד"י. ונ"ג: כ' דפטור כופר מקלבד"מ ואף בשוגג כחזקי', ותמה מהרש"א דבדף כ"ו. ילפינן מקרא, ועקצה"ח ת"י סק"ד, וכ' בפנ"י ומלא הרועים לתוס' כתובות ל': דבכפרה ל"א קלבד"מ כתרומה בשוגג וכופרה כפרה לא שייך קם לבד"מ. ורש"י כ"ו כ' ויהי' אדם חייב בכופר כגון מזיד ולא התרו בו דליתא בר קטלא ולא בר גלות, ותמוה דאף בכה"ג מיתה פוטר כחזקי', אך בהתראה דמיתה מכפרתו, ושוגג גלות מכפר ל"ש ממון לכפרה פטור מקלבד"מ, אבל מזיד ולא התרו בו דליכא כפרה שוב יחייב ממון לכפרה וצריך קרא דפטור, ושפיר בעלמא כתב רש"י דכופר פטור מקלבד"מ, ואי"ל דקו' גמ' דיחייב כופר לצאת ידי שמים ויועיל תפיסה אף דקלבד"מ, דדוחק לומר דהקו' לתפיסה, ועוד להתי' דלא מהני תפיסה הא באמת מהני תפיסה כמ"ש בהגה"א הנ"ל, ובקצה"ח כ' לרש"ל דרק בלא עבדי' החומרא מועיל תפיסה, הגה"א מיירי בזה"ז מועיל תפיסה, ותוס' ב"ק ד"ד ד"ה כראי, גם כן הקשו למ"ל עלי' ת"ל דקלבד"מ, ותי' וכמ"ש במהר"ם מלובלין דקלבד"מ רק באין שניהם על חיוב אחד ובאדם א' ומעשה א', אבל בכופר דהכל על א' וא"א לחייב א' שלא יהי' חיוב ב' בכה"ג לא אמרינן קבד"מ, וכ"כ בשטמ"ק כ"ו., ובפנ"י כ' דבש"ס ל"מ כן, וא"ש ר"מ פ"א ה"ג ממעילה, מועל בזדון לוקה ומשלם, ובפ"ו ה"ו מתרומות כ' זר שאכל תרומה לוקה ול"מ ממון, וי"ל בתרומה אפשר לאו בלי ממון כגון קודם שנתנו לכהן דאי"ל תובעין, וממון בלי מלקות בשוגג, אבל מעילה לא משכחת לאו בלי ממון חייב ב', וכן בחוסם פרה לוקה וא"מ דבפרתו לא שייך תשלומין, וע"ש באמרי הצבי, ועשטמ"ק כתובות ל': ד"ה זר ופר"ד דרוש כ"ו דלהכי לוקה ומשלם במעילה, דבהקדש לא שייך קלבד"מ ומעילה קודש מה שאין כן תרומה ובקצה"ח כ"ח סק"א הקשה מיש אוכל וחייב ד' חטאת ואשם רמ"א אף בשבת כו', וקשה דעל ידי שבת נגרע אשם דקלבד"מ, ואף דבקרבן לא אמרינן קלבד"מ, מ"מ כיון דפטור מקרן פטור מחומש ואשם כתוס' פסחים כ"ט., וכה"ק בצל"ח, וכתבו דבקלבד"מ מועיל תפיסה וכל חיוב מעילה רק לצאת ידי שמים דחטאות ואשמות אין ממשכנין ושפיר לא שייך קם לבד"מ, אך קשה אמאי אוכל חמץ הקדש י"א דלא מעל כרנבה"ק דכרת פוטר הא חייב לצאת ידי שמים, ועל זה חידש הצל"ח דרק לדידן ב"ד א"י לחייב ב' אבל הוא עצמו יכול לתפוס, דהא הב"ד אין מחייבין ולא שייך כדי רשעתו משום רשעה א' אתה מחייבו ולא ב' רשעות, אבל לרנבה"ק דאף כרת פוטר לא מהני תפיסה ע"ש, ובקצה"ח כ' דרש"י פי' הזיד על חמץ ושגג על הקדש, ובעבדינן החומרא לא מהני תפיסה, ולפי זה א"ש הר"מ דבמעילה לא שייך קלבד"מ דכל חיוב רק לצאת ידי שמים דאין ממשכנין ב"כ בטעה"מ בפ"ה מגזילה, ומנ"ח מ' קכ"ז: ובס' עץ הדעת טוב כתו', תי' הר"מ להפנ"י ב"מ ס"א: דלמ"ל קרא דרבית קציצה יוצא בדיינים ת"ל דבמלקות פוטר, וכ' דבהפקעת ממון בדיינים ת"ל דמלקות פוטר, וכ' דבהפקעת מעון חבירו אינו פוטר מלקות וכמו בגזל ונשרף דהוי הניתן לתשלומין, ול"ה להנל"ע, וממון אינו פוטר מלקות דהפסיד חבירו, אך דעת ראשונים דהוי להנל"ע אף בנשרף, וי"ל בהפקעת הלואה לוקה ומשלם, וא"ש בתרומה אף דהפסיד חבירו מ"מ הוי עשאאי"ל דזוממין אפטרו מממון דהם לא הפקיעו ממון, רק במעילה דכ' בס' דבר שמואל דתשלומין הוי כפרה (ולא כתוס' ד"ה זר) ובכפרה ל"ב ילה"ז, כמ"ש רמב"ן דעדים מחייבים כופר אף דזוממין יופטרו, ושפיר לוקה ומשלם כמ"ש הפנ"י, וא"ש לשון הר"מ לוקה ומשלם מה שפגם בהקדש, וק' דמעילה שייך בהנאה לחוד, ולהנ"ל א"ש דרק משלם משום הפקעת ממון הקדש ע"ש: ובפנ"י א"ש קושית תוס' לר"מ דלוקה ומשלם דיליף ממש"ר, והא חוסם פרה דהוי ממון ואפ"ה לוקה ומשלם, וי"ל דבשטמ"ק הק' אמאי חייב ד' קבין הרי יכול לפטור בפקיע עמיר, ותי' שקנסו משום שחסם, וא"ש דהחיוב על הפקיע עמיר ל"ש קלבד"מ דהו"ל הפקעת ממון גזל כהפנ"י, ורק על השאר והוי קנס, ועפרד"י וישב דרצ"ו: וע' נתה"מ שנ"א שנסתפק בגנב טלה בשבת והוציאו ונעשה איל דשינוי קונה, ורק דמים חייב וע"ז קלבד"מ פוטר, ול"ש דבעין חייב דע"ז שינוי קונה, וכ' דאם ליכא עשה דוהשיב שינוי א"ק, ואף בנטל ובעין ליכא עשה כמ"ש בקצה"ח שינוי א"ק, ושי' תוס' דאף נטל ושיבר אח"כ כשיצא ממחרת פטור, וכ' בעה"מ דמדאו' אף בנטל קונה ורק מדרבנן חייב להחזיר וגזרו רק בבעין ולא בשיבר, ובמלחמות הק' דרק לאונסין קונה מדאו' ולא לחלוטין כסנהד' ע"ב. ובחו"מ שנ"א גונב כיס בשבת ומגרר פטור אבל בבעין ושיבר אח"כ חייב, וער"מ פ"ג ה"א מגניבה, וש"ך הק' דרק במחרת שיבר אח"כ חייב דאז ליכא חיוב מיתה, אבל כאן לעולם חייב מיתה פטור בשאבדו וכ"כ בדרישה, ונשמע דאם חייב מיתה ואח"כ חייב ממון פטור, ואינו כן ממשנה ערכין ו': היוצא ליהרג והזיק חייב עקצה"ח, וכ"כ בתוספתא פ"ט הי"א מב"ק זה הכלל כל שחלה עלי' מיתה ותשלומין כא' פטור, מיתה ואח"כ תשלומין, תשלומין ואח"כ מיתה חייב, וכ"מ מתוס' ב"ק ע': ד"ה כמאן ובפנ"י שם, וכ"כ מהר"ם שיף כתו' ל"א. ורשב"א ב"ק כ"ב: בהצית בגופו של עבד מיתה קודם, ועשעה"מ פ"ג מגניבה. ובשו"ת שו"מ תליתאה ח"ג ע"ב כ' מערכין אין ראי' דשם חיוב מיתה בדבר אחד ותשלומין בדבר אחר, והוי בחיוב מיתה לזה וחיוב ממון לזה דחייב, אבל גונב כיס ואיבדו אח"כ דהכל בדבר א' רק מיתה קודם דאל"כ מי שילבש כלאים יוכל להזיק, רק מקור מתוספתא, ועירו' פ"ה ה"ה מגיטין הרג נפש ושיבר צלוחית דתחילה מיתה ואח"כ ממון בתמי', ועשו"מ רביעאה ח"ג י"ח, ברית יעקב י"ב, וחרע"ק יו"ד ב' ס"ה: וחובל שאין בו שו"פ לוקה ובשו"פ משלם דבפירוש רבתה תורה לתשלומין, וחובל בע"כ חייב לרבו, ובעבד שלו ל"ש תשלומין, וגם פטור ממלקות כמו ששילם לו, רק מה שקנה עבד קנה רבו לחזרה ועב"י תכ"ה בחובל בעבד שלו שאין בו שו"פ לוקה, ובדרישה ב' דאין לוקה, דאל"כ יאמר אכה יותר עד שישוה פרוטה ויפטור דהכאות מצרפות, וכ"כ בסמ"ע תכ"ד סק"ד. ואי יחבול ביו"ט דיש עוד לאו דיו"ט אי ילקה תלי' במ"ש תוס' כתו' ד"ה זר, ופסחים כ"ט. כיון דגלי לתשלומין, ומלקות דלא יוסיף אינו פוטר רק מלקות דיו"ט, או דלא גלי, וממשנה דב"ק פ"ז. חובל ביה"כ חייב אין ראי', די"ל מזיד בלי התראה דרק בכרת, ור"מ פ"ד ה"ט מחובל כ' חובל ביה"כ אף שחייב מלקות חייב ממון דגלי גלי, וע' הפלאה בגמ' ד"ה ואי ממונא, דסובר ממונא לחומרא שפיר אין לוקה על לאו דיה"כ, וכ"מ מרש"י ל"ה: ד"ה מאן תנא, דנקיט בהדליק גדיש ביה"כ ולא חובל, וע"ש בסופו דספק אי ממונא לקולא א"כ פטור ממון ומלקות ושוב הוי כחמ"ל שוגגין דחייב ממין כיון דא"י לדונו מלקות הו"ל כחמ"ל שוגגין ומשו"ה משלם כנ"ל בכוונתו. ועמנ"ח ממ"ט דלפ"מ דקיי"ל לוקה וא"מ הרי מלקות חמור דכי אתגורי איתגר, וגם שייך חס אממונא, ועוד דגם במלקות מועיל תפיסה וצ"ע הרמב"ם ע"ש, וי"ל דבאיסור כרת אם יש בו מלקות וממון ממון חמור, דח"כ שלקו נפטרו מכריתתן, אבל אי משלם יהי' עלי' כרת ממון חמור, ולפ"ז תובל ביה"כ משלם דממון חמור, אבל חובל ביו"ט דליכא כרת מודה רמב"ם דמלקות דחמור פוטר מממון: הר"מ פי"ח ה"ב מסנהד' כ' בגזל הוי להנל"ע ואי שרפו הוי לה"נ לתשלומין, וע' מכות ט"ז. דבגזל לא משכחת ביטלו בשרף דחייב ממון ואינו לוקה ומשלם, ועתוס' דאף באינו בעין הוי להנל"ע דחייב ממון בשרפו, וברמ"ה הובא בריטב"א כ' דבגזל גלי קרא משלם ואינו לוקה כיון דבבעין ניתקו לעשה, ולעולם דבשרף לא מקיים העשה רק דכאן ממון פוטר, אבל בבעין ל"ש תשלומין דהיא ברשות הנגזל בסנהד' ע"ב. נטל לא, כ"כ בכוונתו בעט"ח פסחים ל"ב, ובאמרי ברוך חו"מ ל"ד ס"ז, ובשו"ת נודע בשערים מ"ת ע"ג, ובפנ"י ב"מ ס"א: בגמ' ד"ה אר"י, ובס' ברוך שאמר בסופו, דבהפקעת ממון ל"ש מלקות פוטר וכמש"ל, ובגזל ושרפו דפטור לא משום להנל"ע רק דממון פוטר ממלקות, וע"ע בעט"ח בגזל אי יש עוד לאו, אמרי' כיון דגלי תורה דממון פוטר מלאו לא תגזול, פוטר מלאו השני דגלי גלי, ולא הביא הרמב"ם הנ"ל שכ"כ, וע"ע בס' חמדת אפרים סי' ע"ח, ובפרד"י וישב דרצ"ו. מ"ש בזה. ומהרש"ל כתו' ל"ה: חידש בחובל דרבתה לתשלומין אם אז קרע שיראין הו"ל חמ"ל שוגגין, דבאמת חייב מלקות רק רבתה תורה לתשלומין אבל על שיראין הוי חמ"ל שוגגין ותלי' אי פטור, והוציאו מזה לרבי דאם יהי' אסון ונתת נפש תחת נפש ממון, ובלא תהי' אסון דמי ולדות, נר' אף באסון יחייב על ולדות דלא חייב מיתה, רק דבאמת חייב מיתה, דהרג נפש רק דתורה רבתה לממון והוי כחמ"ש ופטור ממון, וכ"ה בקצה"ח ל"ח סק"א בעדים זוממין שקרעו שיראין ג"כ פטורין דהו"ל כחמ"ל שוגגין: ובשטמ"ק ב"ק עא, קלבד"מ רק בדרך נזיקין אבל בקיבל עלי' בדרך תנאי ומו"מ כגון אתנן ולקיטת תאנים בשבת בלוקח ל"ש קלבד"מ, דכאן אין הב"ד מחייבין רק דחייב עצמו בדרך מו"מ, ועשו"מ רביעאה ח"ג ל"ט שכ"כ בכוונתו, קצה"ת כ"ח סק"א, וע' בית אפרים יו"ד ע"ב, והא דקלבד"מ מועיל תפיסה, אי מהני תפיסת קטן עמנ"ח מצוה נ' ובהשמטות. ועפנ"י כתו' ל', תד"ה זר בשי' רש"י דחכ"ש חייבין רק לאביי דיליף אסון אסון (ולא גז"ש גמורה רק גילוי בעלמא דאסון משמע אף ביד"ש), ואם יהי' אסון איירי במזיד, אף בשוגג יליף מחזקי' ולא מאסון, אבל לרבא דכרת שלי כמיתה שלכם אף חכ"ש פטורין, ובדל"ה: ב' לר"ל דחמ"ל שוגגין פטור אף חכ"ש פטור, ורש"י כ' רק אם חמ"ש חייב גם חכ"ש חייב, וכ"כ בשטמ"ק ד"ה אי כר"נ וע"ש ברשב"א. ובהפלאה כ' רנבה"ק לא ס"ל כחזקי' וח"מ שוגגין חייב, וא"ש קו' מלחמות ופנ"י דמשנה יוכל להיות כרנבה"ק, רק בשוגג לרש"י דאע"פ שבכרת אין בהם מיתת ב"ד, ואי בשוגג אף במיתת ב"ד חייב קנם, ועוד כ' בהפלאה לרנבה"ק אף כרת פוטר ממלקות, או מיתה ביד"ש פוטר ממלקות כגון זר שאכל מליקה, וע"ע חת"ס חו"מ כ"ז צ"א וקל"ב, ושו"מ תליתאה ח"א מ"ה, ח"ב כ"ד, וח"ג ע"ב קמ"א קמ"ב, רביעאה ח"ב קס"ז, וח"ג ה' ב"ד כ"ו ות"י: וברש"י עירובין ס"ב., יבמות מ"ז:, וסנהדרין נ"ז., הא דבן נח נהרג אפחות משוה פרוטה משום קלבד"מ לא ניתן להשבון, ורק בישראל כ' עשה והשיב ולא בבן נח, ותוס' עירובין וע"ז ע"א: חלקו, והקשו דבבעין אף בישראל לא אמרינן קלבד"מ ואם כן איכא עשה דוהשיב, וכ' בקצה"ח שנ"א סק"ג דאף בנטל דל"א קלבד"מ מ"מ עשה והשיב ליכא וא"ש רש"י, ועח"ס חו"מ צ"א דתלי במ"ש בתשו' רמ"א ס"י אי חייב על כל הדינין של ישראל או של גוים, וע' תומים ק"י סק"ב דקלבד"מ מכדי רשעתו ואי חייב בדיני ישראל קאי כדי רשעתו גם אב"נ ואמרי' קלבד"מ, ואי לא חייב בדיני ישראל ואין לו חלק בתורה לא קאי כדי רשעתו אב"נ ול"א קלבד"מ, ועעט"ח סוגי' דאוונכרי, ומנ"ח ממ"ט אי חמ"ש פטורין בב"נ, ועפנ"י קידושין מ"ג. אהא דבשליחות לד"ע השליח חייב בד"א ומשלח בד"ש, אין הפשט ששניהם חייבים זה בד"א וזה בד"ש רק או זה או זה, ועפרד"י בראשית דכ"ח. מ"ש בדברי', ובנח דס"ו: כתבתי דזה רק בישראל אבל בב"נ חייב המשלח ושליח ע"ש, ובס"ח. הבאתי תרגום שופך דם אדם בסהדי ודיינים, ותמו' דבב"נ ל"צ לדונו כלל, וגם ע"פ ע"א וע"פ עצמו נידן, עירו' רפ"א דקידושין וב"ר פל"ד ע"ש בזה, וע"ע מדרש שמואל פ"ג מי"ח דאבות, ושער בת רבים נח די"ז ד"ה והנה, ובס' נתינה לגר, וי"ל סהדין ודיניא דעלמא כמ"ש שבועות דעלמא (שם כ"ג.), וכזה הרבה בתלמוד, וע"ע בהעמק דבר, ובחומש מחוקקי יהודה, ואהבת יהונתן, וחומת אנך. ובענין רודף עפרד"י וישלח רל"ה: הרבה, ובוישב רצ"ג: הבאתי קו' חלק"י בקבא דקשייתא קו' י"ט דאיך אמר יהודה הוצאתי' ותשרף כיון שהי' מעוברת וב"נ נהרג על עוברין ע"ש, וכעת י"ל דהר"ן ס"ל כהשיטות דתשרף היינו שצוה לעשות לה רושם על פניה לסימן שהיא זונה עבעה"ת ופענח רזא, ואח"כ כאשר ידע יהודה שהי' ממנו לא עשה לה דבר, וע' דברי שאול יו"ד י"ג: ובדרך פלפול אמרתי לשי' רש"י בפסחים כ"ט. דאף לרנבה"ק דח"כ פטורין ממון זה דוקא במזיד אבל שוגגין חייבין וכ"כ שם במלחמות, ובירו' פא"נ הקשה על הצית גדישו ש"ח בשבת דפטור מממון דקלבד"מ נימא על שבלת ראשון ששרף חייב מיתה ומכאן ואילך בתשלומין, ותי' דעל כל שבלת ושבלת חייב מיתה ופטור מתשלומין, והסביר בשו"ת רע"א קס"ד, כיון דבאמת חייב מיתה על כל שבלת רק בתרי קטלא לא יכולין למיקטל והוי כחייבי מיתה שוגגין דגם כן פטור מחזקי', וכן ראיתי בחי' הרי"ם חו"מ כ"ח סק"ו שהעיר מעצמו סברת ירו' ולא הביאו, וכן סברת רע"א כ' מעצמו ועדרו"ח שבת מערכה ג', בשעה"מ סופ"ג מגניבה וטעה"מ, שו"מ רביעאה ח"ג י"ח, ואמה"צ ב"ק די"ג: ובילדותי הקשיתי דאם כן במדליק ביה"כ לרנבה"ק יהי' חייב דעל שבלת הא' חייב כרת ועל השאר תשלומין כקושית ירו', ול"ש על כל שבלת כו' דזה הוי רק חכ"ש דחייב ממון לרש"י ומלחמות, וכעת מצאתי בחמד"י דקל"ט, ותפא"מ כתו' ל"א, ונלפענ"ד על פי צל"ח הנ"ל דלרנבה"ק לא מהני תפיסה בקלבד"מ דכל הטעם כדי רשעתו כו' אבל בעצמו יכול לתפוס, ולרנבה"ק דחכ"ש פוטרין אף דאין הב"ד מחייבין והוי רק גזירת הכתוב ולא מהני תפיסה אף בח"כ, ועמנ"ח מ' קכ"ז, והנה היכי דמיתה ותשלומין לא באין כא' חייב ממון, וכן במיתה לזה וממון לזה, והקשו אחרונים דהוי עשאאי"ל להש"ך חו"מ ל"ג סקט"ז דגם בממון בעי ילה"ז, דאי יוזמו יחייבו המיתה וממון בב"א ויופטרו, וג"ל דבקלבד"מ מועיל תפיסה, ובר"מ פכ"א ה"ד מעדות כ' דאם עדים מעידים על א' והוא היה רק חייב לשלם אם התובע היה תפס חשוב עדות והוי יכול להזימה, וע"ש בכ"מ דבקל אדם יוכל לתפוס והוי כהעידו על חיוב תשלומין, ואם כן דכאן הוי ילה"ז דאי יוזמו אף דיופטרו מקלבד"מ מ"מ יועיל תפיסה מהם ולפי זה ניחא במדליק ביה"כ פטור לרנבה"ק, ול"ק על שבלת הא' כו' דעל כל שבלת כו', ול"ש חכ"ש חייבין, דכאן שוב יקשה דעדים לא יוכלו לחייב ממון דהוי עשאאי"ל דכשיוזמו יבא החיוב כרת וממון בבת אחת, דהא העידו דחייב כרת, וכל העולם החזיקוהו לרשע בעבירת כרת וכשיוזמו בטח ידונו בכרת מכאש"ז, וממון גם כן בא אז והוי בבת אחת ופטורי ממון, וגם הוא פטור משום עדות שאי אתה יכול להזימו ולא שייך דהועיל תפיסה, ז"א דלרנבה"ק לא מהני תפיסה כהצל"ח, וא"ש מה שהקשיתי בשבועות ל"ג. בעדים שהעידו שהדליק גדישו ש"ח ביה"כ חייבין בקרבן שבועה וקאמר לאפוקי מרנבה"ק, ובב"ק ע"א. בגנב וטבח ביה"כ חייב בכפל ודו"ה וג"כ ע"כ לא כרנבה"ק דלדידי' פטור כמו בשבת שם בב"ק ע"ד:, וקשה אמאי לא קאמר בגמ' גם כן ולאפוקי מרנבה"ק כמו בשבועות, ונ"ל דק"ל לרש"י ורמב"ן, שם בשבועות יכול המשנה להיות גם כרנבה"ק ורק איירי בשוגג דרנבה"ק מודה דחייב ממון, ונראה דבמשנה בע"ב, מעידין שהדליק גדישו בשבת פטורין, והק' בש"ש שמעתא ז' פ"ג לרשב"א שבועות ל"א. במשחק בקובי' דהיכי דמועיל תפיסה חייבין ק"ש, אם כן בקלבד"מ דמועיל תפיסה אף בשבת יחייבו בק"ש, (ועי' באהבת דוד ריש הלכות עדות לזקיני ז"ל מ"ש בזה) ותי' אחרונים דמיירי במזיד דעבדינן החומרא ול"מ תפיסה, כמהרש"ל הכונס וש"ך חו"מ כ"ח סק"ג, ואם כן אי סיפא מיירי במזיד גם רישא ביה"כ מיירי במזיד, אכן ז"א דשם בב"ק מקשה והא אין לוקה ומשלם ומשני ר"מ הוא דלוקה ומשלם, ואם כן לא יכול להיות מדליק ביה"כ במזיד דאם כן יחייב מלקות ופטור מממון ואם כן פטורים מק"ש, וכן מצאתי שכ"כ בחי' הרי"מ כ"ח סק"ו. אכן י"ל דאיירי במזיד בלא התראה דלא שייך מלקות, ועי' באילת אהבים ר"פ א"נ שכ' אף לרש"י ורמב"ן מ"מ ח"כ במזיד בלא התראה פטור ע"ש, ואם כן לא גרמו בעדותן כלום וא"ש הכל: והנה נ"ל לחדש דאף לרש"י ורמב"ן דחכ"ש חייב רק בממון ולא בקנס, ואמינא טעמא, דהנה עדים א"י להעיד על שוגג בבירור (ועתוס' יבמות פ"ח, ד"ה למה) וא"כ בכל חכ"ש למה חייב הא יכול לומר מזיד הייתי, ואף דאאמע"ר מ"מ כ' הפו' דלהוציא ממון מכח זה לא יכלינן, וע' הגה"א פ"ט דב"ק, ורק ע"כ דמודה בעצמו שהי' שוגג, ובכה"ג חכ"ש חייבין ממון, ובקנס דמודה פטור שוב לא משכחת חכ"ש שיחייב, ולפ"ז א"ש דקדוק הנ"ל דבשבועות מוכרח לומר לאפוקי מרנבה"ק, דאל"כ הו"א לעולם כרנבה"ק ואיירי בשוגג ואף לרנבה"ק חכ"ש חייבין, ואמר לאפוקי משום דומי' בסיפא דאיירי במזיד, אבל בב"ק בכפל ודו"ה דהוי קנס דחכ"ש פטיר אף לרש"י ורמב"ן, ל"צ לומר לאפוקי מרנבה"ק דממילא ידעי דע"כ לא אתי' לדידי' דל"ש לומר לעולם כרנבה"ק ואיירי בשוגג, ז"א דבקנס אף בשוגג פטור וכנ"ל: וי"ל בזה בכתו' ל"א: הבא על אחותו והא א"ל ומשלם כו', ובפתיחה לפנ"י כתו' הביא חתנו ז"ל קו' לתוס' יבמות נ"ט. ד"ה אלא, וסנהד' ע"ג: ד"ה ממונא, דקנס רק חייב בגמר ביאה, א"כ מה פריך הא על העראה מלקות וקנס על גמ"ב, וכה"ק בבא על בתו, ותי' לירו' הנ"ל דעל כל שבלת כו', וכן בחוסם דפריך בב"מ צ"א. דאין לוקה ומשלם נימא על תחלת חסימה מלקות וחשלומין בסוף ד' קבין, ורק התי' על כל חסימה יש ממון ומלקות, וכאן נמי אף על סוף ביאה יש מלקות, ורק נשאר בצע"ג על עולא דממונא משלם שוב יקשה על תחלת ביאה מלקות ועל גמ"ב ממון ומלקות דממונא משלם ע"ש. ולפמ"ש בשם רעק"א דסברת ירו' דהוי כח"מ שוגגין דפטור אבל במלקות דקיי"ל חמ"ל שוגגין חייבין ונסתר תי' הנ"ל. אכן בירו' שם אי' ג"כ על חוסם, אך י"ל דירו' אזיל שם לר"ל דחמ"ל שוגגין חייבין, ושפיר כ' בירו' על כל חסימה כו'. אך ראיתי לשארי בשו"ת נודע בשערים מ"ת בדרוש לשה"ג תר"א הק' עלי' לר"ש בפ"ז ה"א מתרומות דרבא ס"ל חמ"ל שוגגין חייבין כר"י, א"כ למה משני רבא בב"מ צ"א. בחוסם בבא לצי"ש, ת"ל דבתחלת חסימה חייב מלקות וממון על השאר דחמ"ל שוגגין חייבין עש"ה. אך מצאתי בשטמ"ק כתו' ל"ו: ד"ה וכל, הק' קו' חתן פנ"י על בתו יחייב על העראה וממון על גמ"ב ותי' ג"כ לסברות ירו', ועל קו' גמ' בבא על אחותו לא הק' בשטמ"ק דיחייב קנס על גמ"ב, וע"כ כהגרע"א דעל בתו אף חמ"ש פטורין אבל חמל"ש חייבין. אך הנכון כתי' הגרע"א דאף דקנס רק על גמ"ב, מ"מ צריך גם תחלתו, ואם א' הערה ושני גומר פטורין מקנס אף דעיקר קנס בגמ"ב, מ"מ צריך גם העראה, ורק באדם א' גזה"כ לחייב על גמ"ב, ושפיר כיון דאיכא מלקות על תחלת ביאה, א"כ א"א שיהי' הערתו מביאתו לחיוב ממון, כיון דעל הערתו חייב מלקות ול"ש על גמ"ב חיוב ממון דהוי כהערה אחר, וע"ש בדו"ח: ובזה א"ש בחו"מ תכ"ד ס"ג החובל בע"כ שלו פטור מממון ומלקות דלמי ישלם, ואף דבחובל רבתה תורה לתשלומין ובפחות משו"פ לוקה, וכן בע"כ שלו הוי כפחות משו"פ, רק דבאמת איכא כאן תשלומין רק חוזר וזוכה דמה שקנה עבד קנה רבו. ובכתו' נ"ו. בתד"ה הרי הק' דלמה קרע ע"מ שתפטור פטור הא הוי מתנה עמ"ש בתורה לר"מ דאף בממון תנאי בטיל, ותי' דאם אומר ע"מ שא"ל עלי דין נזק ל"מ אבל מחילה מהני, והק' הקצה"ח א"כ אמאי ביתומה ומפותה חייב מלקות הא ג"כ רק בתורת מחילה דאי אמר ע"מ שא"ל עלי דין קנס הוי מתנה עמש"ב, וע"כ דהוי קנס ומחלה ושוב יפטר גם ממלקות, דבאמת הי' ממון ורק מחלה וכמו בע"כ שלו ע"ש. ולהנ"ל דגומר בלי העראה פטור, רק באחר גזה"כ דחייב רק על הגמר, א"כ לעולם איירי הגמ' שאמרה לו אין לך עלי דין קנס בהעראה, וגם ל"ה מתנה עמש"ב דעיקר קנס על גמ"ב, ויכולה למסור עצמה לו בתחלת ביאה ושפיר פטור ממון אף דגומר, והוי כהערה אחר, וכאן נמי אין העראה יכול להביא חיוב ממון, דהרי הפקירה עצמה לו להעראה, ול"ה מתנה עמש"ב והוי גומר לחוד ופטור, וא"ש דלוקה דל"ה כאן חיוב ממון וז"ב, וע"ע בשו"ת משיבת נפש יו"ד נ' בזה, ובחי' כתבתי הרבה בזה:

לא תנאף. ע' חינוך מ' ל"ה דיש חילוק בעכו"ם אין אישות רק ע"י בעילה ובישראל גם בקידושין, ובפר"ד דרוש א' הביא פלוג' ירו' ומד"ר אי בעכו"ם בעי כונה לקנות, אז הוי כאשתו וחייב מיתה עלי' בבא עלי' אחר ע"ש, ועתוס' ע"ז ל"ו: ד"ה נשג"ז דוקא בבא עליה עכו"ם אחר, אבל בבא עלי' ישראל אחר א"ח על העשה ורק באשתו כו', רק אם העכו"ם קנאה בביאה בכונה, ובמנ"ח כ' דעכ"פ היא חייבת אם בא עלי' עכו"ם הראשון שלא בכונה וישראל שני אח"כ, וממילא גם ישראל עובר אלפ"ע כיון דהיא חייבת מיתה עש"ה, ובאבני מלואים סי' ט"ז. וב"נ המאנס אפי' פנוי' חייב מיתה משום גזל כ"כ הר"מ בפ"ט ה"ח ממלכים, ומשום זה דנו לבני שכם מיתה, עפרד"י וישלח רנ"ה בזה, וא"כ גם שלכ"ד חייב משום גזל, ועפנ"י קידושין, י"ג: דבב"נ מיתת הבעל אינו מתיר, ובפרד"י לך ד"פ:, וישב רע"א. הבאתי בזה חדשות ובדרנ"ו: הבאתי דאם עכו"ם מל עצמו חייב דהוי גוזל אות שיש בין ישראל לה' וזה"ט ב"נ ששבת ח"מ שגוזל אות ועמ"ש בזה בהערות מאדמו"ר מגור שליט"א. וע' עירובין צ"ו. יצאו אלו שהן גופן אות, וע' פסקי מהרא"י מתה"ד סי' ק"ח הק' לסמ"ג דגם בחול יש אות מילה אלא דשני עדים בעי, דע"פ ב' עדים יקום דבר, א"כ ערל שמתו אחיו מחמת מילה יניח תפילין בשבת, וע' רוקח ל', וגליוני הש"ס שם, וע"ע הקדמת תק"ז בזה, ומבוא למד' תנחומא צד ע"ח, וס' נפ"ח סי' כ"ה:

לא תגנוב נפש מישראל ולמכרו, ורק חייב אם השתמש בו אחר הגניבה אפי' בפחות משו"פ, ואי מתנה ג"כ הוי כמכר, במרובה ע"ט. בדו"ה מתנה כמכר וע"ש ברשב"א ובמנ"ח ובתוס' חולין ב'. ד"ה הרי ה"ה נגנבו. ועטוי"ד א' ס"ד שחשוד על הגניבה א"ח על שחיטה, וע' בהגהות רצ"ח דחז"ל אמרו רוב גנבי ישראל והעולם סברו דעל כל ישראל וכל זמן, והב"ח בקו"א לטי"ד סי' ב' כ', וז"ל ותדע שהרי אמרו רוב גנבים ישראל וא"כ ל"ה סתם ישראל כשר לשחיטה אלא בידוע שאינו גנב וזה לא שמענו מעולם עכ"ל. וצ"ע שנתחלף לו במח"כ בין רוב גנבי ישראל לרוב ישראל גנבי, וע' בהגהות ש"ס ווילנא בקונ' גליון אלפס סוף מס' חולין דכל הרואה ישתומם על זה, וגם הא דמיקל הב"ח בחשוד אגניבה דקיל טפי מחשוד לאיסור אחר, היפך מסנהדרין כ"ז. דעבירה דחימוד ממון חמור טפי, אבל באמת הב"ח בעצמו צוה למחוק כמ"ש הש"ך ב' סקי"ח. ובאמת י"ל דרק על עיר פומבדיתא לחוד אמרו חז"ל ומקורו בע"ז ע'. וכ' הרא"ש דבפומבדיתא שכיחי גנבים ורמאים כחולין קכ"ז., וכן כתבו תוס' ב"ב נ"ה: ד"ה ר"א, וב"ב מ"ו. תא ואחוי לך רמאי דפומבדיתא, אבל במקומות אחרים חלילה לומר כן, וע"ע בטוש"ע יו"ד קכ"ט סי"א אם רוב גנבי בעיר עכו"ם אסור ואם רובן ישראל מותר, וברא"ש פ"ב דב"מ סי' ז', ודוקא שיהא רוב גנבי העיר ישראל' ובר"מ סופי"ב ממ"א, ובהגה"מ שם: ועי' בלחם משנה פ"א ה"ב מגניבה בדעת ר"מ דגונב על מנת למיקט רק דרבנן, ובספר המצות ל"ת רמ"ה כאב דהוי מה"ת וכן כתב החינוך רכ"ד, וע"ש בהגהות הגר"ח העליר שליט"א שהביא שו"ת חוט המשולש י"ז להגר"ח מוואלאזין דרק מדרבנן, ובבאר יעקב יו"ד קס"א הקשה מגמ' ב"ב ט"ז. איוב היה גוזל שדה יתומים ומשביחה ומחזירה להן, ודאי דעל מנת למיקט, וע"מ לשלם כפל רק מדרבנן וביתומים לא גזרו, ועתו"ח ומהר"ם שיף, ואולם בחי' רמ"ה ב"ב תי' דרבא לשיטתי' דאיוב מאומות העולם היה, אבל בישראל אה"נ דאסור, ועי' תענית כ"ב. דידך נינהו ושקלינהו מינך, ובהג' יעב"ץ שם, ועחו"מ שנ"ט ס"ב, ובב"ח כ' לחלק בין גזילה לגניבה וכ' שם שהוא דוחק, ועי' תנחומא נח ד' בזה, וריטב"א ב"מ ס"א שהקשה לא אמר לא תגזול על מנת למיקט ואפשר דמגניבה אתי:

ל"ת ברעך עד שקר. עא"ע שנים רבות חפשתי טעם שלא כ' עדות שקר, ובשמע שלמה כ' דבשבועות ל': מנין לתלמיד שא"ל רבו אין לי רק ע"א תעיד עמי ת"ל מדבר שקר תרחק, ופריך הא שקר וקרא א' ל"ת ברעך עד שקר, ואם כן בזה מתוקן דכ' עד שקר, דה"פ ל"ת בצירוף עם רעך, אפילו אתה יודע שרעך חסיד ואמת בפיו אף על פי כן אל תשמע לו להעיד מה שאין אתה יודע בעצמך. ובר' בחיי, ל"א באחיך מכאן שהזהיר אף על נכרי וכ"מ בבא (י"א ב') וישאלו איש מאת רעהו, וק' מב"ק ל"ז: שור רעהו ולא של עכו"ם, ובב"מ פ"ז. כרם רעך ולא עכו"ם, וקי"א: וש"ד, ובאמה"צ שם כ' דקודם מתן תורה מצרי בכלל רעהו היה ע"ש. אך בשופטים (י"ד י"א) כ' שלשים מרעים, אך י"ל היינו זל"ז ולא שהי' מרעים לשמשון, אך בפ"כ כ' למרעהו, וכן (ט"ו ו) ויתנם למרעהו, ורק י"ל דהפלשתים קראו למרעהו להפלשתי הזה ואצלם ל"ה הפרש בין שמשון לבין הפלשתי, אבל היכי דתורה כ' רעך י"ל למעט עכו"ם, ועי' בקונטרס פלפול חברים באמה"צ, ולעיל בפ' בא מ"ש בזה, וגם חילוק בין מעיד שקר בין ב"נ לישראל, וב"נ לב"נ, עי' בכל"ח, ובדין הזמה לב"נ, וגם בגר תושב שקיבל ז' מצות דממונו אסור ומצווים להחיותו והוא בכלל רעהו, ובספורנו כ' בכלל זה הולך רכיל ומוצש"ר כו', וכ"כ במכילתא ר"פ בשלח ל"ת ברעך, ויוסף לא הגיד לאביו מה שעשו לו אחיו וכ"ב בס"ח סי' ו': ואשה פסולה לעדות בחו"מ ל"ה סי"ד מצינו דנקבה פחותה מזכר, ג"פ יראה כל זכורך (משפטים כ"ג י"ז), כל זכר יאכלנה (ויקרא ו', י"א וכ"ב), ערך נקבה ל' (בחקתי כ"ז ד'), ובישעי' (ג' י"ב), וקהלת (ז' כ"ח), והטעם דצריך עדות ברור ואין לסמוך על נשים שטבען נוטה לדמיונות, וגם אין לסמוך על עדות מי שאינו עומד ברשות עצמו, ובכלל הי' השקפה על נשים כעל מין חלש, אבות פ"ב מ"ז, קידושין מ"ט:, סנהד' ק':, ב"ב ט"ז:, ב"מ נ"ט., וע' בזה בס' הזכרון להרה"ג מטורונטא נ"י צד ר"ח. ובהל' עדות כתבתי קונטרס גדול וקצת נדפס בפרד"י ח"א בסופו:

לא תחמוד, ובפ' ואתחנן לא תתאוה, והר"מ וחינוך מונים לב' מל"ת, חימוד הוא שהפציר בו ולקח ממנו, ותאוה הוא בלב תיכף שחשב עובר, ע' במצוה ל"ת ותט"ז, ובסמ"ג לאווין קנ"ח, ועמש"ל (י"ט ו'), ובב"ק ס"ב. מה בין גזלן לחמסן חמסן יהיב דמי, ופריך והא תליוהו וזבין זבוני זבוני, ומשני דוקא באומר רוצה אני, ובב"מ ד': ל"ת לאינשי בלא דמי משמע להו, והק' תוס' ת"ל מלא תגזול ותי' לעבור בב' לאווין, ועפמ"א ח"א כ"ו, ובסנהד' כ"ה: בתד"ה מעיקרא כ' דכן האמת דביהיב דמי ליכא לאו, ועכ"מ פ"י ה"ד מעדות ר"ל בדברי ר"מ כן, ובאמת דעת הר"מ מפורש דאפי' ביהיב דמי עובר בלאו, רק דאינו פסול לעדות אלא מדרבנן כי לא משמע לאינשי, ועחו"מ סי' ל"ד סי"ג, תומים סקי"ג, וב"ש אה"ע כ"ח סק"ב מפלפל בזה, ובכנה"ג חו"מ, ושד"ח מער' ל' כלל ק"ל. וע"ע בשו"ת שערי דעה ח"א קמ"ט בלא תחמוד אי המוכר מוזהר משום לפ"ע דמכשיל הקונה בלאו דל"ת, או רק על הלוקח, אבל המוכר דבידו למכור לכל מי שירצה ליכא גררא דאיסורא וסיים בצ"ע: ובר"מ פ"א הי"ב מגזילה המתאוה עובר בלאו א', והקונה אח"כ דבר זה שהפציר בו עד שקנה עובר בשני, ואם גזל עובר בג' לאווין, וכ"כ בחו"מ שנ"ט סי"ב, והה"מ הק' בתליוהו וזבין למה מהני הא ב"מ דא"ר ל"ת אעל"מ, ותי' כמו שקונה הגזילה בשינוי ובמנ"ח מ' ל"ח הק' דשם גזה"כ אשר גזל אם כעין שגזל יחזור כתמורה ה': אבל הכא מנ"ל, ולהמהרי"ט הידוע וחו"ד סי' א' א"ש דכאן לא מתוקן האיסור מהני, ובפמ"א סי' ל"ד כ' דאף דל"מ דוקא אם המעשה תלוי בא' קנסה התורה שלא יהנו מעשיו, אבל בנשבע שלא למכור דרק המוכר עשה איסור והאיך נקנוס ללוקח, וע' לעיל (י"ט י"ז) וה"נ הלוקח עביד איסור והמוכר נתרצה, א"כ שפיר שעתה מתרצה בלב שלם ויהי' קנס למוכר והוא לא עביד איסור מהני, והחינוך כ' דגם ב"נ מצווין על לא תחמוד דהוא ענף מגזל, וישראל מב"נ א"ע בל"ת כי רעך ב' וממעטינן בכל מקום מרעך עכו"ם והקדש כ"כ במנ"ח מ' תט"ז, ואי על פחות משו"פ עובר ע"ש מזה, ובאב"נ או"ח שכ"ד כ' דב"נ מוזהר אף ביהיב דמי, ובפרד"י וישלח (ל"ד י"ד) הבאתי בזה חדשות, וע' בנין דוד איכה בדף מ': ובכנסת ישראל אבות פ"ו מ"ט אר"י בן קסמא כו' הביא שהק' הגר"י פיק ז"ל בבלק (כ"ב י"ח), אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב כו' פרש"י מכאן שעינו רחבה כו', והאיך אמר ריב"ק בזה הלשון א"א נותן לו כל כסף וזהב שבעולם כו' דאיכא למטעי שהי' נפשו רחבה, וי"ל ע"פ הא"ע כאן, לכאו' איך יתכן ציווי לא תחמוד אשר עולה בלב אדם כמו רגע, וכ' דחשק יצוייר רק על דבר אשר אינו בתכלית הריחוק ולא יחשוק איש כפרי בבת המלך, כן צותה תורה שחפצו יהי' בריחוק שלא יצוייר תשוקה כלל ע"ש, וא"ש דבלעם אמר מלא ביתו אינו מהנמנע ושייך עליה חשק, אבל ריב"ק אמר כל כסף וזהב שבעולם הוא מהנמנע ולא יצוייר חשק מוכח דרק דרך הפלגה אמר, וע' ע"נ ראה בר"ח אלול. ובפרד"י ויצא רט"ז: ובשו"ת מים חיים בקונ' אוצרות חיים ראיתי, דאי' בב"ק ל"ח: נחמתא דבבל גידופא דאמר מה אפשר למיעבד הא אפשר למיעבד עבד, וכ"פ ביו"ד שע"ו ס"ב ועט"ז, ובלעם דאמר לא אוכל לעבור משמע דאם הי' יכול לעבור הי' עובר והוי גידוף כנ"ל, ושפיר נשמע דחמדת ממון גברה אצלו, אבל ריב"ק לא אמר לא אוכל רק אין אני דר כו', ונראה דאף אם הי' יכולים ליתן לו ל"ה רוצה ע"ש. וא"ש במ"א (י"ג ח') באיש אלקים שאמר אם תתן לי חצי ביתך לא אבוא כו' כי כן צוה אותי בדבר ה', שלא אמר חצי ביתך מחמת תאוה לממון כי לא אמר "לא אוכל" רק לא אבוא: ובס' תוספת ברכה על אסתר די"א. כ' דל"ק דשם הציע לו האיש אלף אלפים, דינרים, והשיב לו גם כל כו"ז שבעולם לא אלך והשיב לו מעין הצעתו, אבל בבלעם, בלק לא הציע לו כלל ממון רק כבוד כבד אכבדך, והי' לו להשיב מעין דבריו ומדתפס לשון כספים נלמד שחומד ממון הי', וכ"כ במקור ברוך ח"ב פי"ד דתקס"ד, וע"ע בשו"ת שערי דעה ח"א קמ"ט בלאו ל"ת:

לרעך, בתו"מ לח"ס הביא דאותיות של י' דברות כמנין כת"ר, תרי"ג וז' דרבנן ע"ש בשם הקדמת סמ"ג, ורמז בתיבת אש"ר לרע"ך א' אבילות, ש' שמחת חתן וכלה בז' ימי משתה שהי' תקנות מ"ר, ר' רחיצה זה נט"י, ל' לחם שהוא פת גוי ועמו נכלל בישולי עכו"ם, ר' רשויות זה ערובי חצרות ושיתופי מבואות, ע' עמלק זה מקרא מגילה שקאי על מחיית עמלק והמן, כ' כהנים נס חנוכה שנתקן ע"י כהנים, וע' תפא"י סוף עוקצין ע"ג מי"ב. סימן בענ"ן הח"ם, א' ברכת הנהנין, ב' עירוב, ג' נט"י, ד' נר שבת ויו"ט, ה' הלל, ו' חנוכה, ז' מגילה עש"ה:

רואים את הקולות. ערש"י רואים את הנשמע, וערש"י ברכות ו': ד"ה הנך אף שאין קול אחר נראה, זה נראה, וע' שם אפרים בזה. מ"ש רש"י שא"א לראות במקום אחר, וצ"ב, וכ' שהי' כ' במ"א, ור"ת במדרש אגדה, והוא במד"ר שמואל ט'. ובתו"ת כ' דדרך להחליף יחוס החושים, ראה ריח בני (תולדות ב' ז' כ"ז) במקום שמע ריח, ולבי ראה (קהלת א' ט"ז) במקום ידע או הבין, דיש חוש משותף לכל החושים: ובס' הברית עה"ת העין רואה מהר מאוזן, כמו הברק נראה מיד וקול הרעם מאוחר, אף ששניהם ברגע א' יוצאים ממקומם, כי העין זורק ראייתו על דבר המוביל לה והשמיעה באה דרך אמצעי, ע"י הנקישה הבא אל האויר ונדחף ממקום למקום, עד הגיעו אל תוף האוזן וישהה זמן כפי הריחוק של האויר אשר משם ילך, והנברא נקרא רואה כי ראה ממש במקום שיצא הדבר, ול"ה צורך שירד הקול למטה וכן הי' כאן עש"ה, ובלחמי תודה בפתיחה ד"ד:

רש"י מנין של"ה סומין כו' והוא ממכילתא, ולכאו' סתירה לטו"ז או"ח תקפ"ב סק"ג דלשון כל יאמר גם על רוב דרובו ככולו, וע' יבמות כ"ז. דרובן קרי כולה, ועמ"ש בפרד"י דרמ"ה: ובפ' וארא (ז' כ"ה) ע"ש הרבה מזה:

וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, הגה"ק מקאצק ז"ל אמר שלפעמים אף שינועו בשעת תפלה, אין ראי' שכוונתו אמת, ורק ויעמדו מרחוק עדיין עומדים מרחוק ממרכז האמת: ובבעה"ט ע"כ מתנענעים בשעת לימוד, עמג"א מ"ח סק"ד, ומ"ש בפרד"י בראשית דף ל"ד., ובהערות ומלואים לשם, כאן בח"ב:

רש"י הולכין לאחוריהם י"ב מיל והוא ממכילתא והרוקח סי' קע"ח הק' הרי יצאו מתחום שבת, ותי' הואיל דעננים מקיפים אותם הוי כמחיצה, והק' בס' תוספת שבת שס"ב, מעירובין נ"ה: כ' ע"פ ה' יחנו כמאן דקביעי להו דמי, ולרוקח מה פריך הא בשביל עננים הוי מחיצה, ודודי הגאבד"ק לאסק ז"ל בחידושי מהרא"ך ח"ב דס"ה:, כ' דלכאו' הרוקח תמוה דביבמות ע"ב. דלא מלו במדבר דלא נשבה רוח צפונית כדי שלא לבדרי ענני כבוד, וכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצוי' אינה מחיצה בסוכה כ"ד., וגם מחיצה ביד"ש ל"ה מחיצה וכ"ש ענן מלא רוח, (וע' בזה בדורש לציון דרוש י"ג), לכ"נ דס"ל לרוקח כמ"ש שאני דגלי מדבר דכ' ע"פ ה' כקבוע דמי, וכן אי' בשבת ל"א: דכ' עפ"ה יחנו כסותר ע"מ לבנות במקומו דמי, ה"נ אף דעננים בעלמא לא מקרי מחיצה, מ"מ במדבר דכ' עפ"ה יחנו מקרי מחיצה, וא"ש דר"ח דמקשה ולא ידע מזה דבשביל עפ"ה יחנו הוי כקביעי, כן לא אסיק אדעתי' דעפ"ה יחנו יהיו עננים מחיצה, אבל למסקנא דקביעי דמי ה"ה מקרי מחיצה וא"ש, ומ"ש על הרוקח משבת צ"ו: הוצאה כתובה משה יתיב ברה"ר וקאמר לישראל לא תפיקי ע"ש, ולרוקח הא עננים הוי מחיצה, ונ"ל דבעה"ט ויקהל (ל"ו ו') כ' דבשבת ניתנה תורה ויה"כ הי' ביום ג', ולמחרתו בד' א"ל מלאכת משכן, והביאו בבקר בבקר היינו יום ה' ויום ו', ובשבת ויצו משה ויעבירו קול במחנה והי' י"ד, והגר"א בשה"ש הביא דרש כשעשו עגל נסתלקו עננים ועתר"י, ולא חזרו עד שהתחילו לעשות המשכן, ומשה ירד ביה"כ ובי"א צוה על מלאכת המשכן, והביאו בבקר בבקר י"ב וי"ג, ובי"ד נטלו ממשה במנין ומשקל, ובט"ו התחילו לעשות וחזרו ענני כבוד, ולהכי עושין סוכות בט"ו זכר לענני כבוד ע"ש, לפ"ז בי"ד ל"ה עננים והי' מחנה לוי' אז רה"ר, ולמ"ד בשבת צ"ו. מקושש מעביר ד' אמות ברה"ר, ק' על רוקח, וי"ל שאי' בילקוט מצאו אותו לבדו, וי"ל שהי' חוץ לענן מקושש עצים, וע"ס יד דוד, ואמרי בינה ה' שבת סי' ל"ד בזה, ובקונ' צמיחת דודאים הנספח לאהבת דוד קונ' הספיקות לזקיני ז"ל, והביא בשם האב"נ ז"ל ראי' שעננים לא מקרי מחיצה משבת ה'. שרה"ר מקורה פטור שלא דמי לדגלי מדבר, והא גם מדבר מקורה הי' בעננים א"ו דל"ה מחיצה ע"ש באריכות, ובאב"נ סי' רע"ח ושו"ת חדות יעקב מ"ת קמ"ז בזה:

פן נמות ע' ס' הקובץ על הר"מ פ"ג ה"ט ממילה בזה, והביאותי' בפ' לך דצ"ט:, ובשל"ה הק' בפ' ואתחנן (ה' כ"ב) למה נמות כי אמרו הן הראנו כי ידבר ה' את האדם וחי א"כ למה נמות, כלו' תסתלק המיתה לגמרי, בשלמא בלא זאת היינו סבורים דמיתה טוב ויקר בעיני ה' המיתה, דבעוד היותו בחומר א"א לראות כבודו וגדלו, ועתה שרואים שידבר אלקים את האדם וחי אפי' בחיותו א"כ למה נמות, "ואם יוספים אנחנו" כלו' אם לאחר מיתה יהי' עוד תוספת השגה, ממה שיש לנו עתה אז ומתנו ברצון עש"ה, ובגליון השל"ה רשם אדוני אבי הרב ר' משה יהודה ז"ל וז"ל ובזה נבין הפסוק הטיבו אשר דברו (פכ"ה), כי לפרש"י קשה שמשה אשר התישו כחו כנקבה למה זה הוטב דבריהם אדרבה וכמשה"ק בשפ"ח, אבל להנ"ל א"ש דהיטב דברו דאם רואים אלקים אפי' בחייהם למה נמות, ורק אם ע"י המיתה יוסיפו להשיג השגות גדולות ופח"ח, ועוד ראיתי דק' דהאיך יגרום להם מיתה בדיבור מה' שהוא מקור החיים רק במ"ת ראו שנפסק מהם הזוהמא לגמרי ול"ה להם שום נטיה לענין גשמי, וממילא ל"ה להם כח לעבוד ה', כי עיקר עבודה רק בבעל בחירה, ודיבור ה' גורם שיהי' בלא בחירה, ועה"ז בעד אנשים ולא מלאכים שאין להם בחירה, וע"ז השיב אל תראו וגו', שלא יתבטל מהם הבחירה לגמרי: עי"ל עפמחז"ל כל מה שישראל אוכלין בעה"ז רק בשביל אמונה, ואמר הר"ר העשיל ז"ל דאנכי ול"י לך נאמרו מפי הגבורה, ועל זה יש שכר בעה"ז שלא יעבור בבל תלין, ובתרי"א מצות שהי' ע"י משה וקיי"ל דע"י שליח א"ע בבל תלין, משו"ה שכר מצוה בה"ע ליכא, ועמש"ל בפ' וארא (ו' ב'), ותרומה (כ"ה ב'), ואמרו דבר אתה עמנו ואל ידבר אלקים פן נמות לעה"ב, כי יהי' מוכרח לשלם השכר בעה"ז ומה נאכל לעה"ב, ואמר ה' הטיבו אשר דברו כו':

נסות ערש"י ורמב"ן, ובס' דברי יוסף בלקוטים דקע"ו, וע' יבמות ע"ט. ג' סימנים ביישנים רחמנים גו"ח, ובירו' קידושין פ"ד ה"א, וע"פ הסימנים אלו דחה דוד הגבעונים בש"ב (כ"א ג'), וע' תו"ת:

לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב ל"ת לכם והדקדוק מדוע בכסף כ' אתי ובזהב לכם, וראיתי כי זהב הוא מי שיש לו ממון רב, וכסף מי שיש לו מעט, ומי שיש לו רק מעט אף שבוטח בכספו מ"מ לפעמים יזכור ה' בשיתוף ע"ז שלו הוא הכסף, ומי שיש לו רב שוכח לגמרי את ה', ולא יזכיר ש"ש אף בשיתוף ממונו ע"פ רוב, ולכן בכסף כ' אתי ובזהב לכם. ובכת"א ב' ע"פ זהר ויקהל קצ"ז: שבמרכבה עליונה נחשב כסף תחלה, ובמרכבה תחתונה זהב תחלה מסטרא דשמאלא דכ' לי הכסף ולי הזהב, וכ' זהב כסף ונחשת ע"ש, וז"ש ל"ת אתי אלהי כסף שבמרכבה עליונה, ואלהי זהב ל"ת לכם ר"ל אצליכם: עוד ראיתי דעל אתי כ' אתנחתא מפסקת, ובנצבים (כ"ט ט"ז) ותראו את שקוציהם עץ ואבן כסף וזהב, ופרש"י של עצים ואבנים ראיתם בגלוי שאין העכו"ם ירא שיגנבו, אבל של כסף וזהב בחדריהם שיראים שיגנבו, וא"ש "אתי" היינו במחיצתי בכל העולם במקום הפקר, וקאי על ע"ז שאינם יראים להעמידם בשדה במקום הפקר, והיינו מעצים ואבנים ויש נגינה המפסקת על אתי, ואלהי זהב ל"ת לכם דייקי אשר בחדריהם: גם י"ל לא תעשו את הכסף וזהב לך לאלהים, ולא תעבוד לכסף וזהב שלא ימשלו בך וז"ש בתהלים (כ"ב ט"ז) הצילנו מדמים אלקים לעשות מממון אלקים, וע"ע בס' נפלאות מתורת השי"ת פנ"ב: ובסנהד' ז': לא תעשו דיין בשביל כסף וזהב, ובירו' בכורים פ"ג ה"א, ובמהרש"א צוח ככרוכיא שנותנים ממון עבור רבנות, וע"ש בבכור שור אריכות, ובחו"מ ח' ס"א כל דיין המתמנה בשביל כסף וזהב אסור לעמוד לפניו ולא עוד אלא שמצוה להקל ולזלזל בו, ובסמ"ע סק"ה שהכתוב קראן אלקי כסף ואלקי זהב כו' ודומי' דעכו"ם דמצוה לזלזל בהו ובאו"ת ג' סקי"ג העתיק חרם ר"ת ורשב"ם וק"נ רבנים וז"ל וגזרנו ונידונו וחרמנו בשמתא ובשם מיתה, של"י אדם רשאי ליטול שררה לא ע"י מלך כו' אם לא שימנו אותו רוב הקהל והעובר פתו פת כותי וכמה כרכים נחרבו עי"כ ע"ש ועשו"ת תשב"ץ ח"א קנ"ח, וחת"ס חו"מ י"ט כ' וכ"א, ויו"ד ר"ל, שו"ת משיב דבר ח"ב ז', מהרי"א הלוי ח"ב קכ"ו, ושמעתי שהי' צריכים לדיין בבראד והקהל רצו בדיין אחד שהי' רוצה ליתן מעות ובאו לפני הג"ר שלמה קלוגר ז"ל, וא"ל שהמעות חלילה לא יוקח בשוחד רק לצרכי קהלה לתיקון בהמ"ד ומקוה, וא"ל שזה הפשט ל"ת אתי אלקי זהב, הנני מוחל לכם מה שתקחו מעות "אתי" כלו' לצרכי דבר קדושה ומצוה. ועמ"ש לעיל בפסוק ז', ובפ' ויקהל (ל"ה א'): והא שלא לעשות צורות אדם אפי' לנוי מקורו בר"ה כ"ד., וע"ז מ"ג. ובראשונים, וביומא נ"ד. ותוס' ור"מ פ"ג מעכו"ם ויו"ד קמ"א, והטעם כ' בר"מ משום לתא דע"ז שלא יטעו בהם הטועים כו', ואפי' עשאו לאחרים חייב, ואם אחר עשה לו א"ע על השהיה בבית או על שצוה, ובחינוך מ' ל"ט כ' דאין לוקין על עשיה וטעמו דהוי לאו שבכללות, אבל הר"מ בפי"ט ה"ד מסנהד' מנה אותו בין הלוקין, ובמנין המצות סי' ד', ועמשנ"ח ומנ"ח מל"ט וכ"ז. ובענין ב"נ אי אסור להקים ועשיית עכו"ם, עחמד"י דפ"ט שהאריך, וביו"ד קמ"א אי' דלא אסרו בצורות אדם רק בצורה שלימה ועש"ך סקכ"ה, ולכאו"ק הא ח"ש אסור מה"ת, ולהחכ"צ פ"ו דחזי' לאצטרופי רק במידי דאכילה א"ש, אך חלקו עלי' וגם בל יראה עובר בח"ש עשאג"א פ"א, וראיתי בזה דרק היכי דשיעורין מהלמ"מ ח"ש ג"כ אסור, אבל היכי דשיעורו מפורש מן התורה ח"ש מותר מה"ת וכמו בנשבע שלא יאכלנה מותר ח"ש עש"ך יו"ד רל"ח סקי"ב, וכן כאן דמגוף הקרא נלמד דאין אסור רק ד' פנים כאחת, או צורת אדם שלם ולא חסר, ח"ש מותר לגמרי וע"ס תו"א. ובשו"ת הרדב"ז ב' אלפים רפ"ט שאלת מ"ש רש"י על ל"ת בא להזכיר שלא יוסיף על ב' שאם עשאם ד' ה"ה לפני באלקי זהב וק' לך הרי שלמה הוסיף ב' בתוך הדביר כמ"ש בכתובים. תשובה, זה אי' ג"כ במכילתא ותדע שכל מה שעשה שלמה ע"פ הנבואה עשה, כמו שמסר לו דוד הכל בכתב מיד ה' עליו השכיל כאשר מצינו שעשה מזבחות אחרים ומנורות ושלחנות ולא עשה ארון אחד, ועשה ב' כרובים אחרים גבוהים עשר אמות, והי' כנפיהם גבוהים על הארץ, וכיון שע"פ הדיבור עשה יש לנו לומר כי מ"ש ל"ת אתי אלקי זהב שלא יעשה ד' על הארון ממש, ושיהי' ב' מקצה מזה וב' מקצה מזה, והיינו שהוצרך הכ' לבאר כרוב א' מקצה כו', וע"ז הוזהר הכ' ל"ת כו' אבל לא הוזהר שלא יעשו כרובים אחרים שלא יצאו מן הארון, אלא עומדים על רגליהם שאותם שעשה משה הי' מקשה אחת מן הכפרת, ואיברא של"ה רשאין להוסיף על הכלים שעשה משה אלא ע"פ הנבואה, ואם תשאל מה הי' הצורך בהם, היינו צריכין לבאר לשה עשה עוד שלחנות ה' מנורות וי' כיורות בעשר מכונות וב' עמודים יכין ובועז וכו' רומזים על דברים עליונים רוחניים והם דברים שלא נתנו לכתוב עכ"ל: וביומא נ"ד. בתד"ה כרובים נשאלתי על מה שמציירים במחזורים צורות אם יפה עושים ע"ש כמו שמצינו בע"ז מ"ג: לר"ג דדמות צורת לבנה הי' לו הא לא תעשון אתי כדמות משמשי, ומשני שאני ר"ג דאחרים עשו לו, כן בצורות דאחרים יעשו מותר ובגליון הש"ס לרע"א הק' לפ"מ שהק' תוס' ע"ז, ובר"ה כ"ד. ד"ה שאני, דמשמע צוה לעשות, והא אמירה לעכו"ם שבות, ותי' דמצוה שאני, וא"כ במחזורים דליכא מצוה שוב אינו רשאי לצוות לאחרים ונשאר בצ"ע. ונלפענ"ד בפשיטות דבתוס' שם הק' מכסא שלמה שהי' אריות ותי' דהי' לצורך בעדים שקרנים היו שואגים, עוד תי' דעשו לו אחרים וחשדא ליכא ברבים ע"ש, ומוכח מתוס' דלא ס"ל כמ"ש תוס' בר"ה וע"ז דאף בלא מצוה מותר ע"י אחרים, דהא לתי' הב' ל"צ לומר שהי' לצורך, דאל"כ הי' להם בתי' הא' לומר שהי' ע"י אחרים, ש"מ דלתי' הא' מותר אף בעצמו לצורך וע"י אחרים אף שלא לצורך א"כ במחזורים אף דאינו מצוה מותר ע"י אחרים, וע"ע בט"ז יו"ד קמ"א סקי"ג ונקה"כ. עונ"ל דהרא"ש פ' כל הצלמים סי' ה' תי', דר"ג לא צוה לעשות רק קנאן מעכו"ם שהיו כבר עשוין, וצ"ב למה לא תי' בתוס' כרא"ש, ורק לתוס' הי' זה דוחק דלא שכיח שיעשה עכו"ם דמות לבנה, ורק מסתמא ר"ג צוה לעשות, אבל במחזורים בטח איירי בלא צוה, דעושין למסחר ומציירין צורות נאות שיקפצו עלי' קונים, ושוב ל"צ כלל לומר שצוה ורק דקנאן עשוין מכבר כרא"ש וא"ש קו' רע"א: ובתוס' כ' דאף ישראל מותר לצייר צורות דלא אסור אלא פרצוף, וראי' מב"ב נ"ד. כו' וכ"כ במרדכי, והקשיתי לפמ"ש במח"א ה' מכירה סי' ט"ו ושלוחין י"א. והובא ג"כ בנתה"מ קפ"ח, ושעה"מ פי"ג משכירות, דכל הקנינים מועילין ע"י עכו"ם פועלים אף דאין שליחות לעכו"ם מ"מ פועל שאני, וא"כ מה ראי' מב"ב צר צורה כו', דילמא לעולם אסור בעצמו ורק שם הי' ע"י פועל ומועיל הקנין ולפמ"ש ניחא דכאן שוב יק' קו' תוס' ע"ז ור"ה היאך שרי לצוות לצור צורה אי בעצמו אסור הא אמירה לעכו"ם שבות, ול"ש תי' דהוי מצוה דאינו מצוה לקנות וכמ"ש רע"א, ושפיר הוכיחו תוס' דאף בעצמו מותר, וע' באוצר החיים להגה"ק מקאמארנא ז"ל כאן דקל"ב אריכות בזה, חת"ס יו"ד קכ"ח קכ"ט, שו"ת לבושי מרדכי יו"ד פ"ו, פני מבין יו"ד קי"ד, וירחון אחיאסף ח"א סי' ח'. ובשו"ת שערי דעה ח"ב סי' רס"ו נסתפק, אי מצא דבר והשלימו לתבנית המשמשים אי חייב דאזהרה רק על עשיה, ועתוס' ר"ה כ"ד: ד"ה ל"ת, ובשבת ג': דרשי' בעשותה כולה ולא מקצתה וסיים בצ"ע: וראיתי בקובץ כנסת חכמי ישראל תרנ"ג סי' ל"ב אי מותר להציב במצבות פוטוגרפית, מדמות פני המת לזכרון אם יש חשש איסור, דהרי נמכרים בחוץ תמונות גדולים וצדיקים, ומה לי אם תלויה בקיר הבית או בקיר הקבר, או דביה"ק יש בו קדושת בהכ"נ ואסור להחזיק שם דמות וציור ע"ש, והנה זה פשוט דלחצוב צורות אדם בולט באבן ע"י עכו"ם אסור, וגם בשוקע וע"י ישראל אסור, ע' בעיקרי הד"ט יו"ד קמ"א, ואף לצבוע ע"י סממנים ג"כ אסור כי רק לנוי התירו כמ"ש בכל בו, אבל לא על המצבה, ובקושי התירו להשתטח על הקברים ושלא יהי' נראה שמתפלל ע"י אמצעי, אבל נגד צורת אדם לא התירו, ועפ"ת קמ"א סק"ח בשם שו"ת אמרי יוסף, דאף צורות מסממנים אסורות בבהכ"נ שהוא מקום קדושה ומיוחד לתפלה, ואף דברבים ליכא חשדא, מ"מ כבר כ' הש"ך בס"ק כ"ז דמ"מ מכוער הדבר, לפ"ז בביה"ק דיש לו דין קדושת בהכ"נ כמ"ש בשלטי הגבורים פ' נגמר הדין ג"כ אסור, וגם י"ל כמו שאסור להתפלל נגד המראה, עאו"ח צ' ובאה"ט סק"ל, ועשו"ת בית שלמה רכ"ז, אי מותר להשים על הקבר אבן גדולה כתיבה, ויש חשש איסור משום ובחוקותיהם לא תלכו ע"ש, שו"ר בחת"ס ח"ו סי' ד' שכ' ג"כ כזה והביא רדב"ז ק"ז שיש איסור ובחוקותיהם כו', וע"ע שו"ת מהר"ם שיק יו"ד ק"ע ג"כ לאיסור בזה. ובזה"ק יתרו פ"ו. כל פרצופין שרי בר דאדם, רי"א כד אתעבד אתחזי דגלופא בו גליפין דאשלמתא הד"א קוטרוי בזיקא בטפסי' שכיחי, וכ' שם בדרך אמת מה שקשור ברוח מצוי בציור, וביע"ד ח"א דרוש ב' וז"ל נודע בזהר ומקובלים דבכל דיוקן אית רוח השורה, הרוח מתלבש בדיוקן ומזיק לו במותו וכו', ומאד יש ליזהר כי אין צלם ודמות דלא שרא בי' רוח רע כו', מחבלים ומשחיתים יבואו הבית, ואלמלי ניתן רשות העין לראות היו חרדים לרוב פחד וכו', אך יש לפקפק מרש"י יהושע (כ"ד ל') שהעמידו תמונת חמה על קברו לומר זה הוא שהעמיד החמה וכו', ותמונת חמה היא מהדברים האסורים לעשותם, וגרע מתמונת אדם דאסור אף בשקוע דבמרום הוא שקוע, ועי' יו"ד קמ"א ס"ד, וצ"ל דברבים ליכא חשדא, אך להש"ך עדיין מכוער הדבר, וי"ל שזה יהי' פרסום וקידוש ה' דנמצאו צדיקים שהעמידו חמה ועדיין צ"ע וי"ל דרש"י שם כתב שתכלית העמדה היה לומר זה הוא שהעמיד החמה וחבל עלי' שמת ע"ש, וכיון דנתפרש תכלית התמונה אין לחוש לחשש עבודה, וכמו בב"ב קס"א: רב צייר כוורא והוא דג, שאסור לעשות כן, ורק שהכל ידעו שעשה רק לסימן בעלמא, ועי' ס' תוספת ברכה רות א', ועי' שאילת יעב"ץ ח"א ק"ע מענין צורות: ובס' הדרת קודש להרה"ג ר' יוסף שווארץ שליט"א מגראסווירדין ברומעניא נדפס זה בשמי בסי' ע"ה ע"ש, ועוד מעניני ח"ק, וע"ע שו"ת נהרי אפרסמון יו"ד קי"ח, ושו"ת פרי השדה ח"א סי' ס', ובענין לנטוע פרחים על קברים עשו"ת מנחת אלעזר ח"ד סי' ס"א לאסור משום ד' טעמים ע"ש, ובענין השתטחות על קברים של"י כדורש אל המתים עמ"ש בפרד"י וישלח (ל"ה כ') הרבה חדשות, וע"ע באו"ח תקע"ט ס"ג, ותקפ"א במג"א סקט"ז, ש"ך יו"ד קע"ט סקט"ו, וס' חסידים ת"נ ות"ש, וע"ע בהקדמת שו"ת מהרש"ם ח"ב בהספד מבהמ"ח, בשו"ת מהר"ם שיק או"ח רצ"ב, שד"ח ר"ה סי' א' אות ו', שו"ת מנחת אלעזר ח"א סי' ס"ח, מעין גנים פ' שלח, וס' הדרת קודש מכתב נ"ח, וע"ע נובי"ת או"ח ק"ט אי מותר לילך לבית הקברות לקחת עמהם ס"ת, וכתב שמתלמוד ופוסקים אין שום צד מפורש איסור או היתר ע"ש, וצ"ע שלא הביא הר"ן רפ"ב מתענית מ"ש בזה אי מוציאין ס"ת לביה"ק בתענית, וע"ש בחדושי אנשי השם שמביא זה"ק ויחי ואחרי, ועי' בהגהות חשק שלמה, ועי' במלבי"ם ש"א (א' י"ב) עה"פ כי הרבתה להתפלל, וראב"ע תהלים (נ"ו ג'), וע"ע בנפ"ח או"ח תקפ"א:

רש"י כרובים דוקא מזהב, עמ"ש בזה בס' טל אורות ר"ה כ"ד:

מזבח אדמה עי' חגיגה כ"ו: ובסדרי טהרות כלים דף ר' עש"ה, ובפרד"י נח ד"נ:, ועמל"מ פ"א הי"ג מבהב"ח שכ' דמקום המזבח ל"ה חלול ע"ש והוא במכילתא יתרו רמ"א כל העזרה הי' חלול והמזבח היה מחובר באדמה ע"ש, ובתוה"מ למלב"ם מ"ש שם, ועי' תפא"י מדות פ"ג אות י"ג דחולק על המל"מ ודעתו דגם תחת המזבח היה כיפין, ועי' בירחון יבנה סי' ב', ובהפלס שנת תרס"ג, ומ"ש ברש"י דמזבח צריך לבנות לשמה והוא ממכילתא עי' בירחון קול תורה שנה ד' חוברת ט"ו סי' י"ג בזה, דרק במזבח המשכן אבל לדורות במקדש אין צריך לבנות לשמה ע"ש ראיות לזה, ובזבחים ס"א: לא יבננו ע"ג מחילות, ובקו' המל"מ מפ"ג מ"ג מפרה הר הבית חלול מפני קבר התהום ע"ש, יש לומר דעיקר שצריך מזבח מחובר לאדמה ולא יהי' קרקעיתו סמוך למחילה, אבל אין קפידא מה שתחתית אדמה יש חלול, ועי' בתו"ת:

וזבחת, ערש"י וזבחים נ"ח:, רש"י פסחים ס"ג: ד"ה בעל בסמוך, סוטה ל"ח. בתד"ה הרי, ובס' ארץ חמדה כ' עפמ"ש בזבחים צ'. פרים קודמים לכבשים ואילים, ומוכח שם דדוקא אם שניהם עולות, אבל אם אחד עולה אפי' עולת עוף קודם לשלמי בהמה שהוא מין הגדול, וא"ש דק' לרש"י איך כ' מקודם צאן ואחר כך בקרך שהיא מין הגדול ופרים קודמים לצאן לכן פי' צאנך עולותיך ועולה קודם לשלמים, ועי' היטב בהגהות הג"ר צבי ז"ל מברלין בש"ס ווילנא זבחים ב':

אזכיר שמי ערש"י ומהרש"א ברכות ו'. דהיינו בדרך לימוד שרי להזכיר שם ה' ועמש"ל בפסוק ו' ועי' מדרש שמואל פ"ג מ"ו דאבות בשם ריטב"א אזכיר כמו תזכיר בחלוף א' לת' בסדר א"ת ב"ש, ועי' מקור ברוך במבוא פ"ג סעי' ג' ופ"ו ס"ג, וכן י"ל בירמיה (ג' ח') וארא והוא כמו ותרא, ובעמוס (ד' ז') תמטיר כמו אמטיר, עזרא (ו' ד') חדת כמו חדא שעשו ג' של אבן וא' של עץ, ש"א (כ"ד י"א) ותחס כמו ואחוס, ירמיה (נ"א ט') נרפתה כמו נרפאה, וחלוף בסדר אטב"ח הובא בסוכה מ"ט:, ורש"י יחזקאל (כ"א כ') אבחת כמו טבחת, דהי"א (י"ח ט"ו) אבימלך כמו אחימלך, וא"ש בכתו' ס"ז. גדיותיך גויותיך.

אבוא אליך וברכתיך, עי' סנהדרין ד': תד"ה כדרך דעל השכינה לא שייך לשון בא דתמיד בבית המקדש ע"ש, וק' מכאן, וסוטה ל"ח., ועי' ברכות ו'. בשעה שבא לבית הכנסת כו', ועי' מגילה כ"ט. אתי' לשכינה, וסוכה נ"ג. אם אני כאן הכל כאן ערש"י שהיה אומר בשמו של הקב"ה, ועי' מנחות נ"ג: מצאו הקב"ה לאברהם שהיה עומד בבית המקדש, ועי' שמיני (ט' כ"ג) ויבא משה ואהרן וערש"י שם, ובבראשית (ל"א כ"ד) ויבא אלקים, ודברים (ל"ג ה') ה' מסיני בא, שמות (ג' ח') וארד להצילו, וירד ה' בענן (י"ט ח', ול"ד ה'), וכן מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה (סוכה ה') ועוד הרבה, ועי' ירחון אהל תורה סי' כ"ה, ועמש"ל (י"ט ט'):

ואם רש"י לפעמים חובה, עשו"ת מנחת שמואל או"ח סוף סי' מ', וברמב"ן כאן ובענין שמיר עמ"ש במהרש"א סוטה מ"ח:, והמזבח לא נבנה מאבנים שנגע בהם ברזל, וער"מ פ"א ה"ח מביהב"ח דוקא אם בנה האבן שנגע בו ברזל לוקה, אבל מזבח בנוי שנגע בו ברזל נהי דאותו האבן נפסל מ"מ אינו עובר בלאו, כי הנפת ברזל אינו איסור אלא שפוסל, והאיסור הוא שלא יבנה אותו למזבח אבל אם לא בנה אין לוקה, ובאמת ברמב"ן כ' להיפך דבכל מזבח יש איסור בנגיעת ברזל ונשמע מקרא כי חרבך הנפת עלי' ותחללה, ואין זה נתינת טעם על הקדום רק איסור חדש, ולא כרמב"ם וסה"מ מל"ת ע"ט, ועחמד"י דכ"ד בזה, ומל"מ ומנ"ח, ועתו"ס סוכה מ"ט. ד"ה שכל דיש לחלק בין קודם שהוקדשו האבנים למזבח דעודן חולין, או אחר שהוקדשו ע"ש, משמע דוקא לאחר שהוקדשו ונפסלים אבל קודם הקדש לא נפסלו ומותרים לעשות בהם למזבח, והמל"מ בהט"ו הביא זה בשם באר שבע סוף סוטה ודחאו, ולא הביא שכ"כ בתוס' ועמנ"ח: ובר"מ ה"כ כ' דכלים דנעשים להדיוט אין משתמשים לגבוה, וכ"ה באו"ח קמ"ז ס"א ועמג"א סק"ה, ובפר"ד דרוש י"ב הק' על הר"מ שכ' אף בלא נשתמש רק שחצבן אסורים לגבוה הא הזמנה לאו מילתא, ובאמת הר"מ הוציא כן מתוספתא מגילה כמ"ש הכ"מ שם ועמנ"ח, ובפ' קרח (י"ז ב') וירם המחתות כי קדשו פרש"י שעשאן כלי שרת, וברמב"ן כ' לא ידעתי טעם לאיסור זה שהרי קטרת זרה הקריבו, וזר שעשה כ"ש להקטיר בחוץ באיסור אינו קדוש עכ"ל, ובאמת בר"ע פ"ט הי"ד מביאת מקדש דעתו כרש"י דכ"ש דנשתמשו בחוץ טעונין גניזה ואי לא קדשו ישתמשו בהם הדיוט, וע' בקומץ מנחה, ובפרד"י וירא (כ"ב ב'), ויצא (כ"ח י"ח) הרבה חדשות בזה, וע"ע שו"ת חבלים בנעימים ח"א סוגי' ל"ב, וע"ע בהגהות בית שאול על משניות תמיד פ"ד מ"ג נטל הסכין דצ"ל דלא חשוב עבודה דאי הוי עבודה ל"ה רשאי בכלי ברזל, כמ"ש רמב"ן יתרו דל"ה שם ברזל במקדש ובית עולמים לבד הסכין דשחיטה לאו עבודה, וע"ע ברמב"ן דמשו"ה ל"ה ברזל שהוא אלקו של עשו כו', וע' יע"ד ח"א דרוש ד' וח"ב דרוש ג' בזה עש"ה, ובשו"ת אבן שתיה או"ח סי' ב'. וברוקח סי' של"ב כ' דמה"ט יש לכסות הסכין בבהמ"ז שהשלחן כמזבח, ועמג"א ק"פ סק"ד הטעם דבשבת אין מכסין דבשבת אין בונין מזבח וליכא רמז למזבח: וראיתי בס' ישועות מלכו בפ"א מבהב"ח שנסתפק בהא דלא תניף ברזל אי דוקא ברזל או כל מיני מתכות (וחת"ס או"ח קצ"ז, וח"ס נדרים נ"ה ומ"ש בפ' ויקרא ב' י"א, ועמל"מ פ"ה ה"א מאיסורי מזבח אי דוקא דבש דבורים או כל מיני מתיקות וערדב"ז תתקס"ב דוקא מז' מינים הוי דבש, וע' ציונים לתורה כלל מ') ויש להביא קצת ראי' מע"ז נ"ב: באבנים ששיקצו מלכי יון היכי ניעבד, משמע דכל מיני מתכות אסור דאל"כ הוי מצי למסרינהו בסכיני נחשת או ברזל וכיוצא בו עכ"ל, ופלא שבמת"כ לא ראה ברמב"ן כאן שכ' בפירוש דדוקא ברזל, וע' ג"כ בתוספתא פ"ז ה"ב מב"ק וכי מה ראה לפסול ברזל יתר על כל מיני מתכות, מפני שחרב נעשה ממנו וחרב סימן פרעניות ומזבח סימן כפרה וכו' ומבואר כרמב"ן וכ"כ במס' שמחות פ"ח ועפמ"ג או"ח ק"פ באשל סק"ד דלטעם מזבח י"ל דשאר מתכות מותר להיות על השלחן בבהמ"ז והעיר מע"ז נ"ב: והניח בצ"ע, וע"ע תוס' סוכה מ"ט. הרגישו משמיר, ותי' דא"א שלא יחגור בה צפורן ע"ש אבל מכלי כסף צ"ע. ומצאתי עוד בשו"ת אור המאיר ע"ג כ' ג"כ מזה והעיר מע"ז נ"ב ולא הביא הנ"ל, וע"ע בשו"ת מחזה אברהם או"ח קכ"ה אריכות בזה, ובירחון אה"מ שנה ג' סי' ל"ה הביא ראי' לרמב"ן מתוס' זבחיס נ"ח. ד"ה ק"ק שכ' טעם שלא לשחוט בראש מזבח שמא תרביץ גללים, ולכאו' תפ"ל לתוס' זבחים מ"ז. דשח"ק בעי כ"ש, ומבואר בסוכה נ':, סוטה י"ד:, ומנחות כ"ח:, דאין עושין כ"ש של עץ וא"כ משו"ה אין שוחטין בראשו של מזבח דחיישי' שמא יגע הסכין במזבח, וכה"ג אי' בפ"ג ה"ד ממדות דל"ה סדין המזבח בדפוס של ברזל דלמא יגע ויפסול, וע"כ דמשכח"ל בשאר מתכות וע"ע בקובץ קהלת אשר סי' כ"ח, ובהגהות מהרש"ם על יומא מ"ב מ"ש ברמב"ן כאן, ובשו"ת זיו הלבנון סי' י"ט:

גזית ע' סה"מ ל"ת ע"ט, ואם בנה מהם מזבח פסול, ובפ"א הט"ו מבהב"ח כ' דלוקה וכאן לא הזכיר מלקות, ועלח"מ סופי"ט מסנהד' דתמה אמאי לא הביא רבינו זה במנין הלוקין והניח בצ"ע, ובקרית ספר לא כ' דלוקה ע"ש אזהרה קצ"ח: והסמיכות לא תגלה ערותך לפ' משפטים, ראיתי דידוע מצב הרבנים במדינת החפשים שאם הרב דורש ויגיד להם פשעם אז יכעסו עליו ופרנסתו בסכנה, ולכן הרבנים נאלמו דומי', ועי"כ נעשה חביב עליהם, וכמ"ש בכתו' ק"ה: האי צ"מ דמרחמין לי' בני מתא לא משום דמעלי רק דלא מוכח להו במילי דשמיא, אבל יש רבנים שאין יכולים לשתוק, וגם מתיראים להוכיח, עושים כך כשעולה לדרוש בדברי מוסר יאמר: לא לכם אני אומר כי אם לעצמי, אני מוכיח לעצמי ובני ביתי ותולה ערות הקהל ע"ע, ומתוך כך יתודע גם להקהלה גודל ענשם של עבירות, ואפשר שישובו מדרכיהם הרעה, אך באמת דרך זה לא טוב, כי כשישמעו דבריו סוברים שהדברים כפשוטם, כי הרב צריך לחזור בתשובה ולו נאמרה התורה ומצות שהוא חי מזה ופרנסתו מהם, אבל הם שפרנסתם ממסחר או מעבודה ואם יחסר יום א' בשבוע לעבוד אז יהי' בהפסד גדול ועי"כ עובדים בשבת וכדומה שאר עבירות, ולכן העיקר שלא יפחד כי מאן דיהיב חיי יהיב מזונא כתענית ח':, ולא יקבל ערות הקהל על עצמו, וזה הסמיכות, אם תעלה על מזבח הבימה לדרוש "לא תגלה ערותך עליו", לומר שכוונתך רק עליך ועל בני ביתך, רק ואלה המשפטים אשר תשים "לפניהם" ולא לפניך: והובא משל ארי הי' לו ריח הפה והגרון, ורצה לידע מה אומרים עליו, וצוה לשה לשום חוטמו לפיו, ושה התמימה הריחה ואמרה אמת שבפיו ריח רע, הארי נהם בחרי אף, עז פנים, כה תדבר על מלך החיות וקרע אותו לגזרים, אח"כ צוה לזאב ופחד לומר האמת, א"ל בחניפה הנני מתענג מהריח הטוב שבפיך, הארי שרק תואנה ביקש לכל אחד, חרה אפו וא"ל אני שונא חניפה והרגו, אא"כ פנה אל השועל, הפקח הזה ידע היטב שכל מה שיאמר לא יהי' טוב, א"ל אדוני מלך לא אוכל להריח עתה כי אטום חוטמי ואין לי חוש הריח, וערומתו הצילתו משני ארי, הנמשל בזמנינו המלך הוא הקהלה והעם ויש להם חולי פה וגרון, לא יהגו בגרונם תורה ומטמאים אותם בלה"ר שקר וכו' ומקבלים רב ומוכיח שיריח פיהם ויאמר להם תוכחה, ואם הוא כשה תמים ויאמר האמת, יתנפלו עליו, ואם חונף להם, גם זה לא טוב שידעו שרק חונף להם והרב שקרן, והרבה מוכיחים יאמרו טוב לעשות חוטמיהם אטום שלא ירגישו ריח רע שלהם, ויקוים מחז"ל בערכין ט"ז: תמיהני אם יש בדור הזה מי להוכיח, אבל האמת יורה דרכו שהרב יהי' קצת כשועל, אבל יותר יהי' לו מדת השה, ולא יהי' לו שום חלק מזאב, כמו במשה שהוכיח תחלה ברמז, אח"כ כשראה שלא רצו להבין א"ל בגלוי, ועמד"ר דברים רבה א', עה"פ משלי (כ"ח כ"ג) מוכיח אדם אחרי תן ימצא ממחליק לשון, ועמ"ש באהבת ציון דרוש א' בזה: ובערכין שם פלוגתא הוכחה אי על ידי הכאה או קללה או נזיפה, והר"מ בפ"ו ה"ז מדיעות פסק הכאה, וע' רמ"א או"ח תר"מ ס"ב ומג"א וברכ"י, ובס' חסידים תי"ג דביודע שאם יוכיחנו ינקום ממנו אין להוכיחו וע' יבמות ס"ה: וב"ב ע': ובתוס' וירו' תרומות ספ"ה, ובשו"ת כתב סופר אה"ע מ"ז ב' דזה רק באדם פשוט אבל לרב ואב"ד לא יחוס על עצמו רק על כבוד ה', וע"ע בשו"ת מהרש"ל כ"ה, שער אפרים סי' ס"ה, מבי"ט ח"ג ר"ז, מהריא"ז ענזיל צ"ב, חינוך מ' רל"ט, לחמי תודה דקכ"ג, וס' מתן שכרן של מצות חקירה ה':

במעלות ערש"י ומשופע, ערש"י תרומה (כ"ז ה', וכ"ח מ"ב) ועירו' ברכות פ"א ה"א המתפלל צריך להשוות רגלי', וברכות י': ואו"ח סי' צ"ה, ושבת קי"ד. מלבושים נאים בתפלה:

ל"ת ערותך, ע' סנהד' ז': ובכת"א ובחינוך מ' מ"א דאף פסע פסיעה גסה הגם שלא עלה במדרגות ג"כ עובר, ועת"י יומא כ"ב. לחד תי' דרק בשעת עבודה אסור לרוץ, אבל מחינוך לא נראה כן דכ' גם בנשים נוהג לאו זה אף דפסולין לעבודה ועמנ"ח: