וממקנה בנ"י לא מת אחד, ובפ"י כ' עד אחד משמע שא' מת וכ"ה במד' ועא"ע, ועו"ק קודם כ' בנ"י ואח"כ ישראל, ובס' שמן המור ח"ב סי' י"ג כ' ע"פ רמב"ן אמור (כ"ד י') ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי, דקיי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר (יבמות כ"ג. וקידושין ע"א:) רק לאחר מ"ת, וקודם מ"ת הדין כמו באומות הולד הולך אתר זכר, והמצרי הוא שהרג משה ע"ש ברש"י, ולפ"ז המקלל הי' אז במצרים בעת שהי' מכת דבר, ולרמב"ן הי' בכלל הגזירה שנגזרה על מצרים ומתו בהמותיו, ולכן כ' וממקנה בנ"י לא מת אחד לאפוקי מקנה המקלל, של"ה בכלל בנ"י רק נחשב לבן מצרי מתו בהמותיו. אך פרעה חשבו לבן ישראל אחר כי גדל בין ישראלים והי' בן שלומית בת דברי. וכשראה פרעה שמתו בהמותיו סבר שלא נתקיימו דברי משה ולכן ויכבד לבו, וז"ש לא מת מישראל עד א' אבל א' מת ולא כ' מבנ"י דבאמת ל"ה מבנ"י, וע' בקהלת יצחק וישועות מלכו בקיצור. והח"ס כ' ששניהם אמת שהי' לישראל קנין בבהמה אחת במעכשיו ולאחר ל' יום ומשך וקיי"ל כה"ג אין משיכה קונה (בחו"מ קצ"ז ס"ז) אא"כ עומדת בחצר לוקח, ובנ"י שהאמינו שיצאו ממצרים לחירות, והי' חצריהם כהפקר ל"ה קנין, אבל מצרים שחשבו שרק ג"י ילכו וסברו שחצר ישראל הוא וישראל קנה אותה ולכן באמת ל"ה קנין ול"ה מת ממקנה בנ"י, אבל פרעה סבר שהוא של ישראל א"כ מת אחד משל ישראל ופח"ח, אבל לא הסביר מדוע הי' חצר שלהם כהפקר הא עדיין לא יצאו ממצרים, ויש להוסיף דקיי"ל מכירה לזמן הוי רק קנין פירות (בחו"מ רי"ב ס"ד) ורוב פוסקים ס"ל דלאו כקנין הגוף דמי ומשו"ה ל"ה חצר שלהם, אבל מצרים סברו שיחזרו אחר ג"י הוי אצלם קנין עולם וסברו דבהמה היא של ישראל, וגם ממקנה ישראל מת אחד והכביד לבו וע' בדב"י, ובס' פרי עץ הגן דכשראה שבישראל לא מתו הבהמות ועתה לא יחסר גם לו שיקח הבהמות מישראל בע"כ ועי"ז הכביד לבו, וז"ש הסמיכות דממה שלא מת ממקנה ישראל עי"ז הכביד לבו:

קחו לכם, ע' שפ"כ דמשמע לכם משלכם כמו שדחז"ל בכ"מ לכם משלכם ולמה הוצרך זה הלא אינו בר דמים, וע"כ שהוצרכו לשרוף עצים משלהם שיהי' פיח הכבשן מבלי חשש שבא מעצי אשירה, וע"ש עוד בפ' בא (י' ה' וכ"ו) הנשארת לכם. ובתוס' פסחים כ"ז: ד"ה חוץ, ובפנ"י, וש"ך יו"ד קמ"ב סק"ב:

וזרקו משה ערש"י נסים הרבה, וע' מהרש"א בזה ומכאן משמע דלשון הרבה שייך על שנים. ועמ"ש בזה ש"ב הגאבד"ק מאנקטוב שליט"א באמרי כהן ח"ב בריש הס' והביא תי"ט מעשרות פ"ד מ"ה, דרק על ג' וכ"ה פשוט דהרבה כמילת רבים דהוא עכ"פ ג' כמ"ש רנב"י בכתו' ע"ה. ועתו"ס גיטין מ"ו סע"א, ושבועות כ"ט: ד"ה כל, ורש"י סוכה מ"ו. ד"ה מצות. ועמש"ל (ז' כ"ב):

שחין רש"י שנה שחינה. הוא ביומא נ"ג:, וב"ק פ': ובבכורות מ"א. פורח פי' בולט, ואבעבועות לשון נובע לח מבחוץ ויבש מבפנים והוא מום בבכור דאין לו רפואה כמ"ש בתבא (כ"ח כ"ז) בשחין מצרים אשר לא תוכל להרפא וע"ע או"ח תקע"ו ס"ה, וערה"ז שהביא מרדכי פא"ט דמהאי קרא מטרפינן ב' בועות דסמיכי, וביו"ד ל"ז ס"ב, וע"ס אור החיים יעבץ ד"ו מענין הנסים:

והתיצב ע' אוה"ח ובויגש (מ"ו ז') ויעמידהו, וי"ל דמרמז להמסופר באלשך ר"פ שמות בפ"ח ממדרש, דכשנכנס יעקב לפרעה והי' הפתח נמוך והי' צריך לשחוח והי' שם ע"ז מול הפתח והוגבה המשקוף שלא יוצרך יעקב לשחוח, וז"פ ויעמידהו בלי כפיפה, ועל דרך אוה"ח כאן:

את כל מגפותי רש"י מכאן שמכות בכורות שקולה כנגד כל המכות, והק' מה ענין בכורות לכאן, וערא"ם וש"ח, בכורות בשורי"ק לשון בכורים, וע' לבוש ואלשך מה שהק' ע"ז, ובאמת לשון בכורות נזכר על פירות מבוכרת בסנהד' צ"א. משל למלך שהי"ל פרדס והי' בו בכורות נאות, ובאברבנאל וכל"י גרסו מכת בצורות, וע' ג"כ בצרור המור ר"פ בחקתי סד"ה אם שגירסתו הי' בצורת, ובירמיה (י"ז ח') פרש"י בצורות לשון רעב, ובס' שער בת רבים הביא שראה בחומש דפוס ישן ואי' שם מכאן שמכת ברד שקולה כנגד כל המכות (ובאמת הי' מכה כבדה שהוכו כל התבואות ול"ה להם לאכול), ואח"כ נדפס עם פרש"י מ"ב בר"ת, וטעו אח"כ וסברו שר"ת מכת בכורות, והציגו כן בפירוש ומזה נשתרבב' הטעות וכ"ה במירא דכיא: וגם י"ל ע"פ המפו' דמ"ש כאן "בפעם הזאת" מוסב על כל המכות שמכאן והלאה סימן "באחב" שהמה היו נוגעים ביותר לגופן של מצרים, והי' נדפס ברש"י בר"ת שמ"ב היינו "שמכות באחב" שקולות כנגד כולן, והמדפיס טעה וסבר כי היא ר"ת מכות בכורות. - והגר"א אמר ע"פ מדרש דה' שלח אש מים ורוח, אש בסדום, מים במבול, רוח בדור הפלגה להפיצם על פני כל הארץ, ובמצרים בשלשתן דם צפרדע במים, ארבה ברוח, שנ' וה' נהג רוח קדים, שחין באש, ובברד הי' שלשתן יחד, הוא מים ואש מתלקחת בתוך הברד, וקולות הוא ברוח, וז"ש בברד אני שולח את כל מגפתי, ובבל"ע דרוש כ"ד כ' ג"כ כזה דכל מין מכה לא תתהוה אלא מהתגברות איזה מין קור וחום יבש ולחות, וברד הי' אש מתלקחת בתוך הברד והיו ד' איכיות, כי יש בו לחות וקרירות, ובאש יש חום ויובש, וז"ש את כל מגפתי דכאן יוכללו כולם: ובס' אוצרות חיים כ' דג' רביע חודש הי' מתרה ורביע הי' משמש כל מכה (רש"י ז' כ"ה), וק' מדוע הי' מ' בכורות בחצי לילה ומשתמשת עד בוקר כדאי' שהי' מפרפרין עד בוקר, וצ"ל שמ' בכורות הי' קשה להם כ"כ עד שבחצי לילה הי' כאב כמו ז"י של מכה אחרת, ולפ"ז ע"כ הי' קשה מכל מכות, דאי שקולה נגד כל מכות והם ט', יוצרך כל מכה להשתמש ד' וחצי יום ט' פעמים ממ' בכורות, ועכצ"ל שקשה ביותר, ולכאו' זה סותר רש"י שכ' שמ' בכורות שקולה, וי"ל דבברד כ' כל מגפתי וברד הי' שקול נגד כל המכות שהיו לפניו, והי' לפניו ו' מכות, ועם ברד הוי י"ב ואח"כ הי' ארבה חשך הרי י"ד, ומ' בכורות שקולה כנגדם א"כ כשמכה מכאבת חלק י"ד ממ' בכורות, וא"כ מוכרחת הי' כל מכה לשמש י"ד פעמים ממשך מ' בכורות, וא"ש דממה שנ' בברד כל מגפתי ר"ל ברד שקול כנגד כל מכות שלפני', א"כ מ' בכורות שקולה נגד כל המכות, מכוון שקולה לא פחות ולא יותר: ובתו"מ כ' דבבשלח (ט"ו כ"ו) כל המחלה כו' ובמשפטים (כ"ג כ"ה) והסירותי מחלה ואי' בב"מ ק"ז: פ"ג חלאים בגימ' מחלה תלוין במרה וכולם פת שחרית וקיתון של מים מבטלין, וא"כ כל המחלה וגו' היינו פ"ג חלאים, כיון שנתקלקל מימיהם, ובברד וארבה נתקלקל פתם ויינם, וממילא שלטו פ"ג חלאים, ואמר כל מגפתי היינו פ"ג חלאים דתיבת מגפותי הם אותיות "פ"ג מותי" שישלח פ"ג מיני מות, וע"ע בגרש כרמל חשבון, ובמשנת ר' אליעזר. ואסיפת הכהן. ואד"פ ולקו"ש ומהאריכות לא העתקתי:

רש"י מכלה ע' ישעי' (י"א ט"ז):

כעת מחר רש"י שרט, ע' מד' תלפיות ענף אות משיח דמ"ה בזה, וחילק בין אות למופת אות היא דבר שכבר נראה ונביא מביאו בעת שירצה, ומופת דבר פלא שלא הי' בעולמים כמו בליעת מטה עש"ה, ובנפלאות מתורת השי"ת ח"ב דפ"ב אריכות, ומש"ל (ז' ט') ובספורנו שם ובפ' שמות (ד' ל'):

רש"י הולדה (הושע ב' ה'), ויודע (אסתר ב' כ"ב), ויולד (ברא' מ"ו כ'):

שלח עש"ח אות ה' דלמה ל"א כן בדבר, ובגרש כרמל תי' דא"כ ל"ה מצא דבר להכות אם כולם ינוסו אל הבתים, אבל בברד היו זרעים ותבואות, ואף אם הבע"ח ינוסו ישארו הזרעים ותבואות להכות, ובירחון אהל מועד סי' קצ"ד כ' עפמ"ש בשבת ע"ז: מ"ט עיזי מסגן ברישא והדר אימרי כו', ומצרים יראתן אמרי, והי' מנהגם לתת כבוד לאלהיהן ומסגי אמרי ברישא, ועתה שסכנת הברד הית' צפויה יעץ משה ועתה שלח "העז" ואח"כ את "מקנך" תקדים העז למען שמקנך כולו יאסף ובמהירות האפשרי ואל לך להתנהג בהבליך בסכנה:

ויך בשמ"ר פי"ב דהי' עשוי כתלים ומסבב מקניהם ול"ה יכולים לצאת והי' המצרי שוחטם והעוף יורד ואכלו וכו', ובמת"כ כ' דלכן שוחטם כדי להאכילו לבני ביתו, וק' וכי אם מתה מאלי' ל"ה יכולים לאוכלה. וביד"מ פ' שמצרי לקח המאכלת כדי שישחט ישראל וכיון שישראל יכול לאכול הבהמה לא יאכל העוף ממנה, וזה דוחק, ובהדרוש והעיון כ' ע"פ פסיקתא הובא בע"מ מח"ד ח"ג פכ"א דב"נ אסור במתה מאלי' וצריך נחירה לסלק החיות, וערש"י חולין צ"א. ד"ה כמאן דב"נ נצטוו על נחירה, א"כ לא רצה המצרי שתמית מאלי' שאז ל"ה יכולים לאכלה ושחיטה לאו דוקא רק נחירה כדי שלא תמית מאלי' וע' ברכת אהרן מא' ר"ח, ויש להעיר ע"ז מתוס' סנהד' נ"ו: דמתה מאלי' שרי לב"נ, וכן מרש"י שם נ"ז. ד"ה למשרי, מבואר דלולי שצותה התורה לאסור אמה"ח לב"נ מאכל תאכל הוי שרי להו כשנפל מאלי' מחיים בשר, ומשום זה הוצרך לאסור להם משום אמ"ה ע"ש, וממילא מוכח גם לרש"י שמתה מאלי' מותר לב"נ נלמד מאיסור אמ"ה לאדם כנ"ל, דמה לי מתה כולה או מתה מקצתה (ע' ב"מ צ"ה. מה לי קטלה כולה ומ"ל קטלה פלגא), סו"ס ל"ה בבשר זה שום דבר המתיר לא שחיטה לא נחירה, וא"כ מוכח בפירוש לא כנ"ל דמתה מאלי' אסורה לב"נ: ובאמת כתב כן דודי זקיני בשו"ת ברית אברהם יו"ד כ"ג אות ב' ול"א אות י"א, והוכיח מתוס' חולין צ"א. ד"ה כמ"ד דהא דאמר יוסף טבוח טבח והכן פרע להם ביה"ש אף דלא נצטוו ב"נ על השחיטה היינו נחירה שנצטוו על נחירה עש"ה, וס"ל ג"כ להגאון שהפירוש שאף ב"נ צריך לנחירה דוקא, וס"ל דנחירה היינו במקום סימנים, ושנחירתו מתיר לב"נ כשחיטה לישראל, אבל מתה מאלי' אסורה גם לב"נ, ולפנינו מפורש ברש"י ותוס' סנהד' שהוכיחו מקרא שמתה מאלי' מותרת לב"נ, וע"כ הפי' שיראה להשבטים שהיא ממית ואינו אוכל אמ"ה כמ"ש רשב"א חולין וראש יוסף שם, ולזה העירני הרה"ג ר' יוסף פוקס נ"י מלאדז במכתבו אלי הערות על פרד"י, וגם תרנגולת שביבנה תוכיח בנדה נ': שאי' שם שעכו"ם הי' שם וחשבו עלי' לאכילה, ולעיל מוקי לה בתרנגולת שמרדה ואפרוח נפל לכאן כשהיא מתה דאי בחיי' אכתי הוי מחשבה מחיים, ואיך חשבו להאכילם לעכו"ם הא יעברו בלפ"ע, וכן בברייתא שם בגוזל שנפל לגת וחשב עליו להאכילו לעכו"ם אטו ברשעי עסקינן שעוברים בלפ"ע שאיירי במתה כמ"ש רש"י. אך זה יש לדחות דהא בחולין קכ"ז. האבר ובשר המדולדלין בבהמה מטמאין טומאת אוכלין דמיירי שחושב עליהם להאכילם לעכו"ם באיסור מסתמא קתני אף שישראל עובר אלפ"ע, וכן בדקכ"ח: החותך כזית בשר מאמ"ה חתכו ואחר כך חושב עלי' מיירי נמי באיסור ואפ"ה קתני סתמא, ובאמת תמוה מאד שהרי מקרא מלא הוא (דברים י"ד כ"א) ל"ת כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי, והרי כל נבלה כ' ובודאי מתה בכלל ואפ"ה מותר ליתן לגר תושב או למכרה לנכרי, ומצאתי בבר"א שם אות י"ב שנשאל בזה, והשיב דקרא מיירי דוקא בנבלה בשחיטה או בנחירה שקודם מ"ת הי' מותר, רק שנתחדשה במ"ת לעשותה נבלה לישראל, משא"כ מתה מאלי' שאף קודם מ"ת הי' אסורה, בנבלה כזו לא מיירי קרא ע"ש, אך הא גמ' ערוכה בחולין ל"ז. וכל השקלא וטריא שם אזלא דל"ת כל נבלה מיירי במתה מאלי' וכמ"ש רש"י שם ד"ה מדאמר רחמנא נבלה ל"ת וסתם נבלה מסוכנת היא קודם מיתתה ע"ש, וכן במסקנא דשוי' אגיסטרא שחתכו' לשנים כמ"ש רש"י, וק' להנ"ל דאם כן דלב"נ אסור נבלה כזה שלא נעשה בו נחירה, אך התירה תורה למכור לנכרי וליתן לגר והא עובר אלפ"ע גם מ"ש הבר"א שם בסי' ל"א דנחירה דוקא במקום סימנים, ערש"י חולין פ"ה: שכ' על נוחרו חונקו ע"ש וחניקה אינו מעשה דוקא במקום סימנים, סו"ס דברי' הנז"ל מרפסין איגרא וצע"ג: ובפ' בראשית דט"ז. הארכתי בזה והבאתי קו' לתוס' סנהדרין נ"ו: ורש"י הנ"ל דוקא להמית בריה הי' אסור לאדה"ר אבל מתה מאלי' שרי, וק' מסנהדרין נ"ט: דמלאכים צלו בשר לאדם הראשון בג"ע ע"ש, ומה הקושיא שמא הי' מבשר שמתה מאלי', וכתבתי דבשר המתה מאלי' ל"ה רק אחר החטא אבל קודם חטא של אדה"ר ל"ה מיתה כלל בעולם אף לחיות ועופות ע"ש, וכן מצאתי בס' חנוכת התורה בהשמטות, אך צ"ע דאטו אם לא הי' מיתה בעולם מ"מ כשם שהמיתו ע"י שחיטה ונחירה משכח"ל ע"י רעמים וכיוצא בו, וגם הרי המלאכים לא הוזהרו שלא להמית בריה, אך המהרש"א כ' שם בדנ"ו: שלא האכילו בודאי לאדם מה שעתידה תורה לאסור, וז"פ רש"י נ"ט: ד"ה צולין אלמא הותר לו לאכול בהמות וחיות, ותמוה מה בעי רש"י בזה ואטו אם עוף ניחא, והול"ל רק אלמא הותר לו בשר, ואפשר נתכוון לתרץ קו' זו דילמא מיתה שמתה מאלי' האכילוהו, אבל מדקאמר צולין לו למה נ"מ אם צלי או מבושל, ולא הול"ל רק שמלה"ש האכילוהו בשר, אלא כיון שעתידה תורה לאסור דם, ורש"י לשיטתי' דדם שבישלו אסור מה"ת (בחולין קט. ועב"י יו"ד פ"ז, וט"ז ס"ט סקכ"ד) ע"כ צלו לו ולא בשלו משום דם, וש"מ דלא האכילוהו דבר העתיד להיות אסור, וה"ה שלא האכילוהו נבלה, ורק הותר לו לאכול בהמות חיות ולא רק מתות מאליהן, ואפשר שבטעות הדפיסו וחיות ודו"ק:

ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים, בתו"מ הביא מדרש דכך אמר פרעה ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים המה ע"ש, שהפשט ואני ג"כ הצדיק, ובעניי לא מצאתי במדרש, וראיתי ע"פ צחות כי דרך הרשעים להסיר האשמה מעליהם ולהטילם על אחרים, וכמו שהיה בארצות הדמים בעת שהממשלה בעצמה הכינה פוגרמים, ובעת צרה רצו בנ"י לבקש רחמים מהאדון, אך הוגד להם שאיננו בביתו אז, וכן אמר פרעה ה' הצדיק ואני, גם אני הצדיק, אך ועמי הרשעים, כי הם רשעים, ואי אפשר לעצור מזימתם הרעה, וכן האמת פוק חזי, ועי' בא"ע ויגש (מ"ד כ"ב) ובקובץ משכנות יעקב סי' י"א, בה' מקראות שאין להם הכרע ביומא נ"ב. עש"ה:

כצאתי ערש"י ולא בתוך העיר שמלאה גלולים, ועשפ"ח מדוע רק בברד וערמב"ן, ובבעה"ת כ' לפי שבברד כ' הירא וגו' ונתמלאה כל העיר גלולים שהי' עובדים לבהמות, משא"כ בשאר המכות היו הבהמות בשדה והיה יכול להתפלל בתוך העיר, זה תוכן דבריו, וכ"כ בלחמי תודה דמ"ח, ובס' ברוך שאמר להג' ב"ט ז"ל בר"ה די"ג כ' להיפך דבאמת ידע פרעה שמשה הולך תמיד חוץ לעיר להתפלל דבעיר מלאה גלולים, אמנם בברד שאמר ה' הצדיק בטל הע"ז באמירה ומשום זה לחץ על משה שיתפלל תיכף, והשיב לו משה כי טרם תיראון כפרש"י שאין אתם תיראון, ואין פיכם ולבכם שוה, ורק הביטול מפני יראה, וכמ"ש באוה"ח ואין הביטול מועיל כמ"ש ביו"ד קמ"ו ס"ז, דנכרי מבטל באמירה בעלמא, אבל מחמת אונס ל"מ, ולזה הוצרך לצאת מהעיר, וכ"כ באמרי שפר ויעלת חן: ועל קו' הנ"ל דהא בטלו לכאורה י"ל דבעיר היו ע"ז של ישראל, כחז"ל משכו וקחו משכו מע"ז (בא י"ב כ"א) וע"ז של ישראל ל"מ ביטול, אך ז"א דישראל היו משועבדים לפרעה, ומה שקנה עבד קנה רבו, והוי ע"ז של עכו"ם ומהני ביטול, וכ"כ מהרש"א גיטין נ"ז. בעבד ישראל לרבו עכו"ם אמרי' מה שקנה עבד קנה רבו, ועי' בזה בבית האוצר ח"א כלל צ"ז ומ"ש בזה בפ' בראשית דף ד'., ויגש דשל"ה, ובאוה"ח שם, ובקובץ משכנות יעקב סימן כ"ו: ובלחמי תודה כ' לחז"ל שכל מכה משמשת חודש ושימשו עשר חדשים (ערש"י ז' כ"ה ובמד"ר, וכבר הקשו מעדיות פ"ב מ"י) ובהחשב י' מכות התחיל דם בחצי סיון וברד היה מכה שביעית והתחיל בחצי כסלו, ובר"ה י"א. לכ"ע מתשרי בטלה עבודה מאבותינו, וא"כ ל"ה עבדים לפרעה ושוב הוי ע"ז של ישראל דל"מ ביטול משו"ה הוכרח לצאת מהעיר, משא"כ בצפרדע וערוב שהיה קודם תשרי התפלל בעיר דאז הוי ע"ז של מצרים ומהני ביטול, ובס' דברי אליעזר פי' כצאתי את העיר היינו בתוך העיר, ור"ל כצאתי ממך ואבוא תוך העיר, וז"ש בפל"ג ויצא משה מעם פרעה את העיר ויפרוש כפיו היינו תיכף בצאתו מעם פרעה בעודו תוך העיר פרש כפיו לה': וראיתי בירחון אור תורה סי' כ"ח שנשאל אם השומע קול ברכה ע"י ראדיא מחויב לענות אמן, ובאמת מפורש באו"ח נ"ה ס"כ היו עשרה במקום א' ואומרים קדיש וקדושה אפי' מי שאינו עמהם יכול לענות, וי"א שצריך שלא יהיה מפסיק טינוף או עכו"ם, וכ"כ המחצית השקל רע"ג סקי"ג, וא"כ בראדיא איך יכולים לענות אמן הלא כמה גלולים וטינופים ישנם מהתם להכא, ועשו"ת בית נפתלי כ"ט מזה, ושו"ת מנחת אלעזר ח"ב ע"ב לענין בשומע ע"י טעלעפאן, ובענין לשמוע ראדיא בשבת ויו"ט כ' בס' שלחן מלכים דאם הי' מוכנת ועומדת מע"ש אין בזה איסור, אבל בשו"ת מערכי לב סי"ב אוסר, וע"ע בשו"ת שערי דעה ח"א ב', אם יכול איש לצאת י"ח מ"ע דתקיעת שופר ע"י טעלעפאן וע"ע שם בסי' קצ"ד לענין לדבר על ידי טעלעפאן בשבת ע"ש אריכות, וע"ע בזה בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב ל"א שכ' דאסור, וגם איסור להכות בפעמון, וגם שע"י סגירת זרם העלעקטרי נולד כח עלעקטרי, ועי' טעמי המנהגים ח"א דנ"ז: - ועמ"ש בזה הרבה בפ' שמות (ב' י"ד):

אפרוש כפי, וקשה למה רק כאן אמר כן, וי"ל דאין מתפללים על רבוי גשמים דאין מבעטין ברוב טובה (בתענית י"ט., ואו"ח תקע"ו סי"א, ועמג"א תפ"ח סק"ד) וגשם על הרוב לטובה ואם היה מתפלל כי המטר לא יהיה עוד נתך ארצה, לא היו יורדים ברד וגשמים כלל, ואפי' במביל נשארו חמי טברי' הנצרכים, ולכן לא הוציא הגה מפיו אך פרש כפיו בסתם וה' כטוב בעיניו יעשה, וז"פ ברש"י בא (י"ב א') ומה תפלה קלה כו' דכ' אפרוש כפי ותפלה בלי דיבור הוי קלה:

ה' אלקים, עשו"ת מהרשד"ם או"ח ב' שכ' ובפ' וארא היא מרגליות טובה בעיני, כי אע"פ שהוא במדה"ד נהג עמהם במדה"ר גדולים שהפשתה ושעורה שאינם כ"כ צריכים לחיי העולם נכתה, אבל חטים וכסמת שחיי אדם תלויין בהם לא נכו לכן נכתב ה' אלקים, והבאתי זה בפ' בראשית דל"ו.:

רש"י פרעה נכה (מ"ב כ"ג כ"ט), נכאים (ישעי' ט"ז ז'):

והחטה, עי' רה"ז דבא ללמד על שבלת שועל ושיפון הם בכלל שעורה, וז"ש בפסחים ל"ה: ומנחות ע'. כוסמין מין חטין, ש"ש ושיפון מין שעורין, ונ"מ לענין הודאה ממין הטענה, ולא לענין חלה שם בתוס', ובנמ"י פ' המקבל דק"ה בחוכר שדה ולקתה במכת מדינה מנכה מחכירו, ואי זרע חטים ומכת מדינה בשעורים תולין מזרע לזרע, דיש ללמוד מדנתן טעם כי אפילות הנה, הא לא"ה כיון דהי' מכת מדינה כל המינים ראוין ללקות, ועי' הקדמה לשו"ת בית אפרים ליו"ד:

רש"י בעזרא צ"ל דניאל (ט' י"א), ויצק (תשא ל"ה ה' וכ"ז):

המטר עי' אוה"ח, ולכאו"ק הא בכל הפרשה לא נזכר שהי' מטר, וראיתי דפרעה חשב דה' רק פועל רע ועשה סימן אם אחר שיותכו חלקי הברד יהי' ג"כ איזה טובה שיהי' מים וירדו ארצה, כי יקר המציאית היו מים במצרים, בל"ס שהוא גם פועל טוב, אמנם ה' עשה שהברד הלך לו ולא נמס למים ולא נתהוה ממנו שום טובה, והתחזק בשטותו שה' רק פועל רע, וכמ"ש בפרשת בא (י' י') ראו כי רעה נגד פניכם, כלו' כאשר אשלח אתכם ישפוך גם עליכם זעמו, וזה גרם להכביד לבו: