ויהי אחר. רש"י אחר דבריו של שטן. עי' מהרש"א סנהד' דפ"ט ב' ובדברי הרא"ם ובכל"ח כאן. וכל המפו' הק' מה שמייחסים הפקדה רק לאברהם ולא ליצחק, ובס' בית יעקב הביא בשם המגיד מוואדיסלאוו ז"ל דק' מה הרעש בעקדה הלא אף לפחות שבפחותים אם א"ל ה' בודאי היה מקיים, דהלא בידו נפש כל חי, ואם לא ישמע לו, יקח בלא"ה את נפשו, ותי' ע"פ משל לב' אנשים שנוסעים לעיר מלוכה א' נוסע רק למען לראות יופי העיר, והב' הוליכו אותו בכבלי ברזל לבית האסורים, והחילוק בינו לבין הא', דהא' כחה פרסאות מקודם מתאוה לראות העיר וכשרואה מגדל העיר שמח וההיפך בהשני, וכן בשאר אדם אף דהי' מוכרח לשמוע מ"מ כל הלילה הי' בוכה, לא כן א"א היה בשמחה רבה כל הלילה ובבוקר השכים בזריזות ושפיר נתייחס נסיון רק לאברהם דהיה בשמחה כל הזמן אבל יצחק לא ידע מקודם רק בדרך נודע לו ע"ש ובערבי נחל, ועי' בס' עשרה למאה להמגיד מוואדיסלאוו דרוש ה' ו' בזה: ועי' ג"כ בשו"ת מהרי"ט ח"א או"ח סי' ו' שהק' ג"כ כן כמ"ש בסו"פ הנחנקין פ"ט ב' גבי הא דאמרי' דהוחזק לגבי' שאני, דאלת"ה אברהם בהר מורי' היכי שמע לי' יצחק אלמא ביצחק תליא דשמע לי' לפי שהי' מוחזק גבי' ואי' עוד שם אחר הדברים האלה אחר דבריו של ישמעאל כו' והשיב יצחק באבר אחד אתה מגרה בי כו' מ"מ עיקר הנסיון על אברהם כ' והאלקים נסה את אברהם, וי"ל הטעם לפי שיצחק אפשר לו ליעקד עד שלא יראה חרב על צוארו ואז א"א לו לעכב אבל אברהם הי' צריך לכבוש רחמי' מתחלה עד סוף לעשות בשמחה וזריזות חצות קונו ולהכי אמרי' ועקדת יצחק שהוא עקד את יצחק בנו יחידו זה תזכור לזרעו שאף ה' יכבוש רחמיו את כעסו כשם שאברהם כבש רחמיו וכו' וע"פ בישועות יעקב או"ח סי' א' ותקצ"א אריכות מענין עקדה, ובהקדמה לס' אהבת אברהם: וגם הק' המפו' מה חידוש מאברהם הלא אלפים צדיקים סבלו פנוים קשים ושחטו בניהם בידיהם, וגם אברהם נצטוה על זה, ורק הענין דבכל דבר המתחיל הוא העיקר וקין הי' הרוצח הראשון, ונמרוד אפיקורס ראשון, ועל ידו נשאר אפיקורסות בעולם, וכן במדות טובות אברהם היה המתחיל במדה טובה ועשה רושם לדורות. ועי' בקומץ המנחה פ' אחור בזה, והא דלא נחשב נסיון גם ליצחק שהי' אז בן ל"ז שנה פי' ס' פי צדיק דרוש מ"ז דעיקר מה שאברהם ל"ה מהרהר, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, אבל יצחק ל"ה יכול להרהר כי לא שמע מפי ה'. ובס' כפליים לתושי' הביא מעשה מגנב א' שנתפס והכו אותו שיודה, וימאן להודות. ואח"כ הביאו בנו ויתחילו להכותו. ולא יכול הגנב להתאפק לצעקת בנו והודה. הרי דכאב בנו יותר מרגיש מכאב עצמו. ועי' בב"ב דקל"ו ב' דברי' עדיפא לי' מדנפשי', ועי' ראב"ן סי' ל"ז:

המורי', וברמב"ן כי ימצא מור ואהלי' בו, ועי' ירושלמי ברכות פ"ד וביפה מראה שם בסי' כ"ב שהק' דארץ לא נקרא על שם מין אחד שימצא בו, ורק כמ"ש בירו' שממנה יצאה יראה לעולם או שאר טעמים עש"ה: ועי' בשו"ת חתם סופר או"ח סי' ר"ח ויו"ד סי' רל"ג בשם הג"ר נתן אדלר, דבע"ז דמ"ה כל מקום שאתה מוצא הר גבוה בידוע שיש שם ע"ז, וכ' תוס' בשם ירו' דמקדש היכי נבנה. למ"ד שנעבד במחובר אסור לגבוה, ותי' פ"פ נביא נבנה שמה. ובמדרש אי' וירא את המקום מרחוק שראה אותו ממקום עמק ולא הר והתפלל ואמר אין כבודו של מלך לשכון בעמק ונעשה הר אשר יאמר היום בהר ה' יראה, והשתא י"ל דכל ההרים שהפחידו עליהם ע"ז קודם שהחזיק א"א בארץ נאסרו לגבוה אך הר המוריה שהיה עמק ולא העמידו עליו ע"ז שם לעבדו עד אחר שנעשה הר ע"י תפילתו של א"א ואז כבר ניתן לו את הארץ. וא"א אוסר דשא"ש. והנה ידע דהע"ה שאין לך הר גבוה כו' וא"א לבנות ביהמ"ק בהר ואין כבודו של מלך לשכון בעמק היינו מקום וע"כ אמר אם שנת לעיני כו' עד אמצא מקום לה' ויהי' משכנות לאביר יעקב שלזה צריך הר ולא מקום ולזה צריך נביא שגילה להם שזה ההר הי' מקום תחלה ונעשה הר אח"כ. ועי' בפ' ויגש (מ"ה ט'). וכ"ה בס' משנת דר' אליעזר, וחנוה"ב בשם הר"ר העשיל ז"ל ובתפארת יהונתן וזה"פ ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה. וק' הא קיי"ל אין לך הר וגבוה שלא נעבד שם ע"ז במס' פ"ז דמ"ה. ומתרץ הפסוק אשר יאמר היום בהר ה' יראה היום דייקא ר"ל היום נעשה הר ע"י שרמז לו ה' ונעשה הר גבוה. דאלו קודם לכן היו בקעה ולא נעבד שם ע"ז: ואחי הרה"ג ר' שלמה וואלף נ"י מלאדז כתב לי ששאל להגה"ק אדמו"ר שליט"א מגור על דברי הגרנ"א ז"ל מירו' הביאו תוס' ע"ז דלגבוה יכול לאסור אף שאינו שלו, והשיב לו וז"ל צריכין לדחוק דזה לא הנחיל אאע"ה לבנ"י. רק הקדישהו מיד ולכן אינם יכולים הגוים לאסרו עכ"ל הקדוש. וכתבתי לאחי נ"י דמ"ש בשם תוס' לא נמצא זה בתוס', אדרבה בע"ז דמ"ו א' בסד"ה בהמה אי' דגם לגבוה אאאדש"ש. ורק זה הוא שיטת הרמב"ם בפ"ד ה"ו מאיסורי מזבח דנעבד אף בשל חבירו או לאחר הקדש נאסר לגבוה. והוא מתוספתא פ"ד דתמורה, (ועי' ירושלמי פ"ז ה"ג מכלאים. ופ"ג דע"ז שמביא פלוגתא בזה) וע"ש בראב"ד וכ"מ, ובלח"מ תמה דדברי הר"מ הם נגד גמ' דע"ז נ"ד וזבחים קי"ד. וא"כ להר"מ הדק"ל דנעבד יכול לאסור דשא"ש אף בשכבר היה הקדש, ולא הבינותי תי' כ"ק שליט"א, ואולי כוונתו לפמ"ש שם בלח"מ וז"ל ועי"ל דאפי' בנעבד לא משמע לי' להגמ' לאסור במעשה אחר הקדש דאע"ג דבשל חבירו מהני מעשה לאסור בשל הקדש שהוא של גבוה ל"מ עכ"ל, ובטח כוונת כ"ק הי' לשיטת הראב"ד דאף דאדם אוסר דשא"ש במעשה אבל לגבוה אינו אוסר אפי' במעשה. ושפיר אאע"ה הקדיש אותו תיכף כשנעשה הר. ושוב אין יכולים הגוים לאסרו ונכון תי' אדמו"ר שליט"א אך דברי הלח"מ תמוהים דשל אחרים יכול לאסור ושל הקדש אינו יכול, וגם ק' דמה פריך ר"ג על ר"ה בחולין ד"מ משוחט בשבת כו' להראב"ד הא שם גבוה של הקדש לא נאסר אף במעשה ואולי יש לחלק דרק בנעבד אי אחרי' דא"י לאסור גבוה יהי' הקדש וראוי לגבוה אח"כ, אבל בשוחט בלא"ה לא יהי' עוד ראוי לגבוה יכול לאסור, אבל תמוה מכלי אחז דנלמד דאסור אפילו לגבוה ע"ש בע"ז דנ"ד ב' ורש"י חולין מ' ע"א וצע"ג: וכתבתי זאת ג"כ לאדמו"ר שליט"א ביום ה' שלח תר"צ ועוד הארכתי בזה ואכ"מ, ואחי שליט"א השיב לי ג"כ כיון שאאע"ה הקדיש אין בכח העכו"ם להפקיע מקדושתו ולאסרו כמו דאין קנין לנכרי להפקיע ממעשר, והר"מ שפסק דנעבד נאסר לגבוה אף אחר שהקדיש י"ל שס"ל כרש"י דהוא רק מדרבנן, ול"ק מהר המוריה. דאז לא נגזר עוד, והתבו"ש סי' ד' הביא שיטה זו בשם הלבוש. ורש"י כ' זה בפירוש בע"ז נ"ד ב' וז"ל גזרו עליהם חזקי' וסיעתו, ושם אפ"ה כיון דעביד מעשה אסרינהו רבנן וא"ש דברי מרן שליט"א דפסק הר"מ לאחר שגזרו בימי חזקי'. (ונמצא כמה תקנות שנתקנו אח"כ שבת י"ד. וקכ"ג ב', ופסחים י"ז טומאת משקין בימי חגי, ורש"י מגילה ה', דבימי כנה"ג עוד לא הי' נדחה פורים כשחל בשבת ועוד) ושלא יקשה קו' הלח"מ ותבו"ש. י"ל דבכל הש"ס לא אמר רש"י דרק מדרבנן. כיון דעשה מעשה הוי כגזלן שמוצא מרשות הנגזל ואף שהוא שלא מדעת בעליה, מ"מ קאי ברשות הגזלן לחייב באונסין. דמעשה שלו הוי כקנין. ואם קנאה להתחייב באונסין יכול ג"כ לאסרה משא"כ בהקדש דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ואין רשות הקדש נפקע לעולם ואין מועל אחר מועל בקדה"ג, א"כ גם במעשה אין יכול להפקיע רשות ההקדש וא"י לאסרה, וי"ל דזה כוונת הלח"מ דבשל הקדש ל"מ מעשה, היינו מדאו'. ועדיף שפיר כח הקדש דא"י לאסור. אבל בשל אחרים יכול לאסור במעשה, רק דגזרו אח"כ ואסור מדרבנן וא"ש:

וישכם עי' אוה"ח שאין מקריבין בלילה וכו' עי' זבחים דק"כ א'. ודי"ב א' בתד"ה יום, וחולין פ"א ומשל"מ פ"ד ה"א ממעה"ק, ובשו"ת חכם צבי סי' כ"ז:

ויקח את שני נעריו. רש"י ישמעאל ואליעזר שמעתי בשם הגה"ק מאסטראווצי ז"ל נעריו עם המילוי כזה נו"ן עי"ן ר"ש יו"ד וא"ו עולה ישמעאל אליעזר שבע מאות ששים ותשע:

ביום השלישי, ובמדרש זש"ה יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו והגר"א מווילנא אחר דאחז"ל שכר מצוה בה"ע ליכא, והטעם כי המצוה הוא ענין רוחני ויפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז, והנה היאך נזונים בזכות המצות שעשו אבותיני, ורק דהמצוה עצמה אין לה תשלומין בעוה"ז אבל הזריזות והידור יש שכר בעוה"ז. והתורה סיפרה מהכנות וזריזות של א"א לקיים מצות עקדה השכים בבוקר חבש בעצמו חמורו ובקע עצי עולה, ומכל זה אנו אוכלין בעוה"ז, אבל עיקר המצוה ביום השלישי נשאר לנו לעת"ל, וז"ש יחיינו מיומים ר"ל כל מה שאנו חיים ואוכלים הוא ממה שעשה א"א ביומים בשני ימים ראשונים הוא הזריזות, אבל ביום השלישי במה שעשה ביום הג' העקדה עי"ז יקימנו לעת"ל:

רש"י למה איחר כו'. וק' דנשאר הטענה על יצחק דלא ידע עד שם פתאום כמו ששאל אי' השה לעולה, וראיתי בשם הג"ר ירחמיאל ישעי' מינצבערג ז"ל האבד"ק זדינסקיוואלי דיצחק נמי ידע תיכף כמ"ש במד' רק דאי' בתוספתא דפאה פ"ג מעשה בא' שזימן לו ה' מצות שכחה והביא קרבן שלמים ע"ז תודה על שזימן לו מצוה זו אשר לא שכיח, וא"כ אברהם שזימן ה' לידו מצוה כזו לשחוט לעולה בנו שאינה שכיח בעולם כלל בודאי הי' צריך להביא קרבן, וזה ששאל יצחק שידע שהוא בעצמו הטולה איה השה לשלמים להקריב קרבן לעולה זו, ופ"ז השיב לו אברהם אלקים כו' ר"ל שראה א"א ברוה"ק שאיל מוכן שם מששת ימי בראשית. וסובר שמוכן האיל אודות השלמים לזה העולה, וע"ז השיב לו אלקים יראה לו השה ר"ל לשלמים לעולה בני, לעולה הגדולה אשר הוא בנו בעצמו ופח"ח:

וירא את המקום מרחוק, אא"ז הגה"ק מהר"א הכהן ז"ל האבד"ק פאלטוסק וסאכאטשוב אמר עפמ"ש רש"י פ' נח דנח הי' צריך סעד לתמכו אבל אברהם מתחזק מעצמו. ונסיון נחשב רק כשאדם מתחזק מעצמו בלי עזר מה' וזה"פ וירא את המקום מרחוק שראה שה' לא הי' רוצה לסעדו, ואעפ"כ עשה הדבר ומשו"ה נחשב זאת לנסיון, ופח"ח: ועשו"ת זכרון יצחק סי' כ"א שהעלה דשנים מותרין לרכוב ע"ג בהמה ביו"ט לצורך מצוה, וכמ"ש מג"א סי' ער"ה סק"ו דל"ש שמא יחתוך זמורה דחבירו יזכירנו, אולם בירושלמי איתא טעם איסור רכיבה משום שביתת בהמתו, ועי' מג"א סי' ש"ה סק"ז לפי"ז אפי' בב' אסור, אך בש"ס דילן לא נזכר זה ויהי' ראי' לרמ"א סי' רמ"ו סק"ג דביו"ט ל"ש שביתת בהמתו ועי' מג"א סקי"ב, ולכן בסוגיא דידן בביצה לענין יו"ט איירי לא ניחא לש"ס כטעם ירו' דל"ש שביתת בהמתו, ורק קאי הטעם דיחתוך זמורה, וא"כ מותר רכיבה בב' ע"ש. ותי' בזה מדרש ויאמר וגו' שבו עם החמור ולמה לא רכב אברהם גם ביום השלישי. אך דבפדר"א והובא בתוס' ר"ה י"א א' כ' דעקדה הי' ביוה"כ. וכיון דקיים א"א כל התורה ואף מצות דרבנן א"כ הרי אסור לרכוב ביו"ט ולכן לא רכב ביום ההוא, אך ק' דלדבר מצוה מותר לרכוב אם יש אחר עמו וכאן הי' יצחק עמו. אך לפמ"ש בשאגת אריה סי' ע"ב דאף אי ביו"ט אין מצווה על שביתת בהמתו מ"מ ביוה"כ מצווה כמו בשבת, א"ש דאף בב' אסורין לרכוב ביו"כ: ועי' בארץ חמדה ז"ל אי העקדה הי' ביו"כ אי יש עירוב והוצאה ביו"כ איך נשא יצחק האש והעצים, וי"ל דבזמן שאין ישראל שרוין במדבר הוי רק כרמלית (בשבת ד"ו ב'), אך ק' לחה לא לקח עמו החמור, ולהטעם דלא יחתוך זמורה בשנים מותר ועוד דהוי לצורך מצוה. ואי"ל שמא יצא חוץ לתחום וחשש אברהם למ"ד תחומין דאו' עי' ביצה ל"ו, הלא כ' וירא את המקום מרחוק והוא מיל כמ"ש במדרש, ולהירו' שאיסור משום שביתת בהמתו. ויל"פ וילכו שניהם יחדיו שלא עמדו לפוש ול"ה לא עקירה ולא הנחה ואח"כ זרקה חידו כלאחר יד, ומ"ש ואיה השה ר"ל שאם היה השה בל"ז הי' מותר לתת על השה דהוי מחמר כלאחר יד כמ"ש בפסחים ס"ו ב' דאין דרך השה לטעון משא, עי"ל כמ"ש שם בפסחים. דהלל היה מביא לעזרה ואח"כ מקדיש, ועז"א אלקים יראה לו השה וא"כ עדיין אין מקדש, אך ק' הא אין מקדשין ביו"ט, לזה אמר אלקים יראה לו השה ואין אני המקדיש:

רש"י נתנבא שישיבו שניהם, עי' ס' שמע שלמה להגר"ש אלגזי, שכ' דאינו יודע היאך מצא זה, דבמו"ק י"ח א' איתא רק ברית כרותה לשפתים, ואי בנבואה ל"ש ברית כרותה וצ"ע:

נלכה עד כה ערש"י. ובס' זרע יצחק פ"ג מ"ד דקידושין על הגמ' שפחה מנלן אר"ה שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור אשכחן דלא תפס קידושין, ולדה כמותה מנלן, א"ק כי תהיינה כו', ויש ליתן טעם דמפרשת עקדה רמז דולד שפחה כמותה עפמ"ש רש"י אראה היכן הוא מה שאמר לי ה' כה יהיה זרעך, וביפ"ת הק' האיך יכול אברהם לומר כן נגד ה' אשר לו נגלה כל תעלומות דפן בא יצחק על אשה, וכבר נתעברה ממנו ונתקיים כה יהיה זרעך, ותי' דהא דאותו פעם לא הי' רק שפחה, ונכרית וולדן כמותן ואינו נחשב זרעו, וזה רמז שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור דוולדן כמותן:

המאכלת. רש"י סכין ד"א ע"ש שישראל אוכלין מתן שכרה עי' חתם סופר חולין דט"ז זריזותא דאברהם קמ"ל, שלא סמך שימצא שם סכין ולקח מביתו, וצ"ע דהא כבר כ' בקרא דלעיל ויקח בידו את האש ואת המאכלת, וא"כ חזינן דלקח מאכלת מביתו, וי"ל לפמ"ש במד' ורש"י דמאכלת ע"ש שאוכלים שכרה בעוה"ז וא"כ לאו דוקא הסכין נקרא כן אלא כל צרכי העקדה נקראים כן, נמצא מקרא ויקח את האש ואת המאכלת אין להוכיח שלקח סכין מביתו דאפשר שהאש בעצמו נקרא מאכלת, ואע"ג דכ' ואת המאכלת בוי"ו. מצינו כמה פעמים ווי"ן מיותרים בקרא ואיה וענה, ורכב וסוס ומשו"ה איצטריך הך דויקח את המאכלת להשמיענו זריזותא דאברהם, ואולי מכח הך וי"ו ואת המאכלת מוכיח רבי דינו דבעי תלוש וז"ש וי"ו דכ' אאופתי':

וילכו שניהם יחדיו, עי' בס' קול יחודה על כתובות דס"ב האי ישראל וגוי אזלי באורחא לא אימצי לסגויי בהדי ישראל וכו' אנחה שוברת חצי גופו של אדם הנ"מ מלתא חדתא כו' וזה פי' הגאון ר' נפתלי כ"ץ ז"ל וילכו שניהם יחדיו ולמה כ' ב' פעמים ולהנ"ל א"ש בתחלה ידע אברהם שבנו יהיה לעולה ויצחק לא ידע וכ' וילכו שניהם יחדיו, שאברהם הלך בזריזות כיצחק, ואח"כ אמר אברהם ליצחק אלקים יראה לו השה לעולה בני. והיה גבי יצחק מילתא חדתא וגבי אברהם מילתא ישינה ואעפ"כ כ' וילכו שניהם יחדיו שיצחק הלך בזריזותא כאברהם. ובראב"ע כ' יחדיו שלא יברח יצחק ותמוה. ובס' זכר צדיק כ' דענין עקדה היה כדי שיהי' התכללות המדות מדתו של אברהם במדתו של יצחק וירא אברהם פן יברח ויקיים בעצמו המצוה בלי שיתוף, וזה ויאמר לו אביו היינו ששאל לו בל' בתמיה הלא אבי אתה מדת החסד, ואיך נהפכת לגבור כזה לשחוט בנך יחידך מפני רצון ה' שהוא מדרגה גבורה דקדושה, ויאמר לו הנני בני הוא שנעשיתי עתה במדרגת בני:

ויאמר יצחק עי' בס' קרבן שבת פ"א דק' למ"ל ב"פ אביו. וגם מה השיב לו הנני בני ועוד דקדוקים, וי"ל דק' הלא ע"י עקידה נולד ריעותא גדולה דיתעורר מ"ש ליצני הדור דמאבימלך נתעברה, דאם היה בנו אב לא יוכל להיות אכזר לשחוט בנו יחידו, ותי' ע"ז ע"פ מד"ר וישב שיוסף לא רצה לזנות עם אשת אדוניו שאמר אולי יצוה ה' להקריב אותי ואהיה פסול מכח הטומאה שאטמא עמה ע"ש, וא"כ מכ"ש ממזר שנולד בטומאה שפסול, וא"כ אדרבה מכח זה שצוה לי להקריב יצחק ראיה שאינו ממזר, דממזר פסול להקרבה, וז"ש ויאמר "אבי" אם אתה אבי באמת מנין לך אכזריות כזה וראיה שאינך אבי, והשיב הנני בני שזה אמת שהנך בני ולא מאבימלך מיד ויאמר יצחק איה השה ואם תקריב אותי יאמרו מאבימלך, ויאמר אלקים יראה כו' ר"ל שמכח זה שאלקים יראה לו השה לו דייקא להקריב רק אותך יהיה ראיה שאתה בני שכשר אתה להקרבה ע"ש וע"ע בקומץ המנחה פ' שמיני. וכן ראיתי בס' אזור אלי' סי' קפ"ג דמ"ש הנני בני משום שזיו איקונין שלך דומה לשלי אינני ירא שיאמרו שאתה ממזר ע"ש אריכות ובס' נפלאות מתורת השי"ת פרק פ'. ובשם הר"ר העשיל ז"ל הובא, דהפי' ויאמר יצחק אל אברהם אביו ר"ל דהאמירה היה רק בשביל שהי' אביו, ויאמר אבי, ואם תשחט אותי אתה תהיה אונן ותפסל בעבודה כי אני רואה האש ועצים שאתה רוצה להקריב קרבן ואסור באנינות, אלא ודאי שאין ברצונך לשחוט אותי רק דעתך להקריב קרבן אחר וא"כ איה השה לעולה. ובס' משנת דר' אליעזר תי' קו' יצחק, ע"פ מד' נח ויהי לשבעת הימים והמבול הי', אותן ז' ימים התנהג ה' אבלות על עולמו שבו"ד אינו יודע מה שעתיד להיות לכך נוהג אבלות לאחר מיתה אבל ה' יודע עתידות התנהג אבילות מקודם וזש"ה "אלקים" הוא אשר בחר בך לעולה וידעתי מקודם להתנהג באנינות ואבילות. ויכול אני להקריב אותך אף לאחר שאשחוט אותך ולא חל עלי שום אנינות כלל: ובירחון קול תורה היו"ל פה פאביאניץ שנה א' סי' י"א הביא בשם הגאון מדווינסק עפמ"ש בפדר"א פל"א וז"ל וככה"ג הגיש מנחתו ע"ש, (וכ"ה בפיוט ליום ב' דר"ה בשחרית בסליחה המתחלת אשר מי יעשה כמעשיך) ואינו מובן דלמה צ"ל כ"ג הא כהן הדיוט כשר לעבודה, ורק דאונן פסול לעבודה אבל כה"ג מקריב אונן וכמ"ש בזבחים דפ"ב (ועי' לעיל כ"א י"ד). ובהגהות מהעורך כ' דבזבחים ט"ז דבבמה גם אונן כשר ובעקדה הי' בגדר במה, אך במד"ר אי' וכי אפשר לקרבן בלא כהן א"ל ה' אתה כהן וע"ש בפנים יפות הרי מבואר דהר מוריה הי' עליו גדר מזבח דצריך כהן והגאון אב"ד דפה שליט"א ציין פ"ז עיקר הדברים כ"כ המג"א בזית רענן, ורד"ל בביאור לפדר"א העיר דהוי במה גם מה שייך אנינות בכגון זה. ע"ש. ובסימן כ' העיר ג"כ דאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. כמ"ש בזבחים דפ"ב והו"ל זרים, וא"כ דלא חצינו דא"א הי' לבוש בגדי כהונה, ועדיין ק' כלום יש קרבן בלא כהן וי"ל כיון דשחיטה כשרה בזר ומחו"ב, א"כ אסור ללבוש בגד"כ בשחיטה משום כלאים ועי' חת"ס יו"ד סי' ס"ט וכאן הוי קודם שחיטה פ"כ לא לבש בגד"כ. ועי"ל דאי' ביומא מ"ה דזר אסור ליקרב למזבח, ועי' משל"מ פ"ט מביה"מ, וא"כ ה"ה מחו"ב דהו"ל כזר, א"כ בעקדה דהי' פ"ג מזבח איך היה רשאי בלי בגד"כ, וי"ל עפ"ד תוס' קידושן ל"ו דנשים שאינן מוזהרות על בגד"כ ל"ה מחו"ב ע"ש א"כ גם קודם מ"ת נהי דאבות קיימו כה"ת מ"מ בגד"כ לא נצטוו הו"ל כנשים דל"ח מחו"ב כלל:

יחדיו. עי' בס' אמרי בינה דהק' למ"ל ב"פ וילכו שניהם יחדיו ועמ"ש לעיל ותי' דאי' ביומא ל"ז א' המהלך כנגד רבו ה"ז בור פרש"י כנגד בשוה וכן הדין באביו. ובתוס' פ' שלשה שאכלו ושבת. הק' הא קיי"ל דאין מכבדין בדרכים. ותי' דרק במקום סכנה אסור לכבד אביו ורבו וכ"כ במרדכי, ועוד תי' דדוקא כשהולך לדבר מצוה א"צ לכבד שצריך למהר, ואי' במד' ובעה"ט שהשטן עשה נהר לפניהם שלא יוכלו לילך והי' רוצה לסכן אותם ע"ש, וזה"פ דבראשון אמר וירא את המקום מרחוק והי' במקום סכנה, וכ' וילכו יחדיו דל"ה מכבד אביו, ואח"כ שאל איה השה? והשיב אלקים יראה לו השה לעולה בני, והי' דרך מצוה וג"כ אין לכבד וכ' עוד הפעם וילכו שניהם יחדיו. ובס' יבין שמועה כ' דיל"ד דמנא ידע דיהי' שה, דילמא א' משאר דברים הנקרבים ובאחת הי' איל, ועוד דמנ"ל דיהי' עולה, ובאמת בזבחים דקט"ז עד שהוקם המשכן הי' קרבו עולות ואי' שם דהוא פלוגתא דתנאי אי קרבי שלמים ב"נ, ולמ"ד קרבו קו' זו בתקפה, ונר' דיצחק הבין הואיל דהשכים בבוקר ורוצה להקריב קרבן סבר שיקריב קרבן תמיד של שחר שפיר שאל ואיה השה דתמיד של שחר הוא כבש ואל תתמה על שינוי הלשון. מכבש לשה דהרי במ"ר פ' נשא איכא מ"ד דהכבשים שהקריבו נשיאים הי' כנגד יצחק ע"ש שאמר ואיה השה לעולה, ותמיד של שחר הוי עולה. ועי' בספרו סמא דחיי דרוש ט' בזה:

ויעקד. ערש"י ידיו ורגליו, עי' בלחם משנה פ"א ה"י מתמידין ומוספין בזה, ובכתבי דו"ז הגה"צ ר' צבי הכהן ז"ל האבד"ק זגיערזש ראיתי שהקשה הא דלעתיד יתקע בשופר של יצחק, הא בשופר של עולה לא יתקע ועי' ר"ה כ"ח.) ונראה דאיתא בכל בו והובא בב"י או"ח סי' תקפ"ו דמודר הנאה משופר אחר תוקע והוא שומע. אבל הוא בעצמו אסור לתקוע דאיכא הנאה בהדי מצוה דמתגאה מזה שהוא תוקע ע"ש וכ' המפו' משו"ה בשופר ש"ע לא יתקע דיש הנאה רוחניות דמתגאה ע"ש, וכ' אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ופירושו דמצוה צ"ל רק לעבודת ה' ולא להתערב ג"כ הנאת עצמו, וזה"פ אשר יעשה טוב ולא יחטא בהטוב המצוה ר"ל שלא יחטא בכוונה אחרת, אבל לעתיד יבוטל היצה"ר ויעשה מצות בשלימות ובכה"ג במצות לאו להנות נתנו כ"ע מודים דמותר לתקוע בשופר של עולה ובני הר"ר דוד נ"י הערני מאוה"ח ויקרא (א' ט') עה"פ את הכל וא"ש. וע"ע ברמב"ן ורא"ם יתרו (י"ט י"ג): וכן ראיתי פי' על "באין מליץ יושר". אותם שעושים מצות בלי חשק וכוונה ומלאך הנברא מהם הוי חסר ובעל מום אינו יכול לעמוד "מול מגיד פשע" שהמלאכי רע שנבראו מעבירות הם שלמים, וז"פ באברהם עתה ידעתי כי יר"א אתה ולא חשכת את בנך את יחידך "ממני" וקשה הלא העקדה ל"ה עבורו, מה ממני? ורק ר"ל יודע אני שכוונת לטובה "ממני" שנבראתי על ידך שלם ובריא. וזה"פ במקום שבע"ת עומדין אין צ"ג כו' כי כל העבירות שעשה ונעשו כזכיות המה בשלימות, משא"כ בצדיקים נוכל למצוא איזה שמץ של כבוד או גיאות. וז"פ ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין, וקשה מה המלאכים יחפזון הא אצלם אין דין. רק המלאכים שנבראו ע"י המצות שהם הפרקליטין של אדם יחפזון יען שהמצות לא נעשו בשלימות. ועי' בקובץ דרושים חוברת ששית סי' כ"ב וכ"ו מ"ש מכל הפרשה עש"ה:

עתה ידעתי. עי' קובץ דרושים ח"א כרך ב' סי' כ"ט בשם זקיני הגאבד"ק לאסק ז"ל:

והנה איל אחר נאחז בסבך. ערש"י ובספר פתגמין קדישין דכ"ב הביא בשם הרה"ק מהר"ש ז"ל מאסטראפאלי. דא"א קרא שם המקום ההוא יראה כי אמר בהר ה' יראה, ופי' חז"ל שצפה שיעשו ישראל העגל, ואמר אז יראה ה' זכות הפקדה וירחם עליהם, וז"ש וירא והנה איל אחר שראה שכמו שזה האיל עומד ונאחז בסבך כמו כן יש עוד איל אחר שעומד ונאחז בסבך, שראה שעתידין ישראל להקריב לס"א והיינו בעשיית העגל. ויש עוד איל שנאחז בתיבת סבך כי אצל אות ס' עומד ע' ואצל ב' עומד ג' ואצל כ' עומד ל' ונמצא אצל תיבת סבך עומד עגל וז"ש נאחז בסבך. עוד כוון בזה שאם תחלק תיבת סבך לב' חלקים הוא ממש גי' איל, וזה וירא והנה עוד איל אחר נאחז בסבך היינו שראה זה האיל וראה עוד ג"כ זה האיל האחר העתיד בסבך. ושניהם אחוזים בהר ה' יראה, ופי' חז"ל יראה אז זכות עקדה ע"ש: ובמדרש פנ"ד אחר כל המעשים ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכים בחצות וסופן ליגאל בקרנו של איל. הנה צרות ישראל בגלותו דבר והפוכו, במדינה אחת יאחרו שהוא חרדי אדוק (פאנאטיקער) ובמדינה אחרת יאמרו שהוא אי אמונה, ורעיון קאמוניזם לו, במקום אחד יראו עליו שהוא שפל ונבזה ומזמר מה יפית להאדון ומעבר השני יאמרו שהוא מתגאה באתה בחרתנו שלו וכמו שקרן איל, היפה, עיקר הסיבה שנסתבך, כן ישראל קרני ההוד שחנן ה' אותם, וכשרונם הגדול, היא הסבה לגלותם. והנה מה שנמשלו ישראל לצאן, י"ל דלכל בעלי חי ברא ה' כלי הגנה להגן את עצמם מפני אויב, קרנים לשור, פרסות לסוס, צפרנים לשאר בע"ח, ושה אין לה כלי הגנה ורק בב' אופנים תוכל להנצל, א' ע"י שתברח, וזה מעט, שחסרה כח לנוס מפני הזאב, הב' שהרועה ישמרנה, כן אנחנו דלים רפוי הכח חבלי הגנה מאויבינו ומיעוטא דמיעוטא יוכלו להנצל ע"י בריחה, שרוב הארצות סגורות לפנינו, והעיקר שרועה ישראל ישמרנו, ולולי ה' שהיה לנו יאחר נא ישראל בעצמו, מה היה חלילה מאתנו. וכ"כ בילקוט יחזקאל סי' ל"ד כשם שהרועה זהיר ביום ובלילה מפני הזאבים כן הקב"ה, וכ' נחית כצאן עמך. וכן כ' כי קטן יעקב ודל, אך אם שומר מצוותיו של הרועה ישראל, כמו השה לבעליו, אז ייראו ממנו, אבל אוי לו אם לא יחפץ למסור לה' פרי מעשיו ע"י שמירת תורה, ויהי' ככל הגוים, והוא כמו שה יבעט בבעליו וילך בין חיות טרף, וז"ש ויתיצבו בתחתית ההר, כי לעולם עם ישראל עומד בתחתית ההר בכחו ובחזקו, וכל הגוים עומדים למעלה ממנו בגבורתם אך אם מקבלים התורה מוטב, אז יראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליהם, וייראו ממנו, ואם לאו שם תהי' קבורתכם, מצבם הטבעי שעומדים תחת ההר, יבוא קבורתכם ח"ו. וה' ירחם! יג) תחת בנו. ערש"י על כל דבר הי' מתפלל, עי' בס' ווי העמודים מבן השל"ה פרק ששי מ"ש בזה:

ה' יראה. עי' רש"י ומהרש"א זבחים ס"ב א', והקשו המפו' על רש"י שיאמרו לדורות בהר הזה יראה ה' לעמו הימים העתידין, הא בפ' ויצא ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש אלקים במקום הזה ואנכי לא ידעתי, הא הלך להתפלל על מקום אבותיו, וכבר קרא אברהם שם המקום ה' יראה ולמה לא ידע, וכ' בס' אמרי בינה דכ' וזה שער השמים פרש"י מקום תפלה, וביהמ"ק שלמעלה מכוון נגד ביהמ"ק של מטה, ואי' בחולין צ"א ב' וילך חרנה אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי, וקפצה לו הארץ, וי"ל דקבוצת בית אל הגיע לחרן, או י"ל מקום חרן הגיע לבית אל, וא"כ אי אמרינן דמקום בית אל הגיע לחרן א"כ לא הי' מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, ויעקב סבר דמקום בית אל הגיע לחרן ואמר שפיר ואנכי לא ידעתי, אף שידע שזה המקום שהתפללו אבותיו אבל לא ידע שיכוון נגד מקדש של מעלה, אבל כשראה הסולם אמר וזה שער השמים דמכוון נגד מקדש של מעלה, דזה ידע מאברהם שאמר בהר ה' יראה: ובשו"ת שואל ומשיב תליתאה ח"א סי' ר' כ' דהשי"ת אמר אל אחד ההרים אשר אימר אליך ולא גילה לו מקום המקודש, אבל אברהם הבין קדושת המקום שבו הקריב אדם קרבן כשנברא, וקין והבל הקריבו שם, ונח בנה שם מזבח כשיצא מתיבה, כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מבית הבחירה הלכה א' וב' ובכ"מ, וע"ז אמר ה' יראה היינו שיראה המקום הזה המקודש כפי' אונקלס אשר יאמר היום והיינו לעתיד שפרש"י שקאי על כל מי שיהי' בדורות הבאים ואז כבר יתגלה המקום ויהי' אמור בשם בהר ה' יראה שהוא הר ה' המקודש, ועי' בפ' חיי שרה (כ"ג ט'). ובספרו דברי שאול האריך בזה, וכ' עפמ"ש התוס' יו"ט פי"ב דיבמות על מה שאמרו חלוץ הנעל והא בתורה כ' ויקרא שמו בית חלוץ הנעל, וכ' המהר"ל מפראג דאחר שאמרו חלוץ הנעל ממילא נקרא הבית בית חלוץ הנעל, וגם כאן אחר שאברהם ביקש ה' יראה וכמ"ש בתרגום וצלי קדם ה' וכו' והיינו שאח"כ יקרא הר ה', וא"ש מ"ש ויקרא למקום אל בית אל, כי שם נגלה אליו אלקים בברחו מפני עשו אחיו, והיינו שאחר שנגלה אליו אלקים שם, ממילא קנה לו המקום שם ויקרא בית אל לאשר שם נגלה עליו אלקים:

אחר ערש"י הי' מהרהר. עי' ברמתים צופים ח"ב די"ט ח"ש בשם הרה"צ מקאצק ז"ל, וע"ע בקובץ הבאר כרך ב' ח"ג סי' מ"ט בזה. ובמדרש אמר אברהם ליצחק מה אתה רואה, א"ל הר נאה ומשובח וענן קשור עליו, אמר אברהם לנעריו רואין אתם כלום, א"ל מדבריות, א"ל שבו לכם פה, וראיתי לפרש בזה, דמעת שקבל א"א לקיים מצות ה' מעת ההוא בחר ה' אותו וזרעו לעם קדוש כמ"ש (דברים ז') בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה לא מרובכם מכל העמים וגו' כי מאהבת ה' אתכם, ואף כי עמים רבים ימותו במשך העת ונשכח זכרם מעולם, אך זרע אברהם לא יאבדו, וסו"ס ירום קרנם בכבוד ויתקיים נבואת חוזי' כי ישוב ה' שבות עמו כו' ויאמרו לכו נרננה באור ה' ואמנם עד שתבא עת הזאת עננים שחורים יכסו שמים ויהי' נרדף מאוד, אך סוף הענן להתפזר ויזרח השמש על ישראל וציון, כה רואה המאמין וזהו שנותנת לו כח וחיל, ואוה"ע רואים נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל כי ידע שור קונהו, אך חמור לא ידע רק את האבוס של בעליו ולא הבעלים, ומכיון שהחמור רואה ענן וחושך חושב שכן יהיה תמיד ולא ישכיל כי אחר רעם בא גשם, ואחר לילה יום, כי לכן "חמור" הוא, וזה"פ במדרש כשהלך א"א להקריב בנו ומעשה אבות סימן לבנים שיקריבו בניו את חייהם על קידוש השם ונבחר המקום ההוא לעבודת ה' ועל ההר הזה יבנה עתידות ישראל ותקותי'. ושאל אברהם ליצחק רואה אתה מה שאני רואה מה יסתעף ממעשה הזה, וממקום המקודש הזה, וישא יצחק עיניו להביט למרחוק וירא ישראל יושב שקט ושאנן ויתקיים נבואת חוזי' על תקות העתיד ויאמר אני רואה הר נאה ומשובח, אך גם "ענן" קשור עליו כי יסבול עם ישראל עד עת ההוא צרות רבות ועננים שחורים יכסו את שמים כי ילך ישראל בגולה ויהי' משונא בעיני העמים, אך סוף סוף רק "ענן" הוא וסופו להתפזר ויזרח אור ה'. זה חזיונו של יצחק לעתיד. ורצה א"א לדעת מה רואים שאר האומות על עתידות ישראל, ושאל לנעריו על זה. והשיבו אין אנו רואים רק "מדבריות" אין שום תקוה לעם הנרדף הזה. כי ע"י קשי ערפו שירש ממעשה הזה העקדה לבלי לעזוב תורת ה'. עי"ז יהי' משונא ומנודה מכל העמים, ויסבול צרות עד כי יעבור מהעולם. ולא הר משובח אנו רואים רק מדבריות. ולכן אמר להם א"א שבו לכם פה עם החמור, כי רק חמור רואה מה שלפניו הוא האבוס, והעתיד לא יראה, אבל סוף סוף יקיים ה' נבואת חוזי' והר ה' יבנה כמו רמים, ועלינו יזרח כבוד ה':

ופגלשו עי' בס' אזור אלי' אות רכ"ז דלמה צריך לכתוב זה. אך זה לעומת זה עשה ה', וכשם שמצד הקדושה יש י"ב שבטי י"ה, והי' ראוים לצאת מאברים, ועבור שצחקה שרה נמנעו ממנה, וגם מרבקה לא יצאו שאמרה למה זה אנכי ויצאו מיעקב, נקראים מאברהם, ואברהם הי' מצד הקדושה, ונחור מצד הטומאה, וכשם שמאברהם יצאו י"ב עמודי עולם. והבדיל ה' בכורות מד' אמהות, ג"כ מצד הטומאה יצאו כן ואמר שמונה אלה ילדה מלכה לנחור שהוא מצד הטומאה, זה לעומת זה שהיה אחי אברהם. וא"ת מנין עוד ד' לתשלום י"ב וכנגד ד' בכורות שבקדושה לזה אמר ופלגשו וגו' הרי ד' כנגד ד' בכורות, אך לא היה בהן בכורות ממש שנוטלים חלק בראש, כי בטומאה לא יש ראש כמ"ש האר"י ז"ל, אך לעשות דמיון אל ראש, הפריש הארבעה לבד: ובזוה"ק תרומה דקמ"ז ב' איתא דאברהם הי' אוליד באינתא אחרא תחש כד"א ואת תחש ואלין אינון באומה דישמעאל אחוריין דישמעאל כמה דאית דרגא בעשו הכ"נ בישמעאל. אימא דישמעאל אולידת לתחש ומסטרא דאברהם קאתי וכו' משמע דהפסוק אינו חוזר על בתואל רק על אברהם. ומפרש ופלגשו על אברהם וראומה היא קטורה, והוא הפלא פלא דפשטא דקרא משמע שראומה היתה פלגשו של בתואל, ועי' בנצוצי אורות על הזהר דפוס ווילנא ע"ד קבלה. וראיתי לפרש דאחז"ל רות רבה פ"ד צדיקים שמם קודם להם ושמו בועז, ורשעים הם קודמים לשמם כמ"ש נבל שמו כו' וכאן כ' ושמה ראומה הרי ששמה קודם לה. ולהנ"ל היתה צדיקת, וא"כ איך דבקה את עצמה בגוף בתואל הרשע להיות לו לפלגש, ולכן פירש הזהר שהפסוק חוזר לאברהם ודבקה א"ע לגוף קדוש וממנו הולידה את הבנים אלו וגם תחש ביניהם. וע"ע בס' תולדות אדם ח"ב להגר"ז מווילנא ז"ל: