וישכב אותה ויענה רש"י וישכב כדרכה ויטנה שלא כדרכה. וביומא ע"ז ב' אי' ויענה שעינה מביאות אחרות, ופרש"י שהיתה מתאוות לו ולא בא עלי', והביא עוד פשט של"כ, ודחה דא"כ אם תענה את בנותי נמי הכי אשבעי' לי' וכו' א"כ סותר רש"י מפירושו על חומש, וע"ש בהגהות הגרי"פ ובסנהדרין נ"ח ב' בתד"ה מי שהק' כן וסיים ומצוה ליישב, ועי' בראב"ע לפי שהי' בתולה מקרי עינוי, ורמב"ן כ' דכל ביאה באונס הוי עינוי, ועי' ג"כ בס' שמע שלמה להגר"ש אלגזי שהק' כן, ואי"ל דרש"י בחומש מפרש פשט הפשוט דא"כ גבי לבן כ' אם תענה את בנותי בפ' ויצא (ל"א נ') כ' רש"י מתשמיש, הו"ל לפרש של"כ, גם אי"ל דעינוי אצל לשון שכיבה דהוא מיותר הוי של"כ, אבל עינוי לחוד הוי מתשמיש, ז"א דביומא שם כ' רש"י דא"כ אימא הכי אשבע אם תענה כו' מה קו' דבלבן לא תענה לחוד הוי מניעת דתשמיש וצ"ע, וכן צ"ע הרמב"ן דביאה באונס הוי עינוי א"כ מה פריך התם אביי תשמיש גופי' עינוי דכ' וישכב אותה דינה, ומשני שא"ה דבאונס, ויותר תמוהים תוס' סנהד' נ"ח ד"ה מי דפי' של"כ בשלומא בשכם יש לדחוק של"כ כמו ששמע רש"י, אבל בלבן שם הוא מניעת תשמיש. דמזה ילפי' מניעת תשמיש ביוה"כ, גם בכתובות מ"ו ב' הוכיחו בש"ם מזה דמניעת תשמיש הוי עינוי דכ' אם תענה את בנותי, וע"ע בקידושין כ"ב ב' בביאה של"כ מאן לימא לן דלאו הנאה אית להו לתרוויי', וע"ש בתוס' כתובות ובס' רצוף אהבה להגאון הנ"ל: ועי' בחי' מהרי"ט על קידושין שם שכ' והא אמרי' בפ' ד' מיתות ודב"ק באשתו ולא של"כ, ופרש"י אין כאן דבק מתוך שאינה נהנית, וגם תוס' כ' שם דאל"כ מצערה כדאי' אם תענה בנותי של"כ ואמר וישכב כדרכה ויענה של"כ, ותמה אני דאי' ביומא תה"מ מנין דהוי עינוי דכ' א"ת בנותי מתשמיש ורש"י סותר עצמו מחומש, מ"מ ק' דאי' התם דאית לה הנאה, וי"ל דאע"ג דאיכא הנאה בקירוב בשר מ"מ חשיב עינוי שאשה מתאוות לביאה כדרכה, ולכן אמרי' שם דאינה נדבקת עמו, ויותר נוח לי לפ' הא דיומא שעינה מביאת אחרות שבעל ושנה ושלש בע"כ, וביאה ראשונה אע"פ שבע"כ לא חשיב עינוי דיצר אלבשי', אבל ביאות אחרות צער הוא לה כמ"ש בעירובין ד"ק ע"ב ואץ ברגלים חוטא זה הבועל ושונה שלא מדעתה, ולפרש"י עשית לדינה פרוצה ולשכם פרוש, ובס' שיח יצחק ביומא דקי"ח האריך בזה והביא מ"ר וילקוט וישלח דמעשה דינה ברצונה הי' ויקחו את דינה הי' גוררין אותה ויוצאין אר"ה הנבעלת מערל קשה לפרוש כו', ואם מתחלה שלא ברצונה לא הי' צריכין לגררה, וזה סיוע לרש"י ביומא שהי' מתאוות לו ועינה אותה, ועי' ס' תפארת יוסף פ' וישלח. ומגלת ספר למבי"ט חלק לאוין, וע"ע בס' מחנה ראובן יבמות ל"ד בזה, ובס' אמונת חכמים פרק ט"ז. ובב"ק ל"ב א', הנאה לתרוויי' אית להו, וע"ש במפרשי הים על ים התלמוד. שציינו לתוס' סנהד' פ"ד ב' ד"ה והוא ויומא פ"ב ב' ד"ה מה, ולס' מים חיים להפר"ח: ובשעה"מ פ"א דאישות הביא בשם הכנה"ג הא דלא ביארו הרמב"ם וטור במקדש בביאה של"כ אם מקודשת, וכ' שעה"מ הא בעינן שיקדשה במידי דאית לה הנאה ומה"ט המקדש באיסורי הנאה א"מ, ובביאה של"כ אית לה צערא כמ"ש ויענה של"כ, וי"ל דקידושי ביאה לא משום דנהנית אלא הוא כמו קדושי שטר שאע"פ שאין בו שו"פ מקודשת ע"ש, ומצאתי באור חדש קידושין ד"ד ע"ב ד"ה והנה שהביא בשם ראב"ן דלמ"ל פסוק על ביאה שקונה הרי היא נהנית בביאה ומתקדשת בההוא הנאה ולא גרע משחוק לפני רקוד לפני, ונגמר ביאה מכסף ולמ"ל קרא ובעלה ע"ש פלפול ובגוף הקו' י"ל דיש חילוק דבשחוק לפני אין לו הנאה כלל וניכר שהוא רוצה לקדשה בההוא הנאה דאית לה, אבל בביאה הואיל שגם הוא נהנה, וא"כ אין הנתינה מוכחת שהוא לשם קידושין, וגם אין ניכר להעדים שנותן לה בתורת נתינה וז"פ, ועי' ג"כ בס' אמרי הצבי ב"ק ל"ב מ"ש בזה, ובקונטרס פלפול חברים שם שהערה בענין זה, אך לא הביא שקדמוהו בזה הרבה:

עי' במס' סופרים סו"פ כ"א, בת שש שנים הי' דינה כשהולידה את אסנת משכם, מנין שש שנים של שכר הצאן שעבד יעקב ללבן וכו' מכאן ואילך יוסף המבין דעת והוליכה לבית פוטיפר, וע"ש בפירושו בנחלת יעקב, וע"ע בפדר"א סי' ל"ח, ובמדרש תלפיות ענף דינר מ"ש בזה:

כי נבלה. עי' מהרש"א ב"ב ט"ז ב' בזה:

הרבו עלי מוהר. ערש"י ורמב"ן ובס' מלא העומר שרמז שיהי' דברים הנקנין באמירה. ואשר תאמרו אלי אתן וכמ"ש בכתובות ק"ב א' ועשו"ת שואל ומשיב קמא ח"א סי' קכ"ו. חמסן היינו יהיב דמי, אף אי נימא דבישראל עובר בלאו ורק לאינשי בלא דמי משמע כמ"ש בסי' ל"ד ושנ"ט. ועי' ב"ש סי' כ"ח סק"ב, אבל כ"ז בישראל אבל בעכו"ם ודאי כל דיהיב דמי ל"ש גבי' לא תחמוד דבל"ת כתיב רעך ועכו"ם אינו בכלל, וגם לטעם של החכ"צ סי' כ"ו אף דהתורה נאמרה לישראל מ"מ אסרה גזילת עכו"ם שלא יקנה ישראל אכזריות, א"כ כל שנותן דמים, הרי גם לישראל לא נפסל לעדות משום דלאינשי בלא דמי משמע שזה לאו, א"כ מכ"ש של"ש אכזריות בזה ולא הזהיר על אכזריות קלה כזה בעכו"ם, ובזה נ"ל שק' למ"ל קרא דודבק באשתו ולא באשת חבירו בב"נ ת"ל דהוא גזילה, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ט הי"ד ממלכים שמפני זה אנשי שכם נתחייבו הריגה שהרי שכם גזל והי' להם לדונו במיתה ע"ש, וא"כ ת"ל דמקרי גזילה, ולפמ"ש א"ש דנ"מ אם הי' העכו"ם מוחל לו או נותן לו דמים והי' מותר, ולכך אמרה תורה דאסור משום ודבק באשתו ולא באשת חבירו ול"מ מחילה: ובזה נ"ל מה שחמור בא ליעקב ואמר הרבו עלי מוהר ומתן, היינו דרצה להתנצל על הגזילה ואמר דרוצה לקנות בדמים. וע"ז השיבו בני יעקב בערמה אשר טמא את דינה אחותם, והיינו משני טעמים דנהי דבב"נ כל שנתן דמים אין חטא, אבל הם הי' להם דין ישראל, וז"ש כי נבלה עשה בישראל והיינו דישראל אסור בלי מילה וקידושין ול"מ דמים, וגם דבעת שבא עלי' לא בא בטענת דמים, ובעל אותה ואח"כ רצה ליתן לה מוהר ומתן וכבר נתחייב מעת שבא אלי', וז"ש הכזונה כו'. ובשו"ת אבני נזר או"ח סי' שכ"ד אות ל' כ' ואני חושב בו סברא די"ל ב"נ מוזהר אף בדיהיב דמי דהרמב"ן פ' וישלח כ' ב"נ מצווים על הדינים היינו דיני אונאה גניבה וכו' ולישראל הם הרבה מצות ולב"נ הם מצוה א' כן י"ל בין יהיב דמי בין לא יהיב הכל בב"נ אזהרה א' גזל, ולישראל נתחלק לשתים גזל וחמדה, לכן בב"נ אף בדיהיב דמי מוזהר על גזל דהא אזהרה אחת הוא עכ"ל: ובחתם סופר בליקוטים סי' י"ד כ' שפלוגתת רמב"ם ורמב"ן כאן הוא עפ"מ שמסופק בתשו' הרמ"א סי' יו"ד הא דב"נ מצווה על דינים אי הציווי שכל מלך יחקוק לו משפטים לפי רצונו ואז אותו הדין הוא דין תורה לב"נ, או שהם מחויבים לדין ממש כדין התורה בשומרים וגניבה וכו' וזה לא נכנס בפלוגתת הר"ם ורמב"ן. ורק בהא פליגו דר"מ ס"ל דכל אלו נכללו במשמעות מצות גזל והכוונה גזל וכל אביזריי' ונשאר מצות דינים והוא להושיב דיינים בעיר שידונו איש את רעהו, ולפי"ז ב"נ נהרג על זה שהרי דינים א' מז' מצות ונהרג, ומפני זה נתחייבו אנשי שכם הריגה על שלא דנו אדוניהם שכם שגזל את דינה. ורמב"ן ס"ל גזל כמשמעו ודינים כולל שאר דינים כולם שומרים וכו', וכולל נמי להושיב דיינים אבל אין נהרגין רק על הדינים ממש ולא אלהושיב דיינים שהרי אין ב"נ נהרג על שוא"ת, אם לא הושיב דיינים וגם לא דנו לשכם, ועוד אלו הי' כן איך כעס יעקב על שמעון ולוי על שהרגו את החייבים מיתה עש"ה, ועי' בלח"מ דמ"מ יש ביטול בקום ועשה היינו שלא יעות משפט, אך איך נתחייבו אנשי שכם הריגה על שלא שפטו את שכם והרי לא עשו רק שלא הושיבו דיינים והוי בשוא"ת, וי"ל כמו דגוי ששבת ח"מ ואינו נהרג בב"ד להר"מ דהוי בשוא"ת וה"נ נתחייבו אנשי שכם מיתה על שלא דנוהו, אבל אין מצוה על הב"ד להורגם וכיון דנתחייבו עכ"פ מיתה אין אשם על שמעון ולוי שהרגו מי שנתחייב מיתה. ומ"מ לפי שלא נתחייבו בב"ד כעס יעקב על שהכניסו עצמם לסכנה על מצוה שאינה מוטלת עליהם. וא"ש קו' רמב"ן: ועי' ג"כ בחדושי הר"ן סנהדרין שהק' כיון דחמור הי' נשיא לא הי' יכולין לדין את שכם מחמת יראה והי' סכ"נ וא"כ אמאי נתחייבו מיתה. ועי' בחמדת ישראל בקונ' נר מצוה בדיני ב"נ אות ל"ז שהביא מזרחי דבב"נ לא כ' וחי בהם צריך לקיים אף במקום סכנה (פ"ש בפ' שמות ד' כ"ד) וא"ש דהי' להם לסכן עצמם לקיים מצות דינים, ועי' בבעה"ת תולדות (כ"ה כ"ה) דעשו לא נימל מחמת שנולד אדמוני ולא מל אותו יצחק לשמונה שמא לא נבלע בו דמים והוי סכנה, ולהמזרחי ק' הא בב"נ מחויב אף במקום סכנה פ"ש, ובענין גר תושב אי הוי בכלל עכו"ם לענין שאסור בתורה ולענין אי מטמא באוהל ע"ש וערמב"ם פ"א ה"ו מכלי מקדש. ופי"ב ה"י מא"ב וברמב"ן פנחס. ובר"מ פ"ה ה"ג מרוצח וברמב"ן בהר (כ"ה ל"ו), ובפנים יפות ואתחנן בקרא דלא תכרות להם ברית בענין איסור חיתון עם ג"ת, וע"ש ברמב"ן הביא ירו' דב"נ נהרג על הטיית הדין אע"ג דעל מניעת מצות דינים אינו נהרג וע"ע בחידושי בית מאיר על ש"ס בב"ק דל"ח מ"ש ברמב"ן כאן. ובבית האוצר ח"א כלל קל"א עש"ה: וערמב"ן בשם ירו' דב"נ שלקח שוחד נהרג מבואר דמוזהר והוא בכלל הדינים. ובמח"כ נעלם זאת מהאחרונים, ובחות יאיר סי' קל"ו וקפ"ה נסתפק בזה אי מותר ליתן שוחד לעכו"ם כיון דמוזהר על דינים מוזהר על שוחד ועובר אלפני עור, ובתומים סי' ט' סק"א כ' כיון דמותר לדון קרובו וכן ישראל מותר לדין לעצמו לענין ב"נ וממילא ל"ש הטעם שהוא חד ע"ש. ובאמת צ"ע בזה שהרי אנן קיי"ל עביד אינש דינא לנפשי' ומכ"ש במקום פסידא לכ"ע עביד דינא לנפשי' עחו"מ סי' ד' וא"כ לכאו"ק למה אסור ליתן שוחד אפי' לזכות את הזכאי הא עביד דינא לנפשי'. וא"כ אפי' אם הוא חד מאי כולי האי. ומדאסור ליתן שוחד א"כ ה"ה ב"נ אף דמותר לדון לקרובו מ"מ אסור. ועי' בחת"ס ח"ו סי' יד, וע"ע במלא הרועים ערך ב"נ דאם הולך לדין עם ישראל מותר ליתן שוחד דאין עכו"ם מצווה לדון את ישראל משא"כ כשהולך לדון עם עכו"ם אסור כיון דמצווה על דינים לדין ב"נ, ועי' בפתחי תשובה סי' ט' סק"ג, וביו"ד סי' קנ"א סק"א דאם אינו נותן להשופט בעצמו רק ע"י עבדו וכדומה שרי כיון דאין שליחות לעכו"ם הוי לפני דלפני ומותר, ע"ש אך דלא דמי דרק בדבר שאינו אסור רק המעשה אז אחרי' כיון דאין שליחות לא הוי כעושה מעשה בשביל ישראל והוי לפני דלפני אבל נתינת שוחד על הנאה שמהנה לדיין ומהנה הדיעה שלו א"כ מה נפק"מ אם השיג מעות ע"י מי שאינו בר שליחות, וכ"כ בחת"ס שם. וע"ע מזה בשואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' ר"ל. ובס' חקר הלכה בכלל איסור לפ"ע. ובמנחת חינוך מ' פ"ג, ובשו"ת מקום שמואל סי' כ"ד, (ועמ"ש לקחן דברים א' ט'):

ויענו בני יעקב. ערמב"ן מה שלא ענה יעקב. ועי' בס' מיני תרגומא שהק' ג"כ מה שלא חשו על כבוד אביהם וענו מקודם, וי"ל דגם יעקב ענה בתחלה להשיא להם עצה הוגנת ואח"כ יתחתנו והי' דובר אמת בלבבו כבפיו, אך בני יעקב לא הי' פיהם ולבם שוה ולכך כ' ויענו כו' במרמה, ועשו"ת חות יאיר סי' רכ"ה בזה, והביאותי' בפ' חיי שרה (כ"ד נ'). וע"ע במשל"מ פ"י ממלכים דלרמב"ן ב"נ מבני קטורה ולא מל פשיטא שאינו חייב מיתה שמשום מ"ע אין נהרגין עש"ה. ועשו"ת בית שלמה חו"מ סי' קל"ה הק' דא"כ יקשה על רמב"ן מהא דרצה המלאך להרוג את משה או התינוק כמ"ש פלוגתא בזה בנדרים ל"ג, וק' הא אין אבי' חייב כרת רק הבן כשיגדיל, וע"כ דלרמב"ן אף דגבי שאר מ"ע לא אמרי' בב"נ אזהרתן זה מיתתן אבל מילה שנכרתו י"ג בריתות ומה"ט דחי ל"ת שיש בו כרת, וגם עשה לא גרע מלאו דאמרי' בב"נ אזהרתן זה מיתתן ע"ש דרוש נעים ע"ז, ובפנים יפות: ועל מ"ש הרמב"ן שם ונהרג עליהם אם אנס ופיתה בתו של חבירו כו' מצאתי בשו"ת משיבת נפש יו"ד ס' נ' דהק' דבסנהד' נ"ז ב' אי' דאינו נהרג על הפנוי', וכ"כ הרמב"ם בפי"ב ה"ט מא"ב, בשלמא על הרמב"ם בפ"ט ממלכים ל"ק שכ' ששכם גזל, י"ל דאם אנס אשה לא גרע מגזילה דנהרג עלי'. מה אם גזל פחות משו"פ נהרג כ"ש בגזל ואנס אשה, אבל בפיתה למה יומת בפנוי' ואי דס"ל לרמב"ן דפיתוי שלא מדעת אבי' הוי כגוזל אבי' דבידו למוסרה לכל מי שירצה. צ"ע דהיכן מצינו דב"נ יכול למסור בתו לביאה עד שתחשב כגזל, ואפ"ל כיון דגם במפותה איכא בושת ופגם רק דמחלה, ובב"נ לא ניתן למחילה ושפיר נהרג על פיתויה, א"כ קשה בכל בעילת פנוי' אפי' בעולה איכא בושת, ועוד כיון דמחלה ל"ש לחייבו כלל, ובפחות משו"פ אמרי' בסנהד' נ"ד צערא בשעתא איכא, וזה ל"ש במפותה וכל זונה שנשכרת בב' שוכרתו בג' וכו' ע"ש שהאריך בזה והסכים כרמב"ם לא כרמב"ן, ועי' מה שכתבתי בשמו בפ' מטות (ל"א י"ז) וע"ע בחת"ס חו"מ סי' צ"א, ובשו"ת ברית יעקב או"ח סי' כ"א, ובחלקת יואב תנינא סי' יו"ד, וע"ע בהגהות אמרי ברוך חו"מ סי' ל"ד שהביא בשם חידושי הר"ן סנהד' דנ"ח דכותי שהכה ישראל חייב מיתה דמה לי בממונא או חבל בגופי', ואף בהכאה שאין בו מיתה, והוצא מזה, דהכאה הוי כחמס, וכאן כ' וישכב אותה ויענה ועינה אותה שלא כדרכה כפרש"י, והוי כחמס וגזל ולכן נהרג שם כן נלע"ד:

להמול לכם וגו'. עי' ביו"ד סי' רס"ג דאסור למול את העכו"ם כל שאינו מתכוון לשם גירות, ועשו"ת מעיל צדקה סי' מ"ד, וביד שאול שם, ובדברי שאול דבאמת בני יעקב נתכוונו שיגיירו וראשון לגירות הוא המילה שבזה התחלה לדת יהודית ואח"כ יקבלו עליהם עול יהודית. ועכ"פ מצות ב"נ וקצת מצות ישראל, וז"ש אם תהי' כמונו להחול כו' וז"ש והיינו לעם אחד, אבל הם לא כוונו רק למול ע"מ שישארו בני יעקב ובהמתם וכל קנינם תחת ידם. ולא קיימו תנאם ולכך הרגו אותם, וז"ש ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. שאם הי' מקיימים לשם גירות ל"ה כואבים כ"כ דהי' שמחים בהמצוה, אבל כוונתם הי' שלא לשם שמים ולכך הי' כואבים שפעולת הבל הי' בעיניהם. וע"ע בתורת משה להח"ס מ"ש בזה דבר נכון:

ויקחו שני בני יעקב וגו' איש חרבו. ערש"י ובס' ארץ החיים על תהלים (כ"ה ז') הביא מד' שלעתיד יקטרגו על ישראל ויאמר ה' כי יעקב קטן ודל הוא וכל מה שקטן עושה לא נחשב לו ואח"כ כשבא ליתן לישראל שכר יאמר השטן ומה שכר תתן לקטנים ואמר ה' בני בכורי ישראל, ועז"א בפסחים קי"ט ב' ויגדל הילד ויגמל ויעש משתה גדול ביום הגמל את יצחק מה ויגדל כו' לעתיד יעשה ה' משתה גדול ביום שיגמול חסד לזרעו של יצחק וק' בתחלה הביא כל הפסוק ואח"כ חזר ושאל מה ויגדל כו' ונ"ל דאי' ברש"י בן י"ג נקרא איש דכ' ויקחו שמעון ולוי איש חרבו. ובתורה כ' שהספודה הי' ביום שנמול יצחק ורמז הגמ"ל ה"ג מל בגימ' שמונה, ובמד' אי' שהי' ביום שנעשה בר מצוה לי"ג שנה ביום שגמל אותו מיצה"ר. והנה לב' פירושים אלו ק' אם הי' בר מצוה למה קראו ילד, ואם הי' ביום המילה מה ויגדל, לז"א שקאי על ישראל שנקרא ילד וגם גדול וז"ש חטאת נעורי אל תזכור אבל הטוב שעשיתי בנעורי זכור לי והטעם למען טובך ה' שכך אתה מתנהג עם ישראל: ועי' ברע"ב פ"ה מכ"א, מאבות אהא דבן י"ג למצות דכ' איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם ובשכם כ' ויקחו שני בני יעקב איש חרבו ולוי באותו פרק בן י"ג וקרי לי' איש וע"ש בפרש"י דעשה חשבון על זה, ובתוס' יו"ט מביאו והקשה עלי'. ובאמת הוא ג"כ ברש"י נזיר כ"ט ב' ד"ה ור"י. ועי' במשניות דפוס ווילנא, בפירוש מחזור ויטרי. וע"ש בתוספות רעק"א ויען שהוא מצוי לרוב לא העתקתי, וכ"ה במד"ר שם, והק' המפו' שם דהא לוי לא הי' רק י"ב ומחצה וכ' דהו"ל מופלא הסמוך לאיש, וזה צע"ג דמופלא לא חצינו רק לנדרים ותרומה כמ"ש בנדה מ"ו ב' אבל לשאר מילי הו"ל קטן ועי' בזה בס' חדושי מהרא"ך ח"ב בקונ' ערוגות בושמי נר"ד מאחי הרה"ג ר' שלמה זאב נ"י שהאריך בזה ע"ש ע"פ פלפול ובקיאות ע"ש בערוגה ד'. וע"ע במדרש שמואל, ובנחמד למראה על המד"ר דפוס ווילנא האריך ג"כ בזה עש"ה:

בבעה"ת הק' למה לא הרגו ביום הראשון דהי' יותר מסוכנים, ותי' דכל אנשי שכם לא יכלו לימול ביום אחד. ולא בשנים ורק בג', ועי' ברמב"ן ואוה"ח למה יהרגו מי שלא חטא ובני הרה"ח ובקי מו"ה דוד נ"י אמר, דב"נ נהרג על גזל, וי"ל אם עכו"ם מל את עצמו ג"כ י"ל דחייב מיתה מפני שהוא גוזל האות שיש בין ישראל להשי"ת, וזה הטעם ב"נ ששבת חייב מיתה דשבת ג"כ נקרא אות וכשישבות גוזל האות וזה רק במל שלא ע"מ להתגייר וכמובן, וי"ל דבני יעקב הי' מסופקים אם גירותם שלימה ע"כ בחנו אם כוונתם שלימה לא יאונה להם מכשול ע"י המילה דשלוחי מצוה אין ניזוקין, וזה שפיר ביום ג' אבל ביום א' דשכיח היזיקא ל"ש שומר מצוה לא ידע דבר רע, ומדהי' כואבים. הבינו שלא הי' לשם שמים, ויש איסור גזל לכן הרגו אותם, ואע"פ שמלו רק בציווי של בני יעקב. רק בני יעקב ציוו אותם למול ולגייר, והם חלו רק על תקוה להשיג מקניהם וקנינם כדברי חמור ושכם עי' בספורנו ונכונים דברי', ועי' בחתם סופר שבת קל"ד בשם הר"ן הקו' למה לא הרגו ביום א' דיותר מסוכנים, וי"ל לפמ"ש הרמב"ן דיעקב כעס על שמעון ולוי כי אולי הי' גירותם שלימה, וי"ל המה ג"כ הי' מסופקים ע"כ בחנו אם גירותם שלימה לא יארע להם רע וביום א' א"א לברר דשכיח הזיקא וכוון בני יקירי שיחי' לדברי הח"ס בעיקר הדברים וע"ע באוה"ח פ' וירא (י"ח א') מ"ש בזה:

ויבוזו העיר. פי' באוה"ח הגם שדנו בהם משפט מות ל"א בב"נ קלבדר"מ, צ"ע שלא הביא שזה פלוגתת רש"י ותוס' בעירובין ס"ב א' אי בב"נ ג"כ אינו משלם וכן הביא תוס' בע"ז דע"א ב' ד"ה ב"נ בשם רש"י, ותוס' חלקו ע"ז וע"ש בריטב"א וע"ע ביבמות מ"ז ב' וסנהדר' נ"ז א' כ' ג"כ רש"י כן דב"נ נהרג בפחות משו"פ דלא ניתן להשבון דקלבד"מ, ורק בישראל כתיב עשה דוהשיב ולא בב"נ, ותוס' הק' דבבעין אף בישראל ל"א קלבדר"מ דנטל לא, וא"כ איכא עשה דוהשיב, ועי' קצה"ח סי' שנ"א סק"ג דאף בנטל דלא אמרי' קלבד"מ מ"מ עשה דוהשיב ליכא וא"ש רש"י, ועי' בחתם סופר חו"מ סי' צ"א דתלוי במ"ש הרמ"א בתשו' סי' יו"ד אי ב"נ חייב על כל הדינים של ישראל או של עכו"ם (ועמש"ל בזה ובתומים סי' ק"י סק"ג) דקלבד"מ ילפי' מכדי רשעתו ואי חייב בדיני ישראל קאי כדי רשעתו גם על ב"נ ואמרי' קלבד"מ, ואי לא חייב בדיני ישראל ואין לו חלק בתורה לא קאי כדי רשעתו אב"נ ולא אמרי' קלבד"מ. וע"ע בס' עטרת חכמים בסוגיא דאוונכרי, וע"ע במנחת חינוך מצוה מ"ט אי חייבי מיתות שוגגין פטורין בב"נ, ובחידושי בסוגי' דקלבד"מ כתבתי בזה הרבה חדשות בעזה"י ואכ"מ:

עכרתם עי' בקובץ אהל מועד שנה ב' סי' קל"ב מ"ש בזה אריכות:

הכזונה יעשה את אחותנו. רש"י הפקר ואונקלס הכנפקת בר"א עי' בס' באר רחובות בזה. ועי' בשו"ת השיב משה אה"ע סי' ס', דרך ראשון נתיב י"ט עיקר ה', דאפי' אי נימא דגם בזינתה סתם חיישינן לקלא יש חילוק בין יצא קול אשה זו זינתה שהוא לשון עבר על מעשה מבואר דהיינו שכבר עשתה זנות, ובין יצא קול על אשה שזונה היא. או אשה זו מזנה שהוא ל' הוה שהוא אין דבר מבורר רק ראו בה פריצות וגומרים ואומרים זונה היא, דאי לאו זונה היא לא היה בה פריצות כל כך. אבל לא לומר שע"י ודאי זינתה דמשמע בפועל כנ"ל ברור מצד הסברא ויש לי ראי' מת"א בפ' וישב (ל"ח כ"ד) זנתה תמר כלתך פי' זניאת תמר כלתך, ועל (פ' ט"ו) ויראה יהודה ויחשבה לזונה פי' וחזאה יהודה ויחשבה כנפקת ברא ולא פי' ויחשבה לזונה, וכן לא פי' על זנתה תמר נפקת ברא, וכן בפ' וישלח פי' ג"כ הכנפקת ברא, ובודאי לא דבר ריק הוא, אלא טעם נכון בזה דבאמת נפקת ברא הוא ל' פריצות יצאנית. הוא ושם זונה נופל עליה ומסתמא ודאי זונה, אבל ל"ש לומר שבודאי זינתה בפועל, ובכ"מ שאין מדבר בפועל עבר פי' התרגום נפקת ברא כמו ביהודה וחשבה לנפקת ברא ונקראת בשם זונה דמסתמא זונה היא ולכך נשא לבו לדבר אלי' כדברים האלה וכן שם בדיבור בני יעקב שאמרו אחתנא יתעבד כזונה דהיינו שיפול עלי' שם זונה ופי' נפקת ברא אף דשם ל"ה המעשה בפועל, מ"מ הם לא דברו מזה כי מה שעבר אין רק דברו מחרפה שיש להם לע"ע שאחותם נקראת בשם זונה, ולכך לקחו נקמה. ועי"ל דהא הם אמרו בכ"ף הדמיון הכזונה דהיינו כזונה דעלמא שנקראת בשם זה יעשה את אחותנו, וא"כ יפה פי' נפקת ברא דהיא נקראת כן. עי"ל דמצד המעשה בעצמה לא הי' חרפה להם, דמה הי' לה למיעבד דאנוסה הי'. רק שהחרפה שמ"מ תקרא אחותם בשם זונה שיאמרו הבריות אילמלא דנפקת ברא הוית דהיינו יצאנית לא באתה לידי מדה זו. ועל יצאנית נופל שם זונה, וגם זה נכון אך א"צ לזה דעיקר כמש"ל בכף הדמיון, אבל בפסוק זנתה תמר שהוא פועל עבר לשון זה ודאי אינו נופל רק על מעשה מיוחדת ומבוארת לכן תרגום זניאת:

אחותינו. רש"י ית אחתנא, עי' סנהד' דע"א אם לא הי' אמו שוה לאבי' בקול וכו' דא"ק איננו שומע בקולנו חד קול משמע מדלא כ' בקולותינו או בקולינו ביו"ד. עי' בחידושי הש"ם להגר"י פיק דק' דהא בקולנו דכ' בכ"מ חסר יוד בפ' חקת (כ' ט') ונצעק אל ה' וישמע קולנו, (תבא כ"ו ז') את קולנו, שמואל ב' (י"ב ח') ולא שמע בקולנו. ומלת בקולותינו לא נמצא בתנ"ך ואולי י"ל לפמ"ש המפו' על מ"ש רש"י וישלח דהיכי דכ' אחותינו ביו"ד אחר תי"ו היינו רבות וקאי על כל נשי ישראל אחותיהם, משא"כ אחותנו בלא יו"ד כמו ברבקה אחותנו את (חיי כ"ד ס') הוא ל' יחיד כלו' אחות אחת של אחים הרבים המדברים בעבור אחות אחת שלהם, וידוע עוד ההבדל שבין קול איש לקול אשה עי' נדה ל"א ב' מפ"מ קולו של איש אינו ערב ואשה קולה ערב, (ובע"י הגי' היפך), וביבמות פ"ז בסימני איילונית שקולה עבה (ואינה ניכרת בין אשה לאיש) זה ממקום שנברא וזו ממקום שנבראת וע"ש ברש"י, אמור מעתה גבי סוג אנשים בכל הפסוקים הנ"ל אף שנשתנו זה מזה בקול כדאי' בסנהד' ל"ח ג' דברים נשתנה אדם מחבירו מ"מ בעיקר הקול קולם שוה דעב. על דרך מקום שנבראו נקראו בל' יחיד אפי' הקול של אנשים רבים. ולפיכך כ' חסר יו"ד אמנם בקול דכ' באביו ואמו דנתחלקו הקולות מעיקרם, זה קולו עב וזו אינה עבה, וברור דאותן תרי קולות לא משתמעי בל' יחיד וא"כ הול"ל בקולותינו או בקולינו ביו"ד אב על רבים. א"ו מדכ' חסר יו"ד ש"מ דבעי שניהן שווין בקול וע"ע בתורת משה להח"ס, ובינה לעתים דרוש נ"ח מ"ש בפסוק זה: