הם יצאו את העיר לא הרחיקו וגו'. עי' בבעה"ת, והגה"ק רשכבה"ג אדמו"ר מגור שליט"א אמר שראה בכתבי הר"ח ויטאל ז"ל דהנה תפלת הדרך מועיל שלא יוזק, ועי' מזה בש"ע או"ח סי' ק"י. ומחויב רק כשהרחיק פרסה ע"ש, ויוסף ידע שהם יתפללו תפלת הדרך ולכן צוה לרדוף אחריהם בעוד לא הרחיקו ועוד לא התפללו תפה"ד. ומרן שליט"א הוסיף ע"ד דמשו"ה צוה יוסף למלא את אמתחות האנשים כאשר יוכלון שאת כדי שלא יסעו מהר, ועי"כ יהי' להם בנקל לרדוף אחריהם. ופח"ח:

הן כסף. רש"י א' מי' ק"ו. והמפו' הק' דק"ו פריכא הוא דכסף וזהב לא יגנבו אבל הגביע הוא כלי יקר שבו נוכל לנחש. י"ל שחמדו לזה, עו"ק מ"ש חלילה לעבדך לעשות כדבר הזה. ולא אמרו חלילה לגנוב. ויש לפרש עפמ"ש בבינה לעתים דרוש ע"ד דאמרו לו דאסור לנו לנחש כי לא נחש ביעקב. וז"ש חלילה לעבדך לעשות כדבר הזה, היינו לנחש ולא תוכל לחשוד ורק על גניבת ממון. ושפיר ק"ו כי כסף החזרנו לך ולא חמדנו כסף אחרים, וג"כ עכשיו לא תוכל לחשוד אותנו. ובס' מגדל דוד כ' שרש"י בא לתרץ המשך הפסוקים בדברי אחי יוסף שדברים סותרים זא"ו. כי בתחלה פסקו על עצמם מיתה, ולאחר שנמצא הגביע חזר יהודה מדין מיתה לדין עבד שאמר הננו עבדים לאדוני גם אשר נמצא הגביע בידו וי"ל דהדין אם גנבו הגביע מחמת חמדת ממון נמכר לעבד עד שישלם, ואם גנב לעשות לחש וכישוף הדין במיתה. ועל יוסף ל"ק שעשה לחש בהגביע כי נחש ינחש איש כמוני. יוסף מלך הוא ומותר, וא"ש הק"ו דבתחלה לא עלתה על דעתם שבנימין גנבו פסקו עליהם דין מיתה באמרם אם א' מאתנו גנב בודאי כוונתו לעשות בו כישוף, ואין לומר שהי' מחמת חימוד ממון וספק נפשות לקולא, ז"א שהן כסף וכו' ופרש"י שזה ק"ו ובודאי לא גנב מחימוד ממון, וא"כ דין הוא אשר ימצא מעבדיך ומת. דכוונתו הי' לכישוף, אבל לאחר שנמצא ביד בנימין חזרו מדין מיתה לדין עבד כי ספק נפשות להקל. דודאי גנב מחימוד ממון, והק"ו אינו קאי על בנימין כלל כי לא הי' בפעם הראשון בשעה שהחזירו האחים הכסף שמצאו, ומופרך הק"ו וחזרו מדין מיתה לדין הננו עבדים כו'. ובשם הג"ר אברהם ברוידא ז"ל ראיתי ע"פ גמ' דב"ק דקי"ג לכל אבידת אחיך פרט לעכו"ם ופליגו ח"א פרט לעכו"ם שאין מחויב לחזור לו, אבל הרשות בידו לחזור, וח"א פרט לעכו"ם שאסור להחזיר. ותליא אי גזל עכו"ם מותר א"כ פשיטא דאבידת עכו"ם מותר, ול"ל קרא דכל אבידת אחיך אע"כ דאתי לאסור להחזיר אבידה לעכו"ם, אבל אי גזל עכו"ם אסור. י"ל דהקרא אתי דאבידה א"צ להחזיר לו אבל אי רוצה להחזיר מותר (ועחו"מ ר"ס רס"ו) וז"פ הן כסף אשר מצאנו השבנו לך. וע"כ לכל אבידת אחיך לומר דאבידת עכו"ם מותר אבל אם רוצה להחזיר רשאי וע"כ דגזל עכו"ם אסור ואיך נגנוב כסף או זהב. וכ"כ בלקוטים מס' קול יהודה ב"ק קי"ג, ופי' היטב במהרש"א סנהדרין י"ז א' באריכות:

כדבריכם כן הוא. ערש"י, ועי' בקובץ דרושים חוברת ד' סי' ל"ג דק' דמשמע דהסכים לדבריהם ובאמת לא הסכים שהם אמרו שהגנב יומת והנשארים עבדים, והוא אמר שהגנב יהי' עבד והנשארים נקיים. וי"ל דחוק כל מדינה החוב בעד אזרחים הדרים שמה, אבל איש זר שאינו מיושבי המדינה. מה לו לחקי המדינה, וזה רק בהיותו חוץ למדינה. אבל בבואו להמדינה פנימה. אף כי גר בחו"ל ואין לו זכות להנות מהזכותים אשר להמדינה, אבל בהנוגע לאיסורים אשר אסרה המלכות הוא ג"כ בכלל, ואם יעבור יענש כאחד מאזרחי המדינה והג' בעל בית יצחק ז"ל ביאר מ"ש יוסף כי גנוב גנבתי כו' כי טען שאינו משועבד לנמוסי ארץ מצרים כי גר הוא ואין להם רשות לתת אותו לבית הסהר, הגם אם איש זר בבואו אל המדינה פנימה ועובר חוקי המדינה יענש, זה מפאת שבבואו פנימה התחייב עצמו מרצונו הטוב ושיעבד נפשו לחקי המדינה, וזה יתכן במי שבא מרצונו אבל אנכי "הלא גנב גנבתי" ובעל כרחי ונגד רצוני הובאתי שמה ומה לי לחקי המדינה, אולם הוסיף אפי' אם נניח. שהנני משיעבד לחקי המדינה. מ"מ גם פה לא עשיתי מאומה ופח"ח, ובשם עבדי המלך נקראו לא לבד משרתי' רק כל יושבי המדינה. וזה השיבו הן כסף כו' אשר בודאי הי' יכולים להעלים השיבו ואיך יעשו לגנוב מבית אדוני' כסף או זהב אשר ימצא מעבדי' ומת" כלומר אשר יקרה דבר כזה לאחד מעבדיך ומת כי כן חק המדינה שגנב יומת. וגם אנחנו, הגם שגרים אנחנו נהי' לאדוני עבדים נחשב בעיניך בפרט הזה ג"כ "לעבדיך" כלו' ליושבי המדינה לדוננו כפי חקי המדינה, ולפי"ז מאמר אשר ימצא אתו מעבדך ומת לא קאי שחרצו על עצמם מיתה. רק הפשט אשר ימצא כלומר גניבה כזאת אם ימצא מעבדיך ומת דינו למיתה, והשיב כדבריהם כן הוא. כלו' שגם אתם בבחי' "עבדי המלך" ויושבי המדינה יענש בחקי המדינה. אכן במשפט עצמו הפריזו על המדה שבחקי המדינה גנב אינו נענש במיתה. ורק יהי' עבד, ולכן איש אשר נמצא הגביע בידו יהי' עבד והנשארים יהי' נקיים: ובס' משנת חכמים הל' עכו"ם סי' ט"ז בצפנת פענח סקט"ז. כ' דבב"ר פל"ד סי' י"ט אי' אך את דמכם לנפשתיכם וכו' בב"נ יש שליח לדבר עבירה, וגם הוא מילתא בסברא דהא דאשלד"ע דניתנה תורה ונתחדשה הלכה דמעילה וטביחה ב' כתובים, אבל בב"נ אף דאין שליחות לעכו"ם מ"מ אינהו לדידהו יש שליחות וכשיטת המשאת בנימין ה"ה אף לדבר עבירה יש שליחות. (ועמ"ש בפ' נח ט' ד'). וא"כ למ"ש תוס' ב"מ ח' ע"א ד"ה ושותפין, דשותפין שגנבו היינו שהגביהו שניהם, אבל בלא"ה אין א' מתחייב בהגבהת חבירו משום דאשלד"ע אבל בב"נ דישלד"ע אף בכה"ג חייב וידוע דשבטים חלקו עם יוסף דהם סברו דיצאו מכלל ב"נ אף לקולא ואכלו מפרכסת, משא"כ ליוסף לא יצאו מב"נ וא"כ אי נימא דיש להם דין ב"נ אם נמצא הגביע תח"י א' מהם, והי' בדעת כולם, כולם חייבים, ולישראל נאמר ונמכר בגנבתו. אבל בב"נ אזהרתן זו מיתתן. ושפיר הי' הדין דאשר נמצא אתו ומת ושאר השותפין יהי' לעבדים, דעכ"פ נשתנה בזה דין השותפין ממנו לענין מיתה, א"כ הדין דפסקו השבטים לנפשם הי' אם עדיין לא יצאו מב"נ, ובאמת הדין כן לדעת יוסף ולא לדעתם, א"כ שפיר פתח בחכמה פיו לומר גם עתה כדבריכם כן הוא, כלו' גם עתה חלילה להכביד כח הדין מאשר הי' דבריכם בימי הקדם דכבר יצאתם מב"נ לכן הדין דאשר ימצא הגביע בידו יהי' עבד כמ"ש ונמכר בגנבתו ואתם נקיים כדין השותפין דפטורי אהגבהת חבירו דאשלד"ע דלכם דין ישראל ע"ש: ועי' שו"ת שבות יעקב ח"א סי' קע"ח. ובהשמטות מבנו הביא ב"ר וישב (ל"ח א') על פ' וירד יהודה פפ"ה. עשרה שנמצאו בגנבה אין א' נתפס ע"י כולם, ע"ש דרצה לחדש דאף דב' דהזיקו ואין א' יכול לשלם א"צ השני לשלם עבורו כמ"ש בחו"מ סי' ת"י סל"ז וחות יאיר סי' רי"ב, וחידש באם גנבו ויש לו הנאה חייב לשלם עבור חבירו ע"ש. ועשו"ת בית שלמה חו"מ סי' קל"א שהק' עליו דהוא להיפך מיש"ש והעתיקו הש"ך בסי' רכ"ז דאין חילוק בין אם יש לו הנאה, והראי' מב"ר אין ענין לנ"ד דהתם כבר נשתלם הגניבה, וגם הא איכא לאשתלומי מכולן, ולענין עונשין מיירי, ועי' ברמב"ן עה"ת עש"ה:

ויעמוס. רש"י בעלי זרוע הי' ול"צ לסייע זא"ז, וכ' ביפ"ת דדייק דכ' לשון יחיד. ועי' לוית חן דהא כשפרקו כ' ויורידו איש אמתחתו בל' רבים ופריקה עוד קלה מטעינה. וי"ל דבב"ר וטבוח טבח והכן אין הכן אלא שבת, וכ' יפ"ת הא דהלכו מהר בשבת אל הדרך משום פק"נ רעב בביתם, והנה זה שרדף והשיג אותם הי' על אם הדרך, ועי' מג"א סי' שמ"ה סק"ה דדרך שעוברים מעיר לעיר ר"ה, ובירושלמי חגיגה והובא בע"י בשעת השמד הי' מטעינין ישראל בשבת והי' טוענין ב' חד משא שיהי' שנים שעשאו ופטורין, וא"כ פק"נ שלא יטולטל ד' אמות בר"ה עזרו איש לאחי' והורידו שנים, אבל אח"כ כשבאו לסכנה ולקחו עצמם למלחמה כמ"ש רש"י בפי"ג מטרפולן הי' ולא חשוב בעיניהם רק כעיר קטנה. וכדי להראות גבורתם טען כל אחד לעצמו:

מה נאמר, ערש"י וב"ר פצ"ב. מה נאמר בכסף ראשון מה נדבר בכסף שני ומה נצטדק בגביע, וק' דבכסף ראשון לא עשו חטא אדרבה הראו יושר לבבם שהחזירו. וראיתי בקובץ דרושים חוב' ד' סי' ל"ג דאנו רואים לפעמים ברמאי שנפשו חשקה בחפץ יקר שראה אצל אחד והחליט בדעתו לגנבו מה עושה. יראה עצמו כאיש אמונים לרמות את אנשי הבית שלא ישגיחו בו, ולעת מצוא. כשהוא שם לחודי' יגניב בכוונה דבר קטן ובתמימות צבוע בא ואומר שמצא דבר, ואומר הכר נא אם שלך הוא וקח אותו לך ובעה"ב מכיר תודה לו, ועתה בטוח הוא בישרותו וישאיר אותו לבדו בבית. ואז יגנוב כל אשר בבית ויברח. והנה יש במעשי אחי יוסף שג"כ יש לחשוד שמה שהחזירו הכסף לא היה מפאת ישרם רק בערמה לגנוב לעת מצוא את הגביע אשר ערכו רב מאד, וז"ש גם עתה כדבריכם כן הוא אין הכוונה לקיים את המשפט אשר חרצו, רק כוונתו לסתור בק"ו שהביאו לאמת דבריהם ממה שהחזירו הכסף, ואמר גם עתה כן הוא שגנבתם הגביע כי מה שהחזרתם הכסף אין ראי'. וא"ש דעתה אחר מעשה הגביע נתעורר החשד גם על החזרת הכסף שבערמה היה ושפיר התאונן יהודה ואמר מה נאמר בכסף ראשון' כי כעת אין בפיהם מלה גם על החזרת כסף ראשון ובשבת ק"ה א' דרשו ר"ת נכונים אנחנו. צדיקים אנחנו טהורים אנחנו. דכים אנחנו קדושים אנחנו. ועי' במהרש"א דלפשט רש"י דאין לנו להצטדק, סותר הענין שאח"כ ויגש יהודה שפרש"י שבעלילה הוא בא. וע"כ דרשו שגם כאן רמזו לו שתואנה מבקש כי נכונים אנחנו כו' ואולי זה נגד עונות שהזכיר להם יוסף עש"ה. ובחתם סופר על שבת כ' י"ל טל שטען עליהם ה' דברים א' גניבת גביע. ב' מכירת אחיהם. ג' מעשה תמר. ד' מעשה ראובן, ה' מעשה שכם כמ"ש במדרש ע"כ נגד גביע קבלו עליהם הדין ואמרו הננו נכונים להיות עבדים. כמו היו נכונים ליום השלישי וכדומה, ונגד מכירה אמרו צדיקים אנחנו ולא מכרנו שלא כדין, ועד מעשה שכם אמרו טהורים אנחנו ולא יתכן לטמא אחותנו מערל וטמא ועד מעשה ראובן אמרו דכים אנחנו שכבר שב בתשובה כמ"ש תשב אנוש עד דכא ונגד תמר אמרו קדושים אנחנו. ולא קדש וקדשה כ"א קדושים אנחנו בגדר ערוה, אך יהודה קיים מצות יבום כמ"ש הרמב"ן (ל"ה ח'):

בס' בני יששכר חדש כסלו מאמר י"ב הביא הא דבסדר מקץ בסוף נמנו גם התיבות "והם אלפים כ"ה" ובשאר הסדרות נמנו רק הפסוקים, וכ' דהנה קביעות חנוכה תמיד בפרשה זו. ומתחילין ביום כ"ה לחדש ומדליקין שמונה ימים, והנה ב' אלפים הם ח' פעמים נ"ר. לזה רמזה המסורה למנות גם התיבות אשר חנין מספרם רומזין לחנוכה ודפח"ח. וע"ש שהערה שיש עוד פרשיות שנמנו ג"כ התיבות:

ויגש. ערש"י יכנסו דברי באזניך, והקשו המפו' הא המליץ הי' ביניהם וא"כ יהודה לא הי' מדבר באזני יוסף ממש, ובס' אמרי שפר להראנ"ח כ' שיובן ע"פ המד' שיוסף הי' ראוי לחיות ק"כ שנים וחסרו פשרה מפני י' פעמים שהזכירו את אבי' בפני' בשם עבד. ובפ' ויגש כ' ד' פעמים. ויהי כי עלינו אל עבדך אבי, ויאמר עבדך אבי, ועתה בבואי אל עבדך אבי, את שיבת עבדך אבי, ובפ' מקץ שלום לעבדך לאבינו. ולהיות כי דיבורם הי' פ"י מליץ נמצא שם עבדות י' פעמים, ובאמת הוא במד' פ' ויחי, ובתרגום יונתן (מ"ו כ"ט). ובפרקי דר"א פל"ט וע"ש במפרש, וביפ"ת, וידי יוסף, וע"ע במדרש תלפיות ענף יוסף שהק' כיון שהמליץ הי' מנשה והוא ידע דהם אחי אבי', ובטח כשהי' משיב דבריהם לאבי' יוסף לא הי' מזכיר שם עבד על זקינו, וכ' שנענש יוסף דעשרה אחי' אמרו בפה אחד כשהביאו לבנימין שלום לעבדך אבינו. שאז כיון שכוונתו לגלות עצמו מה לו לשאול על אביו שהי' יודע שיזכירו בשם עבד עש"ה, אבל באמת קשה דמדין לא הי' צריך למחות שלא להזכיר עבדך כמ"ש ברש"י פ' ויחי (מ"ח ב'), ועי' ביו"ד סי' ר"מ סעי' ז' אם הבן רבו של אביו אין צריך לכבדו. רק אם רוצה לכבדו מותר, דאב שמחל על כבודו מחול, וא"כ הכא א"י למחול דהי' מלך, אך א"ש עפמ"ש האוה"ח ויחי (מ"ז כ"ט) דדוקא מלך ישראל שנמשח א"י למחול אבל מלך כזה במציאות לזמן יכול למחול על כבודו וא"ש דהי' צריך למחות בתיבת עבדך. לזה הערני בני הרה"ח ובקי וכו' מו"ה דוד שיחי'. עוי"ל דאצל אב לא אמר רחמנא שתהי' אימתו עליו מצד מלך. דהא הוקש כיבוד אב לכבודו של מקום ובעי קרא למעוטי דלא לידחי כיבוד או"א את שבת, אף דכיבוד או"א ליכא רק עשה ושבת הוא עול"ת וחמיר. מ"מ כבוד או"א יותר חמור דהוקש למקום. וכ"ש על רבו לא אמר רחמנא שתהי' אימתו עליך לפי"ז שפיר נענש יוסף כיון שהי' אביו ורבו. ובס' מחת יה כ' הא דהעליל עליהם בגביע דוקא. דבכלי אחר הי' בידם לשלם כפל אבל גביע אין ערך לו בשווי' דהי' מנחש בו. וז"ש ויגש כו' כי כמוך כפרעה כמו שפרעה א"י לנחש, כן אתה, וראיה לזה כי אדוני שאל וכו' ולמה הוצרכת לשאול הלא ידעת הכל מגביע אע"כ שבגביע אין ממש והוא גביע פשוט ונוכל לשלם כפל, ועי' במשנת דר"א: ובס' מגדל דוד הק' לפמ"ש בעה"ט ויגש אליו יהודה סופי תיבות שו"ה ר"ל שאמר יהודה אני שוה לך, א"כ מה זה קשות שדבר אליו כמ"ש רש"י הלא יהודה הי' ג"כ מלך בארצו, וכ' עפמשה"ק היד יוסף. בפרעה שעשה ליוסף מלך ועבר על נמוסי מצרים שאין עבד מלך, ותי' שפרעה נתן טעם הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו, וא"כ הוי מילתא דלא שכיח ולא גזרו בנימוסיהן, ולפי"ז אם יהי' עוד בעולם איש נבון וחכם כמוהו בודאי הוי מילתא דשכיח ובטח גזרו בנימוסיהן והדק"ל. ואי' במד' מה פרעה גוזר ואינו מקיים גוזר שאין עבד מלך וכו', וצדקו יחדיו דברי רש"י ובעה"ט ויגש כו' שדיבר קשות באמרו מה פרעה גוזר ואינו מקיים כו'. וא"ת שאתה איש אשר רוח אלקים בו והוי מילתא דל"ש. ובא הבעה"ט להצדיק דברי יהודה והשיבו תירוץ מספיק שאני שוה בשוה לך והוי מילתא דשכיח ושוב גזרו בנימוסיהן. וזה שדיבר קשות. ובס' קהלות ישורון כ' ע"פ מדרש מה פרעה מלך ואתה שני לו אף אבא מלך בארץ כנען ואני שני לו. ואיתא במגילה ט"ז א' ויאמר אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה מה ויאמר ויאמר. אלא תחלה דבר עמה ע"י מתורגמן כיון דאמרה מבית שאול קאתינא מיד ויאמר לאסתר. והנה הם לא ידעו כי שומע יוסף כי המליץ ביניהם. וא"ש ויגש כו' יכנסו דברי באזניך דייקא ולא ע"י מתורגמן והטעם כי כמוך כפרעה כו' אף אני שני. וא"כ קשה עליך מתחלה לא הי' לך לדבר אתי ע"י מתורגמן. וזה שפרש"י דבר אתו קשות כלומר מה שהי' קשה לו על מעשה יוסף. ואמר אל יחר אפך שאין לכעוס על המבקש טעם על מה שקשה לו. ועי' בקובץ דרושים חוברת ה' סי' כ"ג מ"ש בזה: ובס' עין המים דף כ"ו. הביא עה"פ איוב ל"ג אם יש עליו מלאך חליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו וגו' מלת לאדם מיותר. ועוד וכי אל האדם יגיד המליץ הלא למעלה ימלוץ המליץ לא למטה. וכ' ע"פ הרלב"ג וירא. שמדת ה' בעת המשפט להשגיח בקרובי הנידון ואוהביו. ואם הם אינם חייבין לסבול צער ינצל הנידן כמו בלוט כדי שלא יצטער אברהם ניצל לוט. ולא כמשפט ב"ו כשימות הנידן יצערו ע"ז קרוביו. ומשפט ה' לא כן הוא דישקוף דאם חי שיצטער במיתתו הוא זכאי וצדיק יזכה עי"ז גם הנידן. וזה אם יש מלאך מליץ א' מני אלף היינו כשהמשפחה יצערו ע"ז. ימליץ הלא קרובו של זה צדיק ולמה יצטער גם הוא פי"ז יופטר הנידן, וזה"פ להגיד לאדם ישרו היינו של אדם אחר אחד מקרוביו ע"ש. וז"ש בשבת ק"ו א' אחד מחבורה שמת ידאגו כל החבורה. דאם הי' צדיקים הי' ניצל הנידן כדי שלא יצטערו הם וזה"פ ביומא ע"ה. על הפ' דאגה בלב איש ישחנה. יסיחנו לאחרים. שיצטערו גם הם ואולי על ידם כוי שלא יצטערו ינצל גם הוא. ועל דרך זה פי' גם בס' שמן המור כאן הלא יהודה בעצמו גמר הדין הננו עבדים לאדוני ואח"כ כשאמר יוסף האיש אשר נמצא הגביע בידו יהי' עבד ואתם עלו לשלום יצא בטענות ומדוע לא טען תחלה, אמנם תחלה תשב שהשליט שאמר דתי מצרים שהדין עשרה שנמצא גניבה תח"י כולם נתפשים אמר מה נאמר כו' הננו עבדים. ורק אחר ששמע מהשליט דרק מי שגנב הגביע יהי' נלכד ואתם עלו לשלום אז טען אם תקח את בנימין לעבוד תהרוג גם אביו. והי' כראותו כי אין הנער ומת, וכששמע יוסף זאת נלחץ ונדחק מאד עד שלא הי' יכול להתאפק ע"ש. ועפי"ז י"ל בשבת קי"ט ב' לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו ת"ח. דמיון לעשיר שלקח בחור עני לחתן. ואח"כ וישמן ישורון ויבעט. והעיז נגד חותנו. אבל החתן הי' לו בעיר קרוב ות"ח ותמיד הגין בעדו. אבל פעם א' העיז גם נגד קרובו. וכששמע חותנו אמר עתה עת לעשות בו משפט ויכהו מכה רבה. ושאל לו חתנו מה היום מיומים, שעשיתי עולות גדולות מהיום ולא הכיתני, אמר עתה אני מכה אותך על עבירות שמקודם שלא רציתי לצער קרובך. וכן ה' מאריך אפו בשביל שלא יצטערו הת"ח בראותם שהדור יענשו. אבל באם ביזו גם הת"ח, אז החוב הראשון חוזר וניער ויענשו על עונות הקודחים, וכן י"ל בזה בחגינה די"ד א' י"ח קללות קלל ישעי' ולא נתקררה דעתו עד שאמר ירהבו הנער בזקן. והוא פלא וכי כל כך הי' שונא להם. ורק י"ל דכל י"ח קללות נצטער על כי חרה ה' כל כך עליהם. ואח"כ כשהתוודע כי מרדו בהזקנים ויבזו הת"ח והבין כי צדיק ה' בכל דרכיו, שאין הזקנים ות"ח הי' מגינים עליהם: וכן שמעתי בדרך זה ממרן הרב הגאון הצדיק מוהר"ם אלטר שליט"א האב"ד דפה פאביאניץ בדרשה שבת תשובה תרפ"ט, על מד"ר איכה ויתר על ע"ז ג"ע ושפ"ד ולא על ביטול תורה וכן איתא בב"מ פ"ח על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי. שעיקר עונש הי' על ביטול ת"ת. ותמוה וכי חמורה מג' עבירות שנהרג עליהן. ורק למשל למלך שהי' לו תשוקה גדולה לשמיעת כלי זמר. והביאו לו איש אחד ומאד הפק רצון ממנו. ורק הי' פוחז וריק ועשה שלא כשורה. אך המלך הי' מחפה עלי' תמיד, פ"א הרג לשר, והלך המלך ולחש באזני השופטים שיראו שיצא לחפשי בדינו, בעבור שלא יוכל להיות בלעדו, פ"א אירע שהכ"ז נפל ונשבר לו ידו. מיד צוה המלך לתלותו, והי' פלא בעיני כולם כי מה חטא בעבור שנשברה ידו, עוד יתלוהו ז והשיב המלך באחת כל עונותיו שמורים אצלי, ורק עד עתה לא הי' באפשרי לפרוש ממנו, וחפיתי עלי', ועתה צויתי לתלותו מחמת עונות שמקודם, כן ה' משתעשע עם מי שלומד תורה, והוא המחיצה ורק כשביטל מתורה מיד מענישין אותו על שאר עונות, וז"פ ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי (תהלים נ' ט"ז) ולכאו"ק הכי יטמא התורה, ורק אם עשה כל ימיו רע, ועתה הולך ללמוד המקטריגים לא יתנו לו ללמוד כדי שיענש על עבירות. וז"פ סוף ברכות במשנה שהביאו הפסוק עת לעשות לה' הפרו תורתיך ע"ש אם הפרו תורתיך אז "עת" וזמן לענוש על עבירות שמקודם וכן משמע מלשון הרמב"ם בפי' המשניות שם, ותיו"ט ע"ש. ועי' ג"כ באלשיך שדיבר מזה: ובמד"ר איתא בנימוסין שלנו כ' ואם אין לו ונמכר בגנבתו וזה יש לו לשלם, וצ"ב מה לו מלך מצרים בנימוסין של ישראל, וראיתי בזה, דכ' ונמכר בגנבתו, ולכאורה מי יקנה לעבד גנב ויכניסו לביתו? ורק שיוכל להיות שגנב מחמת דחקו, כמ"ש שהע"ה אל יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב, וכשיבא למקום שישיג לאכול די שבעו למה יגנוב, וז"ש בנימוסין כו' ואם אין לו וזה יש לו והוא עשיר ועכ"ז גנב, וא"כ למה לך להכניס גנב כזה בביתך, וע"כ שבעלילה באת עלינו ואתה יודע שלא גנב, ובפררס דוד כ' עפמ"ש בסוטה ל"ו דגבריאל למד ליוסף ע' לשון וכו' א"ל איתשל אשבועתך א"ל ואתשלי נמי לדידך כו' וכשראה יהודה שהמליץ הי' ביניהם ויוסף אינו מבין לה"ק א"כ אינו ראוי להיות מלך, ואמר ידבר נא עבדך באזני אדוני שאינך יודע לה"ק, וכי כמוך כפרעה מה פרעה מלך אף אתה וכ' בנמוסי מצרים שאין רשאי להיות מלך אם לא שיודע ע' לשונות, ואם אין אתה רוצה לקיים נימוסי מצרים א"כ בנימוסינו כ' ואם אין לו כו' ואתה מוכרח לקיים או נימוסו של תובע או של נתבע, ובלק"ש הק' הלא עיקר טענת יהודה הי' שזה יש לו לשלם הול"ל רישא דקרא דכ' שלם ישלם, ועו"ק הלא גנב הגביע ואין לו תשלומין בעולם, וי"ל עפמ"ש בקדושין די"ח הי' גנבתו ת"ק זוז והוא שוה אלף אינו נמכר, רא"א אם הגניבה שוה יותר ממנו ג"כ אינו נמכר ונמכר בגניבתו כ' ולא בחצי גניבתו ע"ש, וא"ש שמרישא שלם ישלם ל"ה טענה ליהודה דיוסף הי' טוען כנגדו דגביע אין לו תשלומין בעולם, ולכן אמר כ' ואם אין לו ונמכר בגניבתו דצריך להיות הגניבה כנגד ממכרו, וממ"נ אם אתה טוען שגביע אין לו תשלומין א"כ הגניבה שוה יותר ופטור ואם אתה טוען דגביע יש לו תשלומין כמו ששוה בנימין זה יש לו לשלם, וע"ע בספר מדרש פליאה החדש אות כ"ה מ"ש בזה ובלוית חן: ובאמת קשה מאד לפמ"ש בקידושין י"ח דנמכר בגניבתו ולא בכפלו, וא"כ הלא הגביע הושב לבעלים ואין לו עליו רק הכפל א"כ אין לו דין עבד, ומצאתי בס' דברי יוסף שהעיר בזה, ורק א"ש עפמ"ש בס' תפארת יהונתן דבאמת בסוף נפל ספק בלבם והרגישו שהוא יוסף אחר שראו ששמעון נאסר לעיניהם ומיד כשהלכו הוציאו והאכילוהו, ושמעון בודאי סיפר זאת כשחזרו וחשדו שרצון יוסף שבנימין ישאר שם אבל עליהם יש לו טינא בלבו ע"כ רוצה לשלחם מעל פניו, לזאת שיכל יהודה בדעתו יען שמקור השנאה שאכלו מפרכסת האסור לב"נ והם סברו שדין ישראל להם אף להקל, וחשב אם הי' מדברים עמו וע"י הויכוח יתברר ויתלבן הדבר, וזה"פ ולא יכלו דברו לשלום, כלומר שזה הי' בעכרם מניעת השלום על שלא דברו עמו, וע"כ ביקש יהודה תחבולה להכניס עמו בפלפול ויתבטל בקנאה ושנאה ופתח בדין זה, אם יש להם דין ישראל או ב"נ ואמר בנימוסינו כ' ואם אין לו וזה יש לו ובודאי על זה יטעון יוסף שלהם דין ב"נ וכן הי' כי רק עי"ז הי' יכול לומר יהי' לו עבד, ומה שביקש יהודה יכנסו דברי באזניך, דמלך שמחל אין כבודו מחול והטעם שהכבוד אינו שלו אלא של המדינה, כי המלך שייך רק להעם והכבוד שלהם הוא, וזה רק אם יש שומעים אחרים ומקפידין על דיבורו אז אין המלך יכול למחול, משא"כ אם דיבורו עם המלך בינו לבין עצמו אז המלך יכול למחול אם ירצה דלא יודע הדבר להמדינה, ולכן יהודה דהרגיש בעצמו שהוא בכעס היה ירא שלא יוצא מפיו דבר שיהי' נגד כבוד יוסף, ע"כ ביקש שלא יחר אפו כי אין אדם נתפס על צערו, ופן ידבר דבר שלא נגד כבודו ע"כ ביקש ידבר נא עבדך דבר באזני אדני כי כמוך כפרעה ומלך א"י למחול, אבל כשידבר בינו לבין עצמו, ואחר לא יהי' שומע אז יהי' יוכל למחול:

ויותר. ובפ' מקץ (מ"ב ל"ח) כ' והוא לבדו נשאר, עי' בס' כפלים לתושיה, שאר שייך על חלק יפה, נותר על חלק רע ויעקב שכיוון להחשיבו בעיניהם שלא ישלחנו עמהם אמר מלת נשאר שהוא היקר מבניו, ויהודה שכוון להשפילו כדי שיוסף יקח אותו במקום בנימין כפרש"י לכל דבר אני מעולה ממנו אמר ויותר וז"ש בפ' בשלח (י"ד כ"ח) לא נשאר בהם עד אחד היינו מהחשובים עד פרעה שנקרא אחד, המיוחד שבעם נשאר, וע"ע בהכתב והקבלה שהביא וישאר אך נח, וישארו שני אנשים במחנה לחשיבתם נקראו שאר, ויעקב רועה צאן לבן הנותרות אחז"ל הגרועות, ויותר יעקב לבדו ואי' בחולין צ"א שנשתייר על פכים קטנים כי הוקשה להם דהול"ל וישאר כי הוא היה העיקר. לז"א לפי שלא החשיב א"ע והשליך נפשו מנגד להציל ממונו והמלבי"ם ז"ל כ' דנשאר היינו בכוונה ונותר הוא במקרה. וישאר אך נח שלא הי' בכלל השטף. ויותר יעקב לבדו דהיה בכלל העוברים ונותר במקרה. לא נשאר בהם עד אחד. עד ולא עד בכלל שנשאר פרעה בכוונה שיספר לדורות גבורות ה':

והיה כראותו כי אין הנער ומת ופרש"י אביו מצרתו. עי' באהל מועד שנה ב' סי' פ"ח בשם הגה"ק מקאצק ז"ל שבא לפניו אחד שהיה מחוסר פרנסה ל"ע והוא לעת זקנותו. ויש לו הרבה בנים בעלי פרנסה ואינם מרחמים עליו. והוא הי' תמיד מוסר נפשו בעדם. והשיב דמצינו זאת בתורה והי' כו'. ולכאורה מדוע לא אמר כי יש לבנימין עשרה בנים ואולי ימותו מגודל צער, ומוכח מזה כי אין הבנים מצטערים כ"כ בצרת אביהם ורק האב דואג ומיצר על בניו, ולכן הזכיר רק מצרת אביו. ובסי' ק"ח הביא בשם הגה"ק מאסטראווצי ז"ל הטעם לזה שכל הדורות מאדם הראשון הם כשלשלת ארוכה וטבע האבות ומדותיהם ירשו הבנים דור אחר דור. ואדה"ר שלא הי' לו אב דנברא מן האדמה. ולא הי' בלבו מדה זו למסור נפשו בעד אביו. ולא נשרשה המדה הזאת לדורות הבאים. אבל בנים הי' לאדה"ר, והי' לו אהבה להם כרחם אב על בנים. ונשתרשה המדה הזאת לדורות הבאים אח"כ ודפח"ח:

ישב. ערש"י ושמעתי מאדמו"ר הגה"ק מגור שליט"א בפ' ויגש שנת תרע"ג בתוך שאר הדברים מ"ש יהודה ישב כו' זה הוא תשובת המשקל כנגד מה שאמר יהודה למכור אותו לעבד אמר עתה ישב נא עבדך. ואח"כ כשאמר יוסף כי למחיה שלחני וא"כ טעה את עצמו, וטעה בדבר מצוה ועשה מצוה ה"ה כעשה מצוה. וא"כ א"צ כלל לתשובה כי הי' לטובה, וזה הפשט ופתה אל תעצבו כי אינכם צריכים לתשובה, ועמ"ש בפ' ויחי (נ' כ') על האוה"ח שם: