ומקצה אחיי לקח חמשה. רש"י הפחותים. עמ"ש במהרש"א ב"ק צ"ב א', והחשבון חמשה הי' אהוב בעיני העם ונמצא הרבה פעמים. וחמש את ארץ מצרים (מ"א ל"ד). חמש ידות (מ"ג ל"ד). וחמש חליפות שמלות (מ"ה כ"ב). ונתתם חמישית לפרעה (מ"ז כ"ד). עשר תעשר שני פעמים לדברים י"ד כ"ב). המבזבז אל יבזבז יותר מחומש (כתובות ד"נ):

ושמתם שרי מקנה, בעה"ט ב' במסורה ושמתם בארון. עי' שו"ת כנף רננה יו"ד ח"ב סי' ק' הכוונה דקשה דעל שרי מקנה א"צ אנשי חיל דהרי יוסף לא העמיד לפניו גבורים שלא יקחום לאנשי מלחמה רק החלשים שיאמרו רועי צאן הי'. ומתרץ דאנשי חיל בתורה ומצות שיועיל זכותם לנצח במלחמה גם כשישבו בביתם וזה ושמתם שרי מקנה ומ"מ ינצחו כמו הלוחות דכ' בהו ושמתם בארון:

כמה שני חייך. ק"ל מעט ורעים. ערמב"ן ידעתי מה מוסר שיתאונן אל המלך. ועוד אולי עוד ישיג כו' פי' שו"ת מים רבים בקונטרס אוצרות חיים. דרש"י פי' ולא השיגו בטובה וא"ש קו' ב', וקו' א' י"ל עפמ"ש ביומא ע"א א' בפ' כי אורך ימים ושנות חיים וכי יש שנים שאינם של חיים. אלא שנותיו של אדם המתהפכות מרעה לטובה. ולפי"ז א"ש ששאל כמה ימי שני חייך. והי' ק' ליעקב קו' גמ' וכי יש שנים שאינם של חיים. ומסופק אם כוונת פרעה לשאול על שנים של טובה או שלא דקדק בלשונו וכוונתו שנים פשיטות לכך השיב יעקב אם כוונתו על שנים פשוטות ק"ל שנה ימי. ואם כוונתו על של טובה מעט ורעים הי'. ר"ל שמשנים הטובים שהי' לי. מעט הי' וגם רעים ולא יחשבו לטוב רק נגד שנים הרעים שהי' לי שהי' עוד רעים ביותר. ולז"א עוד ולא השיגו ימי חיי אבותי ר"ל לאבות הי' ג"כ שנים טובות ורעות רק שהטובים הי' באמת טובים. אבל טובים שלי הי' רק טובים בערך הרעים וא"ש קו' א' דמה מוסר כו' דהי' מוכרח להשיב כך. דהי' מסופק אולי כוונתו טובות כתי' הגמ'. ועי' בס' ארצות השלום דרוש ו' שהודיע יעקב כי החיים הגופניים לא יכנסו בגדר שנות חיים ולא יקראו רק בשם שני מגורי שבהם גר בחיים בהמיים, מעט ורעים כו' הימים שנקראו בשם שני חיי שבהם עסקתי בחיי מדע ושכל אך מעט הי' אבל חיי אבותי הי' חיי יראת ה'. וע"ע בספר תולדות נח דרוש ד':

ויברך ערש"י עי' בכור שור עירובין נ"ג ק' וכי ברכה א' הוא בעולם אפשר לברך בחיים ואריכות ימים וכו' וי"ל ע"פ המד' דפרעה עשה עצמו אלוה. והי' ק' לרש"י אם יבא א' ויאמר לו תזכה לחיים הלא יתקצף ויאמר הלא הברכות מסורות בידי לזה תי' רש"י שיעלה כו' דאחז"ל שהוכחתו של פרעה הי' שנילוס יוצא לקראתו כמ"ש לי יאורי ואני עשיתי. א"כ א"א לעשות לאלהי כ"א מאותו זמן. ודבר זה ל"ה כי אם ע"פ ברכתו של יעקב ודייק רש"י ומברכתו של יעקב כו' ובשעת הברכה עדיין לא עשה עצמו לאלוהי. ואפשר הי' לברכו. ועי' ס' גרש כרמל שהביא זאת ול"ה שקדמו בבכ"ש:

ויתן להם יוסף לחם בסוסים ובמקנה הצאן ובחמורים. ולא הזכיר חזרים. ונודע דחזירי מצרים הי' טובים ושמנים. והי' מכאן ראי' דאסור לסחור מה"ת בחזירים. ועי' יו"ד סי' קי"ז ובטו"ז שם:

העביר ערש"י ומהרש"א חולין ד"ס ע"ב. ועי' בהגדה ריח דודאים לזקיני הגאון מלאסק ז"ל דכ' על כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם דיוסף העביר איתם לערים וגם החצרים הי' גרים כמ"ש רש"י ויגש שלא יהי בושה כ"כ לישראל כיון שגם התושבים הם גרים ע"ש. וכ"כ בלקוטי תורה להאר"י ז"ל פ' לן ועמ"ש בפ' בחוקתי (כ"ז ט"ו) ובפ' לך (ט"ו י"ג) כב) רק אדמת הכהנים לא קנה וג'. ראיתי בזה דיש אנשים שמרויחים הרבה ובכ"ז יש להם נושים ומצבם דל כי הוצאותיהם גדולה מאד. כי יתנו בכוס עיניהם וכדומה. וה הי' כהני מצרים. וידוע שבכל עם ולשון מנהיגי העדה הם כהני הדת. והם יכולים לעשות ר לישראל אם יסיתו את ההמון על ישראל לשלל ורק להצלחת ישראל כהני מצרים הי' אנשים נשחתים ודבריהם לא הי' נשמעין לאזני ההמון. הם בעצמם עמדו בראש אנשי בליעל. וה יוסף שאין טוב להזיז הכהנים ממקומם. דכ מכירים אותם הכל. אולם אם יבואו למקום אחר יוכלו לטעות בהם ולחשבם לישרים ויוכלו להשחית לישראל שנואי נפשם לכן לא קנה אדמתם:

הן קניתי אתכם ואת אדמתכם כו. וי"ל עפמ"ש בב"ק די"ב קנה עבדים וקרקע החזיק בקרקע קנה עבדים. וא"כ הכל שייך לפרעה ויוסף. כי מה שקנה עבד קנה רבו. ואף לשיטת יוסף שהי' להם דין ב"נ ולהכי אמר דמפרכסת אסור וכמ"ש בפ' וישב: וע' במהרש"א בגיטין נ"ז א' במעשה דארוס וארוסה שנשבו כ' כיון דשבוי' הוי וכל מה שקנה עבד קנה רבו ע"ש וזה ובר חדש דגם בעכו"ם אמרי' מ"ש עבד קנה רבו ועי' בס' בית האוצר ח"א כלל צ"ז והביאותיו בפ' בראשית (א' א):

ונתתם חמישית לפרעה. ובפ' מקץ (מ"א ל"ד) וחמש וכ' רש"י שנטל יוסף א' מחומש. וראיתי בשם הגר"ד אפענהיים ז"ל דלמה דוקא חומש לא פחות ולא יותר. וי"ל דכיון שיהי' כל כך בשנת הרעב כמו שהיה בשנת השבע עפמ"ש בברכות וברש"י נשא (ה' י') איש את קדשיו לא יהי'. ודרשי' במי שלא נתן מעשרותיו כראוי אז השדה עושה רק המעשר וכן בשנת הרעב הי' עושה רק חלק העשירי משנת השובע. ושנת הרעב לא היה רק ב' שנים דלאחר שבא יעקב למצרים פסק הרעב. ודרך משל בשנת השובע השדה עשה עשרה כורים. וז' שני השובע הי', ולקח יוסף החוחש מן שבעים כורים והי' י"ד כורים. ובשנת הרעב הי' ג"כ עושה פירות אחד לשנה. ובב' שני הרעב הי' ב' כורים. עם י"ד הקודמים הם ט"ז. ח' כורים לשנה. ובשנת השובע ג"כ הוי ח' כורים דהרי לקח מעשרה ב' נשאר ח'. והי' מכוון שנת הרעב כך כורים כמו בשנת השובע:

ויחי. רש"י למה פרשה זו סתומה כיון שנפטר יעקב נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד. וק' מנ"ל לרש"י דאיכא כאן פרשה כלל. ועי' רא"ם וגו"א. ובבכור שור פסחים ד"ו. כ' דבסו"פ ויגש כ' ויפרו וירבו מאד ואיתא במדרש שהריבוי התחיל כשהתחילו מצרים לשעבדם כמ"ש וכאשר יענו אותם כן ירבו. ואיתא במדרש דהשעבוד לא התחיל כ"א אחר מיתת יעקב. וקשה למה נזכר ויפרו קודם מיתת יעקב. וצ"ל דאין מוקדם ומאוחר. וקשה הא בחד ענינא דהיינו פרשה א' יש מוקדם ומאוחר. וצ"ל דויחי יעקב הוא פרשה אחרת ויפה הק' למה פרשה זו סתומה, שאין בו הפסק פרשה. ולעיל בפ' נח (ח' כ"ד) הבאתי בשם דברי שאול טעם שעכו"ם ששבת חייב מיתה. דבפ"ב דאבות אי' יפה ת"ת עם ד"א שיגיעת שניהם משכחת עון. ועי' ברע"ב. ולכן ישראל יכול לשבות ממלאכה שע"י יגיעת התורה משכחת עון אבל עכו"ם שאסור בלימוד התורה. אין רשאי לשבות כי הבטלה גורם עון ע"ש וזה כוונת רז"ל כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול ד"א. וכל הפורק עול תורה נותנין עליו עול דר"א דאם מקבל עול תורה שוב לא יחטא ול"צ יגיעת ד"א. וראיתי בזה לפרש מרז"ל בירושלמי פ"א דברכות עינא ולבא הם תרי סרסרי דעבירה. דאי' בספרים שאברהם עמוד גמ"ח. יצחק עמוד עבודה. ויעקב עמוד התורה. ועמ"ש בזה בפ' לך (י"ב ב'). וזה כשנפטר יעקב היינו עמוד התורה נסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד היינו שהי' מן ההכרח שיסתמו השני סרסרי דעבירה ע"י צרת שעבוד דליכא תורה שיגין וכנ"ל. ועי' במאסף הבאר כרך ב' סי' ס"ז. ובס' פני האריה החי בחלק הדרושים סי' ב' אריכות מפרשה זו:

ברש"י בקש לגלות הקץ. והוא מפסחים נ"ו א'. ואיתא שם אמרו שמע ישראל כו' אמר יעקב בשכמל"ו. אמרו רבנן היכי ניעבד נאמרו לא אמרו חשה. התקינו שיאמרו בחשאי, ואא"ז הגאון ז"ל מליסא באמת ליעקב הק' מ"ט אמר יעקב ולא משה. ב' אם יש גנאי באמירתה הלא לפניו הכל גלוי. ג' איזה גנאי יש בבשכמל"ו. ד' למה ביוה"כ אומרים בקול רם. וכ' דאם ישראל עושין טוב נותנין עוז לאלקים ונתגדל שמו כמ"ש תנו עוז לאלקים. ולהיפך מתישין כח של מעלה כמ"ש צור ילדך תשי. ובימי האבות שלא הי' עוד התורה. וכל חשיבות אברהם רק בשביל שהי' מכיר אלקותו של ה' בפי כל העולם. ולכך כשאמרוהו בניו ליעקב שמע כו' שאנו מכירין אחדותו של ה' אמר בשכמל"ו היינו שבזה בלבד די שיתברך שם ה'. אבל אחר נתינת התורה אינו די באחדותו לבד וצריך גם קיום תר"ג מצות. ואדרבה אמרו להיפך הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, ולזה לא אמר משה בשכמל"ו דאין זה די. וז"ש היכי ניעבד נאמרי' לא אמרו משה דלאחר מ"ת לא די בזה לא נאמרו הרי אמרו יעקב הרי דבר גדול הוא דעי"ז נתגדל שמו של ה' אז. ולכן תקנו שיאמרו בחשאי שיהי' ניכר לו שיש לו לבקש על בקשה זו כמו שמחויב לקיים תורה ומצות. כן אחדות ה'. ולכן ביוה"כ שאנו בטוחים שימחול לנו עונותינו אומרים בקול רם עכ"ד בקיצור. וביערות דבש ח"א דרוש ט"ו כ' דחביבין ישראל יותר ממלה"ש דישראל מזכירין ה' אחר ב' תיבות שמע ישראל ה'. ומלה"ש אחר ג' קדוש ק"ק ה'. וישראל אומרים בכל יום וכו' וישראל דבקים בה' יותר ובמלה"ש יש מדרגות. והדין דמזכיר ש"ש לבטלה צ"ל בשכמל"ו. ולכן יעקב דראה שנסתלקה השכינה, והשבטים לא ראו וחשבו דיש השראת השכינה כתמיד ואמרו שמע כו'. ויעקב חשש אולי לא הזכירו ה' כדינו ואמר בשכמל"ו כמזכיר ש"ש לבטלה. אבל בימי חשה שהי' השראת השכינה לא חשש לומר בשכמל"ו ואנן בגולה מסופקים אי שוכן אתנו, וז"ש נאמרו יש גנאי שמורה הסתלקות שכינה לא נאמרו אולי באמת נסתלקה השכינה. ותקנו לומר בחשאי עש"ה: וי"ל עוד דבימי יעקב השם מלך היה סמל צדק ויושר. כי אז מלך מצרים הי' מלך חסד. ובני יעקב מצאו מנוחה בארצו לכן יעקב כשרצה להודיע גדלו של ה' כדי לשבר אוזן השתמש בשם מלכות, ואמר בשכמל"ו. אבל בימי חשה השם מלך היה סמל אכזריות, לכן ל"א בשכמל"ו, וא"כ אמירה (זו אחר אמירה) בשכמל"ו תהי' תלוי' במקום או בזמן לפי רוח המושל. ויצמח חזה בלבול הדעת ומבוכה, לכן התקין שיאמר בחשאי:

ויקרבו רש"י כ"מ קריבה לא הגיע לימי אבותיו יצחק ק"פ יעקב קמ"ז דוד ע', והק' דהול"ל לשנות אבותיו ובס' קהלות ישורון כ' ע"פ הגמ' ברכות ד"ה לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר אי אזיל מוטב ואם לאו יעסוק בתורה וכו' יקרא ק"ש וכו' יזכיר יום המיתה, לכאורה זכירת יום המיתה בחינה היותר מובהק יאמר תיכף יזכיר יום המיתה, וי"ל שתורה וק"ש נמי מובהקים, רק הכי פ' אי אזל כלומר אם יודע להרגיז יצ"ט על יצה"ר מוטב שודאי יגרשנו מעליו ואם לאו שאינו יודע להרגיז יעסוק בתורה שודאי יגרשנו כמ"ש בקידושין ד"ל ע"ב אם פגע בך מנוול משכהו לביהמ"ד. ואם לאו שאינו בן תורה יקרא ק"ש, ואם א"י אף לקרות ק"ש על דרך איזהו ע"ה כל שאינו קורא ק"ש שחרית וערבית יזכיר יום המיתה, ובאמת כל הבחינות מובהקים: אך יל"ד מה יום המיתה ולא אמר יזכיר לו שימות, ונ"ל ע"פ האלשיך בשם זה"ק כל ימים שצדיק חי ועושה מצות, גם כי למהותם אין ממש קונים הווי' וקיום רוחני קדוש ומתקרבים בעת המיתה להעיד על כל זכות הנעשה בהם, וא"כ כל צדיק שמאריך ימים יותר יש לו ימים המתקרבים בעת מיתה להעיד על מעשים הטובים, וז"ש יום המיתה כלומר יזכיר שיום יתקרב לימים אחרים להעיד בשעת מיתה על מעשה טוב, וז"פ לא הגיע לימי אבותיו, שאין לו כ"כ ימים להעיד על צדקתו כאבותיו שחיו שנים רבות, עוד איתא בספרים דצדיקים במיתתם קרוים חיים בברכות די"ח ואין מייחס מיתה רק להימים כי במתים חפשי וכשנחלש בזקנותו ואין בכחו לעסוק בתו"מ נחשבו חיי' אז למיתה, ולכן רשעים בחייהם קרנים מתים, ובמד"ר אמר ה' ליעקב היום קם לנגדך ותמוה: ובס' לקוטי מהר"ם כ' דידוע דמהלך הארץ וכן משמים עד הארץ חד שיעורא ת"ק שנה, והיום כ"ד שעות מקיף מקצה אל הקצה. ואם יהי' יותר מת"ק שנה אז מההכרח יהי' היום יותר מכ"ד שעות, ואיתא בילקוט יעקב כימי השמים על הארץ דהוא מהלך ת"ק שנה כן ימי האבות אברהם קע"ה יצחק ק"פ יעקב קמ"ז ס"ה תק"ב, צא מהם ב' שנים שלא הכיר אברהם בוראו עד ג' שנים, א"כ זה לעומת זה עשה ה' שיהי' מהלך משחים לארץ וכן מקצה לקצה כימי האבות, ויעקב האחרון ואם יחי' יותר מקח"ז אז צריכין להוסיף על שמים וארץ מת"ק ואז צריך שיהי' היום יותר מכ"ד שעות, וז"ש היום קם לנגדך, ועמ"ש בפ' מקץ (מ"ג י"ד), ודברי רש"י ג"כ צ"ע דלמה לא הביא למ"ר שהי' לפני דוד שנא' בו ג"כ קריבה הן קרבו ימיך למות ואביו חי קל"ז והוא ק"כ, ובמדרש הביא ג"כ למשה, ורש"י אם הי' שביק לדוד אפשר הי' לומר דלא חש להאריך אבל מה שדילג למשה באמצע והביא דוד צ"ע, ועי' במאסף היו"ל בירושלים ש' תרס"ח סי' נ"ט: ובאוה"ח ד"ה הן כ' כשיזקין תתמעט הבנתו והא שארז"ל תלמיד חכם שמזקינין דעתם מתיישבת רק לשלול דעתם של זקני ע"ה שמטרפת וכו'. ובאמת בסוף מס' קנים כ' מתיישבת, אבל בשבת קנ"ב א' איתא ת"ח שמזקינין חכמה נתוספת בהם שנא' בישישים חכמה וצ"ע. וראיתי בזה שב' ענינים יש דבזקן ממוצע אף בהחלש כחותיו מתוספת חכמה, אבל בזקן גדול יחלש גם כח השכלי, ובמס' קנים איתא כל זמן שמזקינים בלשון כפול להורות על זקן מופלג שהזקין שרק דעתו מתיישבת, ועי' נח"י פ' חיי שרה והביאתיו שם (כ"ד א'): וברמב"ן כ' שיעקב הרגיש כליון כחותיו וראה שקרוב זמנו צוהו על ענין קבורתו, עי' ס' הברית ח"ב מאמר י"ג פט"ז דרמז שנכון לאדם לכתוב צואה ולא יבטח על יומו האחרון כי מי יודע אם יהי' דעתו צלולה אז, ואח"כ יהי' מריבות, ועיקר לעשות חשבון צדק כמה הוא חייב דבשביל פרוטה שגזל יבא לגלגול, ועונש גלגול קשה מגיהנם ע"ש באריכות. והנה ביום שמת אדם נידן באותו יום בכל שנה על קיצורו בעבודת ה', וגם נידן אם לעלות למדרגה עליונה ע"י תורה ומצות של בנים שהניח אחריו לכן מתענין לפדותם מן הדין דחיוב על ברא להיות מזכה אבא והוא ממצות כבוד אב לכבד אף לאחר מותו כמ"ש ביו"ד סר"מ סעי' ט'. וברמ"א סוס"י שע"ו, וכמו אילן המתחיל לייבש סובלים ענפיו, וצריך לרפאות השורש ואז ממילא ירפאו הענפים. ויצליחו הנטיעות מהענפים, כמו כן אב ובנו, ועי' ס' חסידים סי' רל"א רל"ב, וברכת אברהם סוף מס' מו"ק, וחתם סופר יו"ד סי' רל"ג, ושו"ת שם אריה או"ח סי' י"ד עש"ה, וזה ענין הזכרת נשמות ונודרים בעד נשמותיהם, ועי' בס' מיני תרגומא פ' ואתחנן, וקב הישר פ"ו, ועמ"ש בזה בזה"ק סו"פ בחקותי, ובב"ב דקט"ז מפני מה נאמר שכיבה בדוד ולא מיתה מפני שהניח בן צדיק, וז"ש יעקב ליוסף ושכבתי עם אבותי לרמז שאינו נקרא. מת רק שוכב כמ"ש אם תשכב לא תפחד, ושכבת וערבה שנתך:

שים נא ידך וגי' אנכי אעשה כדבריך, ויאמר השבעה לי, עי' באוה"ח דכבר השביע לו דאמר אנכי אעשה כדבריך, ושימת יד לירך הוא שבועה כמ"ש רש"י, וי"ל דההלכה כיבוד משל אב, והיכי דלית לי' לאב ויש לבן חייב הבן לזון אביו עתו"ס קידושין דל"ב ד"ה אורי לי', ויש פלוגתא בזה אי הא דחייב מצד כיבוד או מטעם צדקה דענייך קודמין, ועי' ביו"ד סי' ר"מ סעיף ה' וגם כאן יש לבן, שיש ביד יוסף לעשות ולשאת אותו לקברי אבותיו ולאב אין לו כח הזה, ופליגי דיעקב סובר דהוא משום צדקה ולכן ביקש שישבע לו דאין בזה משום חיוב כיבוד, ויוסף סובר דהוא מטעם כיבוד והוא מושבע ועומד, וגם אין השבועה חל דאין שבועה חל על דבר מצוה, וז"ש אעשה כדבריך דאני מושבע לעשות כדבריך, אבל יעקב אחר השבעה לי כי הוא רק מצד צדקה:

רש"י חסד שעושין עם מתים חסד של אמת, וקשה דלקמן (מ"ח כ"ב) ואני נתתי שכם כ' רש"י לפי שאתה טורח להתעסק בי נותן לך שכר א"כ הי' לו גמול ערא"ם ושפ"ח, ובס' שמע שלמה כ' דה"פ אינו מצפה החי שיקום המת לשלם לו גמול, וכן יעקב אמר ליוסף אתה צריך ב' דברים אחר מותך א' מקום לקבור בארץ גם מי שיעלך לשם, ובשכר שאתה מוליכני לארץ איני נותן לך שום גמול, ורק הוא חסד של אמת שלא אקום מהקבר לשאת אותך ממצרים, אבל עבור מה שטורח אתה לדבר לפרעה שאקבר בארץ, ע"ז שלמתי לך גמול בחיי לתת לך שכם ע"ש, ועשו"ת כתב סופר יו"ד סי' ק"פ, שהקשה הלא קבורה משום בזיוני דחיים, ואפ"ת משום כפרה עי' סנהדרין מ"ו ב', ח"ח הא לא יכחיש אדם שהוא בזיון דחיים ג"כ, וא"כ לא הוי חסד של אמת הקבורה, וכ' דחסד ש"א הוא שבוחר לו קבר לפי כבודו, שאין בו תועלת לחיים רק להטמינו בארץ שלא יראה קלונו ויבוא בזיון להחיים, ויעקב ביקש אל נא תקברני במצרים רק אצל אבותיו זה חסד ש"א, וזה כוונת המדרש רודף צדקה וחסד זה אברהם שגמל חסד שקבר שרה, וקשה וכי קודם לכן לא הי' קוברים מתיהם, רק מה שטרח והמציא קבר הראוי' לה במערת המכפלה זה חסד ע"ש ובס' לחמי תודה דקנ"ט בזה: ובתשובות הרשב"א סי' שס"ט במי שצוה שיוליכו אותו לקברו במקום אבותיו, וא"א מפני הסרחון מותר לתת עליו סיד לעכל הבשר מהר, דבזיון ליכא דצוה מפני כבודו, וצער ג"כ ליכא וראי' מחניטה שחנט יוסף לאביו ש"מ שאינו מרגיש, והובא להלכה ביו"ד סי' שס"ג ועי' ג"כ בתוספות יו"ט פ"ב מ"ח דאבות דאין המת מרגיש כלום, וכוונת רז"ל שקשה רימה לחת שהנפש קשה לו כשרואה רימה שולט בגופו ורק נפשו עליו תאבל ע"ש ופי' בס' נשמת חיים לר' מנשה בן ישראל מאמר שני פכ"ד האריך מאד בזה, ועי' בס' חסידים סי' תתשס"ט, ובספר הברית ח"ב מאמר ח' פ"ד מ"ש בזה, ובשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' כ"ז, וע"ע בשו"ת כתב סופר יו"ד סי' קפ"ד, שהק' על הרשב"א הא כ' בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, ולמה תאבל הנשמה על הגוף החומר. ועי' בעיון יעקב ברכות י"ח. וכ' עפמ"ש בפ"ק דחולין א"א נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין מלמעלה, וכ' רש"י גוזרין עליו ובודאי נוקף אצבעו אין צער ורפואתו ידוע לכל, ורק הצער כאשר ישית אל לבו דאין יסורים בלא חטא וע"ז יצטער וכ"ה ברימה למת שאין שולטת בצדיקים, ועי' מדרש שמואל פ"ג מ"א דאבות, דקתני למקום עפר רמה, ותולעה, דצ"ג ניצול מכל זה ע"ש, וז"ש קשה רמה למת כמחט בבשר החי שקשה עליו מצד חלק הנפשות שעי"ז נודע לו כי חטא, כן רמה במת נפשו תאבל דעי"כ נתברר כי חטא ועי"כ שלט בו רמה ותולעת. ול"ק על הרשב"א דבאמת אין מרגיש רק נפשו תאבל וכמ"ש התי"ט ול"ק מחניטת יעקב דבמכוון נעשה וע"י מעשה בנ"א, רק ק' שהוא נגד ש"ס שבת י"ג ב' דמקשה על רשב"ג דאין בשר מת מרגיש באיזמל מר"י וקשה רמה למת והא דכ' אך בשרו עליו יכאב, ותי' אין החי מרגיש בבשר מת שבו, אלמא דמדמי כמו שקשה רמה למת כן קשה כשחותכין בבשר המת באיזמל ולא ס"ל דרק נפשו תאבל כתיו"ט: ומצאתי בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' תפ"ד השיב ע"ז דחילוק בין רמה לאיזמל וברמה מרגיש, והא דלא תי' בגמ' כן דעדיפא משני כמו בשר מת שבחי דדומה יותר משל של ר"ג לנמשל כמו בשר מת שבחי אינו מרגיש, כן אין מרגישים הצרות בחי דכבשר המת שבחי חשוב, וחזר והק' אנפשי' כיון שמת אינו מרגיש מה לי רמה או איזמל, ותי' דרמה מיני' ובי' בא להעניש אותו על מעשיו ירגיש, משא"כ איזמל מעלמא, וזה מפליאת השי"ת ע"ש. והנה מ"ש בישוב הסוגיא נכון אבל מה שחילק בין רמה לאיזמל קשה, ולפמ"ש א"ש דברמה נפשו תאבל דנתברר דחטא, וע"ע בהגהות יד שאול סי' שס"ג דראיות רשב"א מחניטה ולע"ד לפמ"ש העקדה פ' ברכה הבדל שבין מיתת משה לאליהו דבמשה שב כל חלק לעצמו כמ"ש וישוב העפר אל הארץ ורוח אל אלקים, והי' הפרדה שלימה, ושוב שפיר אין הגוף מרגיש ע"ש, ומענין להתלמד במת עי' נוב"י מ"ת יו"ד סי' ר"י, וחת"ס יו"ד סי' של"ו וע"ש מחניטת יעקב: ואגב אבוא, בערכין ד"ו ע"א איפא דאשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מוציאין הולד דלמא חי, אבל נפסק ביו"ד סי' ש"ל ס"ה דאין אנו בקיאין שמתה ובנתיים ימות הולד, ואף בחול א"צ לקרוע בטנה, ובשבו"י סי' י"ג הביא פשו' גאונים סי' רמ"ח דלא קרעינן רק מחתינן אבנא אכריסה עד דימות הולד, והק' מגמ' הנ"ל דקורעין בטנה, וזקיני הגאון מלאסק ז"ל בשו"ת הרד"ד או"ח קמא סי' יו"ד תי' דבגמ' מיירי בנעקר הולד לצאת היא חייתא ברישא והגאונים מיירי בלא נעקר הולד, הולד מיית ברישא, והא דמחתינן אבנא אכריסה שימות הולד, י"ל כדי שלא תתנוול עש"ה, וביד שאול יו"ד סשס"ג כ' יולדת שמתה דנוהגין להכות על הבטן שיצא הולד עי' ירמיה (כ' י"ז) אשר לא מותתני מרחם ותהי לי אמי קברי משמע לכאורה דאין מוציאין הולד, אבל המעיין ברש"י ורד"ק ואלשיך ימצא דאין ראי', ומערכין בישבה על המשבר אין ראי' דשם מסופקים אולי יהי' הולד חי אבל כל שמתה האם גם הולד מת כמ"ש הר"ן ביומא, ועשו"ת תשב"ץ ח"א סי' ק"י, ורדב"ז ח"ב סי' תרצ"ה כ' דיש למנוע להכות בבטן וצ"ע ע"ש, והראי' מירמי' מצאתי ג"כ בשו"ת שמן רוקח ח"ב סי' י"ג והובא בקצרה בפתחי תשובה סי' שס"ד סק"ה, ובשו"ת השיב משה או"ח סי' י"ג הביא מנהג שאף שמת הולד, מוציאים הולד לקברו בפ"ע, והוא דחה זה המנהג ע"ש, והחנטה ביעקב הי' רק ריקוחין מבחוץ עי' תרגום יונתן וזהר, וכן מצאתי בשו"ת רמ"ץ יו"ד סי' פ"ה, וע"ע בשו"ת מהר"י הכהן או"ח סי' ס"ב, וזקיני ז"ל הביא בשם השיב משה דיושיבו ב"ד ויגזרו עלי' שתתן ולדה ויבטיחו לה שאם יהי' זכר ימולו אותו ואם נקבה יתנו לה שם כי עי"ז יקום הולד לתחי' ויחרימו עלי' אם לא תתן ע"ש, וזקיני ז"ל העלה דאין להטיל חרם דקללת חכם אפי' על תנאי באה רק יגזרו עלי' ואם תתן הולד טוב ואם לאו יקברוה עם הולד עש"ה:

אל נא תקברני במצרים, ערש"י ג' טעמים, ועי' בכתובות קי"א ב' ומהרש"א והפלאה בזה, ובדב"ש כ' דביו"ד סי' שס"ג אין מוליכין מת מעיר לעיר רק לקברי אבות ולא"י, ולפי"ז עיקר בקשה של יעקב הי' שלא יקברוהו במצרים וזה הוא חסד, אבל מה שיוליכהו לקברי אבותיו זה מן הדין, וזה שביקש רק אל נא תקברני במצרים, אבל שיקברוהו עם אבותיו לא ביקש שהדין כן ע"ש, והקדימו בכתנות אור. ועי' בשל"ה בווי העמודים פכ"ג מ"ש בזה: וראיתי להקשות על חז"ל משום גלגול מחילות הא איתא שם בכתובות קי"א ב' עתידים כל מתים שיבצבצו ועולים מירושלים, א"כ למה צוה יעקב שיקברוהו בחברון. הי' לו לצוות שיקברוהו בירושלים, כי מתי חברון יהי' להם צער גלגול מחילות עד ירושלים, ורק י"ל דאיתא בב"ב ע"ה ב' ביקש ה' לעשות ירושלים במדה כו' והביא המהרש"א מדרש דירושלים של עתיד תהי' ככל א"י דהשתא, וביהמ"ק שבירושלים יהי' גדול כמו כל ירושלים דהשתא ע"ש, נמצא דמ"ש דמתים יבצבצו ויעלו מירושלים הכוונה על ירושלים של עתיד ויהי' כל א"י וגם חברון בתוכה ובכל א"י דהשתא יבצבצו המתים ושפיר צוה לקברו בחברון וא"ש, ועי' בתשובות הרח"א סי' כ"ה ובס' תולדות אדם להגר"ז מווילנא ז"ל דמרומז בכאן תחה"מ, ושכבתי כישן וסופו להקיץ אם לא ע"ד קללה כ' ואשר שכב לא יוסיף לקום, ועי' בדברי שאול ח"ת בזה:

וישתחו רש"י תעלא כו' עי' מהרש"א מגילה ט"ז ב':

ברמב"ן שיחפץ פרעה שיקברו בארצו לכבוד להם ולזכות. ובמלכים א' (י"ג ל"א) אצל עצמותיו הניחו את עצמותי ופרש"י וימלטון עצמותיו את עצמותי, ועמ"ש בזה בשו"ת חת"ס ח"ו סי' ל"ז:

ברש"י שכינה שורה וכו' עי' שו"ת שבות יעקב ח"א סי' כ"ו הא דאבל וחולה א"צ לקום מפני ת"ח ונשיא. אכן אם רוצים לעמוד אין בו איסור, ועתו"ס מו"ק כ"ז ב' וראי' מדכ' וישתחו רש"י כדי לחלוק כבוד למלכות הרי דאף בחולה מותר לחלק כבוד למי שגדול ממנו, וה"ה באבל דבחדא מחתא מחתינן, ואף שכ' תוס' מו"ק ד"כ ע"ב בשם ירושלמי דאין מביאין ראי' מקודם מ"ת מ"מ מצינו כחה פעמים בש"ם ופוסקים דלמדין מקודם מ"ת. ועיקר מצות פ"ו למדין מברייתו של עולם, אך דיש לחלק דמצות פ"ו אף לב"נ נאמרה, ועי' בתוחלת החכמה לר"י חאגיז ח"א מדרשותיו כלל א' דמילתא דמסתבר למדין וה"ה בנ"ד עכ"ל (ועמ"ש לקמן נ' פ"ו מזה הרבה): וע"ע בשבות יעקב ח"א סי' קס"ח שחידש דהא דאמרי' מצוה לקיים דברי המת, דוקא בנכסיו וירושתו אבל בשאר מילי לא וקרא מסייעני, ויצוו אל יוסף אביך צוה וגו' מדהוצרכו לומר דיעקב ביקש, וגם יוסף הוצרך להבטיחם משמע דבצואה לחוד אינו מחויב לקיים צואתו, וכן יעקב הוצרך להשביע ליוסף ונשאתני ממצרים וירמיה (ל"ה ח') צוח על בית הרכבים ונשמע בקול יהונדב בן רכב אבינו לכל אשר צונו לבלתי שתות יין וגו' כי שמעו את מצות אביהם משמע שהוא רק מצד חסד לפנים משורת הדין, ואף דיש לחלק דהתם הי' קצת עינוי נפש, מאשר חטא על הנפש זה שציער עצמו מן היין לכך ל"ה חייבים לקיים מצד החיוב מ"מ משמעות קרא שם דקאי על כל הדברים אשר צוה להם אביהם, והביא הרמ"א יו"ד סי' רל"ב סי"ז דמי שנדר לחולה הוי נדר אונס שלא תטרוף דעתו ע"ש, וכ' לחלק דז"ד במי שאינו חייב לשמוע במצותיו כלל רק מחמת השבועה אז יכול לומר דנשבע שלא תטרוף דעתו, משא"כ בצואת אב ואם שמחויב לקיים עכ"פ לפנים משוה"ד, א"כ אם עשה ת"כ או שבועה אין היתר על זה, וראי' מיעקב שהשביע ליוסף אולי יאמר יוסף שעשה כדי שלא תטרוף דעתו, ואין מקום לחלוק דהכי כ' אח"כ ויהי אחר הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה משמע דמקודם בשעה שהשביע ליוסף עדיין לא הי' חולה, ז"א דרש"י פי' על וישתחו מכאן ששכינה שורה מראשותיו של חולה מכלל דקודם הוי ג"כ חולה רק אח"כ תקפה עליו מחלתו ע"ש באריכות, ועי' ג"כ בתשב"ץ ח"ב סי' י"ג דרק לענין ממון יכול לצוות, וחקר הטעם דמלקדה"מ, ועשו"ת שואל ומשיב תנינא ח"א סי' א' בשם ס' אבן שועב פ' ויחי דמיעקב נלמד דמצוה לקיים דברי המת מדכ' ויעשו לו בניו כן כאשר צום, ותמה דמזה אין ראיה דמשום כבוד אב נגעו בה ואין ראי' לאחרים, ורק שהוא ענין חסד של אמת שבמת אין לו לעשות עוד, ומה שהצריך להשביע כדי שיהי' לו פתחון פה כנגד פרעה ע"ש: