ויקרא. אלף זעירא, כתב בבעה"ט שמשה רצה לכתוב ויקר כמו בבלעם (בלק כ"ג ד'), ואמר לו ה' לכתוב ויקרא, וכתב א' קטנה - ובכלי יקר הביא דבמדרש איתא דלכן מתחילים קטנים ללמוד בפ' ויקרא שיבואו טהורים ויעסקו במעשה טהורים, ואלף קטנה לרמז, דקטנים יתחילו ללמוד ויקרא, ועי' מ"ש אא"ז הש"ך ביו"ד סי' רמ"ה סק"ח בשם כל בו סי' ע"ד, וע"ע נחל קדומים וס' פי צדיק דרוש י"ט - וגם הא דמתחילין עם ילדים בפ' קרבנות, לחנך אותם להיות מוכנים להביא קרבנות ומסירת נפש על יהדות, והאבות ישלמו שכר לימוד הגם שהמעות יתנו ממה שמקמצין מפיהם, ורמז לאבות שיהיו מוכנים להביא גם קרבנות אם רוצים שבניהם יחנכו על פי התורה - והגר"מ שפירא ז"ל מלובלין אמר דמשום הכי אמרו בנדרים פ"א. הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, דאבות עניים יש להם מסירת הנפש בשכר לימוד, והכח של מסירות נפש זה לא נלקח מהם, ובניהם ישארו בלימוד: וביערות דבש ח"ב בדרשות אה"ו דרוש ו' הקשה, דבמעמד הר סיני כתב ג"כ ויקרא אל משה (יתרו י"ט ג', ומשפטים כ"ד ט"ז) למה לא כתב אלף קטנה, ותירץ דכל החשיבות שהי' יכול לקרות ע"י מלאך, והקב"ה בעצמו קרא ובהר סיני אולי באמת הי' הקריאה ע"י מלאך, אבל כאן כ' מאהל מועד, ודרשינן וכל אדם לא יהי' באהל מועד אפילו מלאכים, (בפ' אחרי ט"ז י"ז, וכמ"ש בירושלמי יומא פ"א ה"ה, והובא בתוס' ישינים שם דף ל"ט:), וע"כ הקב"ה בעצמו קראו, וע"ע בזה"ק ויחי דף רל"ד: ורל"ט., ותנחומא צו סי' י"ד - ובס' גרש כרמל הקשה הא רק בשעת הקטרה ומתן דמים ביום כפור לא הי' אפילו מלאכים, כמ"ש המפורשים ביומא מ"ד:, ומפורש במדרש רבה נשא סוף פי"ד שהיו מלאכים באוה"מ ע"ש, ובפתחי תשובה יו"ד סי' רע"ד סק"ז הביא ס' בני יונה דשינוי בספר תורה. באותיות קטנות או גדולות אינו פוסל, ובס' מקרא מפורש הביא ראי' מכאן, דאל"כ הוי שינוי מציווי ה': ובס' זרע קודש כ' דראשי תיבות אלף, פתחי לי אחותי (שה"ש ה' ב') ודרשו במד"ר שם פתחת לי פתח כחודו של מחט וכו', ולכן א' זעירא לרמז על פתח קטן, וע"ע ס' מגדנות אליעזר, אלף לשון לימוד שצריך אדם ללמוד להיות זעיר בעיניו - והובא דפעמים הרשע מתחפש ומתראה כצדיק שמתעטף בטלית של תכלת ושבע תועבות בלבו, וכמו שאי' על הא דמס' אבות פ"ה מי"ט מה בין תלמידיו של אברהם לתלמידיו של בלעם וכו', למה לא הבדיל בין אברהם לבלעם בעצמו, והתירוץ ביניהם לא הי' השינוי גדול, ובלעם בחיצונותו הי' כצדיק, ורק בין תלמידיהם הי' תהום רבה והבדל בולט: וגם ויקר יש לקרוא ויקרָ, כמו נער שקורין נערה, (וישלח ל"ד ג', ותצא כ"ב ט"ו) ורק האלף הי' סימן המבדיל בין משה לבלעם - ובעפנח רזא כ' ג"כ שאלף זעירא שמשה הקטין עצמו, וקשה דאיך אפשר שמשה שדיבר אתו ה' תמיד, הקטין עצמו עד שהי' ענו מכל אדם והלא ידע שאין שום אחד מישראל השיג למדרגתו, ורק באמת ידע זה, וענותנותו הי' שחשב מה שבא למדרגה זאת לא הי' מחמת עבודתו, אלא שנתנו לו נשמה גדולה וגבוה, ואשב שאם הי' נותנים נשמה זו אפילו לאדם אחר הי' משיג כמוהו, ור"ר בונם ז"ל אמר דמשה לא הי' נתפעל מגדלותו, רק הי' ענו כמו איש שעומד על גג, הכי יעלה על דעתו שהוא גבוה מכל איש, דכל גבהותו לא מצד עצמו רק שעומד על גג, כן מ"ר זכר תמיד שמעלותיו אינם מצד עצמו רק השי"ת נתן לו: ובענין עניוות משה, בסוטה מ"ט: אר"י לא תיתנו ענוה דאיכא אנא, ופליאה דזאת גיאות (עי' באר היטב או"ח סי' תצ"ד סק"א, ומה שכתבתי בפרדס יוסף פ' יתרו דף קנ"ג.) ורק יוסף נבחר לראש ישיבה בפומבדיתא כמ"ש בהוריות י"ד., וחשב דבאמת אינו ראוי לזה, שיש גדולים ממנו, ורק מחמת ענותנותם לא רצו להיות ראשים, וזה פי' דאיכא אנא, ומזה שהם לא רצו ראי' שעוד עניוות לא בטלה דהם היו ענוים - והא דבשאר דברות לא כ' ויקרא, י"ל דבפרשת פקודי מסיים ולא יכול משה לבוא אל אוה"מ כי שכן עלי' הענן, הרי דמחמת הענן לא יכול לבוא, לכן כאן ויקרא אל משה, שעתה יכול לבוא שמה, ומענין עניוות משה עמ"ש עוד בפרד"י בראשית דף ל"ג., וירא קכ"א.:

שם) רש"י יכול שמעו קול הקריאה וכו' והוא ביומא ד': ועי' במהרש"א, ובשו"ת מהר"ם אלשקר סי' צ"ג ביומא משה וכל ישראל עומדין ולא בא הכ' אלא לחלוק כבוד למשה, ומקשה קול לו קול אליו, משה שמע וכל ישראל לא שמעו, ל"ק הא בסיני הא באה"מ, כלו' דבאה"מ לא הי' הקול נשמע לישראל, ואיבע"א הא בקריאה הא בדיבור, כלו' הקריאה הי' לו וכל העם שומעים,והדיבור אליו ואין אחר שומע וערש"י, ובשם הר"י ז"ל מ"כ דדרשי' מ"ד אליו אלו תרי זימני דקמא לית בה שום דרשא, וכאלו לא נכתב, אבל השני שהוא מיותר בא לדרשא זו, ונקטי' קיל לו לאשמעי' דכל היכי דליכא אליו יתירא כמו דכ' לו דמי ולא אתי לדרשא, ור' האי גאון ז"ל כ' בתשובה, וששאלתם איך קיל לו קול אליו הק' הגמ' למשה הי' קורא ואליו הי' מגיע והוא שומע וכל ישראל לא שמעי, ונמצא זה תיובתא למי שא' ויקרא אל משה וכל ישראל עומדין ולא בא הכ' אלא לחלוק כבוד למשה, ותי' הא בסיני כו', כי כולם שמעו את קיל הקורא לו ומפורש שם בעבור ישמע העם בדברי עמך, אבל באה"מ וידבר ה' אליו הוא שמע יכל ישראל לא שמעי, ואבע"א הקריאה לו וכל העומדים שמעו והדביר אליו ואין אחר שומע ע"כ, וכבר נשאל על זה גם הר"ן והשיב ז"ל כאשר התבוננת במה שחלקו רז"ל בין קול לו לקול אליו מצאתי נוסב על עומק דקדוק הל' ואגלה לך מצפוניו, כבר הודיענו השר הראשון בדקדוק ר' יהודה חיו"ג ז"ל כי אותיות הנשימה ג', או"י ונקראו אותיות הנשימה כי לא נוכל לעשות שום תנועה בלעדיהם, ונחלקו בנוחם משאר אותיות, כי כל אותיות מלבד אלו יש להם מין נח נראה לבד, ואלו הג' יש להם נח נסתר ונח נראה, אמנם הנח הנראה כמו ב' אחרונה ממלת אביב שהוא נחה, אמנם נוחה נראה ונרגש במוצא השפתים, וכן הגימ"ל במלת בג היא נחה אמנם נחותה נרגש במוצא החיך, ועל דרך זה תמצא האותיות זולת או"י, אמנם הה"א דומה בזה לאו"י אבל לא למנות בכללן לענין יאריך ספיריו, ולאו"י שני מיני נחים, נח נראה ונח נסתר, הנח הנסתר כוא"ו לו, הנח הנראה כוא"ו אליו, ואתה הראת לדעת שוא"ו לו מיחדת הדבר לזכר הנסתר, אמנם ביניהם הפרש, כי וי"ו לו מיחדת הדבר בדרך נסתר ואולם וי"ו אליו מיחדת בדרך מורגש נראה, ודעת רז"ל שכל זמן שהאות המיחדת מורגש יותר תורה על יחוד יותר חזק ולזה שאלו אמר הכ' מדבר לו, לא הי' מורה על יחוד שלו ושהי' אפשר שישראל שומעין, עם היות הדיבור נמשך למשה טפי שאין האות המיחדת הדיבור מורגשת במוצא השפתים, אבל באמרו אליו שהאות המיחדת מורגש במבטא מורה יחוד יותר, והוא שמשה שמע וכל ישראל לא שמעו ע"כ, הנה כ' לך כל הפירושים וכולם פי' קול לו קול אליו על הבאים בכתוב והאחרון הגדיל הענין על יסוד נכון בדקדוק, אבל ר' האי ז"ל פי' דלו ואליו הן דברי הברייתא דלו הי' קורא ואליו הי' מגיע הדיבור כו', ואמנם הבאים בכ', וז"ל משום דהא איכא בקרא טובא דלא דרשי' הכי, ולפ"ד רש"י ז"ל ומאן דעמי' צ"ל כמ"ש הריטב"א ז"ל על פרש"י דגמרא גמרי' לה הכי דקרא להאי דרשא אתי דהא איכא בקראי טובא דלא דרשי' הכי, אביך משה ן' אל אלשקר: ובפ' נשא (ז' פ"ש) וישמע את הקול מדבר אלי' פרש"י מדבר כמו ממדבר, כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו, וביומא פרש"י לו הי' יכול לומר וכ' אליו וכו', והק' בס' איי הים שם מרש"י חיי שרה (כ"ד ז') כל לי לו ולהם הסמוכים מפורשים בל' על כו' שאין נופל אצל דיבור לשון לי כו', וא"כ לא הי' יכול לכתוב לו כאן. ותי' דה"ק הש"ס דהול"ל וישמע את הקול אומר לו ולא בל' וידבר, ואף שכ' רש"י מדבר בחיר"ק ופי' ממדבר, מ"מ הול"ל מתאמר לו, ובסתירת רש"י עי"ש בס' תאוה לעינים סי' קע"ב להגר"ש אלגזי ז"ל: ובשו"ת הרי"ף סי' א' שאלה מפני מה אמרו חכמים יש אם למקרא ולמסורת ולא אמרו אב, ואמרו בנין אב ולא אם, ובת קול ולא בן קול, תשובה לא שמענו כל זה אלא לפעמים לשון זכר כגון בנין אב משני כתובים, ובנין אב מכתוב א', וכגון אביהן דכולהן דם (שבת כ"ב), וי"ל שבמקום שעושה דבר עיקר ללמוד ממנו דבר אחר קורין אותו אב, וז"ש יש אם למקרא, הואיל ואין למדין ממנו לדברים אחרים. אלא להודיע על מי סומכים על הקריאה או על המסורת קרא להם אם שהקריאה אינה ל' זכר אלא ל' נקבה ובתוס' יו"ט יבמות פ"ז מ"ז כ' שנקרא בת קול לפי שאינו קול לו קול אליו כמ"ש וישמע את הקול מדבר אליו (נשא ז' פ"ט) שזה נבואה ממש, אבל קול זה במדרגה למטה ממנו ולכך קראוהו בת קול שהיא הבת לאביה, ולתשות כחה לא קראוהו בן קול וכו' - ובתיב"ע חקת (כ"א ו') ברת קלא נפלת מן שמי מרומא, ומשמע שיוצא בת קול משמים, ועי' תוס' סנהדרין י"א. ד"ה בת, שלא היו שומעין קול היוצא מן שמים רק מתוך אותו קול יוצא קול אחר, כמו שאם יכה בכחו הקול ממציא קול אחר ולכן נקרא ב"ק, אכן בפי' ירושלמי פי' ברת קול נפקית מגו ארעא ואשתמע קלא במרומא וכו', משמע שיוצא ע"י המונם שבכדור הארץ - ומענין ב"ק, פי' ברכות ג'., תענית כ"ה:, יבמות קכ"ב., ב"מ נ"ט: ופ"ה., וחולין פ"ז. ועוד, ועי' בס' עט סופר כלל פ' הרבה מענין בת קול - והלשון יש אם למקרא הפירוש יסוד ושורש הואללמוד וללמד לשמור ולקיים, או פרד"ס פשט רמז דרוש סוד:

שם) לאמור ביומא ד': מנין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור שנ' לאמור ועי' במהרש"א, ובסמ"ג לאווין ט' כתב דעובר בלאו, ולאמור "לא - אמור" וכמו שדרשו כה"ג בפסחים מ"ב. ותמורה ז': ובס' תורה תמימה כ' דעובר בלאו אסמכתא הוא, וכמו השח שיחות חולין עובר בל"ת ודברת בם, ביומא י"ט:, וסנהד' ק"י. המחזיק במחלוקת עובר בלאו ולא יהי' כקרח ועדתו, ועי' ס' המצות שורש ח' בזה והוצרך כפל לאמור ודבר, דבאחת מהם הי' רק רשות והכפל מורה שחוב לומר להם, כמ"ש באור החיים תרומה (כ"ה ב') תשא (ל"א י"ג) ושלח (י"ג א'): ועוד שם ביומא, למה הקדים קריאה לדיבור, למדה ד"א שלא יאמר לחבירו אא"כ קוראהו, והפשט שלא יתחיל לדבר פתאום, וכמ"ש בנדה ט"ז: שלא יכנוס לחבירו פתאום, ובמס' ד"א פ"ה, וע' בשפתי צדיק אות ב'. והכתב והקבלה, והמלבי"ם בהתורה והמצוה הביא דיש כמה הבדלים בין דיבור לאמירה, האמירה אינה מבלי סמיכה אל אחר, ר"ל בכ"מ שבא פעל אחר, פי' תמיד מה שאמר ולמי אמר, והדיבור יהי' גם מבלי סמיכה אל אחר, ולכן פי' חז"ל מלת לאמור לזולתו, ויש עוד חילוקים, ויש הבדל בין דיבר "אתו" ובין "עמו" שדיבר אתו אחד מתחיל והוא העיקר, ודיבר עמו המדובר משיב ומנצח כמ"ש במדרש על בדברי עמך (יתרו י"ט ט'), ובחילוק אמירה ודיבור עמ"ש בפרד"י תולדות דף קצ"ג. ויתרו קמ"ו: ובענין אמירה רכה ודיבור קשה ע"ש חדשות: ובמד"ר כאן סופ"א, מכאן כל ת"ח שאין בו דעה נבלה טובה ממנו שהרי משה לא נכנס עד שקראו ה' וכו' ותמוה, והפשט איתא דנבלה מותרת בהנאה, ומת"ח כזה לא נוכל להנות - ובשנת תקמ"ו מלכות אוסטריא הסגירה החדרים ופתחה שולען, והמשכיל נפתלי הירץ וויזל הוציא קריאה בשם דברי שלום ואמת שצריכין ללמוד שפות והשכלה, והביא ראיה ממדרש זה, והגאונים במרירות לא הסכימו לזה, ובתוכם הנודע ביהודא ז"ל. וכתבו פשט דעת הוא יראת שמים, ות"ח שאין בו יר"ש, נבלה טובה ממנו, שנבלה אנשים מרחיקין ממנה ומריחה, אבל ת"ח בלי יר"ש, ואנשים מקריבים עצמם אליו ולומדים ממנו דיעות נכזבות - והשר ר' משה מאנטיפיורי ע"ה שאל להחי' הרי"מ ז"ל על שלא יתנו יהודים ללמוד בניהם שפות זרות, הלא סנהדרין היו יודעים ע' לשונות, וגם ע"י שמרדכי הבין לשון של בגתן ותרש מזה בא הישועה לישראל, (מגילה י"ג), וענה אדרבה משם ראי' להיפך, כי אם היו יהודים מבינים בלשונות אחרות, אז היו בגתן ותרש נזהרים מלדבר לפני מרדכי שלא יספר למלך, ומוכח שיהודים אין מבינים בלשון זר, ולא שמרו עצמם מפני מרדכי, ושאל השר, אבל לפחות צריך אחד להיות בקי בלשון זר, והשיב לו די לנו במעלתו שבקי בשפות אחרות – ולפנים בישראל כשעמדו לבחור רב ומורה בדקו אחר מדות חסידות של הרב וידיעותי' בתורה, אז הי' הסיסמא "נעשה ונשמע", אחרי כן כשנתדלדל הדור ולא היו תלמידי חכמים מצויים הרבה, התחילו לבחון כשרון הרב בתור דרשן ונואם, ונשמע קולו בבואו אל הקודש (תצוה כ"ח ל"ה), עתה ! ידיעת התורה לא תקדים למשרת הרבנות, גם הכשרון לדרוש לפני העם לא יספיק, כי אם מי שיודע להטיף גם בשפות זרות ונשמע פתגם המלך (אסתר א' כ'), ובאמת הרב הדומה למלאך ה' צבאות שאינו מכיר לשונות וחכמות אחרות רק שפתינו, ושבעים לשון הם השבעים פנים אשר לתורה, מזה אנחנו תורה מבקשים מפיהו, ועמ"ש בפרד"י תצוה רצ"ד: : ובס' אהל יעקב פ' שמיני כ' דע כמו שהמעלות חלוקות אצל בעליהן, יש בעל מעלה שנודע רק בין שכניו לא יותר, ואם תגדל מעלתו כן יגדל שמו עד שיהי' נודע גם בחוצות, ואם יוסיף במעלותיו עוד יותר יעשה לו שם בין הגדולים הנודעים גם בארץ מרחקים, כן משפט החסרונות, יש אשר חסרונו נודע רק לשכניו, ומי שיש לו חסרון גדול יהי' נודע גם בקהל רב, אבל לפעמים יזדמן שישתתף בעל מעלה גדולה ויתהלך בעולם, על בעל חסרון אשר אין חסרונו גדול כל כך ועכ"ז יתפרסם גנותו בעולם מסבת השתתפות עם בעל המעלה הגדולה, כמו אשה רעה נודעת רק בין השכנים, אבל בחוצות אין מדברים ממנה, אמנם בהזדמן אל האשה הרעה שתהי' משותפת אל בעל מעלה מופלגת, היינו שיש לה בעל ת"ח גדול ושמעו הולך בכל המדינות, אז גם האשה הזאת תהי' נודעת על פני כל הארץ, וזה מסבת בעלה כי הוא מפורסם גדול ומדברים ממנו ומספרים בשבחו, ומתוך שבחו יבואו לידי גנותו לאמור: אבל יש לו אשה רעה מאד, אשר לולא חשיבות בעלה מי הי' מדבר ממנה, כן אם יזדמן איזה מקרה לאדם הדיוט מי ידבר ממנו, משא"כ ת"ח שאין בו דיעה, אם יעשה רעה קטנה, יתפרסם לרבים, כי כולם מדברים ממעלותי', וזה יענה לעומתו: הלא על כל זה שוטה גדול הוא, לכן המליצו חז"ל שנבלה טובה ממנו, כי הנבלה אינה מסרחת רק במקומה, ות"ח ע"י תורתו הנודעת למרחקים, ובזכור מעלתו ידברו גם גנותו למרחקים: ובס' ביאור ומדרש תורה להה"צ ר' בענדיט ז"למלאסק כ' דדעת לשון השגחה כמ"ש בעמוס (ג' ב') רק אתכם ידעתי, ות"ח שאין משגיח על הדור נבלה טובה ממנו, משה החזיק עצמו למשגיח לא טוב, ואמר ידעתי את מריך וגו' (וילך ל"א כ"ט) לכן לא הלך עד שקראו לו, וגם הפשט בשבת ל"א. והי' אמונת עתך כו' דעת זה טהרות, וזה ת"ח שאין מחזיק בטהרות ומקואות נבלה טובה ממנו - ובס' מרגניתא טבא כ' עפמ"ש בפסחים ס"ו: דמי שיש בו גיאות משכח תלמודו ואין בו דיעה, ובערכין ט"ז. על ז' דברים נגעים באים ואחד מהם הוא גיאות, ונגעים חמורה מנבלה, ולפ"ז בשאר אנשים אם אין בהם דיעה, דהיינו שיש בהם גאוה נענש בנגעים וא"כ נבלה טובה ממנו דטומאתה קיל מנגעים, אבל ת"ח הו"א דצריך להיות לו גיאות שיהי' אימתו מוטלת על הציבור וישמעו דברי', ע"ז בא המד' ואמר ויקרא אל משה, שהרי משה ג"כ הי' לו עניוות, לפ"ז כל ת"ח המתגאה, וממילא אין בו דיעה ששוכח משנתו נענש ג"כ בעונש נגעים ונבלה טובה ממנו - עוד אי' דבשבת ק"ח. מותר לכתוב תפילין ומזוזות על קלף נבלות וטריפות, ורק שיהי' ממין כשר, רואין שתיבות התורה יש להם קדושה שמקדשים גם עור נבלה, וא"כ ת"ח שאין לו יר"ש וקדושה, התיבות לא פעלו לקדש גוף שלו, א"כ נבלה טובה ממנו ובברכות ל"ג. כל מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו, ותמוה דמה חטא אם אין בו דעת, הלא גם על בהמות וחיות נעדרי שכל יש לרחם, ועי' ב"מ פ"ה. שרבי נענש ביסורים על שלא הי' מרחם על עגל עש"ה, ורק התירץ בזה. דמי שהוא בר דעת אם יבקש דבר מהראוי לרחם עליו, אבל מחוסר שכל לפעמים מבקש דבר וזה הוא לרעתו, ואם ירחמו עליו ויעשו שאלתו יגיע לו נזק ממנו, וז"פ אסור לרחם עליו ולעשות משאלותי', ורק יש לחקור אם מה שמבקש הוא לטובתו, ועי' בזה בס' ברכת אהרן מאמר רמ"ט ורצ"ג ופרד"י שמות דף מ"ג.:

אדם כי יקריב, בתוס' וירושלמי שקלים פ"א ה"ד לרבות גרים, ובקרבן אהרן הקשה למה צריך קרא, כיון דמקבלין מעכו"ם כ"ש מגר, ותי' כיון דמצינו חילוק בישראל דמכם חלקתיו, (בחולין ה') הו"א שהחלק שאין מקבלין מהם הם גרים, ובאור החיים תי' דאי לאו אדם הו"א איש איש כו' לרבות גרים ולא עכו"ם, ועי' תוס' סוכה כ"ח: ד"ה לרבות, דס"ד ישראלים ולא גרים, וכה"ג במנחות ס"א:, ויבמות ע"ד: וכריתות ז':, ותימה דבסנהד' פ"ה. וערכין ה'. ונדה ל"ד. לא משמע כן, ושמא בכל הני יש ריבוי דמרבי גרים ומשוחררים ע"ש ובתוס' במקומות הנ"ל, וראיתי בברכי יוסף או"ח סי' תר"ס שהק' אמאי נקט בלשון ושמא, הלא בכל הני יש רבוים, בגונב נפש בסנהדרין איתא גונב איש אשה גר ועבד, משמע דמאחיו מפיק לכל דאיתא במצות, וכ"כ הרמב"ם פ"ט ה"ו מגנבה, ומ"ש מנדה מפורש בתו"כ פ' זבין דמנין גרים ועבדים בזיבה ת"ל ואמרת אליהם, ומ"ש מערכין שם בתוס' ג"כ מואמרת אליהם לרבות גרים ועבדים. וממנחות הוא בתו"כ כאן, אדם לרבות גרים שסומכין, והביא מר' ישעי' שתי' דלאו לקבולי קרבן דלא גרע מעכו"ם, רק דבעכו"ם אין טעון סמיכה, דבנ"י סומכין ולא עכו"ם ומאדם ריבה גרים ע"ש, ובזית רענן על ילקוט כ' דהו"א איש איש לרבות גרים ומכם למעוטי עכו"ם כלל וכלל לא כדפריך בחולין י"ג: להכי איצטריך אדם ול"נ כדפריך בזבחים ק"ג. ומשני לרבות גר שמת ואין לו יורשים ה"נ י"ל דאתרבי לענין סמיכה ע"ש, ומצאתי באור זרוע הגדול תשנ"ד שהק' ג"כ זה, ותי' דאיצטריך לרבות קרבן ג"כ לסמיכה ולא כעכו"ם וכר' ישעי' הנ"ל עש"ה, ובברכ"י הביא בשם ר"א מפולדא בירושלמי ספ"ק דשקלים שתי' כאוה"ח. ובאמת איש איש וגו' כ' באמור (כ"ב י"ח) ושם כ' בקרא ג"כ ומן הגר ואיך כ' דהו"א לרבות גרים, וכן ק' על ר"י וק"א דטפי הו"ל להקשות דגר בהדי' כ' בפ' אמור ג"כ, וכן הק' בצאן קדשים מנחות ע"ג, ותי' דאתיא כמ"ד דעכו"ם לא איתרבי רק לעולה, ומשו"ה צריך ריבוי דאדם לכל הקרבנות ע"ש, אך צ"ע דאיך ס"ד כן והרי כ' בפ' שלח (ט"ו י"ד) בנסכים עולה או זבח דהוי שלמים וכדאי' בספרי, וכ' וכי יגור וגו' ולהגר הגר, ועמ"ש בפנים יפות: ובמעדני יו"ט על רא"ש ריש הל' ציצית הק' אמ"ש במנחות ע"ג. דגרים חייבים בציצית דפשיטא דכ' בפ' שלח (ט"ו ט"ז) תורה א' יהי' לכם ולגר, ואי"ל דהני גר תושב דהוי ב"נ, ועוד דלא מקרי גרים סתמא עכ"ל, וכ' בברכ"י דאמת דבספרי דריש תורה א' לכל המצות, אבל אישתמיט מיני' כל הברייתות הנ"ל, ות"כ ויקרא ר"פ כהן משיח, וצו פ"י וי"א, אחרי פ"ו, אמור פי"א ובחקותי פ"ג, דבכל הני בריי' מרבי' גרים, והנ"ל דקרא דתורה א' היא כשליכא מיעוטא, ובכל המקומות כ' בנ"י והי' ס"ד למעוטי גרים, וכן בציצית כ' בנ"י והוא למעט גרים, משו"ה הני דגרים חייבין ומרבי' מדכ' ואמרת אליהם עש"ה, ועשו"ת מהרי"ט ח"א סי' קכ"ח בתו"כ ותוס' חוליןי"ג: ד"ה אבל, ופ' רצוף אהבה שם., ובס' קוי אור הק' על אוה"ח מזה"ק יתרו דף פ"ו. אתם קרוים אדם ולא אוה"ע כו', הרי בהדיא שמיעט עכו"ם לר"ש משום דכ' אדם, אמנם גוף דברי זה"ק קשה דמפורש בזבחים מ"ה. ומנחות ע"ג. דמקבלין קרבנות מעכו"ם, ובתוס' ד"ה והשוחטן דר"ש כריה"ג ס"ל דמביאין אפי' שלמים וק' ר"ש אדר"ש וצ"ע: ובזה"ק תזריע מ"ח. בכמה דרגין איתקרי בר נש אדם גבר אנוש איש, וגדול שבהם אדם, ועי' יערות דבש ח"ב דף ק"ע: ובית האוצר ח"א כלל ז' אות ט', ופרדס יוסף בראשית דל"ג. ושמות ד"ד., וראיתי מקשים מירמי' (ל"ב כ') אשר שמת אותות ומופתים בארץ מצרים וגו' בישראל ובאדם, וערש"י ורד"ק ומצודות, דאדם קאי על שאר אומות, וגם מקרא זכרי' (ט' א') כי לה' עין האדם וכל שבטי ישראל, ולפרש"י אדם קאי על כל האומות, וי"ל דאדם ודאי מורה על ישראל ולא על אוה"ע והיינו רק במקום דנא' אדם לבדו, אבל בכה"ג דנאמר בישראל ובאדם, או אדם וכל שבטי ישראל, ודאי אדם קאי על האומות, דישראל בפירוש כ' שם - והגמ' אתם קרוים אדם ולא אוה"ע הוא בב"מ קי"ד: - ובילקוט פנינים אות ו' כ' דיש איש עבד ואדם, "איש" נקרא אדון כמו אישי כהן גדול (יומא פ"א מ"ה) ועבד לוה לאיש מלוה (משלי כ"ב ז'), ומלוה נקרא איש אדון, "עבד" יקרא מי שאינו בן חורין, "אדם" זה ממוצע, איננו אדון וגם אינו עבד, ונקטה התורה "אדם הראשון" ולא "איש הראשון" כי אדם הי' יחיד ולא הי' משועבד לאחר, אבל לא הי' ג"כ איש שלא הי' מושל על אחרים, שלא היו אז במציאות, ואך אחרי שנתארש עם חוה, שנ' והוא ימשל בה נעשה לאיש, וכשהתבונן רשב"י ראה שבאוה"ע יש רק ב', א', בנ"א יושבי חשך וצלמות, וב', מתענגים על רוב טובה, ויש רק משעבדים ומשועבדים, מושלים ועבדים, אבל רוח היהודית שואפת לשחרר את האדם שיהי' בן חורין בעסקו בתורה אמר, אך בכם יש אדם, אבל באוה"ע אין אדם, רק עבד או אדון, וע"ע בירחון וילקט יוסף תר"ס סי' ר"ג, ואור תורה תרצ"ד סי' ס' - ובתוה"מ אות י' כ' דשם עצם לא שייך לשון נקבה מלשון זכר וכן להיפך, ובשם אדם ל"ש ל' נקבה אדמה, ומזה ידענו שהוא שם עצם, ושם "איש" שיש לשון "אשה", מובן שהוא שם התואר, מורה על שניו. שלא נקרא איש עד בואו בשנים ידועים להיות איש, וע"כ נגזר ממנו שם אשה, וכל מקום שכ' איש ממעט אשה, אם לא שבא ריבוי בפירוש, אבל אדם נקרא תיכף בהולדו ואינו ממעט קטן, ובן יומו מטמא בנגעים: והגר"מ שפירא מלובלין ז"ל אמר על מה ששונאי ישראל יחרקו שן על זה המאמר, ואמר פשט שלגבי עם ישראל יאמר התיבה "אדם" אדם אחד, שכל עם ישראל באשמה, אם אחד יעשה דבר רע, אחריות כל ישראל על זה האחד, וז"פ "אתם קרוים אדם", הכלל יקרא אדם, הגם שעשה יחיד, "ואין אוה"ע קרוים אדם" אצל אוה"ע אם א' יעשה רע, רק הוא נאשם, ולא כל הכלל: וב"נ חייב על עוברים שנ' שופך דם האדם באדם (נח ט' ו') ואדם מיוחד על האדם לבדו לא בעל חי, וכמ"ש מאדם עד בהמה, וכן מגביל נגד מלאכים כמ"ש והאיש משה ענו מאד מכל האדם (במדבר י"ב ג') ולא ממלאכי שרת, אכן איש שרשו "יש" וכולל הכל ובא גם על מלאכים כמו והאיש גבריאל (דניאל ט' כ"א), ופניהם איש אל אחיו (שמות כ"ה כ"א, ויאבק איש, מלאך הי' (וישלח ל"ב כ"ה), וימצאהו איש זה גבריאל (וישב ל"ז ט"ז), ע"ש במלבי"ם אריכות גדול, ובפ' שמיני סי' ק"נ, אחרי סי' קמ"ג, קדושים ג' וצ"ח, בהר כ"א, מצורע ק"כ וקנ"ח וקע"ח, ואילת השחר ממלבי"ם אות רנ"ז ורנ"ח - וע"ע רש"י בראשית (ט' כ') איש האדמה, אדני האדמה, וברמב"ן ותוס' נזיר י'. ד"ה פרה, ותנחומא שמיני ט', ושד"ח שיורי הפאה סי' ל"ב, ופרד"י תרומה דף רע"א.: ובענין אדם אי ג"כ אשה, במדרש תהלים א', וזאת תורת האדם, זאת שכתבת בתורתך (תצא כ"ג ד') לא יבא עמוני ומואבי, לא כתבת אלא על האדם אבל נקבות מהן מותרות מיד וכו', מזה יהי' ראי' דאשה אינה נקראת אדם, ועי' בית האוצר ח"א כלל י"ג בזה, וי"ל דשם אדם מפני שאדם הוא מן האדמה, ואשה היא מן הצלעות ל"ש גבה שם אדם, ועי' זבחים ה'., עירובין נ"ג:, מימי לא נצחני אדם חוץ מן אשה, וברכות ז': לא הי' אדם שהודה להקב"ה עד לאה, ול"א: לא הי' אדם שקראו צבאות עד חנה, וע"ש ה': לאו כל אדם זוכה לב' שלחנות, וי"ח. לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וזה ל"ש רק באיש ולא באשה, קהלת (ז' כ"ח) אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה ל"מ, ועי' ירושלמי ברכות ג'. וקידושין א'. חישב אדם לעשות מצוה, ור"ה ט"ז, חייב אדם לטהר ברגל, וברכות ל"א. יכול יתפללאדם, ע"ז כ"ח. אדם חשוב שאני, וע"ע ברכות מ"ו קידושין נ"כ: יומא ל", וברכות כ"ט. אל יפתח אדם פה לשטן ועי' שאגת ארי' סי' ס"ו אי אשה מחויבת לטהר ברגל, ובס' קהלת יעקב ח"ב לשון חכמים אות א' סי' ז', וברכת אהרן מאמר קס"ט או' ג', ופרד"י ח"ב בקונ' בכורי דוד מבני נ"י דף ל"ה, ובפ' מטות (ל"א כ"ו) שא את ראש המלקוח באדם ובבהמה, והא התם הזכרים הרגו, אלמא דנקבה ג"כ נקראת אדם ובס' דבש השדה אות פ"ז כ', אדם כי יקריב מכם קרבן, דרך מוסר: אדם, בן אדם ראה כי אדם אתה, ר"ת אפר דם מרה, והראי' כי יקריב, כשעולה על דעתך להקריב צריך אתה לומר קרבן לה' ולא לה' קרבן, מחמת שהחיות אינו בידך, ואולי לא תספיק לגמור תיבת קרבן וחזכיר ש"ש לבטלה, ואם כל כך אינו החיות בידך מנין לך להתגאות, ועוד אי' אדם ר"ת אכילה דירה מלבוש, בזו הדברים אדם יותר מבהמה: ובנדרים י'. לא יאמר לה' עולה, עי' בראשונים דחיישינן דשמא יאמר לה' ולא יאמר קרבן, ומוציא ש"ש לבטלה, וגם שמא ימלוך מלידור, וגם אי' הטעם דשמא ימות מיד שיאמר לה', אך ק' דלמיתה בזמן מיעוט לא חיישינן, עי' תוס' יומא ב'. ד"ה וחכ"א, וכן קיי"ל דמברך עובר לעשייתן בפסחים ו, ואם הי' חשש לא תיקנו חכמים לברך כן, וביומא ל"ט. לה' חטאת, יקשה ג"כ דה' קודם, ובתוס' ישינים שם הק' זה, ותי' שא"ה דכ' אשר עלה עליו הגורל לה' והדר ועשהו חטאת (אחרי ט"ז ט') ועמ"ש בפנים יפות, ובפרד"י וישלח דף רמ"ג, ובפ' ברכה (ל"ג א') לפני מותו פרש"י סמוך למיתתו, ובמדרש שהי' מלאך המות שחוט לפניו, ותמוה, וי"ל דגם שם ק' איך אמר משה, ה' מסיני בא, והקדים ה', וזה תי' המד' שמה"מ שחוט לפני' ולא הי' ירא שמא ימות בלי ידיעה ובענין אדם ולא עכו"ם, ובלשון איש חשובות, ולשון רעהו, הארכתי מאד בפרד"י ח"א דף ל"ג, וח"ב דף ד', ל"ו, ס"ט. ק"ז קל"ט ר"א. רכ"ב. רע"א. ושם במלואים תל"ד. עש"ה מ רב חדשות:

שם) אדם כי יקריב מכם קרבן, תחת אדם מכם כי יקריב, מרמז כשאדם רוצה לקרב עצמו לעבודת ה', צריך לקרב עצמו כולו, ולבטל כל חושיו לה', דכל זמן שיש לו במחשבה עצמו לא יוכל להיות מקורב להקדושה, וז"ש כשיקריב במכם אז הוא קרבן לה""ז וז"ש בדברים (ה' ה') אנכי עומד בין ה' וביניכם. אנכי' גיאות, זאת המחלק כין אנושית לאלקית, וזה עומד בין ה' וביניכם ויש הרבה פסוקים בסגנון זה, ובפסוק ט"ו והקטיר המזבחה ונמצה דמו, תחת ונמצה דתו והקטיר המובחה ויקרא (ד' כ"ב) אשר נשיא יחטא, תחת נשיא אשר יחטא, ועוד מקומות שהבאתי בפרד"י תרומה דף רע"ח: ובאחרי לי"ו ה') וזבחו זבחי שלמים לה' אותם. תחת וזבחו אותם זבחי שלמים לה' אמור (כ"ב בי') וינזרו מקדשי בנ"י ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי, תחת וינזרו מקדשי בנ"י אשר הם מקדישים לי ולא יחללו ובחקתי (י"ט ז') ואחר יבא המחנה וטמא וגו', ובמשלי (י"א ו') ובהות בוגדים ילכדו, כלומר ובוגדים בהות ילכדו, וש"א לג' ג') ישעי' (נ"ט כ"א), הושע (ח' ב' וי"ד ג'), תהלים (ע"ב ב' וי, פ"ו ב', קי"ג ה', קי"ט ד', קל"ח ב', ובפ' לך (י"ד י"ב), ועי' מקור ברוך דף ק"ט וספרו תוספות ברכה שם הרבה:

שם) מכם, בס' ספרדי יד משה כ' דבפ' בא (י' כ"ד) כ' גם טפכם ילך עמכם, וכוונת פרעה הי' לומר דילכו עמהם הטף ומהם יקריבו קרבנות שהוא דבר המובחר והחשוב להם, וז"פ כי יקריב מכם קרבן. אל תחשבו כפרעה להקריב מטף אלא מן הבהמה, ועי' מ"ש בפרד"י משפטים דף רכ"ב:

שם) רש"י בנדבה מיירי מה אדה"ר כו' וקשה למה מפרש תחלה כי יקריב והדר על תיבת האדם, ועי' פנים יפות, וי"ל דקשה ל"ל למעט גזל הא תוס' חולין ה'. ד"ה אינו, הקשה ל"ל קרא על מי שאינו שב מידיעתו אינו חייב קרבן ת"ל דזבח רשעים תועבה, ותי' דקמ"ל אף בעביד תשובה אינו מביא קרבן אח"כ (ועי' באר שבע הוריות ומ"ש בזה במשנה למלך פ"ג ה"ז משגגות) א"כ ה"נ ק' איך ס"ד שיביא מן גזל הא הוי ז"ר תועבה, ותי' תוס' ל"ש דבגזל ל"מ תשובה עד שישיב הגזלה, אכן כ' המפורשים דבנדבה ל"ש ז"ר תועבה, דזבח היינו קרבן חובה, ולכן כ' רש"י תחלה בנדבה איירי ושוב מצי לפרש דאדם בא למעט גזול, ועי' בכתנות אור בסופו דבר נכון ובמשל"מ שם כ' דבמומר לתיאבן ל"ש ז"ר תועבה, וק' הא דפריך בשבועות י"ג. הא ז"ר תועבה, דילמא מיירי שעבר לתיאבן, ועמ"ש בזה בס' נחלת עזריאל חולין ה'. ובספרו פרפראות לחכמה עה"ת, - ובס' כלי חמדה הביא קו' בב"ק ס"ו: קרבנו ולא הגזול, אילימא לפני יאוש פשיטא כו' לשי' ס' יראים והובא במג"א סי' תרל"ז סק"ג אף דגזל עכו"ם מותר לא הוי לכם. א"כ י"ל דקרבנוממעט גזל עכו"ם אף דמותר לא הוי קרבנו, ויהי' מוכח מזה כמ"ש בשו"ת חתם סופר או"ח סי' ק"פ, דקרבנו אינו דומה ללכם, וא"צ שיהי' שלו ממש, רק אם אין רשות אחרים מעכב עליו שוב כשר לקרבן, ומה"ט גם קרבן אסורי הנאה כשר להקרבה ולכן גזל עכו"ם אי מותר הוי בכלל קרבנותיו: ובחמדת ישראל ח"א דף פ"ו: הק' מרש"י סנהד' נ"ט: דלא הפקיר הבהמות לאדה"ר, ומר"ם ורמ"ה מבואר דכל איסור בשר לאדה"ר הי' משום דלא נפק מכלל גבוה להיות של אדם, ומרש"י מוכח שכ' מה אדה"ר לא הקריב מגזל דהכל הי' שלו, אך להחת"ס א"ש דאז הי' הכל של גבוה ולא הי' של אחר כיון דגם לבניו הי' אסור בשר, ושפיר הי' יכול להקריב, וכוונת המדרש דהכל הי' שלו לא קאי על אדם, דפשיטא דאם אדם גזל דבר שזכה בו בנו הי' חייב מיתה על הגזל, רק הכוונה על הבהמות להקרבה דבזה ל"ש גזל כיון דהכל הי' משל הקב"ה ולא הופקר לאדה"ר ולבני' ול"ש גזל, גם אתם לא תקריבו מגזל, והיינו מה שיהי' רשות אחר מעכב עלי', וע"ע פרד"י בראשית דף ט"ז:, וס' פני מבין, וס' גרגרי כסף וירא (כ"ב י"א) - עוי"ל רש"י הנ"ל, דאתם קרוים אדם ולא עכו"ם, וכאן לא נוכל לומר כן, דאדם למעט עכו"ם, דכאן בקרבנות נדבה מדבר, ועכו"ם נותנים נדרים ונדבות כישראל, וא"כ ק' אדם למה נאמר וכו' - ובמדרש אי' אדם כי יקריב הה"ד הבן יקיר לי אפרים, דקשה דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ולמה יועיל קרבן ותשובה, ע"ז מתרץ הבן יקיר לי, והודיע בעצמו שאנו בני', ואב שמחל על כבודו כבודו מחול:

שם) מן הבהמה, בחולין ה'. להביא בנ"א שדומין לבהמה פושעי ישראל חוץ ממומר, ובתורה תמימה כ' שדרשא זו וכיוצא בה נאמרה ע"ד רמז ואסמכתא שלא ישכח דאסור לכתוב דברים שבעל פה והיו מחפשים אמצעים לחזק כח זכרונם ועשו סימנים לכל דבר, ובעירובין נ"ד: עשה ציונים לתורה, ועי' תשו' הרא"ש כלל י"ג, ובהכותב בעין יעקב, ובפרד"י וארא נ"ג, ושפ"ה, הרבה חדשות בזה - ובס' עדות ביוסף כ' דיש ג' טעמים למה לא מקריבים מן חיה, א', דלא הטריח ה' לצאת ביערים. ובהמה בנמצא, ב', לחיה יש גיאות, ובהמה אין לה, וה' שונא גיאות, ג', אלקים יבקש את נרדף (קהלת ג' ט"ו), ובהמה נרדף, ולעתיד דכ' (ישעי' י"א ז') אריה כבקר יאכל תבן באבוס אחד ונער קטן נוהג בם, לפ"ז יהי' בנמצא גם חיות, גם שלום יהי' בין בהמה לחיה ולמה יהי' מקריבין אז רק מבהמות, וע"כ משום גסות רוח, וז"פ בתהלים (נ"א י"ט) זבחי אלקים רוח נשברה, דקרבנות רק מבהמות, ומוכח כי לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, ואל תאמר דלכך מקריבים רק בהמה משום ב' טעמים הנ"ל, ע"ז אמר הטיבה ברצונך את ציון וגו' אז תחפוץ זבחי צדק, ואז לא יהי' נרדפים, וגם חיות בנמצא, ואפ"ה אז יעלו על מזבחך פרים, ומוכח דלב נשבר ונדכה לא תבזה:

שם) הבהמה, רש"י להוציא נרבע הבקר להוציא נעבד, והק' רא"ם כיון דאמרי' בגמ' שבכל א' יש חומרא מה שאין בחבירו א"כ הו"ל כמו שקולים דהי מינייהו מפקת, וכוונתו דלכתוב או הבהמה או הבקר ומכח שקולים שמעי' תרוויי', ותי' כיון דבכל א' יש מה שאין בחבירו אינם שקולים, דלא אמרי' רק היכי דבתרוויי' יש קולא א' או חומרא א', דאי ס"ד היכי דיש בזה מה שאין בזה מקרי שקולים, א"כ מה תי' בגמ' כששאלו לכתוב חד מיני' וליתי אינך, ותי' מפני שיש בא' מה שאין בחבירו, ובס' יבין שמועה כלל נ"א הק' עליו דאשתמיטתי' קו' תוס' זבחים י"ד:, והק' דנמי ק' דלכתוב חד ומרבי' תרוויי', ותי' דיש חילוק היכי שיש משמעות, ותו ק' דלמה לא תי' כתוס' שם, והביאו בהליכות עולם דיש לחלק בין לרבות בין למעט, דאין ממעטין תרוויי' מחד קרא, עוד ק' דכאן בגמ' דלכתוב חד מיעוט וממעטי' תרוויי' דשקולים, וקו' גמ' באופן אחר דיאמר מיעוט א' וממעטינן חבירו במה מצינו, וא"כ היאך הוכיח לקושייתו דל"א שקולים למעט ב' מחד קרא היכי דאין להם חומרא שוה, דהתם בגמ' משני שפיר שיש בא' משא"כ בחבירו, וכיון שכן לא ילפי' בבנין אב. שמסור כלל בידינו שכשיש במלמד חומרא שאינה בלמד עושים ממנה פירכא לסתור הדין, ואף שבלמד יש אלף חומרות ואיך מביא ראי' מהא קו' גמ' לקושייתו והם רחוקים מאד עכ"ל: ובס' יד אליהו דפ"ט מהג' הספרדי ר' אלי' גאליפאפה כ', בת"כ ותמורה כ"ח: להוציא נעבד וטרפה ופריך והלא דין הוא ברובע ונרבע ומה בע"מ כו', והק' דכל דין שתחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, פסחים כ"ז. אין ביעור חמץ אלא שריפה כו', וסוכה ל"ה סוכה רק בד' מינים כו', וכאן נמי לא מצא אלא נעבד וטרפה יהי' יושב ובטל, וי"ל דל"א זה רק כשע"י הק"ו אנו דנין לפסול כל הדברים ולהעמיד ההיתר רק בדברא' כמו בסוכה, דלא הכשיר רק ד' מינים ובחמץ רק שריפה, ובעמוד ההיתר בפרט א' קרוב הדבר לומר הרי לא מצא כו', אבל בקרבנות שלא בא הק"ו אלא לאסור פרט א' ושאר כל בהמות כשרות ל"ש הרי לא מצא כו' שרחוק שתהי' יד ה' הויה בבקר ובצאן שוב הק' ממנחות פ"ו. אף מנחות הי' בדין שיטענו שמן זית זך, ומה המנורה כו', והק"ו לאסור כל השמנים ולהניח ההכשר בא' דהיינו זך, ומ"ט ל"א הרי לא מצא כו', וי"ל דשם לא ק"ו גמור רק גילוי מילתא בעלמא כיון דהוצרך שמן זית זך למאור ה"ה כאלו כ' בפירוש גם למנחות דאכילה עדיפא ממאור ושתק ממנחות דומיא מה שאסר בת הבת ושתק מבת, וכמו שאסר בב"ח בישול ושתק מאכילה, ואם תתעקש דכי בידך תלי' אינו אלא ק"ו גמור ולא גילוי, אשיבך בד"א דבתוס' שבת קל"ו: ד"ה דתניא שכ', ל"ד להתם דלא מצא ד' מינים המצוה עוברת אבל בקרבן אם לא מצא עכשיו רק אדרוגנס אח"כ ימצא, תחילתו וסופו להחמיר הוא, וה"ה במנחות דאם לא ימצא היום ימצא למחר ע"ש באריכות - וע"ע בלימודי ה' סי' ע"ה בישוב קו' הנ"ל במנחות פ"ו., וביד מלאכי סי' שכ"ג, ובשו"ת בנין ציון סי' קט"ז, ובשד"ח כ' סי' קנ"ו הק' ג"כ מבכורות נ"ג: ומה החדש וישן שאינם כלאים זב"ז וכו', וק' דסופו להקל אם לא ימצא י' מכל מין יהי' יושב ובטל וסיים בצ"ע, ועי' ירחון שערי תורה ח"ה סי' מ"ד בזה, ובפרד"י משפטים רכ"ג. הרבה מזה:

שם) רש"י מן הבקר להוציא טרפה, הוא ממנחות ה': ותמורה כ"ט. ות"כ, ובס' קרן אורה שם הק' למ"ל קרא אטרפה הא אפי' לב"נ נאסרה, ובזבחים קט"ז. ומי איכא מידי וכו', וכה"ג הק' תוס' זבחים ס"ח: ד"ה ושנסמית לענין הא דאיצטריך גם למחוסר אבר בעוף הא נאסר לב"נ, ותי' דאם לא נשנית הו"א דלישראל נאסרה ולא לב"נ, והכא ליכא למימר הכי דא"כ מה קאמר והלא דין הוא, ונהי דשפיר ידעי' מק"ו מ"מ אם לא נשנה הו"א דלישראל לחוד נאמרה כמו כל מצוה שנאמרה ונשנית קרא איצטריך לאסור ב"נ ג"כ, ונ' דאי לא קרא הו"א דעשה דאכילת קדשים ידחה לאו דטרפה, כזבחים צ"ז: עש"ה: ובר"מ פ"ב ה"י מאה"מ בהמה שנולדה בה א' מטריפות האוסרת אותה באכילה אסורה למזבח שנ' הקריבהו נא לפחתך כו', והק' הכ"מ שבגמ' ות"כ דרש ממן הבקר להוציא טרפה משמע שמן התורה הוא, ואפשר דסובר דסמך בעלמא הוא, ובס' המדרש והמעשה כ' דכוונת הר"מ דאפי' ספק טריפות, ולשיטתי' דספד"א אסור רק מדרבנן והו"א דרק להדיוט אסרו ולא לגבוה, לזה נקט קרא דהקריבהו, ומינה ידעי' ספק כודאי דהא סו"ס לפי דעתו אסורה, וא"ש שדקדק הר"מ "האוסרות אותה באכילה", להודיעני דאי אך באכילה אסורה, לוא יהי' מדרבנן שוב נאסרת ג"כ לגבוה מטעם הקריבהו, ובשער המלך פי"א משחיטה הק' דלר"מ דטריפות למזבח רק מדרבנן וסוגיא דחולין י"א. כנגדו דהוכיח דאזלי' בתר רוב מרישא של עולה ופרה אדומה ועגלה וכו' ליחוש דילמא טריפה כו', ואי אינה מה"ת אין ראי' הנך דקדשים נינהו, ובשו"ת חת"ס יו"ד סי' ע"ב תי' דהר"מ לא קאמר רק בטריפות פנימיות דאף להדיוט לא למדנו רק מהלכה למשה מסיני, משא"כ דרוסה גם הר"מ מודה דאסורה אף למזבח מה"ת, ועי' ב"י יו"ד סי' כ"ט, וא"כ בכל הקדשים הוי לן לחוש לס' דרוסה דצריכים בדיקה ממוחא עד אטמא אי לא אזלי' בת"ר, וע"ע בזה בירחון כתר תורה סי' י"ח תי' לקו' הנ"ל: ובאמת שעל ספק זה בענין טרפות למזבח כבר נתעורר בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' ס"ט והוכיח מחולין דאפי' טרפות דלאו דרוסת הזאב ג"כ דאוריי' נינהו למזבח ע"ש ולא כחת"ס, וגם אי דהוכחות הש"ס אינה אלא מספק דרוסה לידחי לי' הש"ס כי היכי דדחי להראי' ממכה אביו כגון שהיו חבושין בבית אסורים, ה"נ נימא כגון שהי' הבהמה חבושה וידענו שלא נדרסה דבשלמא שאר טרפות הבאות מחולי שבפנים ודאי לית להו שום בדיקה מחיים, משא"כ חשש דרוסה שהוא דבר הבא מבחוץ הי' אפשר לברר, ע"י עדים אף בלי שנסמוך ארוב, וי"ל אף דטרפה למזבח אינו אלא מד"ס מ"מ היכי דא"א בבדיקה יש לחוש תמיד דילמא הוי מחוסר אבר מבפנים, ועמש"ל (ה' ז'): ובחולין נ"ח: אכלה סם מותרת משום טרפה ואסורה מסכנה, ובס' הדרוש והעיון חקר אי אסורה לגבו דלא הוי אכילה, ובירושלמי סוכה סופ"ד יין מגולין פסולין למזבח הרי דדבר סכנה אסור לגבוה, ובריב"ש סי' קס"ג חקר אם הקרבנות היו צריכין בדיקת הריאה מחשש סירכות, ועמש"ל בפ' צו (ז' כ') – ויש לחקור בצמקה הריאה ע"י אדם דטרפה ובידי שמים כשרה, והבדיקה שמושיבין הריאה למים מעל"ע אם חזרה לברייתה כשרה בחולין נ"ה: ויו"ד סי' ל"ו סט"ו, ובקדשים לזרוק הדם קודם הבדיקה לא היו רשאים דשמא טרפה, ולהמתין עם הבדיקה עד למחר ג"כאי אפשר, דהזריקה צ"ל באותו היום של השחיטה בזבחים (נ"ו.), ומסתבר דלא הי' בודקין רק שורפין תיכף כדין נשחט ונמצא טרפה כר"מ פ"ב הי"א מאסורי מזבח, (ויש בזה היכי תמצא שהבהמה מותרת והריאה אסורה, בצמקה דצריך בדיקה במים מעל"ע, ואם חזרה לברייתה כשרה אבל הריאה עצמה אסורה מפני שהי' כבושה מעל"ע כדאי' ביו"ד סי' ס"ט סט"ו, וכ"כ בתבו"ש סי' ל"ו ס"ג, ועשו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ת סי' ל"ג שכ' דיש אופן שאפי' הריאה מותרת, שהחליפו המים בתוך מעל"ע, דכבוש לא הוי רק בנשרה באותם המים בעצמם ולענין בדיקה אפי' נחלפו המים סגי) ובענין טריפות העוף ע' לקמן (א' י"ד) מ"ש ברמב"ם הנ"ל:

שם) תקרבו רש"י מלמד שהיו מביאים קרבן א', ובמנחות (ק"ד:) יליף מאיש איש כו', וע' קרית ספר פ"ג משגגות, וכ' בס' אליהו זוטא או"ח סי' תר"ה דב' מביאים בערב יה"כ כפרה אחת, ע' רביד הזהב, ובאה"ט סק"ב, וכתורה תמימה כ' שכמה מצות שכ' בלשון רבים, ואינם בשותפות כלולב ולקחתם, וציצית ועשו להם, אך כאן מדכ' בל' יחיד אדם כי יקריב ומסיים בל"ר, וז"פ רק בנדבה ולא בקרבנות חובה דצריך כפרה שלימה כב"ק מ'. בכופר דאי כופרא כפרה צריכין לשלם כופר שלם, ולרש"י אינו מקרי של צבור רק הבא מן הקופות דהיינו מתרומת הלשכה אז אם גובין בתחלה, אין זה רק כעין שותפות רבים, ולכן אף דאין צבור מביאין עוף ושלמים היינו רק מתרומת הלשכה אבל מ"מ מתנדבין בתחילה, ורמב"ן סובר כי רוב ישראל הוא הגורם דין צבור אף שאין בא מן הלשכה, וברא"ם כ' אפי' אלף שנשתתפו כשר, ופשוט דעכ"פ בעינן שיהי' לכל אחד שוה פרוטה כרש"י (גיטין י"ב:) ורש"י (סוכה כ"ז:) בסוכה, ועשו"ת בית יצחק יו"ד ח"א סי' קכ"ה, ופרד"י ח"ב במלואים דף ת"ג, הרבה: ועי' בהדרוש ועיון בב' שנדרו קרבן ואחד רוצה ליתן חלקו והשני לא, אינו עובר הא' דנתעכב ע"י השני. וי"ל דשותפים ערבים זל"ז בחו"מ סי' ע"ז ס"א. אם הב' אינו רוצה לתת חלקו מחויב הא' להביא הקרבן. ואם נתן פטור השני. ורק אין להראשון רק תביעת ממון מהשני. כדין שותף שפרע כל החוב גובה מהשני חלקו, שם בחו"מ. אבל בל תאחר גם הב' לא עבר (ועמש"ל ד' ג'). וע"ס זרע אברהם סי' ד' אות כ"א שהאריך בזה. והביא תוס' שבועות (י"ד.) וש"ס מנחות (נ"ב.) והוריות (ג':) וירושלמי שקלים פ"ז ה"ג: ויש להביא ראי' גדולה מתוס' מעילה (ט':) בסופו שכ' שם ק"צ פירוש אף אם מתו אותו הדור של עולת צבור. צבור קיימא כי דור הולך ודור בא ע"ש. מבואר דהקרבן טוב שיהי' שם צבור ולא לכל יחיד ויחיד. ויש להעיר עוד מרש"י קרח (ט"ז ט"ו) יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור ע"ש:

אם עולה. יש עולות שבאים בנדרים ונדבות ויש חובות. ויש עולות צבור. וכשרים מיום ח' ולכתחלה מצוה מל' יום. ובזבחים (ז'.) אין אדם שאינו מחויב עשה. ומתודה על עשה, וע' מנחת חינוך מצוה קט"ו הרבה, ובס' תוספות ברכה הביא ירושלמי יומא פ"ח ה"ז עולה מכפרת על הרהר הלב וכיחזקאל (כ' ל"ב) והעולה על רוחכם, ותרגום שלח (ט"ו ל"ט) בתר הרהר לבכון ולכן עולה קודם שהעיקר המחשבה, ומ"ש בנצבים (ל' י"ד) בפיך ובלבבך ולא כ' מקודם ובלבבך, וכמ"ש הצדוקי עמא פזיזא דקדמתי אודנייכי לפומייכו (שבת פ"ח), שהי' להם לומר מקודם נשמע, וי"ל ונשמע אינו שמיעה באוזן אך בינה ושימת הלב, ובמקץ (מ"ב כ"ג) כי שומע יוסף. ובאורו שלא ידעו כי הוא מבין, ובעירובין (ק"ב:) לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי, ובע"ז (י"ט.) לעולם ילמד אדם ואח"כ יהגה, ויהגה בלב ויעמוק עיון כמה שלמד, וז"ש כי קרוב אליך הדבר (לימוד) בפיך (עצם הלימוד) ובלבבך (להגות) ור"ל שמקבלים ד"ת אף קודם שמבינים טעמם ובעינן תמים תהי': ובס' פרי חיים כ' דבריש קנים חטאת העוף נעשית למטה, וחטאת בהמה למעלה, עולת העוף למעלה ובהמה למטה. ואם שנה פסול, דרוב קרבנות בהמה מובאים בעשירות, ורוב קרבני עופות בדלות ולכן חטאת בהמה למעלה שעכ"פ להעשירים יש אמתלא קצת כמ"ש בהאזינו (ל"ב ט"ו) וישמן ישורין ויבעט, וכהתנצלות של משה אתה גרמת להם שנתת להם רוב זהב, וחטאת עוף כשעני חטא למטה שאין לו התנצלות, אמנם בעולה שמביא דורן להיפך, דורן עשיר למטה ודורן עני למעלה כי את נפשי הביא לדורן, וע"ל בפסוק ה':

שם) זכר תמים יקריבנו, בס' דרוש שמואל הביא מד"ר כאן פ"ג שהי' שור שלא הי' נותן עצמו להולך למזבח להקריב, ואח"כ נמצאשהי' לו בבני מעים מחט והי' טרפה שפסול להקרבה וז"ש תמים יקריבנו, ושלא תחשוב אולי יש לו מום בתוכו, העצה לזה יקריב אותו לרצונו, כשתראה שתלך הבהמה ברצון למזבח, אז בטח שכשרה, שאם הי' טרפה לא הי' הולכת ברצון:

שם) אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה', אפי' מי שכופין אותו להביא קרבן "יקריב אותו" בע"כ, הי' רק עד פתח אה"מ שהוא משוקע בגשמיות, אבל כשבא שמה וראה קדושת הכהנים, פעל אצלו כל כך שהשיג מעצמו חשק להביא קרבן, וז"ש אל פתח אה"מ יקריב אותו בע"כ, אבל הי' לרצונו כשבא לפני ה':

שם) רש"י כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ערכין כ"א. וזה לחייבי עולה ושלמים שממשכנים אותו, אבל חייבי חטאת ואשם אין כופין כיון דלכפרה באים לא משהו הבעלים, (ועקצה"ח סי' כ"ח סק"א): ובר"מ פ"ב ה"ז מגירושין ביאר. דבאמת כל ישראל רוצה לקיים מצות רק שיצרו מתגבר עליו. וכשכופין אותו ליתן ממילא ניחא לי' ג"כ, דסוף סוף כבר נתן ואין לו נגיעת ממון, ועמ"ש בפרד"י בשלח (דף קל"ב.), ובהערות מאדמו"ר מגור שליט"א שם אות ל"ו, וע"ע בקרית ספר, וברביד הזהב הביא דלפ"ז מומר אינו רוצה להיות מישראל אין כופין אותו, ולא כן דעת הפוסקים דגם במומר כופין עש"ה ובפנים יפות: ובס' תבואות יקב הביא מ"ש בקידושין (ז'.) האומר רגלה של זו עולה פשטה קדושה בכולה, משא"כ האומר לאשה הרי את מקודשת לי לחציך אינה מקודשת. בהמה ברשותו אשה אינה ברשותו, וזש"ה אם עולת קרבנו מן הבקר היינו שהקדיש מקצת מן הבקר שאמר רגלה של זו עולה, זכר תמים יקריבנו דפשטה קדושה בכולה, וא"ת מ"ש מאשה דאינו מקודשת, אמר "לרצונו", שבהמה תלי' ברצונו, ואשה אינה ברשותו, ובחי' רבינו יונה על סנהדרין (מ"ז.) נסתפק אם מותר להקריב קרבנו על אדם בשעה שישן, אי הוי כמו נשתטה דאין מקריבין עליו עש"ה שנוטה להתיר, ע"ש בתד"ה אימא דבישן מקריבין, וביד רמ"ה כ' שאין ראוי להקריב לו קרבן עד שיעור דלרצונו כ' צריך שיהי' לו רצון:

וסמך ביומא (ל"ו.) כיצד סומך כו' וסומך ידיו ולא יהי' חוצץ ומתודה על חטאת ועל אשם, ועל עולה עון עשה ולאו הנל"ע, ולא חשוב שלמים שאינם באים על חטא וא"צ וידוי ובר"מ פ"ג ה"ט ממעשי הקרבנות כ' ונ"ל שאומר דברי שירה על השלמים. ובתו"ת תמה על הגמ' ור"מ שלא הביאו מקרא בענין וידוי של שלמים, בדהי"ב (ל' כ"ב) מזבחים זבחי שלמים זכר תמים יקריבנו ומתודים לה' וזה רק דברי שבח, ומלבד פסוק זה לא נמצא מפורש ודוי על קרבן זולת בפר יה"כ בפ' אחרי (ט"ז כ"א): ובמנחות צ"ג. העולה פרט לעולת עוף שאינה צריכה סמיכה, וכן הוא בגיטין (כ"ח.), וע"ש בתוס' דעוף לאו זבח הוא, ובתו"ת הק' דמפורש כמה פעמים בפרשה דגם עוף נקרא קרבן ואפ"ל דבחגיגה (ט"ז:) דצריך לסמוך בכל כחו ועוף אינו יכול לקבל סמיכת האדם בכל כחו, וראי' ממ"ש בעה"ט (ג' ב') וסמך ידו בסמיכת בקר ובצאן ועז בפסוק ח' וסמך את ידו, לפי שבקר חזק ויכול לסבול הסמיכה, משא"כ בצאן ועז, וכתב את דמשמע רפיון, ומכל שכן עוף שאין יכול לסבול סמיכה, ובתרגום ויסמיך ידיה, ובת' יונתן ויסמיך ית ימיני' בתוקפא, הנה מ"ש בתוקפא כמ"ש בחגיגה (ט"ז:) וזבחים (ל"ג.) כל כחו בעינן, ובירושלמי חגיגה פ"ב ה"ב ור"מ חגיגה פ"א ה"ט, ומעשי הקרבנות פ"ג הי"א, ולכן פשוט אצלו יד ימינית שהיא בעלת כח, משא"כ שמאלית נקרא בתפילין ידכה יד כהה וחלושה כמ"ש במנחות (ל"ו:) ויד ימין על כח הזרוע וגבורה, כמו ימינך ה' תרעץ אויב, ועפרד"י בא דף (צ"ט:) ומשום זה אי' בחגיגה שם דאסור סמיכה ביו"ט משום שבות, ועי' תוס' פסחים (פ"ט.) ד"ה ואלו: ובשפת אמת בליקוטים כ' בספרא אי' וסמך שתי ידיו מכאן לכל הסמיכות שיהי' בב' ידים, ובמק"א נדחק לפרש מכח הלשון וסמך שתי ידיו ע"ש, ואשתמיט לי' גמ' מנחות (צ"ג:) הואיל וכ' שתי וידו חסר להשמיעני דבכ"מ דכ' בתורה ידו שתים הם עד שיפרט יד אחת, ותמהני על רמב"ן שהק' כיון דבעינן ב' ידים כמ"ש בת"כ א"כ למה כ' בכ"מ ידו ע"ש, והלא בגמ' העלו דידו שתים, ואפ"ל בכוונתם כיון דבכ"מ ידו אחת רק בסמיכה גילה דידו ב' נראה שרצון הכ' לכתוב בסמיכה ל' יחיד וע"ז מק' רמב"ן וצ"ע: ובתיב"ע ויקרא וצו פי' סמיכה בימין, ותימה דלא מצינו מחלוקת בגמ' בזה, וסתם מתני' במנחות כת"כ, ואפשר כיון שמצינו בגמ' פלוג' איבעינן סמיכה בכל כחו, י"ל דבהא תלי למ"ד בכל כחו הוא בב' ידים, ויונתן ס"ל דלא בעי בכל כחו רק בימינו, וע' באורך בס' שם עולם כאן: ובמנ"ח בקומץ מנחה מצוה קט"ו תמה ג"כ על תיב"ע שכ' ביד ימיני' שהוא נגד משנה מנחות (צ"ג.) דסומך בב' ידיו, וכ"ה ביומא (ל"ה: ומ"א: וס"ו.) וגם רמב"ן צ"ע שלא הביא המשנה וגמ' הנ"ל, ובס' אהבת יהונתן האריך בזה ופי' כוונת תיב"ע בתוקפי' יד ימיני, שיחזק ויגביר יד ימינו, על ידו השמאלית, ובאמת הסמיכה בב' ידיו כהלכה, אך לא בזה אצל זה רק בזו על גב זו, והימין על שמאל ונחשב כיד אחת וראי' מפ' אחרי (ט"ז כ"א) בשעיר שמשם למדו חז"ל לכל הסמיכות שתרגם תרתין ידו בסידרא חדא ית ימיני' על שמאליה והוי כיד א', אך ק' מנ"ל הא, ומ"ש המפרש שהרי אי' ביומא שא"א שתהיינה מונחות זו אצל זו שאין יכול להחזיקן השטח שבין ב' הקרבנות, לא נמצא ביומא (ל"ו.) רק ומניח ב' ידיו בין ב' קרנות של זבח, ואדרבה בתו"י הביא מת"כ ולא ידו על גבי ידו, וכ"כ בתוספתא שם לא הי' מניח ידיו זעג"ז, אך מקורו טהור מזה"ק יתרו (ס"ז.) אמור (צ"ב.) כ' ידו חד בגין דבעי לארמא ולזקפא ימיני על שמאלי', ובנשא (קמ"ו.) דשרכא דימיני' על שמאלי', ובשלח (נ"ז.) דבימיני' תלי' כולא עש"ה, וע"ע באו"ח סי', קכ"ח סי"ב שיניח אצבעות ימין על השמאל: וראיתי לדודי הגאבד"ק לאסק ז"ל בשו"ת חדות יעקב תנינא סי' קמ"ה אות ל"ו שהאריך ג"כ בזה, וכ' שכוונת ת"י על בסמוך, וכמ"ש במנחות (ס"ב.) והיינו שיהי' סמוך ידו לחבירו ולא על גבי חבירו כלל ולא פליג כלל על תוספתא ובענין על בסמוך עי' פרד"י ח"ב (דף כ"ז רנ"ז: ורצ"ג.) וע"ע בפ' וארא (מ"ז.) בענין סמיכה בסמוך ע"ש הרבה: וסמיכה אי נקרא ישיבה או עמידה, ברמ"א חו"מ סי' י"ז ס"א דמקרי עמידה לענין עדים, ומג"א סי' קמ"א סק"ב השיג עלי', ותומים סק"ב פסק כרמ"א, ובס' ישמח משה האריך מאד כזה. ובס' יבין דעת בקונ' חסדי אבות סי' י"ג הביא שאדמו"ר מגור שליט"א הקשה מ"ש המג"א סי' תר"ז סק"ד שלא לסמוך באמירת ודוי, דיו"כ צריכה עמידה דסמיכה הוי כישיבה, ואי הסמיכה על קרבן בכל כחו היאך התוודה הסומך הלא הוי כישיבה, ותי' דמאן לימא לן דסמיכה הי' כזה השיעור דאלו ינטל יפול כמ"ש המג"א סי' תקפ"ה סק"א, דזה הוי רק בנסמך בכל גופו לא כסומך על קרבן דעומד ברגליו על הקרקע רק ידיו על הקרבן נסמכין, ואף על בהמה דקה צריך שישיח הרבה, והוי כמו נסמך בכל גופו, אבל אי' במד"ר תולדות פס"ה דכבשים ועזים בא"י היו גבוהים הרבה, ובתוס' זבחים (ט"ז.) ד"ה מיושב דסמיכה הוי כישיבה לענין איסור ישיבה בעזרה, אף דמתוס' (שם י"ט:) ד"ה וליתב ל"מ כן, כ"כ במלא הרועים בכלל ישיבה בעזרה, דתלי' אי ישיבה בעזרה דאורייתא: ובש"ס מבואר דסמיכה על קרבן שלא במקום חיוב אית בי' משום עבודה בקדשים, ולמה לא משום ישיבה בעזרה דהרי סמיכה בעזרה הי', ובמנחות (צ"ד.) ותמיד (ל"ג:) אי' דמשום כבודו של כ"ג סומך על אברים, ובראב"ד דהי' סומך על הסגן, ואי נימא דאית בי' משום ישיבה בעזרה, וכי משום כבודו של כ"ג התירו איסור דאו', וע"כ צ"ל דסמיכה על הקרבן לא הי' כשיעור שאם ינטל יפול, ע"ש דעדיין קשה לפמ"ש במג"א סי' קמ"א סק"ב דבדבר שצריך אימה, אסורה סמיכה אף כ"ד, ובעבודת יו"כ כ' הי' עומד באימה ואומר עלי' דברי ודוי א"כ אפי' סמיכה כל דהוא אסורה, וי"ל למ"ש תוס' יומא (כ"ה.) ד"ה אין דכהנים הי' מותרים לישב בעזרה בשעת אכילת ק"ק דהוי למשחה, וכ"כ בפסקי תוס' זבחים אות ה', ומותר לסמוך על הקרבן דהוי לצורך ודוי דעל הקרבן: ובמנ"ח מ' קט"ו הק' למ"ל קרא דקטן אינו סומך הלא אינו יכול להקדיש כלל ע"ש. וי"ל עפ"מ שנסתפק בשו"ת שדה יצחק סי' ט' מאימתי מתחיל זמן חיוב ועונשין של עבד זכר דילפי' מאשה וכמו באשה זמן עונשין דידה משנת י"ב ויום א' ה"נ בעבד, או דילמא דאוקמוהי אדינא כזכר דזמן עונשין דידי' משנת י"ג ע"ש אריכות גדול, וא"כ יכול להיות שהקדיש קרבן בעודו עבד בשנת י"ב והי' יכול להקדיש דהוי גדול, ואח"כ שחרוהו בעלי' קודם שנת י"ג דנעשה שוב קטן, ע"ז הוצרך קרא דאינו סומך אף דבשעת הקדש הי' גדול, ולכאורה יש לדחות בגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וא"כ אין זה שהקדיש והוי איש אחר לגמרי, אך ז"א לשיטת ירושלמי יבמות פי"א ה"א עבד הבא על אמו חייב (להיפך מגמ' יבמות צ"ח.) וי"ל בעבד ל"ש כלל גר שנתגייר כקטן שנולד דגם בהיותו עבד הי' מחויב בכמה מצות כאשה, וא"כ אין זה גירות גמור, וא"ש גם כאן דהלא בעבדמיירי כאן ול"ש גר שנתגייר כו' וא"ש, ועי' בשו"ת שערי דעה ח"ב סי' רל"ז, וירחון בית מאיר סי' ל' בזה. ומ"ש בפ' אחרי (י"ח ו'): ובענין ידו וידיו ע"ע בקובץ קול תורה חוב' ג' סי' מ"ב ובהגהות שם. ובשו"ת אמרי דוד סי' כ"ח להלכה בסופר שכתב ידיו במקום ידו, ועמ"ש לקמן בפ' אחרי (ט"ז כ"א) ואמור (כ"א י'): ובקידושין ל"ו בנ"י סומכין ולא בנות ישראל היינו בקרבנות שהן בעצמן מביאין, ואין הפשט שאסורות לסמוך אלא שאין מחויבות כחגיגה (ט"ז:) אבל בשליחות דקרבנות בעליהן אסורות לסמוך כמ"ש במנחות (צ"ג:) וסמך ידו ולא יד עבדו ושליחו ואשתו, וע' במלב"ם שהאריך בזה, ובשו"ת חדות יעקב שם כ' ע"פ קו' התוס' מנחות שם ד"ה יד, וקידושין ל"ו, ד"ה והקבלות דלמ"ל קרא דנשים אין סומכות ת"ל דתיכף לסמיכה שחיטה ורק ביום והוי מ"ע שהזמן גרמא, וכ' משום הז"ג רק פטורות אבל אם רוצים לקיים עושים מצוה, אבל מקרא שממעט אסורים דהוי עבודה בקדשים, ויהי' ג"כ נשמע מזה דסמיכה בכל כחו בעינן, דאל"כ ליכא איסור ובלא"ה פטורים מחמת הז"ג ע"ש, (וע' בתו"ת ושערי תורה תר"פ סי' ט') וקדמו בזה בקרבן אהרן ובס' ברכת הזבח, ומצאתי בשו"ת זכרון צבי מנחם (דף ע' ע"ג) שתמה דנהי דבכל התורה יש להם רשות מ"מ בכאן למ"ל קרא בלא"ה כיון דאין חייבות ממילא עבדו עבודה בקדשים ואסורים לסמוך וכנ"ל, ובפנ"י שם תי' דאיצטריך קרא שלא יעשו שליח לסמוך ע"ש, וכן משמע מתוס' מנחות (ס"א.) ד"ה מצינו, אבל צ"ע דהרי קיי"ל כל מילתא דאיהו לא מצי עביד ל"מ למשוי שליח בנזיר (י"ב:), ובשלומא בכל הקרבנות אמרי' כהני שלוחי דרחמנא נינהו אבל בסמיכה שהתורה הקפידה שהבעלים יסמכו א"כ הוי שליח של הבעלים, וכיון דהאשה ל"מ סמיכה, היכי מצי למשוי שליח, ונהי דבקרבן עכו"ם איצטריך קרבנו ולא קרבן עכו"ם היינו משום דכל עיקר הקרבן של עכו"ם שלוחי דרחמנא הוי דהא עכו"ם ל"מ לשחוט ג"כ, וברפ"ב דקידושין משמע להדי' דשחיטות קדשים מטעם שליחות וא"כ כאן דהתורה רבתה לעכו"ם שנודרין נו"נ ועכצ"ל דשליחא דרחמנא, ולהכי בעינא מיעוטא גבי סמיכה, אבל באשה דעד זריקה ל"ה רק שליחות של הבעלים, וכיון דאיהי ל"מ עבדה ל"מ למשוי שליח וי"ל להמהרי"ט חו"מ סי' כ"ג דכל שעשה שליח בפירוש גם אי לא מצי עביד משוי שליח, והובא במשל"מ פ"ט ה"ו מאישות, ונתיבות המשפט סי' ר"י סק"א, וגם למשל"מ שדחה דברי'. מ"מ ל"ש כ"מ כו' במה שאי אפשר לעשות מחמת איסור, ובעצם יכולות לסמוך רק דאיסור רביע עלה ל"ש כ"מ כו', ועי' מחנה אפרים הל' שלוחין סי' ט'. ובשדי חמד מער' כ' ספ"ט בזה הרבה, ובשו"ת הרד"ד או"ח ח"א באמרי כהן סי' ג' ובס' חקר הלכה ח"ב דף כ"ח: ובטורי אבן מגילה כ'. הקשה אמאי נשים חייבות בבכורים הא הוי מ"ע שהז"ג מעצרת ועד החג, ובשו"ת חדות יעקב תנינא סי' קמ"ה אות ל"ז חידש דרק במ"ע שבין אדם למקום כמו ת"ת ותפילין, אבל בין אדם לחבירו אף הז"ג נשים חייבות, ובכורים הם לכהן והוא בין אדם לחבירו, ובזה מיושב קו' השער המשפט למ"ל קרא ועמדו שני האנשים דאשם פטורה להעיד בשבועות (ל:) תיפ"ל דאין מקבלין עדות בלילה (בחו"מ סי' כ"ח סכ"ד) והוי הז"ג וליפטרה ולהנ"ל א"ש. ועי' פרד"י משפטים (דף רנ"ג.) מה שהבאתי בזה די"ל דאיתקש בכורים לבשר בחלב כתוס' חולין (קי"ג:) ד"ה כל, וחייבות נשים כבב"ח ע"ש: וכעת נפל ברעיוני בישוב קו' השער המשפט לפמ"ש בסמ"ע חו"מ סי' ה' סק"ז דדנין בלילה בנרות דולקות דהוי כיום, וא"כ ל"ש הזמ"ג דיכולין לדון ולקבל עדות בלילה בנרות דולקות ולא הוי הז"ג. ועי' תוס' נדה (ב':) ד"ה והלל בשם ירושלמי, ותוס' יבמות (מ"ה:) ד"ה מי, וכתובות (כ"א:) ד"ה ש"מ וצ"ע: ובשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קי"ט הק' בנדרים (ל"ר) בעי אי כהנים שלוחי דידן ולמה לא פשט מריש חולין מקבלין קרבנות מעכו"ם, וקיי"ל אין שליחות לעכו"ם, ב"מ (ע"א:) והאי קרא לאו בבמה איירי, וכן פרש"י אמור (כ"ב כ"ה) ומיד בן נכר לא תקריבו, אע"פ שלא נאסרו בע"מ לקרבן ב"נ אא"כ מחוסר אבר זאת נוהגת בבמה אבל על המזבח לא תקריבו כ', וא"כ איך הי' יכולים כהנים להקריב הא עכו"ם לאו בני שליחות, וצ"ל דלגבי עכו"ם באמת פשוט לי' דגם שלוחי דרחמנא. ולא איבעי' רק גבי ישראל ע"ש והוא כמו פנ"י הנ"ל, ובהמקנה (מ"א:) תי' דרק בקרבן פסח דכ' ושחטו אותו בעי שליחות ולא בשער קדשים וכ"כ בפנ"י, ועמ"ש באור חדש קידושין (כ"ג:) והקו' מצאתי ג"כ בדרוש וחדוש לרע"א כתובות (י"א.)ובחתם סופר נדרים (ל"ה.) כ' דבקדשים יש שליחות לעכו"ם דכל מעשיהם ע"י שליח, וכ"כ בתשובותי' יו"ד סי' שכ"א, ושו"ת מהר"ם שיק סי' כ"ב: ובמקור ברוך דף תתע"ח תי' דראשונים העלו הא דבעי בכלל כח שליחות רק בדבר דבעי דעת המשלח. ובנדרים (ל"ה.) מבואר דהא דבעינן דעת משלח רק בדבר הבא לכפרה, ועוד כ' ראשונים דעכו"ם המביאים קרבן מכוונים בזה רק להתקרב לישראל ולא למען כפרה, ולפ"ז לא בעינן דעתם כלל, וא"צ כח שליחות ול"ש א"ש לעכו"ם: ועשו"ת גבעת שאול סי' ק"ט שתי' קו' הנ"ל להר"ן בנדרים אע"ג דבקידושין אסיק ר"ה דכהנים שלוחי דרחמנא אפ"ה בעי למיפשט ממתני' או ברייתא. וכ"כ תוס' יומא (י"ט:) ד"ה ומי. וקידושין (כ"ג:) ד"ה דאמר כתירוץ א', לפ"ז כאן דהא דא"ש לעכו"ם ג"כ מאמורא ואינו ממתני' או ברייתא לא בעי למיפשט מיני', כב"מ (ע"א:) ר' אשי כו' והך דרשא מר' ינאי בקידושין ואף דדריש מיתורא דקרא מ"מ ע"כ לאו דרשא גמורה הוא, דהא רש"י לא ס"ל כדמשמע בקידושין (מ"א:) ולר"ש דפטר כו', ואף שכ' תוס' גיטין (כ"ג:) ד"ה מה דאף לר"ש ילפי' דא"ש לנכרי דומי' דאתם ע"ש ובמהר"ם. מ"מ כיון דלא תני במתני' או בברייתא רק מסברא לא בעי למיפשט מינ', ולתי' ב' בתוס' פשיטא דלק"מ דהפי' שגם שלוחי דרחמנא עש"ה: (ושמעתי שהגר"ח מוולאזנע ז"ל שלח משלוח לאסוף מעות להישיבה, וא' לא רצה ליתן, ואמר אנכי בעצמי אתן לר"ח, והגר"ח לא רצה ליקח ממנו, והנותן אמר אנכי רציתי שיהי' כל מעותי במלואם ושלא יקבל המשולח מזה חלקו עבור מחייתו, וא"ל הגר"ח שזה מנהג עכו"ם כשנותן מעות לבית תפלה שלהם אין נותנין ע"י אמצעי, אבל אנו נותנים ע"י אמצעי שגם ישראל אחר יהנה מזה, דהדין דמקבלי קרבנות מעכו"ם רק עולות ולא שלמים והטעם דכשנותן, דעתו שקרבנו יהי' כולו לה', ועולה כליל, ושלמים בעלים אוכלים וגם הכהנים, והוא אינו מבין זה, שהוא יתן קרבן לה'. ואנשים יהנו ממני): וכתבתי בזה הענין תשובה לבני הרה"ח ר' דוד שיחי' ע"ד קושייתך על המהרי"ט הא דכל מילתא דל"מ עביד ל"מ למשוי שליח רק בסתם אבל במפרש מועיל, ק' הא דקידושין (כ"ג:) אי ס"ד שלוחי דידן, מי איכא מידי דאנן ל"מ עביד ואינהו עבדי. והא מי שהביא קרבנו אומר לכהן איזה קרבן הוא רוצה להקריב. ועל אופן זה מועיל להמהרי"ט, אשיב לך: דיש ב' ענינים. א'. כ"מ דאיהו ל"מ עביד ל"מ למשוי שליחו וב' כל מילתא דלא מצי עביד השתא לא משוי שליח. ועל ענין הא' אי' בקידושין שם לרשב"א דבשטר ע"י עצמו לא דיד עבד כיד רבו. וא"כ איהו ל"מ לקבל גיטו ואפ"ה שליח יכול לעשות, דמ"מ העבד שייך בגיטין אף דאינו מקבל גיטו דיד עבד כיד רבו, מקבל הוא גט לחבירו דיצא הגט לרשות שאינו שלו, אבל קרבנות דלא שייכו כלל בקרבנות לא מצי למשוי שליח ונשמע מזה דצ"ל שייך בתורת אותו דבר. ואף אי שייך באותו דבר מ"מ בעינן שיהי' יכול לעשות השתא, אבל אם אמר לשליחו צא וקדש לי אשה נשואה לאחר שיגרשנה בעלה. ע"ז אמר רבא בנזיר (י"ב.) דלא יכול, כיון דהוא עצמו לא יכול בעצמו לקדשה דהיא אשת איש, ממילא א"י גם לקדשה ע"י שליח. וע"ז חידש המהרי"ט דרק בסתמא אין בדעת האדם לעשות שליח אלא במה דמצי עביד השתא, דמה דל"מ עביד השתא לא אסיק אדעתי' ולא שווי' שליח. אבל אי מפרש לאחר שיגרשנה מועיל ושלא בדקדוק העתיק דברי' בשו"ת שואל ומשיב תליתאה ח"א סי' ע"ג וע"ש בח"ב סי' קס"ט, אבל כל דברי' רק המה באופן הב' אם איתא בתורת אותו דבר, ורק דהחסרון דאינו יכול בעצמו למשוי שליח, וע"ז חידש דבפירש מועיל שליח על אח"כ, אבל ישראל בקרבנות דלא שייך כלל באותו דבר לא עתה ולא אח"כ ל"מ אף בפירוש: ובאורח מישור נזיר הק' בהא דקידושין הואיל ואיתא בתורת שחרור עושה שליח לקבל גיטו, וק' בנזיר שם נהי דהבעל לא יכול לקדש אשה זו שנשואה, מ"מ יכול לקדש פנויות אחרות, וא"כ שייך ג"כ דאיתא בתורת אותו דבר. אכן היטב כ' בחת"ס אה"ע ח"א סי' י"א ד"ה אלא, דבשלומא התם אותו המונע עצמו העבד שאין לו יד לקבל מיד רבו, בו בעצמו מצינו לו שיכול לקבל מיד רבו של חבירו, משו"ה יכול נמי לעשות שליח, משא"כ הכא מי הוא המונע שלא יכול הבעל לקדשה אין המניעה רק בה שהיא א"א ולא מצינו באופן שבעולם שתהי' היא ראוי' לקבל קידושין, ובמה שהבעל יכול לקדש נשים אחרות, הלא מעיקרא לא הי' המניעה בו רק בה ע"ש, אכן בעיקר הדברים לא ראה הח"ס שכבר ישב על מדוכה זו בדורש לציון דרוש י"ג, דסוגי' בקידושין סותרת לנזיר דה"נ איתא בתורת אותו דבר דמצי לקדש אשה אחרת, ולא הביא שקדמו באורח מישור, ויצא לדון בדבר חדש דהמשלח לא בעי מצי עביד השתא רק שיהי' בתורת אותו דבר, וכמ"ש בקידושין עבד שייךבשחרור, והא דנזיר דמצי למיעבד השתא לא קאי על משלח רק על שליח שיהי' ביד שליח למיעבד השתא, ולכך אשה שהי' לה אחות ונתגרשה דלא מצי השליח לקדשה למשלחו בשעת השליחות, ומה דל"מ עביד השתא ל"מ למשוי שליח שיקדשנה לאחר שתתגרש, וע' בנודע ביהודא מ"ת אה"ע סי' ע' שכ' ג"כ כן, ומ"ש בנו ז"ל בשו"ת שיבת ציון סי' פ"ו על דבריו, מכל הנ"ל נשמע דבעינן שיהי' שייך באותו דבר, ורק דאף אם שייך מ"מ אם המעשה אינה יכולה להעשות עתה רק אח"כ א"י להיות שליח בדבר, וע"ז קאי המהרי"ט דבפירוש על אח"כ מועיל, אבל על זה כ"ע מודים דבעי שייך באותה דבר, אבל ישראל בקרבנות ל"ש כלל וכלל וא"ש: וע"ע במל"מ פ"ב ה"ו מביאת מקדש דהיכי דאיהו ל"מ עביד רק מדרבנן שליחו מצי עביד, וערש"י ותוס' יבמות (צ"ט:) בדין איהו ל"מ עביד מספק אי מצי למשוי שליח, וע"ש במל"מ הל' אישות, ופ"ז ה"ג מגירושין, ובשושנת העמקים כלל כ"ג: והנה בקידושין (ל"ו.) אין בנות ישראל סומכות, והק' תוס' למ"ל קרא ת"ל דהוי מ"ע שהז"ג. וכ' בפנ"י דאיצטריך קרא שלא יעשה שליח לסמוך, והק' על תוס' מנחות (ס"א:) ד"ה מצינו דאשה נמי לבעי' מיעוט שלא יסמוך אחר בשבילה, וכ' תוס' שמא יש מיעוט, וע"ז כ' הפנ"י דזה הוא המיעוט ב"י סומכין ולא בנות ישראל ע"ש, אך תמוה הא כ"מ דל"מ עביד ל"מ למשוי שליח, ובשלמא בכל הקרבנות אמרי' כהני שלוחי דרחמנא, אבל בסמיכה שהתורה הקפידה שהבעלים יסמיכו א"כ הוי שליחו של הבעלים, ואם אשה א"י לסמוך היכי מצי לעשות שליח וצ"ע. ובמחנה אפרים הנ"ל יש לעיין מתוס' זבחים (צ"ה.) ד"ה מכניסו, ועי' במשפט שלום חו"מ ר"ס קפ"ב בזה: ובמנחות (צ"ג:) וסמך ידו ולא יד אשתו, דהו"א אשתו כגופו, ברכות (כ"ד.), כתובות (ס"ו.), ובכורות (ל"ה.), והטעם דכאן לא אמרי' אשתו כגופו, י"ל למ"ש בחגיגה (ט"ז:) דסמיכה צריך להיות בכל כחו ואשה כחה רפה מאיש:

שם) ונרצה לו, ברמב"ן ורא"ם בחייבי לאווין בשוגג מדלא כתבה התורה בהם כפרה ע"כ דא"צ כפרה וריצוי כלל, וכ"כ בחי' הר"ן סנהדרין (פ"ד.), ועי' בפנים יפות, ובכלי חמדה ויצא אות ג' כתב דאין הפירוש דא"צ כלל כפרה, ובפרט בשוגג בחייבי מיתה ביד"ש, ושגגת מיתת ב"ד שאין בהם כרת כגון מגדף שהביא רמב"ן, ורק ל"צ ריצוי קרבן ומהני תשובה גרידא לתקן פגם החטא, וראי' דמתעסק בחלבים ועריות חייב שנהנה, והוכיח מזה הר"ן בסוגי' דשופר של עולה דה"ה במצוה היכי דנהנה א"צ כוונה, דהנאה הוי כמו כוונה ע"ש, וקשה אמאי לא נימא דעולה מכפרת על אכילת נבלות וטרפות אע"ג דאינו מכוין מ"מ נהנה הוי כמתכוין ופשיטא דצריך כפרה, ושוב י"ל דעולה מכפרת, ול"ש לומר דאין כאן איסור כלל בשוגג כיון דנהנה חשוב כמתכוין, וברור דהוי בגדר מכשיל בעבירת לאו בשוגג, ומצאתי שכ"כ הג"ר יעקב שור ז"ל מקוטב בבינה לעתים סי' ב', וכמ"ש הר"מ ריש הל' תשובה כל עבירות כו' בין בשגגה כשיעשה תשובה צריך להתוודות, ואם אין חטא למה יצטרך תשובה, ומפורש ג"כ בשבועות (י"ב.) כאן בשוגג כו' עשה ול"ת, הרי דגם שוגג מחייבי כרת צריכין כפרה ע"ש באריכות: ואא"ז במקור חיים סי' תל"א חידש דלכן בחמץ שאינו ידוע הוי כעובר עבירה דאורייתא בשוגג אע"ג דמתעסק בעלמא הוא, דדוקא בלאו שיש בו מעשה מתעסק לא אסרה התורה אבל כשאסרה התורה דבר שאין בו מעשה כמו בחמץ גם אינו מתכוין אסור: ובתשו' רע"א סי' ח' מפקפק בזה, וחקר שם פטור דמתעסק אי רק פטור מחטאת אבל עבירה עשה או שפטור לגמרי, ובס' חלקת יואב קמא או"ח סי' ז' האריך בזה ובדיני אונס (דף ק"ז.) ובתנינא בהשמטות שם, ומצאתי עוד בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' ק"פ שנשאל ג"כ מנזיר (כ"ג.) וחו"מ סי' רל"ד באכל חזיר דצריך כפרה, והשיב דבאיסור אכילה לכ"ע גם בשוגג צריך כפרה, וכהא דמתעסק בחלבים ועריות חייב שנהנה, וע"ע כריתות (כ"ה:) ותוס' שבועות (ג'.) ד"ה מהן דבשוגג עביד איסורא, ועתו"ס יבמות (פ"ט ריש ע"ב), וביצה (כ"ה:) ד"ה איכא שכ' במזיד איכא נשיאת חטאת משא"כ בשוגג ע"ש מבואר כרמב"ן ורא"ם, ובשו"ת שערי יצחק או"ח סי' ק"ח כ' ג"כ דבאיסורי אכילה לכ"ע גם בשוגג צריך כפרה, וכ"כ המהרש"ם בספרו משפט שלום סי' רל"ד ובקונטרס משמרת שלום שם, ובשו"ת מהרש"ם ח"א סי' ל"ד: ובנתיבות המשפט סי' רל"ד כ' דבאיסור דרבנןבשוגג א"צ כפרה כלל, ובמשפט שלום הקשה מכמה מקומות, וגם מאו"ח סי' קצ"ו באוכל איסור דרבנן בשוגג דלר"מ אינו חברך. ולנתה"מ אמאי אינו מברך כיון דלא עשה איסור כלל. ובמג"א סי' של"ד סקל"ב דאפילו על דרבנן צריך תשובה, וע' בזה בס' ישועות מלכו בקונ' מעט צרי על ר"מ ריש הל' תשובה, ובס' עבודת הלוים על שבועות (ז'.), ומ"ש בפרד"י תולדות (דף קפ"א.) ובפ' נשא, ה' יזכני להוציא לאור. וע"ס בקובץ כנסת חכמי ישראל סי' קס"ב מ"ש בזה, וע"ע בס' אהבת אברהם סי' י"ב ברמב"ן הנ"ל ובענין ספד"א באיסור כרת. ובבכורי שלמה או"ח סימן ל"א ל"ה אריכות בזה: (ובענין דבר שאינו מתכוון ראיתי מעשה שהגה"צ ר' משה טייטלבוים ז"ל בעל הישמח משח הי' תחלה מתננגד ונסע לומר דרשות, ובא פ"א ללובלין ושבת שם, והלך אל החוזה ז"ל בליל ש"ק, והי' בפ' תולדות, וכשבא שמה שמע שאמר תורה עה"פ (כ"ו ו') "וישב יצחק בגרר" בישיבה של יצחק נאמר הלכה כר' שמעון בגרירה ודבר שאין מתכוון מותר, והי' בעיניו לשחוק והלך להאכסני' ובדרך הרגיש שנשא מפתחות שלו, ושם לא הי' בירוב בעיר, והרגיש שיש להחוזה רוח הקודש וכוון אליו, דמה שנשא הי' בשוגג ודבר שאין מתכוון, למחר ביום הלך לביהמ"ד ולא דרש עוד ורק אמר משל: סוחר מאבנים טובות בא לעיר וראה בחלון אבנים טובים גדולים מאד, ונסע משם כי לא רצה להראות סחורתו ואמר אם נמצא בהעיר מסחר מאבנים יקרים יותר ממני, ואמר לו אחד אבן קטן שלך חשוב יותר מהגדולים שבחלון שם כי המה אינם אמתיים כשלך ורק כמו, ואמר הגז"ל כאן בלובלין יש אבן קטן והוא גדול מאבנים שלי, כל הדרשות שלי, ולא נסע משם עד שנעשה חסיד מן המסתופפים בצל החוזה, והי' גאון וקדוש כנודע):

שם) בבעה"ת כשאוכל חלב בשוגג מביא חטאת ועל הספק אשם תלוי, ולפעמים סבר בודאי שאכל שומן והוא אכל חלב, ועלי' עולה מכפרת מה שלא ידע מעולם עכ"ל. ואולי הטעם דכמו דמכפר אהרהר ומחשבה בלי מעשה כן מכפר אמעשה בלי מחשבה כגון אכל חלב, וקסבר שומן, אלא דבנודע לו אח"כ מחויב חטאת או אשם תלוי וא"א לעולה שתכפר רק בלא נודע לו אח"כ, וע' גליוני הש"ס יומא (ל"ז.) שהביא ר"ש תרומות פ"ח ה"א והוא מירושלמי דמדמי סבר שומן ונמצא חלב לסבור איסור ונמצא היתר, אבל בבבלי נזיר (כ"ג.) עשה צריכות ביניהם ע"ש ובס' עבודת הלוים שבועות (ג'.) ומ"ש בפרד"י ויחי שנ"ח:

ושחט והקריבו. רש"י מקבלה ואילך מצות כהונה למד על שחיטה שכשרה בזר ברכות (ל"א:) יומא (כ"ז.) זבחים (ל"ב:) מנחות (י"ט.) ותמיד פ"ג מ"י אמר להם הממונה מי שוחט ובס' ישמח משה הביא הקו' למ"ל קרא דוהקריבו הלא מוכח מקרא ושחטו כל קהל וגו' דילפינן בקידושין (מא:) דשליח ש"א כמותו, ע"פ גמ' יומא (יט.) קידושין (כג:) ונדרים (לה:) דכהני שלוחי דרחמנא. דאי דידן מא"מ כו', וא"כ בשחיטה דמוכח מקרא דושחטו וגו' דהוא רק שלוחי דידן דנחשבו כבעלים בעצמם שחטו כולם, ממילא מוכח דשחיטה כשרה בזר דאף בשחט כהן שייך מא"מ כו'. וי"ל עפמ"ש שם בקידושין עבד שייך בתורת גיטין וכו' ה"נ בשלמא בשאר עבודות דאינו רק כקדשים שייך מא"מ כו' דישראל לא שייכו כלל בו, אבל בשחיטה דאיתא גם בחולין א"כ ישראל שייכו בהו ל"ש מא"מ כו', ולא מוכח דשחיטה בזר כשרה וצריך קרא והקריבו ע"ש עוד וכבר כ' כדבריו בפנ"י ופנים מאירות הבאתי לעיל: והח"ס בתורת משה הביא מס' חולין פתח הכל שוחטין ושחיטתן כשרה ע"ד הכ' כי ירחיב וגו' בכל אות נפשך תאכל בשר, ובחולין (פ"ד.) למדה ד"א כו' ופתח בל' ברכה שבנ"י יזכו להרחבת גבול לזבוח מצאנו ומבקרו, ואף שבפסחים (מ"ט:) ע"ה אסור לאכול בשר משא"כ ת"ח שהבע"ח מתוקן ע"י, וזה"ט העגל שרצה הטבח למשכו לשחיטה ורץ בכנפי רבינו הקדוש בב"מ (פ"ה:) כי לא חפץ להיות למאכל בפי ע"ה, ורבי מרוב ענותנותו כאלו אינו כדאי יותר מהאי גברא. אמר זיל כי לכך נוצרת, וז"פ באות "נפשך" הנפש תתאוה להשלים נפש בע"ח. וז"ש הכל שוחטין כל ישראל יהי' ראוין לתקן נפשות בע"ח, והתחיל בשחיטה שהוא ממדת אכזריות וסיים בשליח הקן ממדת רחמנות. (וראיתי בזה דיש דומם. צומח. חי. מדבר. דומם יש לו תיקון ע"י צומח. ואי אפשר לצמוח בלי דומם, וצומח נתקן ע"י חי, וחי אוכל מצומח, וחי נתקן ע"י מדבר, והאדם האוכלו מתקן לחי, ובסוכה (כ"ח.) השח שיחות חולין עובר בעשה שנ' ודברת בם ולא בחולין, ועם הארץ בדברי תורה אינו יכול לדבר, ושיחות חולין אינו רשאי לדבר, ולא הוי בכלל מדבר, ולא עדיף מחי, ואסור לאכול מן החי. וע' לקמן (ב' י"א): (וגם שמעתי מפי קדוש אחד אם יתחיל במחלוקת עם שוחט סופו לא יהי' טוב דשלחן ערוך יורה דעה מתחלת בהלכות שחיטה, ומסיימת בהל' אבילות ר"ל, ולהג"ר ישראל סאלאנטר ז"ל באו בעלי בתים להתרעה על השוחט שאינו מומחה לעמוד חליף חד וחלק, וענה אנכי רוצה יותר בשוחט שיהי' צ"ט חלקים ביראת שמים וחלק אחד שוחט, מן להיפך צ"ט חלקים שוחט וחלק א' יר"ש ויהודי חרדי וכמ"ש בפרשת צו (ח' כ"ג) :)שם) ראב"ע ושחט הכהן שישחטנו אחד ויזרקו רבים, וצ"ע הלא השחיטה לא הי' צריכה להיות דוקא בכהן דשחיטה בזר כשרה, ובפשוט י"ל דלאו דוקא נקט כהן רק להשמיעני שישחטנו אחד והזריקה יהי' ברבים ועי' מה שכתבתי בזה בפרד"י בא (צ"ד.), וע"ע בבעה"ת נשא (ד' מ"ז) שחיטה הפשט ונתוח שהם עבודת כהנים, וק' ג"כ כנ"ל, ורק נקט כהנים דדרך כהנים לשחוט, ובמרגניתא טבא על ס' המצות שורש י"ב כ' דנפשטה האיבעי' בקידושין דכהני שלוחי דרחמנא נינהו לחד תי' תוס', ודאי אינהו נצטוו ולהם לימד וצוה כל מעשה הקרבנות ול"ש לומר דלימד מעשה הקרבנות שידעו הבעלים המעשים ויעשו את הכהנים שלוחים דבכהנים לאו שלוחי דידן נינהו עכ"ל, ובס' גרש כרמל כ' דזה שכ' רש"י דע"כ מצות הבעלים כי יקריב וכו' וסמך וכו' אבל מקבלה ואילך מצות כהונה ר"ל להם לימד וצוה: ובענין שחיטה בזר כשרה עי' הקדמה לפנים מאירות על ב"ק ופרדס דוד אריכות, וע"ע שו"ת אמרי דוד סי' כ"ה וצ"א, וכל"ח אות ה', ובפרד"י חקת (י"ט ג') כתבת בזה הרבה, וע"ע בשו"ת אבני חפץ סי' ע"ח, ובשו"ת בית יצחק או"ח סי' ל"ה אות י' העיר לפמ"ש בחינוך מ' שפ"ט שכמו שלו, אסור לסייע ללוי חבירו ואם עבר חייב מיתה בידי שמים בערכין (י"א:) כן גם כהן שסייע במלאכת חבירו הכהן חייב מיתה ביד"ש, א"כ איך ס"ל לחכמים בחולין (ל'.) ששנים שוחטין זבח א' הרי אסור לכהן לסייע לחבירו בעבודה אך אי שחיטה בזר כשרה א"ש: ובזה"ק נשא (קכ"ד:) ושחט אחרא ולא כהנא דכהנא אסיר לי' בדינא בגין דלא יפגום הא אתר דאחיד וכו' (שהוא בבחי' חסד) ותימה דשחיטה כשרה אף בזר אבל לא דכהן פסול לשחיטה, ובס' אהבת יהונתן כ' שאין הפי' ולאו כהנא דאסור בשחיטה רק נתן טעם מה שלקחה תורה חיוב השחיטה מכהן ונתנה רשות גם לישראל, כיון דאינה תלוי' דוקא בו דוקא הגם שכשירה גם בכהן לא מקרי פגימה בו בכהן, וע"ע בס' תולדות אדם להגר"ז מווילנא ז"ל ח"א פ"ח בזה, ובס' בן יוחאי ומטפחת ספרים, ובס' הדרוש והעיון הביא מדהי"ב (כ"ט כ"ד) וישחטום הכהנים וגו' ע"ש, וגם יש להעיר ממד' שה"ש ג' עה"פ הנה זה מטתו שלשלמה מלומדי מלחמה שהי' מלמדין לכהנים איך יעשו עבודה, איש חרבו על ירכו שהי' מזהירים אותם בעת ששוחטים, ומשמע ג"כ שהכהנים הי' שוחטים, ובירושלמי שקלים פ"ד ה"ב ת"ח המלמדים הכהנים הלכות שחיטה וכו' ועפרד"י תשא דף שי"ט, מה שהבאתי פשט בזה"ק ולקמן (ב' א') ובשואל ומשיב תליתאה ח"א סי' ע"ג נסתפק בהא דעשה דוחה ל"ת אם הוא חיוב לעבור על ל"ת כדי לקיים המ"ע. ואם אינו עושה כן הוא כביטול מ"ע או רק רשות ואינו מחויב לעבור על ל"ת, ובס' ברכת אהרן מאמר רע"ח העיר מסוטה (ג'.) פלוגתא אי וקנא את אשתו, ולה יטמא, ולעולם בהם תעבודו רשות או חובה, ולכאו' בכל מ"ע שבתורה הי' מקום לומר דהוי רק רשות, ומה שלא אומרים משום דבהני הי' הסברא נותנת שיש איסורא וכתוס' זבחים (ס"ו:) ד"ה אלא בלא יבדיל א"צ להבדיל דהסברא הי' שיבדל שצריך לדם, ומשו"ה אמרי' שהפשט א"צ להבדיל אבל בכל לאווין למאי נכתבו אם לא ללאו, וא"כ במ"ע שקיומה תלוי בדחיות ל"ת שפיר הי' הסברא ניתנה שיהי' איסור בדבר, ונהי דעשה דוחה ל"ת הוא רק רשות ולא שיהי' חיוב בדבר, וא"כ הזהר הנ"ל יהי' תלוי אם הטעם דשחיטה בזר כשרה דלאו עבודה ממילא כהן לא ישחוט, דאין לכהן מעלה וחשיבות יותר מישראל, ונכון שלא לשחוט שלא יפגום בההוא אתר דאחיד כו', אבל מטעם דרק מהקרבה ואילך מצות כהונה, א"כ רק התירה תורה לישראל לשחוט אבל יותר עדיף בכהן ול"ש שכהן יהי' אסור לשחוט, וע' לקמן בפסוק י"ז, וב' י"א: וגם מ"ש רש"י יבמות (ל"ג:) דאף דשחיטה כשרה בזר אבל בשבת אסור לשחוט קרבנות דלא הותרה שבת רק לכהנים, עי' בשעה"ט פ"ו מביאת המקדש, ובית מאיר על ש"ס, וברכת אהרן מאמר רע"ט וע"ש בפרד"י ובפ' ויקהל (שנ"ד:) ולקמן (ב' א') ובית יצחק או"ח סי' ט' ע"ש חדשות: וברש"י חולין (י':) מכד' ושחט בל' יחיד שמעי' ע"א נאמן באיסורין ורש"י גיטין (ב':) הוסיף ועל הניקור גה"נ וחלב, והרא"ש פ' הנזקין כ' דהיכי דלא אתחזק ע"א נאמן דמה להיתר נאמן כיבמות (פ"ח.) ופרש"י דאל"כ אין אדם מתארח צל חבירו, או כתוס' שם דילפינן מנדה, וכיון דנאמן להתיר מכ"ש לאיסור דבלא"ה הי' ג"כ ספק איסור ונאמן שיהי' ודאי איסור ונ"מ לספק ספיקא: ובאתחזה איסורא אי ע"א נאמן הוא בעי' דלא איפשטי' ביבמות שם, ובדבר שבידו אף איתחזק נאמן, ואף דהיום אינו בידו כמו בשחיטה דשוחט נאמן אף דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת מ"מ כיון דהי' בידו קודם שחיטה לשחוט כהוגן ואף אשה נאמנתבשחיטה דבידה ללמוד לשחוט, ובאתחזק היתירא יש ג' דינים אם יש בידו עכשיו אף אם הבע"ד מכחישו נאמן העד, ואם אינו בידו ולא הי' מעולם בידו אם הבע"ד מכחישו אין ע"א נאמן כתוס' קידושין (ס"ה:) ד"ה נטמאו, וגיטין (נ"ד:) ד"ה אמר ואם עכשיו אינו בידו אבל הי' בידו באיתחזק היתירא, זה פליגי אביי ורבא שם בגיטין, וע' יו"ד סי' קכ"ז, וטעם דבידו משום מגו דאי בעי הוי מטמא לה, והרא"ש שם הק' דאי יטמא יהי' חייב לשלם, רק אם בידו הוי כבעלים, ואדם נאמן על שלו, ובפנ"י תי' דיכול לומר שוגג הייתי ויופטר שלם, והש"ך בסק"א העלה מטעם מגו. ולפ"ז באם אמר על יין מבושל שנתנסך אינו נאמן דמבושל אינו בניסוך, ולפי פלוג' אביי ורבא דאביי ס"ל דבעינן שיהי' עכשיו בידו אית לי' מטעם מגו ול"ש בלשעבר, ורבא ס"ל מטעם בעלים ואף לשעבר נאמן ועי' שב שמעתתא ש"ו פ"ו: והפנ"י בגיטין הק' לאביי אמאי בשחיטה נאמן דעכשיו אינו בידו, ותי' דאביי ג"כ סובר אף באינו בידו עכשיו נאמן היכי דאתחזק איסורא בשחיטה, דאין אדם חוטא ולא לו, אבל אתחזק היתירא א"נ לאסור דאפשר לצערא מכוון, והא דמהני הכחשת בע"ד רק בתוך כדי דיבור ובאמתלא אף לאחר כ"ד נאמן עש"ך סקי"ז, ואם ע"א מכחיש ע"א, והבע"ד שותק, ל"מ הכחשה וראשון נאמן, ורשב"א סובר דע"א בהכחשה א"נ, שם ברמ"א ס"א, ולפ"ד תלי' בפלוג' תוס' ורשב"א, דלתוס' קידושין (ס"ה:) דע"א נאמן בבע"ד שותק מטעם שתיקה כהודאה, ולא יכלו עדים להכחישו ונאמן הראשון לטמא, ורשב"א לשיטתי' דע"א נאמן בשתק משום נאמנות, וא"כ בע"א מכחישו ע"א בהכחשה לא כלום, וזה דוקא בבאו בב"א אבל בזא"ז כ' הנמ"י פ' האשה דוקא בעדות אשה דהאמינו ע"א דהוי כב', א"י ע"א להכחישו, אבל באתחזק דמהני ע"א מועיל הכחשה חד לגבי חד, ומהרי"ק שורש ל"ג סובר דאף באיסורין ע"א הראשון כב', עש"ך סקי"ד, וסי' א' סי"ד, וע' אריכות בזה בשואל ומשיב תליתאה ח"א סי' שצ"ה, ועפ"ז א"ש בגיטין (ג'.) הא דנאמן השליח אף דהוי ע"א דקיום שטרות דרבנן ובעגונא אקילי. וק' להפו' בטוען מזויף קיום מה"ת, אמאי נאמן בהבעל מערער, ולמ"ש א"ש דבשעה שבא העד ל"ה ערער והואיל עדותו כתרי, ואח"כ כשמערער הוי ע"א גבי תרי: ובר"מ פ"ה ה"ג מעדות כ' וכ"מ שע"א נאמן אשה ופסול נאמנים חוץ מע"א של שבועה עכ"ד, ובפי"א ה"כ ע"א נאמן באיסורין אף פסול שהרי רשע שחיטתו כשרה וכו'. והש"ך בסק"כ כ' דפסול רק להתיר נאמן ולא לאיסור דאפשר לצעורא מכוון, ובנוב"י מ"ק אה"ע סי' כ"ז ותנינא סי' קכ"ח חידש שנוגע כשר לעדות אשה כי אין לך נוגע גדול מאשה עצמה ונאמנת, וכ' עוד דבגירושין ל"ש די ומנסבא דרק במת בעלה שאם יבא אח"כ אין לה שום המלטה לתרץ עצמה, אבל בגט לעולם תוכל להחזיק בדיבורה, ובהגהות הגרב"פ מחולק בזה, ועי' שואל ומשיב תליתאה ח"ב סי' י"ג אריכות בזה: ובפנ"י בקידושין אף דאין ע"א נאמן נגד חזקה אא"כ בידו, ורוב עדיף מחזקה, אפ"ה נאמן נגד רוב ומעשים בכל יום במקילין שיש רוב טריפות וע"א נאמן שזה כשר, וכן בחלב ושומן ורוב חלב יש בבהמה, ובנובי"ק אה"ע סוס"י ס"ט כ' דבנתערב חד של היתר בב' איסור צ"ע אם נאמן ע"א להתיר, ואף דמעשים בכל יום שקונים מקצבים בשר ורוב בהמות טריפות, שהרי אף באתחזק איסורא נאמן אם בידו, וביד הקצב לשמור שלא יתערבו זו בזו, אבל אם כבר נתערבו אין בידו ע"ש, ובש"ש ש"ו פ"ז כתב הא דע"א נאמן נגד רוב ולא נגד חזקה, לפמ"ש בתשו' מיימוני ה' אישות סי' ג', הא דע"א א"נ נגד חזקה דוקא היכי שגם לפי דברי העד קודם הי' אסור והוא בא להוציא מחזקתו, ובחתיכה שנתערבה ל"ה רוב אלא למאן דלית לי' ידיעה איזה היא, אבל להיודע שחתיכה זו שומן אין זה מעיד נגד חזקה דמי שמכיר הוי כמונחת בפני עצמה ואינו מעיד נגד רוב, דל"ש רוב רק בתערובות, אבל נגד חזקה מודה העד דעד עכשיו הי' אסור שפיר א"נ: והפנ"י גיטין (ב':) וכתובות (כ"ב.) כ' דבר חדש הא דדבר שבערוה בעי ב' רק לאסור אבל להתיר ע"א נאמן, ויליף מספרי שופטים לא יקום ע"א באיש לכל חטאת ולכל עון אינו קם אבל קם לעדות אשה ע"ש, ומשמע אף באתחזק איסורא ודשב"ע ע"א נאמן להתיר כמו בעדות אשה, ותמוה מריש גיטין שם אימר דאמרי' עאנ"ב היכי דלא אתחזק ודשב"ע, והא הוי להתיר, והרגיש בזה הפנ"י שם, ובקו"א סי' ק"א תי' דהסוגיא אזלא רק מדרבנן ובעינן ב', ועפר"ח יו"ד סי' ק"י שכ"כ, וכ' דע"כ הסוגיא אזלא רק מדרבנן, שלא תקשה לשי' הר"מ דספד"א לחומרא רק מדרבנן, א"כ מה קאמר אימר דאמרי' עאנ"בבחתיכה ספק חלב ושומן, ולהר"מ ל"צ לעד דבלא"ה מותר מה"ת ספק, וע"כ קו' הגמ' על דרבנן דספק אסור וע"א נאמן ע"ש, ולדעתי דוחק קצת דהגמ' אזל רק מדרבנן דסתם קאמר אימר דאמרי' וכו', משמע אף. מדאו', וקושייתו ל"ק דבספק כרת הר"מ מודה דאסור מה"ת, ער"מ פ"ט הי"ב מטומאת המת ובכ"מ שמצא בנוסחא ישינה כן. ואפי' אי אף בכרת ספק מותר מה"ת א"ש, דמודה באיקבע איסורא בחתיכה א' מב' חתיכות כהמהרי"ט הביאו המפו', ועכצ"ל כן דאל"כ לא משכחת אשם תלוי הא מה"ת ספק מותר, ועש"ש ש"א, ומלא הרועים ערך ספר"א: וברש"י גיטין (ב':) כ' דלא אתחזק איסורא דחלב בהך חתיכה איסורה גופה, ונתקשו המפו' מה בעי בזה, ובפשוט דסובר דבעינן אתחזק בחתיכה גופה, אבל במונח ב' חתיכות א' חלב וא' שומן ואנו דנין על אחת לא אתחזק בהך חתיכה, וכן באשה דודאי היא אשת איש, ואם א' אומר דיצאה מחזקת א"א, א"כ אף לדברי עד מודה שמקודם הי' בחזקת איסור, וזה"פ ברש"י, וכיון דע"כ גמ' מיירי בב' חתיכות וגם הר"מ מודה באיקבע איסורא דספק מה"ת לחומרא, ול"ק קו' הפנ"י שגמ' יכול לאיירי אף מדאו', שוב ק' מה מקשה הא אתחזק כו' הא הוי להתיר וע"א נאמן כפנ"י, ול"ש תירוצו דגמ' רק על מדרבנן, דהוכחתו רק מקושייתו על הר"מ, אבל לפ"מ שתירצתי הגמ' איירי גם מדאו' וק' כנ"ל, ועכצ"ל אף להתירא אין עאנ"ב באתחזק ודשב"ע, והטעם דספרי הוא מדאו' כמ"ש הנמ"י שם, דמילתא דעבידא לאגלוי'. ושהחמרת עלי' בסופה ודאי קושטא מסהדי, ופרסום כזה הוי כעדות ברורה, והא דאמרי' משום עגונא אקילו רבנן, דאף שנאמן מדאו' מ"מ חכמים הי' להם להחמיר, וע' היטב בנובי"ק אה"ע סי' ל"ג, אבל יש לחדש להפו' דדשב"ע לחוד בלא אתחזק ג"כ ע"א א"נ, ז"ד במעיד לאיסור אבל להתיר נאמן, ועי' בספרי פרי יוסף ריש גיטין דבר נכון: ובקידושין שם בינאי המלך אילימא תרי אמרי אשתבעי וב' לא אשתבעי תרי ותרי נינהו, ואי דאית לה חזקת כשרות תי' רש"י דאנו דנין על בנה ונולד בפסול, והק' הפנ"י דהוי ספק ספיקא ספק לא אישתבעי, ואת"ל אישתבעי שמא לא נטמאה, ונלפע"ד, להר"מ דספד"א רק מדרבנן לחומרא, וכ' המפו' דזה הטעם דספ"ס מותר דספק הראשון עושה שיהי' איסור דרבנן והספק השני הוי ספק דרבנן, עפנ"י קו"א כתובות סי' מ"ו וגנת וורדים כלל ס"א, והר"מ סובר דבכרת מה"ת לחומרא כנ"ל, והכא מיירי לענין עבודה בביהמ"ק דהי' מוחזק בכהן והי' עובד עבודה, וגם מקריב קרבנות בשבת וחייב מיתה, ולא הוי ספק הראשון מדרבנן ול"ש ספ"ס, אך ק' דבכל הש"ס מצינו דאף בספק מיתה ס"ס מותר, ורק שאי' עוד טעם דס"ס מטעם רוב, דספק הא' הוי ספק שקול, וספק ב' מכריע והוי רוב לקולא, והרשב"א הובא בפנ"י שם כ' דס"ס עדיף מרוב, דרוב לא מהני ביוחסין בכתובות (ט"ו.) וס"ס מהני, וא"כ י"ל הא דמהני ס"ס באתחזק, מטעם א' הנ"ל דהוי רק ספק דרבנן, וא"כ א"ש הכל דבכל הש"ס ס"ס מותר אף בעון מיתה דחשוב כרוב, וגם דאזלי' לקולא בס"ס ליוחסין אף דרוב ל"מ, מ"מ אחרי' הטעם דהוי ספק דרבנן כנ"ל, והכא איירי לענין יוחסין ולענין כרת ומיתה, וס"ס אסור ממנ"פ ול"ש ב' הטעמים וא"ש:

והקריבו בני אהרן הכהנים, בזבחים (י"ג.) שתהי' בכהן כשר ובכלי שרת ופרש"י שיהי' מלובשים בגדי כהונה, משמע דבג"כ הוי כלי שרת וכ"כ תוס' קידושין (נ"ד.) ד"ה בכתנות, ובריטב"א שם והובא ג"כ במשל"מ פ"ח ה"ה מכלי מקדש כ' דבג"כ לא הוי כ"ש רק דינן כקדשי בדק הבית שרק קדושת דמים, ועמ"ש בפרד"י תצוה (דף רפ"ט.) בזה, וברמב"ן כאן ע' באבני נזר או"ח סי' תקל"ה באריכות:

שם) וזרקו את הדם, "דם" היא זריזות ורתיחות, "חלב" היא עצלות, ב' המדות נחוץ לאיש, למצות עשה צריך רתיחות, ולל"ת צריך עצלות, אבל אדם מחליף המדות, למ"ע הוא עצל, ולל"ת הוא זריז, ולכן החוטא הי' צריך להקריב הב' דם וחלב - והחוזה מלובלין ז"ל אמר שדם מקרבן בהמה עולה למטה מחוט הסיקרא ומחטאת למעלה מחוט הסיקרא ובעוף להיפך, בעולה למעלה וחטאת למטה, לפי שבהמה מקריב עושר ועולה נדבה ואין עושין מזה מעלה יתירה, והדם למטה כי אין להתפעל כל כך שעושר הביא קרבן, אבל חטאת עבור חטא, וזאת היא פלא שעושר יודיע עצמו לחוטא, ועבור זה שוה, שינהג עמו כבוד ולכן זורקין למעלה מסיקרא, אבל קרבן עוף מביא עני ואצלו להיפך חטא למטה, כשעני יודיע עצמו לחוטא אינו רבותא כ"כ, אבל כשהביא נדבה עולההיא רבותא גדולה, ועבור חשיבותו זורקין למעלה מסיקרא, וע"ל בפסוק ג' מפרי חיים: ובתורה והמצוה סי' א' כ' דיש הבדל בין זריקה שפיכה נתינה הזיה, הזריקה ושפיכה הם מתוך הכלי הרבה בפעם א' שפיכה היא מלמעלה למטה במקומו והזריקה הוא אל הצד או מלמטה למעלה, וההזיה והנתינה הם ביד ומעט, הזיה הוא מרחוק שמזה טיפים בידו או ע"י אזוב, והנתינה היא באצבע בנחת, ועי' אילת השחר מהמלב"ם סי' שע"ח:

שם) סביב יש הבדל בין היקף ובין סביב, שפעל הקף הונח ביחוד על הסביב השלם, אבל פעל סבב יבוא גם על הסביב הבלתי שלם, עד שאם רוצה לציין שיהי' ההיקף שלם יכפול המלה סביב סביב או ישמש בשני הפעלים. כמו וסבותם את העיר הקף, ויציין מלת סביב גם אם יהי' מוקף בד' קרנות או שתי מתנות שהם ארבע, עי' תוה"מ שם, ואילת השחר אות ת':

שם) פתח אוה"מ, רשב"ם וא"ע ולא על מזבח הפנימי, עשו"ת חדות יעקב תנינא סי' קמ"ה אות כ"ט שהק' דהא זה ילפי' מקרא אחרינא מכל חטאת וגו' (צו ו' כ"ג) ולרבנן כשר, וי"ל שסוברים גבי עולה אף בהביא דרך משופש פסול, דאל פתח אה"מ ממעט מזבח הפנימי, עי' זבחים (פ"ב:) ע"ש באריכות, ובאות כ"ח הביא חזקוני, וחלק בעצמו של כהן לפי שהוא על המזבח אסור בסכין דכ' כי חרבך הנפת עלי' ותחללי': ורמב"ן יתרו (כ' כ"ב) כ' במשכן לא הי' ברזל, וסכיני' היו מטעם דשחיטה לאו עבודה, וגם לדבריו במליקה א"א ע"י ברזל, וק' למה ק"ק שוחטין לכתחילה בראשו של מזבח עתו"ס זבחים (נ"ח:) הא כ' כי חרבך וגו', ואי בקרומית של קנה א"כ גם במליקה אפשר בכך, וי"ל דתוס' חולין (ג'.) ד"ה כגון, וזבחים (מ"ז.) ד"ה איזהו כ' דל פסלה קרומית משום הקריבהו נא לפחתך כדפריך בסוטה (י"ד.) בכפיפה מצרית דדוכן צריך כלי נאה משא"כ שחיטה, וזה רק בשחיטה דלאו עבודה אבל מליקה עבודה ואסור בקרומית משום הקריבהו נא לפחתך: גם י"ל דמליקה עבודה, ואי לא הי' בעי סכין הי' בעי כלי שרת, וכ"ש של עץ לא עבדינן, עי' סוטה (י"ד.) וא"א לא בברזל ולא בקרומית, ומזהב אי אפשר לעשות סכיני' כיומא (ל"ח.) משא"כ שחיטה אפשר בקרומית דלא בעי כ"ש, ועמ"ש בפרד"י יקרו קפ"ו:

והפשיט, בא"ע כהן או לוי, ובאמת כשר בזר ובא להורות דלא בעינן דוקא כהן ואף זר כשר ומה שתפס לוי, דרגילים היו לעשות ע"י מיוחסים וכתוס' כתובות (כ"ד:) ד"ה חד, וקידושין (ע"ו:) ד"ה אין, ועי' בהדרוש ועיון, ובדהי"ב (ל' י"ז) והלוים על שחיטת פסחים, ושם (ל"ה ו') שיאשיהו אמר ללוים ושחטו הפסח, ויחזקאל אמר (מ"ד י') כי אם הלוים וגו' המה ישחטו, וכ"כ בתוה"מ סי' ל"ה, ובדהי"ב ל"ה שם והלוים מפשיטים. ובערכין (י"א:) ור"מ פ"ג ה"ב מכלי המקדש עבודת הלוים היו שוערים ומשוררים והוזהרו שלא יעשה אחד מלאכת חבירו וכר"מ שם הלכה י'. ומהמקראות הנ"ל משמע שעסקו ג"כ בעבודות שכשרים בזר שחיטה הפשט וניתוח, וערש"י בכורות (ל':) לשורר ולשרת ולהיות שוער, וקאי ולשרת בעבודה שכשרה בהם, ומזה סמך להמנה שלוים יוצקים מים על ידי הכהנים בדוכן באו"ז סי' קכ"ח ס"ו והוא מזה"ק כמ"ש בב"י שם, ולהנ" כיון דבבית המקדש הי' הלוים מסייעים להכהנים וכעת שמכל עבודות לא נשאר רק נשיאת כפים תקנו שהלוים יצקו מים ע"י הכהנים ויהי' לזכר על שירותם במקדש:

ונתנו רש"י אע"פ שאש יורדת משמים מצו להביא מהדיוט, יומא (כ"א:) ועי' זבחים (ס"א:) ענין אש משמים, ועי' תורת חיים עירוב (ס"ג.) בזה, ואיי הים שם, ושיח יצחק על יומא (מ"ה:) תד"ה וכי, ועי' יפה מראה על אגדות ירושלמי שביעית פ"ו אות ג', שמעתי כי כשחר אש מן השמים ברעם ורעש כמו שיקרה לפעמים ביום הגשם, אם יאחז באיזה דבר לא יוכל לכבות אא"כ יביאו אש הנמצא אצלינו ויניח אצלו, ובזו פי' מ"ש אע"פ שאש יורד משמים מצוה להביא מהדיוט, כדי שיראו שהאש היורדת אינה מן האש הטבעי מבקיעת הענן, אך אש השגחי לכן מצוה להניח מהדיוט כדי שיראו שלא יכבה ע"ש עוד מזה, ובלחם שמים. יעב"ץ אבות פ"ה מ"ה ולא כבו הגשמים אש המערכה, ומה שקוי ברזל מצילים שמושכים הברק כמו שעושים היום, יש מקור לזה בתוספתא שבת (רפ"ז). וירושלמי סוף נזיר הדין סערה דחיל מן הדין פרזלא, וע"ע בס' נפש חי' או"ח סי' רכ"ז:

שם) ונתנו בני אהרן הכהן על המזבח עיין דברי שאול מ"ת צ"ב למה באש כ' בני אהרן הכהן ובנתחים כ' בני אהרן הכהנים (בפסוקח'), וי"ל דנדב ואביהו חטאו בזה ולכך לא כ' הכהנים שהרי נו"א לא עשו כן משא"כ בנתחים, ובפענח רזא כ' די"ל דצריך בקיאות גדול להבעיר האש ולא כל כהן בקי בזה, אבל ק' הא מזבח גבוה ה' אמות וע"כ הי' צריך להעלות עלי' וא"כ איך הי' יכול לילך, ואף הא בכלי שני חם מקצתו לם כולו (ביו"ד ס' קכ"א) וי"ל שאני אש משמים דיש לו גבול ואינו חם כלל, ואע"פ שהי' עמו גם של אש הדיוט. ובחת"ס כ' דבזבחים (ק"א:) פליגו אי נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי וק' שיהי' פנחס כלוי כל מ' שנה, וי"ל נהי דכהן לא הי' לזרוק ולהקטיר אבל הצתת אליתא ועריכת אש הי' עושה, עי' תוס' ישינים יומא (כ"ד:) דאין זר חייב עלי', וא"ש בכל עבודות כ' בני אהרן שהם כהנים לאפוקי שאינם כהנים כפנחס ובניו, אבל עצים כ' בני אהרן הכהן דמוסב על אהרן שהוא כבן בניו שלו אפי' פנחס יבערו אש על מזבח. וברמב"ן כאן ע' בהגהות חשק שלמה זבחים (ט"ו:) על הגמ' לאפוקי כבבא לא. וברמב"ן כ' י"ג גבבא לא, פי' דצריך שיתכוון להעלותו ע"ג מזבח ולא יחשוב להעלותו ע"ג אש של קש ושל גבבא, כמ"ש כירה שהסיקוהו בקש וגבבא:

רש"י לשם עולה יקטירנו עמ"ש בזה בלח"מ פ"ד הי"א ממעשי הקרבנות:

שם) אוה"ח וק' למה לא הקריב השה לעולה בקרניה וכו', כבר הקשה זה הרמב"ן יתרו (י"ט י"ג) ועי' ס' יום תרועה שם. וג"כ לא הזכיר את הרמב"ן, ועמ"ש בפרד"י וירא (דף קל"ז) ויתרו (ק"נ):

שם) ורחץ במים. במורה נבוכים ח"ג פמ"ה כ' להכי הי' קטורת, שהקריבו בכל יום הרבה בהמות והי' נשרף ורחצו קרבים ומעים והי' ריח רע, ולכן הי' ב' פעמים ביום קטורת להפיג הריח רע מבגדי כהונה:

שם) ריח נחוח, עי' מעשה ה' מאמר ב' פכ"ז:

שם) רמב"ן. בענין קרבנות חקרו הראשונים האם הי' צריך למתנות בשר ודם, החפץ ה' בעולות, ורמב"ם כ' דהיו משורשת ע"ז בימי קדם וקשה הי' לעקרה מאמונות העם וצוה להקריב קרבנות למען לא יקריבו לאל אחר וכמ"ש באחרי (י"ז ז') ולא יזבחו עוד לשעירים, ובמו"נ ח"ג פ"ג ול"ב, מלפנים חשבו שה' יחפץ בקרבנות ובלעדם אין דת, ואלו קם נביא ויאמר לא יחפץ ה' עולה וכליל, אז כל העולם היו קם עליו, ולכן לא רצה לבטל הקרבנות וצוה להקריבם לפניו ולא לאכילה, ורמב"ן הק' דהרי מצינו עוד קרבנות בקין והבל, ונח אחר צאתו מתיבה ואז לא הוחלו עוד האנשים לקרוא בשם אלקים אחרים ולזבוח לשעירים. ובעקידת יצחק שער מ"ח כ' כי בטבע האדם שמשתוקק להכיר תודה לאיש חסדו ומטיבו, ויש לו עונג פנימי אם יש בידו לשלם גמול למי שעשה לו טובה, ומכ"ש לה' המטיב עמנו על כל פסיעה בודאי יש תשוקה להכיר תודה ומאהבת ה' עמו רצה לסבב להם העונג הגדול הזה וצוה לעשות לו משכן ולהקריב קרבנות כדי לשמח לב ישראל, נמצא לר"מ שורש קרבנות ברעתם של ישראל דקשה הי' להפרישם מע"ז, ולבעל עקדה נהפך הוא לטובת ישראל שאהובים אצלו, ורמב"ן כ' שקרבנות לעורר תשובה בראותו כל עבודות שנעשה לקרבן ישים על לבו דכל זה שחיטה הפשט וניתוח ועוד מהראוי הי' לעשות לו על חטאיו, וה' מרוב חסדו לקח תמורתו הקרבן ובזה יכנע לו לתשובה, אבל זה ניחא בקרבנות הבאים על חטא אבל של נדבה מה איכא למימר, ומזה יש להוכיח שהעיקר כדעת בעל עקדה דקרבנות מאהבת ה' לנו: ועל טעם הר"מ הקשו דמצינו דגם לעת"ל יהי' קרבנות בויק"ר פ"ב כל מקום שנא' לי אינו זז לעולם לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, בקרבנות כ' תשמרו להקריב לי, ולעת"ל לא יהי' ע"ז, ומזה ג"כ יש להוכיח כבעה"ק מחשיבתם של ישראל, ולעת"ל יהי' עוד יותר מקום לקרבנות, וע' בס' הדרוש והעיון שהרחיב הדיבור בזה, ובספרו ברכת אהרן מאמר ל"ו, והביא מישעי' (נ"ו ז') והביאותם אל הר קדשי וגו' עולותיכם וזבחיכם לרצון על מזבח, וראי' מזה להעקדה. ובישיעות יעקב הביא ג"כ ראי' לרמב"ן דבתפילות אנו מזכירים קרבנות שנקריב לימות משיח ואז לא יהי' ע"ז כמ"ש בישעי' (מ"ה כ"ג) כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, וג"כ כ' בתהלים (נ"א ט"ז) זבחי אלקים רוח נשברה אז תחפוץ זבחי צדק, וע"ס המדרש והמעשה דלר"מ עיקר הקרבן לתועלתו הרוחנית להזיר אותו מאמונות טפלות, ולרמב"ן רק של כבודו כביכול, ומרומזים בפסוק אדם כי יקריב מכם קרבן לה' משום ב' חטאים. א' מכם להעלותם בתור מקריבים, ב' ועוד בתואר קרבן לה' לכבודו כביכול והוא האות של תשובה הפנימיות ובדביקות אליו ית': ויבואר בזה הזהר חדש אדם כי יקריב מכם ולא אדם קדמאה ולא אדם מאוחרא,לכבודו ית', ולא אדם קדמאה בטרם החלו האמונות הטפלות לרוב בארץ הי' מקום לטעם רמב"ן ולא רמב"ם "ולא אדם מאוחרא" בקרבנות של אברהם שנקרא ג"כ אדם בלשון של חז"ל, ויתכן טעם הרמב"ם להעתיק בני דורו "מזבחי שעירים" אך אין מקום בו לטעמו של רמב"ן: וגם י"ל דאחד מן התנאים המכשירין הקרבן שיהי' נולד כדרך הנולדים ויוצא דופן פסול (בכורות נ"ז.) ומרומז מכאן "מן הבהמה" שיהי' נולד כדרך הנולדים וכלל זה לא נאמר בב' מקומות. על אדה"ר שהקריב קרבן מקרין מפריס (חולין ס'. ושבת כ"ח.) שנולד כך מששת ימי בראשית. וג"כ אילו של יצחק (אבות פ"ה מ"ו) שנברא ע"ש בין השמשות. הרי דהוכשרו למזבח אף שלא נולדו מן הבהמה כדרך הנולדים. ועליהם לא הי' המצוה להקריב מן הנולד דוקא. וז"פ לא אדם קדמאה. אדה"ר. ולא אדם מאוחרא. אברהם. וע"ע בס' תורת העולה מהרמ"א ז"ל ח"ב מפרק א' ואילך: וע"ע רמב"ן בראשית (ד' ג'). וכמו"נ הנ"ל מפורש במד"ר אחרי (י"ז ג') יהיו מקריבים לפני ויהיו נפרשים מע"ז וכו'. ובמכילתא בא (י"ב כ"א) וברש"י שם משכו מע"ז ושחטו הפסח לשם ה': (ובדרך אגב, דעת רש"י זבחים (ק"ט) ד"ה ת"ל, דהיפך בצינורא הוא מצוה, וכ"מ במעילה י', ועי' אגלי טל מלאכת זורע ושו"ת אבני נזר או"ח סי' ע"ג ע"ד, בהא דמהפך בצינורא אם הוי בגדר עבודה, ובקול תורה סי' כ"ה הביא דהא גם בשבת הי' מהפכין בצינורא כסוכה (נ"ז:) ומוכח דהוי עבודה דאל"כ איך מותר בשבת, וא"ש בזה קו' שו"ת חמדת שלמה אה"ע סי' י"ז הא דיבמות (ל"ג:) זר ששימש בשבת אי בהקטרה כו' וק' הא הקטרה נפסלת והו"ל מקלקל ע"ש, וי"ל הכוונה על זר שהפך בצינורא דחייב משום שבת ומשום זרות דאין הקטרה נפסלת ע"י היפך הזר בצינורא, ובאב"נ האריך מתי מתקיימת מצות הקטרה בקדשים. ובספרי קרח מבואר דאע"פ דכשנותן האיברים על האש קיים מצות הקטרה אכל אינו עולה לרצון עד שתאכלנו האש, וע"ע ביראים מצוה שע"ד ומצות הקטרה שנותן על האש על המזבח ומיד כשעשן יוצא קיים מצות והקטיר. ובס' סביב ליראיו על היראים מהגאבד"ק פינסק שליט"א כתב כוונתו. כמ"ש מל"מ פ"ו ה"א מתמידין דאין שום חיוב להפוך בצינורא כדי לקרב עבודה ע"ש, וזה כוונתו דמיד כשעשן יוצא אע"פ שלא הפך בצינורא ע"ש):

ירך המזבח. תרגם צדא דמדבחא. וכן בפקודי (מ' כ"ב) ושם ברש"י כ' ירך תרגומו צדא כירך הזה שהוא בצדו של אדם. ובתהלים (מ"ח ג') ירכתי צפון שדא בצפונא. ושם (קכ"ח ג') בירכתי ביתך שדא דביתך. וכ' וש' ממוצא סברה א' נותנים להחליף, ובתוה"מ סי' ס"ה השמות "פנים ואחור כתף שכם צד ירך" הושאלו מן גוף האדם אל עצמיים בלתי בעלי אברים, ובבית יש הבדל בין בית שארכו יתר על רחבו ולפניו חצר, שאז יקרא החצר בשם פנים ושם צדדיו הם כתפי הבית, וחלקי הבית הקרובים למערב הם ירכתי הבית וצד מערב. נקרא אחור, ובבנין מרובע יקרא צד מערב בשם ירך, והמזבח שהכבש שלו הי' בדרום צד דרום הי' פני המזבח וצד צפון הוא הירך, (אילת השחר סי' רצ"א): ויש ג' תאוות לאדם, אכילה ממון נשים, ושחט אותו, (היצה"ר) נוכל לבוא רק בביטול ג' תאוות, "על ירך" נשים, "המזבח" תאות אכילה, "צפונה" ממון מצפון זהב יאתה (איוב ל"ז כ"ב), ובתולדות יעקב יוסף כ' קדשי קדשים שחיטתן בצפון, יש ביראים וצדיקים, אשר שחיטתן בצפון כשיבא לדבר שבממון, כאן כל צדקתם נשלם, ולא יוכלו לעמוד בנסיון על פי רוב:

שם) על המזבח, על בסמוך ויש פלוגתא. בזה אם בעינן על בסמוך או לא ולפעמים עליו ממש ע"י שכפל מלת עליו, עי' אילת השחר סי' תקע"ד, ועפרד"י שמות (כ"ז.). משפטים (רנ"ז:), ותצוה (רצ"ג.):

ירחץ במים, ולקמן (ד' י"א וכ"א) לא כ' ירחץ במים, דכאן במזבח אין מן הכבוד להעלות מאוס, ושם כ' להוציא מחוץ למחנה לשריפה במקום חול אין נחשבת שריפה בקודש:

ואם מן העוף, רש"י יכול כו' שי' רא"ם אף דאין למדין בקדשים למד מן הלמד ודבר המלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש, מ"מ הני מילי בהיקש, אבל הכא כתיב ו' מוסיף על ענין ראשון והוי. כאלו כ' קראי בהדיא, עי' ראש יוסף חולין (כ"ג.) שהק' שמפורש בזבחים (מ"א.) ו' מוסיף על ענין ראשון וקרי לי' היקשא, אך כוונת הרא"ם דזה חשוב היקש. רק שאינו היקש המסור לחכמים בעל פה רק כמפורש בקרא להדיא ע"ש ולח"מ פ"ג ה"א מאיסורי מזבחעש"ה, ובמהרי"ט אלגזי בכורות פ"ו אות נ"ח, ובס' נחלת עזריאל (ע"ז ה':), לימודי ה' סי' ס"ד, מלא הרועים ח"ב אות א', ושו"ת שואל ומשיב תנינא ח"ד סי' קי"ג ומגודל אריכות לא העתקתי שם) קרבנו בת"כ אין הצבור מביאין קרבן העוף, דייק מלשון קרבנו דמיותר, וטעמו דקרבן עוף מיוחד רק לעניים ולא שייך בצבור שאין הצבור מעני, ובתורה תמימה הביא מהוריות ד' ע"ש ואנכי לא מצאתי שם, רק אי' בירושלמי פ"ג ה"ה מגיטין לית צבור מעתרא כולו ולית צבור מעניא כולו:

שם) אוה"ח ולמד זה מזה כגון נרבע ומוקצה ונעבד טרפה חולה זקן גזול, כולם פסולים בעוף כבהמה, עי' חולין (כ"ג.) וזבחים (פ"ה:) וברש"י אין רובע בעוף, וער"מ פ"ג ה"א מאיסורי מזבח, ובקובץ דרושים ח"ב סי' ל"ד נדפס מהג' כל"ח ז"ל שלא מצא בר"מ זה דבעוף חולה פסול, ועי' אבני נזר או"ח סי' נ"ט אות ט"ו שכ' מדנפשי' לפסול חולה בעוף דבכלל הקריבהו נא לפחתך הוא, וצ"ע כיון דדרשינן גזול דומי' דפסח א"כ י"ל דה"ה בחולה דוקא בדלית לי' תקנתא דהיינו טרפה משא"כ בסתם חולה דאינו רק בגדר מום עובר, וע"ע תוס' ע"ז (ו':) דפסול הקריבהו כו' רק בטריפות הניכר ואי משום הקריבהו כו' אי הוי פסול דיעבד, ע' מנחות (ס"ד.) ברש"י ותוס' שם. וע"ע תוס' תמורה (כ"ג.) ד"ה דרבי עש"ה, וגם הקשו על אוה"ח דגם על זקן וגזול אינו מבואר בר"מ כלל, והביא גם מבכורות (מ"א.) דחולה פסול לא משום מום רק דמאוס, וע"ש בהגהות אמרי כהן מש"ב הגאבד"ק מאנקטוב שליט"א, וע"ע בחוברת ה' סי' ל"ז, ובסי' ל"ח הביא הגרי"מ בידרמאן שליט"א על מ"ש משום הקריבהו כו' פסול דאו'. אבל בר"מ פ"ב ה"י מאיסורי מזבח משמע דרק פסול דרבנן, והק' דהלא כל קרבן עיף דהכשרו במליקה נעשה טרפה בחתיכת שדרה ומפרקת ואפ"ה הכשירה התורה, א"כ י"ל דגם אם הי' בה טרפות אחרת לית לן בה, ויותר הי' אפ"ל לפסול טרפה משום ממשקה ישראל ואף בהי' לה שעת הכושר פסול מה"ת כתוס' מנחות (ו'.) ד"ה דומיא דלמסקנא אין חילוק, וכעין זה כ' בשפת אמת במנחות (ס"ז:) דאין להוכיח מדהתירה תורה איסור חדש להתיר גם איסור טבל דאיסור חדש מצותו בכך. כמו כן י"ל כיון דגלי להכשיר טרפות דמליקה גלי להכשיר ג"כ טרפה אחרת, ועמ"ש בפרד"י תרומה (רס"ז:) הרבה חדשות: ושם בחוב' ה' סי' מ"ד השיב ח"א מחולין (צ':) גה"נ של עולה מעלהו וחולצו ופריך אם חלצו למה מעלהו ומשני משום הקריבהו כו' מבואר דעל ראשו של מזבח אין לחוש עוד משום הקריבהו, ומליקה נעשית על ראש המזבח אין מינה ראי' לטרפה ע"ש עוד מזה: ובס' אתוון דאורייתא כלל א' חקר בענין מליקה בקדשים אם הוא נבלה שהותרה לכהנים או מליקתו זו שחיטתו, ועי' בזה בחמדת ישראל ח"א (דף ל'. וקמ"ד.). ובאמת הא דטרפה פסול יש ג' לימודים, א', מצד מן הבקר, ב', ממשקה ישראל, ג', מהקריבהו כו', ומר"ם הנ"ל משמע דמהקריבהו רק מדרבנן, ונראה הא דכ' הר"מ בפ"ב ה"י מאיסורי מזבח מטעם הקריבהו כו' משום עוף נקט. דמטעם א' וב' הוא ג"כ פסול דאורייתא, אבל בעוף ל"ש טעם א', וטעם ב' ג"כ י"ל כיון דבלא"ה הוא נבלה ורק לכהנים הותרה נבלה דמליקה א"כ מה בכך דהיא טרפה הא בלא"ה אינה ממשקה ישראל, ומה שמותר לכהנים זה אינו חשוב ממותר לישראל כיון דצ"ל מותר לכל ישראל, וע"ש בפרד"י תרומה (רצ"ח.). ולא נשאר לנו לפסול עוף אלא משום הקריבהו כו', ובחמד"י שם (בדף קמ"ג.) הוכיח דבעוף ל"ש הפסול ממשקה לישראל דזה ל"ש רק במה שקרב ע"ג מזבח אבל במה שנאכל לכהנים אינו פוסל מה שאינם ממותר בפיך, א"כ בחטאת עוף דאין למזבח רק דמה, ודם שהותר משום מצותו בכך כדאי' בר"פ גה"נ, וא"כ בדם אע"ג דאיכא עוד איסור אינו פוסל משום ממשקה לישראל כנ"ל, ול"ש פסול ממשקה לישראל וצ"ל טעם הקריבהו כו': ובגליון חמד"י כתבתי להקשות עלי' ממנחות (ו.) דפריך למ"ל מן הבקר להוציא טרפה ת"ל ממשקה לישראל ע"ש, הא יש נפק"מ לענין שלמים דל"צ ממשקה לישראל דנאכל, אפ"ה פסול טרפה ממן הבקר מגזה"כ, וע"ע בהגהות הכל"ח ז"ל בס' תולדות אוה"ח אות י"א:

תורים, בחולין (כ"ב.) תורים גדולים בני יונה קטנים, והם ב' מינים נפרשים, בחולין (ס"ב.), חסיל (מין יונה) פסול משום תורים וכשר משום בני יונה, ושם בני מורה על רכים וצעירים כמו בן בקר, ובמין יונים כ' בניוזה מורה שהקפיד על מין היונים שיהיו קטנים, וגם היונה נוחה להכנע לא כן התור, התור היא מעופות הנוסעים ולא היונה:

ומלק, ערש"י ורא"ם ומ"ש בדבריו בלח"מ פ"ו הכ"א וכ"ג ממעשי הקרבנות, וראש יוסף חולין (דף כ') בזה:

שם) והקטיר המזבחה ונמצה דמו מסורס, ובאמור (כ"ב כ') וינזרו, עמ"ש לעיל בפסוק ב' בזה ובס' תוספות ברכה ואתחנן (ה' ה'):

שם) ונמצה דמו, בפענח רזא משום שהדם מועט, ואם הי' מקבלו תחלה במזרק לא הי' לו כדי ליקח ממנו אח"כ להזאה לכן ונמצה מתחלה על המזבח עצמו:

מראתו בנצתה, בזבחים (ס"ה.) מראתה זה זפק, שורש ראה לכלוך וטנוף, לראוה בך (יחזקאל כ"ח י"ז), וכן מוראה ונגאלה (צפניה ג' א') ושמתיך כראי (נחום ג' ו') ובלשון חז"ל גרף של רעי, (חלוף א' לע' ממוצא אהח"ע), ובגמ' אי' אי קורקבן בכלל בני מעים, וקיי"ל דאינו בכלל מעים, ובתורה תמימה הק' על הש"ך וט"ז יו"ד ר"ס ע"ה אי קורקבן בכלל בני מעים, ולא הביאו גמ' כאן, ובשבת (קנ"ב.) קורקבן שאינו טוחן, ופרש"י שאין בני מעים טומנין אכילתו, הרי דכלל קורקבן בשם בני מעים, אך התם באדם מיירי ואין לו קורקבן והוא שם מושאל מעוף ולכן פרש"י ב"מ. ובערוך קורקבן הביא שהוא קראפ כמו בזפק, וזה אינו כי זפק וקורקבן שני אברים הם, וקורקבן בעוף במקום קיבה בבהמה ששם טוחן המאכל ונקרא פיפיג, וזפק הוא המתחבר לושט. והר"ר ישעי' ביעזינסקי מראדום כתב לי דעירב כאן ל' זכר ול' נקבה, לכאורה הוי מן הדברים שמשתמשים בב' לשונות ברש"י בראשית (ל"ב ט'), אמנם אינו כן דעוף ל' זכר, וכ' והקריבהו ראשו דמו, וגם כאן מראתו, אך המראה הזפק ל' נקבה, ועלה קאמר בל' נקבה בנצתה של המראה והשליך אותה, ואף דעולה רק מזכרים אמנם בעוף אמרי' אין תמות וזכרות בעוף, וגם נקבות כשרות והם בבחינת זכר לכן כל הפרשה בל"ז חוץ מן המראה דהיא פחיתותה ונקרא בל"נ:

רש"י שבע ומהודר דאם ימרט הנוצות יראה העוף קטן מאד, וע' שבת (ק"ח.) ורמב"ן ומ"ש כזה במהרש"א עה"ת, ובהתורה והמצוה סי' פ"ט יש הבדל בין "נוצה, כנף, אבר", הנוצה כולל הנוצות שעל כל הגוף, וכנף ואבר הונח על האבר המעופף הפרק העליון שבו מחוברים הנוצות נקרא אבר, והנוצות המחוברות בו שגם יעוף נקרא כנף, וע"ע שם ובאילת השחר סי' שצ"ט, הפרק העליון באבר המעופף שבו מחוברים המכסים האברים המבדילים בין הצואר והגוף כידות האדם נקרא "אבר" כמו ארך האבר (יחזקאל י"ז ג'), אבר כיונה (תהלים נ"ח ז'), והנוצות הארוכות המחוברות שבו יעוף נקרא כנף והפרק בעצמו נקרא אבר ומזה יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו כי דרך הנשר ליקח גוזליו ע"י הכנפים וישאם על האבר הפרק העליון שהוא חזק לסובלם שלא יפלו:

שם) ולא יבדיל, ערמב"ן ובתפארת ישראל בחומר בקודש סי' פ"ו הביא רש"י דהכא, וכ' דאין לרש"י לימוד על קריעת מגבו ע"ש, ונעלם ממנו תירוצו של הגור ארי' כאן וע' גרש כרמל, ובהתוה"מ סי' צ' ושל"ג מלת לא תתפרש לפעמים אזהרה ולפעמים שלילה פשוטה, ומענין המאמר יודע לנו שבמקום שהי' עולה על הדעת שהוא מצוה, יתפרש שהיא שלילה כמו כאן פירושו א"צ להבדיל ואם הבדיל כשר, לפי שנ' בעולת בהמה ונתח אותה לנתחיה הי' עולה על הדעת שבעולת עוף ג"כ מצוה להבדיל לכן אמר בדרך שלילה "ולא יבדיל" שא"צ להבדיל ואינו נמנה בו לאווין ואם הבדיל כשר, אבל בחטאת עוף ולא יבדיל הוא אזהרה ואם הבדיל פסול כי פה השלילה הפשוטה למותר כי מאין נאמר שהי' מצוה להבדיל, ומעולה לא נוכל ללמוד שדיניהם משונים זה מזה, ומאחר שהשלילה למותר נדע שכוון במלת "לא" אזהרה בלאו, וע"ע באילת השחר סי' רכ"ז וע' כזה בזבחים (ס"ז:) ותוס' שם שכ' שמכל לאווין ל"ק דכאן סברא דצריך להבדיל, ועמ"ש לעיל בפסוק ה', ובפ' משפטים (דף רמ"ג.) ולקמן (ב' י"א):

שם) רש"י א' המרבה וא' הממעיט, במנחות (ק"י.), ועט"ז או"ח סי' א' סק"ב, ובשפת אמת תרל"ו כ' בעבודת הבורא אין נ"מ בריבוי רק בהתעוררות רצון אמת בלב, ואדרבה מי שאינו יכול לעשות הרבה ומכוון בהמעט אפשר חשוב יותר עש"ה ובש' תרל"א, והרבי מקאצק ז"ל אמר דאפילו המרבה צריך ג"כ כוונה, ובברכות (ה':) אי משום תורה דלא אפשית (רש"י שלא למדת הרבה כרצונך) שנינו א' המרבה כו', ודמיון תורה לקרבנות למ"ש שם במנחות דעוסק בתורה כהקריב קרבנות, ובתענית (כ"ו:), ובס' תוספות ברכה הביא דסתם ר' אליעזר הוא ר"א בן פדתכרש"י יבמות (ע"ב: וקי"א:) גיטין (ל"א:) ונדה (ה'.), ובעירובין (נ"ד:) דר"א בן פדת שקד על התורה עד ששכח המקום שהניח מלבושיו ע"ש, ויפלא הדבר מ"ש לו ר"י אי משום תורה דלא אפשית, והלא אין דוגמתו בשקידה ופרש"י כרצונך שהוא בעצמו לא הי' שבע עוד, וכמ"ש בקהלת (ה' ט') אוהב כסף לא ישבע כסף ועמ"ש עוד בסמוך (ב' א'):

שם) ריח ניחוח לה', בזבחים (מ"ו:) לשם ששה דברים הזבח נזבח אר"י אף מי שלא הי' בלבו לשם כשר שתנאי ב"ד שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד. ובגמ' שם (ב':) שלהכי תיקנו שלא יאמר לשמו דשמא יאמר שלא לשמו, וק' למה יאמר היפך, וגם מה הפשט שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד מה שייך ללעיל וערש"י שם, ורק המקובלים אמרו בכתיבת ס"ת לא יכוין לשמות הקדושים כוונות מיוחדות רק סתם דאם יכוון לכוונות ידועות אין הקדושה תופס יותר מהכוונות, בעת שקדושה מאותיות הקדושים גדול יותר ועמוק בלי גבול ושיעור מהכוונות של איש ונכון יותר לכתוב סתם שהקדושה יתרחב יותר ממחשבות של בשר ודם, וז"ש דב"ד תיקנו שלא יאמר בפירוש "לשמו", דסוף סוף אינו יכול לכוין מה שצריך, והוא ממילא כמו שאמר "שלא לשמו" להכוונות הגבוהים ועמוקים שאינו יכול לכוין, וא"ש שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד דמחשבה תופס רק קדושה שאדם מכוין ולא יותר ומשום זה נכון יותר שלא יאמר "לשמו" שמזה יבוא שלא לשמו, (הגהות מהרי"ד על תו"כ):