זאת החיה ערש"י וחולין (מ"ב.) ומנחות (כ"ט.) ותוס' ומהרש"א, ובפ' נח (ז' ב') ומן הבהמה אשר "לא" טהורה יש נגינה המפסקת "מונח" ותחת טהורה, "מהפך" א"כ מורה לחלק מלת לא ממלת טהורה, וכ' בתורת משה עפמ"ש בד"מ יו"ד סי' ל"ה סק"א שנתן סימן לידע אם הבהמה כשרה שיעבור ידו על שדרת הבהמה ולהחליקה, ואם היא שיחה נכפפת ונכנעת תחת ידו סימן הוא שכשרה, ואם עומדת בחוזקואינה נכנעת ונכפפת סימן שטרפה, וזה רמו ומן הבהמה אשר לא, היינו שמכנעת עצמו תחת ידו סימן לטהורה: וראיתי מעשה שהנודע ביהודא ז"ל הי' רב ביאמפלע סמוך למעזיבוז ונזדמן פעם אחת עם הבעש"ט ז"ל. והי' שם שאלה על תרנגולת ופסק הנוב"י שכשרה. והבעש"ט אמר שתיכף ראה שכשרה שלא שרתה עליו רוח הטומאה. ואמר לו הנוב"י כי אופן פסק זה יעיד על בטילה של תורה דבשבת (קל"ח:) עתידה תורה שתשתכח מישראל. ועתידה אשה שתיטל ככר של תרומה ותחזיר על בתי מדרשים. לידע אם טהור. וקשה למה לה לקחת הככר. דשאלה אפשר לשאול בלי הככר. דהיינו ספק רשות היחיד או רשות הרבים וכדומה. אך אז תשתכח התורה ולא ידעו לפסוק ע"פ ד"ת ויהי' צריכים לפסוק ע"פ השראת רוח הטומאה על הדבר. ובהכרח להביא גוף הדבר. וזה הסמיכות להב' מאמרים. והבעש"ט היה סבלן ולא השיב לו. ואף דתורה לא בשמים (כב"מ נ"ט:) זה רק לענין הוראה. וכיבמות (קב.) אבל לברר אם הסב הוא שומן או חלב. והוי רק גילוי בעלמאן אז משגיחין וכעירובין (סד:) ורש"י בכורות (נד.) ועמ"ש בזה הרבה בפרד"י ח"ב (דף קל. ורפ"ו:) ובמלואים שם (דף תיח.). - ובס' אביר הרועים הביא שהאב"נ ז"ל למד הרגשה מקאצק להבחין בין מאכל כשר לטרפה, וכן בפסח להרגיש אם יש בו חשש חימוץ. וגם גילה להשוחטים בבואם לפניו עם שאלה על בהמה והי' מרגיש בהריח של בשר אם כשר או טרפה. ועל חמיו מקאצק ז"ל העיש שהי' לו הרגשה להבחין היטב בין מצה מקמח שמורה לבין מצה פשוטה. ובשם משמואל משפטים תרע"ג כ' ע"פ גמ' סוף ב"ב הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממנות דהיכר בין טוב לרע אין זה כ"כ רבותא אבל להכיר בין טוב לטוב זה רבותא יותר. וד"מ ששניהם ממון ישראל והיא בגדר חכמה שמוציאה לאור דברים נעלמים ע"ש מזה ובפ' בשלח תרע"ו. ובפרד"י ח"ב בחצרות (דף תכז:): ובזה"ק (דף מ"א:) דמאכלות אסורות שורה עליהם רוח טומאה וגורם בלבול השכל, וידוע (מתוס' שבת י"ב: וחולין ה':) דאיסור מאכלות חמור משאר עבירות, ובמשלי (כ"א כ"ג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. ובמד' אל תקרא מצרות אלא מצרעת, ועי' ר"ח שער הקדושה פי"ג שבכל לילה שעולה הנפש למעלה מכריזים שטמאה - ובמגילה (י"ב.) שנתחייבו כליי' שנהנו מסעודתו, וק' שלא מצינו שבמאכלות אסורות יהי' עונש כלי' אבל יש רמז מעץ הדעת שנגזר מיתה לעולם ע"י אכילה שהמשיך זוהמת הנחש שא"א להתמרק אם לא במיתה, וביו"ד סי' פ"א המינקת שאכלה מאכלים אסורים מזיקים לתינוק, ובהגהות אשרי ע"ז פ"ב סי' ו' דאחר יצא לתרבות רעה לפי שאמו אכלה דברים טמאים בעת שהניקתו, ועתו"ס חגיגה (ט"ו.) ד"ה שובו, ולקמן בפסוק מ"ג. ובפרד"י שמות (דף י"ז:) הרבה מזה:

שם) רבינו בחיי אף כלב בכלל חזיר שאינו מעלה גרה ופרסותי' סדוקות כו', עי' ירחון שערי תורה סי' מ"ה שלא נזכר זה, ובאמת בכלאים פ"ח מ"ו במשנה כלב מין חיה רמ"א מין בהמה וע"ש בשנות אליהו. וע"ע בשע"ת סי' ס"ה וק"ב בזה, ובישעי' (ס"ו ג') עורף כלב מעלה מנחה דם חזיר, וברש"י (י"א כ"ז) וכל הולך על כפיו פרש"י כגון כלב ודוב וחתול הרי לא כרב"ח. וברמב"ן כ' שאין בחיה בסימן א' לבדו. ורב"ח תמוה מחולין (נ"ט) ודילמא איכא מינא אחריתא דדמי' לחזיר ומשני לא ס"ד כו' אין לך מפריס פרסה וטמא אלא חזיר וצע"ג - וביעב"ץ בפרק שירה כ' כלב מין בהמה שמספרם שוה נ"ב, וברש"י יומא (פ"ג.) מי שנשכו כלב שוטה כ' מין בהמה, ופלא שבשאילת יעב"ץ סי' י"ז כ"כ והביא משנה דכלאים, וגם מה שהוכיח שם שחתול מין חיה צ"ע מבכורות (ח'.) כשם שנתקללה בהמה מחיה אחד לשבע ומה ניהו חמור וחתול הרי שחתול מין חיה וצע"ג, ועי' בנוטריקן מהפמ"ג קו יו"ד בזה. ופרד"י תרומה (דף רס"ג.):

אותה תאכלו רש"י ולא בהמה טמאה, והוא לאו הבאה מכלל עשה, וכל בהמה חיה שמעלת גרה היא מפרסת פרסה חוץ מגמל וכל שמפרסת היא מעלת גרה חוץ מחזיר, והסימנים מבוארים בר"מ פ"א ממ"א, ויו"ד סי' ע"ט וממנ"ח מ' קנ"ה – ובשר אדם רק בעשה, ומ"מ בשר מת אסור בהנאה, ובשר עכו"ם שמת מותר בהנאה ועתו"ס ב"ק (י'.) ד"ה שהשור, נדה (ע"א. זבחים ע"א: ערכין ד'.) ור"מ וראב"ד ערכין פ"ה הי"ז, יו"ד סי' שמ"ט ונקה"כ, שו"ת צ"צ סי' י"ג, ובמל"מ פי"ד הכ"א מאבל האריך בזה, וע"ע בשבות יעקב ח"א סי' פ"ט, וקצות החשן סי' ת"י סק"א, ושו"ת אבן השוהם סי' ל': ובס' אמרי הצבי על ב"ק חידש דאף למ"ד מת עכו"ם אסור בהנאה, אבל עבד כנעני או עכו"ם הקנה לישראל שמת לא נאסר בהנאה כיון דאיכא לישראל קנין בו, וע"ש בקונ' פלפול חברים ושו"ת בית יצחק או"ח סי' ט"ו אות ח', ובכורי שלמה בהשמטות לאו"ח סי' ב' ג' - וע"ש עוד באמה"צ או"ק ג' דאפי' לשי' תוס' דעבד כנעני שמת מותר בהנאה. מ"מ כל שנגמר דינו בב"ד והמיתוהו אז אסור בהנאה דומי' דשור הנסקל, ובכל"ח משפטים אות י"א דחה זה דא"כ להסוברים דשה"נ נאסר מחיים. ה"נ יהי' העבד ג"כ נאסר בהנאה מחיים: וע"ע מנ"ח מ' נ"ב שהעיר על הירושלמי דעבד היוצא ליהרג אמאי מתייאש ממנו האדון, לתוס' דע"כ מת מותר בהנאה, ואף דנגמר דינו למיתה, והביא מערכין (ז':) דאדם אין גמ"ד אסרו כלל, וכ' דאין לומר בעבד שיהי' דינו כשור לענין דגמ"ד אסרו ולאחר מיתה יהי' לו דין שוה"נ דז"א דבודאי דינו כבן חורין ע"ש, וע"ע כל"ח אות ז' - בשר אדם אי יש בו משום אבמה"ח עי' תשו'הרשב"א סי' שס"ד, ורמב"ן כאן כ' שאין בו, ועי' יו"ד סי' ע"ט ס"א ברמ"א ובגליון מהרש"א יו"ד ר"ס י"ג, ומנ"ח מ' קנ"ד, וע"ס יראים סי' ק"ל ובס' סביב ליראיו שם:

שם) רמב"ן כל מפרסת כו' לפ"ד אין עולה כהוגן, שא"כ ל"ה לוקה שאינה באה רק מק"ו, ועי' פנים יפות ובהה"מ פ"ב ה"א ממ"א חידש היכי דהאיסור מפורש בלאו הבא מכלל עשה וכיוצא בו מזהירין מן הדין, וע"ש במל"מ ובס' המצות שורש ב' ובנו"כ שם, ובס' מוצל מאש סי' כ' ובס' גרש כרמל כאן, ובגופי הלכות כלל תפ"ו כ' כמה חילוקים בזה, ובלימודי ה' סי' ה', וגנת וורדים כלל ב', ומלא הרועים ח"ב כלל עמה"ד מאות ט"ז ואילך אריכות גדול, ובעיקר הדבר י"ל כמ"ש בחוו"ד סי' ק"י דבספק איסור עשה אסור דתורה דיברה רק בודאי ולא בספק, ולהכי בל"ת ספק מה"ת מותר להרמב"ם, אבל בעשה כגון לאכול מצה רק בודאי מצה ואינו יוצא מ"ע בספק כי צריך לעשות ודאי, ועי' פרד"י ח"ב מזה הרבה ביתרו (קס"ב: קע"ב. ותשא שכ"ג.): ומעתה נפק"מ למנות עשה דאילו מל"ת שלא לאכול הי' ספק מה"ת מותר, ובזה שאמרה תורה אותה תאכלו כשהוא ודאי שוסעת שסע ומעלה גרה, גם ספק עובר בלאו הבאה מכלל עשה, וספיקא דאו' אסור מה"ת ע"כ כתבה בל' עשה:

מפרסת פרסה ודרשי' בבכורות (ט"ז.) אלו ה' חטאות מתות, והוא פלאי, והגה"ק מאסטראווצא ז"ל אמר ממפרסי הפרסה עם המלואים כזה מם מם פה ריש סמך יוד הא פא ריש סמך הא עולה סך אלף תרי"ח כמנין "חמש חטאות מתות", ומדוקדק דבכל דוכתי אי' חמש חטאות המתות בה"א ידוע, וכאן אי' מתות בלא ה"א, ועוד יש בזה ענין גדול דאי' דרפה הוי רחמים ונחשוב ע"פ חשבון של רחמים, ודגוש הוי דין ונחשיב ע"פ חשבון שם של דין, ולכך פ' הראשונה מן תיבת ממפרסי שהיא רפה חשבונו במילוי ה' שהוא רחמים, ופ' שני' מן הפרסה שהוא דגוש חשבונו במילוי א' שהוא דין, והדבר נפלא וראיתי עוד דכ' הגמל ופרסה איננו מפריס לשון הוה, ואת השפן ופרסה לא יפריס ל' עתיד, ואת הארנבת ופרסה לא הפריסה ל' עבר, וילמדנו כשהולכין לטמא דבר, לא יביטו רק על ההוה לבד, ורק גם על העבר ועתיד, לפעמים העבר יעכב אותך להעלות פסק דין על טומאה, ולפעמים הגם שהעבר וההוה אינם טוב, אבל יש סימנים של טהרה על העתיד, צריך אתה להיות נזהר ולא לפסוק טמא עד שיהי' כל הג' עתים לא טוב אז תקרא "טמא הוא" ועי' בזה דברים היורדים לחדרי בטן בפרד"י בשלח (ק"ב.), וע"ע בתוה"מ אות ע"ג דבר נכון בענין שינוי הלשונות: ועוד ראיתו בס' ישרש יעקב עם הוספה ממני, דדברים טמאים קוץ מה שהם פחותים וגרועים, עוד יש בהם שקר שהשם שלהם מורה לטוב, "גמל" מורה שהוא גומל חסד וכ' פרוס לרעב לחמך (ישעי' נ"ח ז') ובאמת אינו מפריס, ובעבור ששם כ' פרוס ל' הוה לכן נכתב גם כאן ל' הוה, "שפן" אותיות נפש וכ' ונפש נענה תשביע (ישעי' נ"ח י') ובאמת אינו כן. ושם כ' תשביע ל' עתיד, כ' גם כאן יפרוס ל' עתיד, "וארנבת" מרמז על חוה, ולכן המין הזה בל' נקבה, ומצינו שם אשה בל' ארנבת מגילה (ט.) וע"ש במהרש"א, וכ' באשת חיל (משלי ל"א כ') כפה פרשה לעני להחיותו, והוא אדרבה הביאה מיתה לעולם, ושם כ' פרשה ל' עבר לכן נכתב גם כאן הפרשה ל' עבר, והחזיר מורה שם שלו שמחזיר מה שנוטל, ובאמת הוא גרה לא יגר:

שם) סה"מ ל"ת קע"ב הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב ושאר בהמה טמאה מק"ו וכו' ק"ו לגלות כמ"ש בבתו, ועי' הה"מ פ"ב ה"א ממ"א שכבר נאסרו בלאו הבאה מכלל עשה, ועי' שאג"א סי' פ' וקונטרס אחרון ושעה"מ, ובמנחת אהרן סנהד' ע"ו, והכ"מ פ"ה ה"ו מאיסורי מזבח הביא סברות הה"מ וע"ש בלח"מ, ובפ"א ה"ב מטומאת מת כ' הכ"מ כהה"מ מדנפשי' דלכן שתק מאכילת בב"ח לפי שאמר בפ"י אפי' בישלו, וכתב כ"מ משום דבלא"ה אסור באכילה משום ל"ת דלא תאכל כל תועבה לכן אין לדון בכאן הא דא"ע מה"ד, ועי' בפ"ט ה"ב ממ"א ולח"מ, ותיב"ע דברים (י"ד כ"א) כ' בטעם בב"ח לית אתין רשאין למיבשלא כל דכן למיכל בב"ח, ויש עוד דברים שמתאימים ד' רמב"ם עם תיב"ע, סוטה פ"ג הכ"ב בסוטה ששתתה ונמצאת טהורה דפניה מזהירות, ול"נ זה בש"ס רק בתיב"ע (ה' כ"ח) ותפק זכיה וזיוה מנהר, ועי' בסנהדרין פ"ג ה"ח ובר"מ הוא נגד הש"ס, ועי' דרישה חו"מ סי' י"ח, ואמנם כן הוא בת"י דברים ט"ז כ"א, ע"ש בהגהות הגר"ח העללער נ"י:

ארנבת עי' מגילה (ט'.) ואת צעירת רגלים, ובתו"ת כ' שמצא גירסא שעירת רגלים שטבע ארנבת לגדל שער אריכות ברגליה, ובראב"ע כ' דחיה זו אין ממנה זכר אלא נקבה,ובתשבי מר' אלי' בחור שורש גלגול כ' הטעם שהוא רובע ונרבע כי יש לו זכרות ונקבות. ובשפת אמת בליקוטים כ' נ' דבזכר של אותו המין אין לו שום סימן טהרה לכך נכתב הנקבה לרבותא, (ערמב"ן כאן ובויקרא (ג' י"ב) דארנבת שם לזכר ולנקבה):

ואת החזיר כי מפריס פרסה והוא גרה לא יגר, וביאורו אמנם כי מפריס פרסה הוא וזה סימן טהרה, אבל גרה לא יגר ולכן טמא, ועמו"נ ח"ג פמ"ח דמזיק לגוף ומאוס ומגואל בבית ומבחוץ, ועקדה שער ס' כ' שמאטים כח השכל ומוליד תאוות נכרית ובהמיות, וחז"ל ורש"י קדושים (כ' כ"ו) אל יאמר אי אפשר בבשר חזיר, אבל מה אעשה שהתורה אסרתו, ובישעי' (ס"ו י"ז) כולל חזיר עם השקץ ועכבר, וירושלמי ברכות פ"ב ה"ג אי' שהוא צואה וכמו בית הכסא מטולטל, ולא אבו לשאת את שמו וקראוהו דבר אחר, אם פגע בו ד"א (שבת קכ"ט), ואסור לעבור בין ב' חזרים, עי' פסחים (קי"א.), אסור לגדל חזרים, מנחות (ס"ד:) - ובר' בחיי כאן חזיר עתיד ליטהר, ויש בזה במדרשים הרבה והבאתי בפרד"י שמות (דף ל'.) ותצוה (רפ"ה.) ע"ש הרבה חדשות עם ציונים חדשים, וע"ע בפאת השדה בכללים סי' ג' אות ז', ובס' הנותן בים דרך דף כ"ג: (בשבת קנה: לית עניא מכלבא ולית עתירי מחזירא. על חזיר שרק בלאו הכל נזהרין. אבל מטומאת פיו בשקר ורכילות שבכמה לאווין אינו נזהר. וזה לית עתיר מחזירא. הלאו דחזירעשיר. ולאווין דכלבא. הם עניים. כלב סמל לשון הרע ורכילות נובח ככלב. ומאמר חז"ל פסחים (קיח.) המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים): ובאוה"ח כ' דלעת"ל יעלה גרה ויחזיר להיות מותר, ולא שיהי' בלי גרה ויותר, כי התורה לא תשתנה ע"ש, וראיתי לח"א שהעיר דאפי' ישתנה בסימני' יהי' אסור משום יוצא מן הטמא, וכמשנה בכורות (ה':) טמאה שילדה מין טהורה אסור, והוא הלכה בר"מ פ"א ה"ה ממ"א ויו"ד סי' ע"ט, וי"ל דהחזיר השלישי שיולד מאותו שישתנה בסימני' הוא שיחזיר להתירו, דבר"מ פ"ב ה"ג ממ"א חלב אדם מותר אף דיוצא מן הטמא דבשר אדם אסור, דיוצא רק מאיסור לאו ולא מאיסור עשה, וכן הביא הש"ך סי' ע"ט סק"ד, ושפיר השלישי יהי' טהור להכלל של הר"מ פ"ג ה"ד ממ"א, דכל דאתא מריבוי אין לוקין דהוי כח"ש וכהה"מ שם, וטהור שנולד מטמא לשי' ר"מ רק איסור גרידא, והיוצא השלישי יחזיר להתירא, אולם בפמ"ג סי' פ"א מ"ז סק"א כ' דיוצא מן היוצא ג"כ אסור, וכ"כ בס' יבין דעת והדק"ל, וי"ל דבגמל כ' ופרסה איננו מפרים, ובחזיר כ' והוא גרה לא יגר, וי"ל דתיבת "והוא" מיעוטא הוא דחזיר טמא כל זמן "והוא גרה לא יגר" אבל כשיבא יום. והוא גרה יגר לא אסרתי למפרע וא"ש: ובתורת משה פ' ראה (דל"ג:) הביא. האור זרוע פסק דכל תיקו דאמורא, הוי דבר שיש לו מתירין אם יבא אליהו יוכל להיות שיתירנה. והרשב"א חולק דממנ"פ אי יתירנה לא הוי דשיל"מ והב"ח בשם מרדכי אומר דהמאכל יתקלקל עד זמן ההוא ול"ה דישל"מ. והק' על המד' דחזיר עתיד להתיר ועתה באמת אסור. וא"כ לרשב"א הוי דשלי"מ ולא יתבטל ע"ש. ולפמ"ש בפרד"י שמות דף כ"ט: בשם אור יקרות דהכוונה ע"פ מ"ש בחולין ק"ט: כל מה דאסור שרי כנגדו. אסר לן חזיר שרא לן שבוטא דג ששמו שבוטא וטעם מוחו כחזיר, וה"פ חזיר בעצמו לא יותר רק יחזיר לנו שיבוטא כמ"ש במד"ר בפתיחה לאיכה דאף דגים גלו וחזרו לארץ חוץ שיבוטא ועתיד ה' להחזיר לנו וא"ש, וע"ע שו"ת פרי השדה ח"ג סי' קמ"ה. ושו"ת תירוש ויצהר סי' קצ"ה - ועי' ש"ך יו"ד סי' ק"כ סק"ז בענין ספק טרפה אי הוי דשיל"מ, ולאו"ז הנ"ל דחתיכה שנאסרה בתיקו ל"ה דשיל"מ דאם יתיר אותה יתברר שלא הי' אסור מעולם, וא"כ ספק טרפה בלא"ה לא הוי דבר שיש לו מתירין - וע"ש במחבר ס"ב יש מי שאומר שלא אמרו דשיל"מ אלא כשהמתיר עתיד לבוא ובידו ע"ש, ותמה הש"ך למה כ' יש מי שאומר הרי אין חולק עליהם, ופלא שבפירוש כ' הכ"מ בפ"ז ה"י מעכו"ם דהרמב"ם חולק בזה וצע"ג – ובל"ז קשה דברי הכ"מ שם לפמ"ש הר"ן בפסחים דכ"ט, דלא הוי דשיל"מ היכי שגוף האיסור לא יותר לעולם רק יש היתר ע"י תערובות ע"ש, וא"כ ה"נ הרימונים אין להם היתר לעולם רק ע"י תערובות, ואמאי הוי יש לו מתירין, וצ"ל דהר"מ פליג גם בזה וסובר דגם כשיש רק היתר עי"ת ג"כ מקרי דשיל"מ: ובענין מצות בטלות לעת"ל בנדה (ס"א.) הארכתי מאד בפרד"י תצוה רפ"ה. בהרבה חדשות, ובס' נועם מגדים חולק דמצות בטלות רק לאווין ולא עשין, ובס' זכרון יהודה סי' נ"ו כ' להיפך, משום דיחוי דכ"ז שהוא חי הוי נראה, וכשמת נעשה חפשי ונדחה ואינו חוזר ונראה לעת התחיה, וכ"ז שייך דוקא במ"ע דיש דיחוי במצות, אבל באיסורין אין דיחוי, וא"ש בנדה שם, ור"י לטעמי' כיון שמת נעשה חפשי ממצות, ולכאו' סוברים דהא דמצות בטלות לעת"ל היינו לעת התחי', א"כ מה ראי'מהיום לאחר התחי', ולהנ"ל א"ש כיון דנעשה מפני כשמת ונדחה שוב אינו חוזר ונראה גם לעת התחי', ויש לדחות דדיחוי ל"ש רק כ"ז שאדם חי והי' נראה מתחילה ואח"כ נדחה שוב א"ח ונראה, לא כן לאחר התחי' דפנים חדשות בא לכאן וכקטן שנולד דמי, לא יוצדק ע"ז לומר שהי' נראה ונדחה דמה לנו מה שהי' מקודם התחי', השתא לאחר התחי' שהוא פנים חדשות ל"ה נראה ונדחה כלל, וע"כ מוכרחין לומר כן, דאל"כ יש לפטור כמעט רוב העולם מכל מ"ע שידוע דרוב הנולדים עתה הם מהנשמות שכבר היו בעולם, וכמ"ש האר"י ז"ל, בע"ז (ו'.) ב' אלפים ימות משיח ובעונותינו יצאו מה שיצאו ועדיין בן דוד לא בא, הכוונה עפמ"ש אין משיח ב"ד בא עד שיכלו נשמות שבגוף (יבמות ס"ב. ונדה י"ג:) ופרש"י גוף שם מקום המיוחד לנשמות העתידות להיות נולדים, ועי' זהר בראשית (כ"ח.), ואם היו נולדים אותם נשמות הי' ב"ד בא, ובעונותינו יצאו היינו שלא נולדו נשמות חדשות רק שיצאו אותן נשמות שכבר יצאו פעם א' ודפח"ח: ולהנ"ל יש לפטור אותם מכל מ"ע שהיו נראין ונדחין מקודם, ואי"ל דלאחר התחי' יעמוד אותו גוף בעצמו, והגוף והנשמה שניהם נדחים בעת מיתה, משא"כ מי שנולד בגלגול שני שאינו אותו הגוף בעצמו, ואותו הגוף לא הי' נראה ונדחה דמ"מ הנשמה כבר נדחית בעת מיתה, ובדיחוי לא בעינן שידחה כולה רק אפי' חלק א' מהמצוה הוי דיחוי, וכהדס בסוכה (ל"ג:) אף דג' מינים היו כשרים הוי דיחוי, א"כ ה"נ בדיחוי דהכא כיון דהנשמה היתה נדחית בעת מיתה צ"ל פטור גם אח"כ, וע"כ דבכה"ג לא חשוב נראה ונדחה כיון דפנים חדשות בא לכאן - וביאור ש"ס נדה י"ל דאם לא נאמר דיחוי נעשה חופש, א"כ לא מצינו שהתורה ניתנה לזמן דהא גם לאחר מיתה אינו פטור רק שאינו יכול לעשות, א"כ מהכ"ת נאמר שמצות בטלות לעתיד, כיון שלא מצינו שתורה ניתנה לזמן, אבל לאחר דאמר ר"י דמת נעשה חפשי, א"כ מצינו שהתורה לא ניתנה רק לזמן, דהיינו כל ימי חייו עד שימות, שוב י"ל דגם אחר התחי' יופטר משום שהתורה לא ניתנה רק לזמן: ובפרד"י שם הבאתי מד"ר שמיני פי"ג תורה חדשה מאתי תצא ונבלות תאכלו לעתיד, ועי' תנחומא שם ובראה פ"ו ונצבים פ"ד, ילקוט איוב תתקכ"ז, ועי' דברי שאול בהשמטות לפ' חקת, הפפנה קובץ ד' שהביא קרבן העדה בירושלמי שבת סו"פ ר"ע דיש מ"ד דלויתן דג טמא הי' והק' דא"כ איך יעשה ממנו סעודה לעת"ל, ובשו"ת תירוש ויצהר סי' קכ"ג הביא שכן הק' בתו"ח סנהד' (קי"ב.) ותי' דהא דנבלה מטמא משום דמתה הבהמה ג"כ ע"י מלאך המות כדאי' מלה"מ מה לי הכא ומ"ל התם, ב"מ (ל"ו:), ומה"מ מטיל בה זוהמא ומטמא כמו לאדם, וכאשר צוה ה' לשחוט, ובמצות שחיטה אין טומאה יכול לחול, ולזאת לעתיד דרוח הטומאה יעבור מן הארץ לא יהי' צורך בשחיטה, וזה כוונת המד' תורה חדשה מאתי תצא, ויהי' מותר לאכול נבלות: וי"ל בזה בברכות (י"ז.) סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה, דלעתיד יהי' סוף למיתת אדם, וסוף שחיטת בהמות דיתבטל צורך שחיטה כנ"ל, ובע"י ובילקוט שם גירסא שר"מ אומר כן דבאמת אף לעתיד מי שירצה לשחוט יוכל לשחוט, אבל לר"מ דחייש למיעוטא, ובחולין (י"א:) הק' האיך אכל בשר דילמא במקום נקב שחט ותי' אי אפשר שאני, ולעתיד דיהי' אפשר בלא שחיטה, והי' אסור בשחיטה דדילמא במקום נקב שחט ממילא יהי' סוף בבהמה שחיטה ובחי' הר"ן נדה ס"א כ' דמצות בטלות לעת"ל היינו בשעת מיתה והא דמשמע בתוס' ב"ב (ע"ד.) ד"ה פסקי, וע"ז (ס"ה:) ד"ה אבל לעת"ל ממש, כבר פי' בזה הבונה בע"י, ועי' במנחת קנאות להגרצ"ח ד"ז, ובילקוט עזרא כל התפלות עתידין ליבטל וע"ש בפרד"י בזה. ובשוחר טוב תהלים קמ"ז ה' מתיר אסורים, ופאת השדה מער"ה סי' ז' ד"ה אך. ובענין לויתן אי הוא דג טמא, עי' שד"ח מערכת ל' כלל קכ"ט שמביא קרבן העדה הנ"ל. וכן משמע במד"ר אחרי, ועי' ס' מתא דירושלים על ירושלמי, וכ' להשוות דעת ירו' עם בבלי פא"ט לויתן דג טהור, וע"ס אבן שהם סוס"י ל"ב (דף כ'.), ובפרד"י ח"ב בהערות (דף תל"ה:) בזה:

מבשרם לא תאכלו, עלח"מ פ"ה ה"ו מאיסורי מזבח, ומל"מ פ"ב ה"א ממ"א ושעה"מ:

ובנבלתם לא תגעו ערש"י, בר"ה (ט"ז:) יכול ישראל מוזהרין על מגע נבלה כו', ורק ברגל חייב אדם לטהר עצמו, ומרש"י יבמות (כ"ט:) משמע דדרשא גמורה הוא, וכ"נ דעת הר"מ פט"ו ה"י מטומאת אוכלין, אבל הרמב"ן כ' דרק מדרבנן והדרשא אסמכתא בעלמא, ומרש"י יבמות משמע דגם נשים חייבות לטהרברגל, ועי' בזה בשאגת ארי' סי' ס"ו וס"ז, ובמל"מ שם כ' אף להר"מ רק לטהר גופו דאוריי' אבל טבילת כלים רק מצוה דרבנן, ועי' בשערי תורה סי' כ"א, ולקמן פסוק ל"ט - ובמל"מ כ' וז"ל, ודע שרש"י הביא דרשא זו דבנבלתם לא תגעו דמיירי ברגל בפ' ראה ולא ידעתי למה ל"ה בפ' שמיני וכו', ופלא שרש"י כאן הביא ג"כ ואם נאמר דהוי לאו גמור ק' בברכות (י"ט:) הרי הולך לשחוט פסחו לימא אין חכמה כו' ומשני שוא"ת, וק' הא מיירי בערב פסח ואם יטמא עצמו יעבור אלאו ובנבלתם לא תגעו בקום ועשה, וי"ל דהגמ' שם אזיל בשי' ראב"י שם בת"כ דלא קאי כלל על רגל: וברא"ם שם אע"פ שדאו' אין לוקין, ובמל"מ חקר למה, ועמ"ש בזה בשאג"א סי' ס"ז ולא הביאו מקור. אבל בס' פני מבין כ' ממכות (כ"א:) יש חורש תלם א' כו' ושם מיירי ביו"ט, וא"כ יש עוד לאו ובנבלתם לא תגעו והוי ט' מלקות וראי' דאין לוקין, אבל ק' מב"מ (ל'.) והתעלמת כו' עשה ול"ת הוא מדוע לא דרשו על ישראל וברגל דצריך להתעלם אם אבדה בביה"ק וליכא אלא ל"ת גרידא ואפ"ה אינו דוחה וצ"ע והפוסקים השמיטו דין זה דאינו נוהג בזה"ז שהרי טמאי מתים אנן ואין לנו אפר פרה, עי' בזה בבאר היטב יו"ד סי' שע"ג סק"ד, וע"ע בשערי תשובה או"ח סי' תקכ"ט ס"ב דחייב לטהר אינו נוהג בזה"ז, והוא מרא"ש יומא פ"ח סי' כ"ד וע"ש בקרבן נתנאל ובסוף ר"ה. ובצל"ח ביצה (י"ז:) רש"י ד"ה בה"א, ובשאילת שלום על שאלתות אמור אות קי"ב, ומיני תרגומא שמינו, ונחל אשכול הל' תפלה סי' ב'. אמנם בצל"ח ביצה (י"ח.) רש"י ד"ה לא, מסיק שמלבד הטהרה לכנוס למקדש ברגל ולאכול קדשים בלא"ה איתרבי מועדים לתוספת קדושה ונוהג בכל זמן, וישראל מחבבים זכר למקדש מהרה יבנה, וע"ע בב"ש אה"ע סי' נ"ה סק"י: ותדב"א, ח"א פט"ו ר"ג אכל חולין בטהרה דלכל ישראל נאמרה, והובא בילקוט תשא רמז שפ"ו, ועתו"ס חולין (ב':) ד"ה טמא, ובטורי אבן ר"ה (ט"ז.) הק' לטהר ברגל משמע בתוך הרגל, והא חייב קודם הרגל בערב יו"ט לטהר כדי שיהי' לו הערב שמש, וע' יש"ש ביצה פ"ב סי' י"ט, ועמ"ש בזה בפרד"י תשא (דף של"ח.) ובצל"ח כ' דהחיוב לטהר רק בג' רגלים ולא בר"ה דליכא מצות ראיה וחגיגת שלמי שמחה, אבל הטור או"ח סי' תר"ג כ' דגם בר"ה כן, ועי' בס' עט סופר כלל פ"ג, ועי' רש"י יומא (פ':) רש"י ד"ה ולא, ואין ישראל מוזהרים לטמא, ובגליון הש"ס לרע"א תמה דהא גם כהנים מוזהרין בפ' אמור רק בטומאת מת ולא בשרץ, וע' הגהות יד שאול יו"ד סי' שס"ט בזה: הרמב"ן הביא מת"כ ולאלה תטמאו, יכול אם ראה נבלה ילך ויטמא ת"ל ובנבלתם לא תגעו וכו', וערש"י כאן בפסוק כ"ד ובשפ"ח כלו' לא שמצוה לטמאות, ויפלא איך ס"ד שהתורה תצוה על האדם שיטמא את עצמו, אך עי' בפי' המשניות לר"מ פרה פ"ג מ"ג הבדל בין איש שלא נטמא מעולם ובין שנטמא וטבל והזה עליו, זה שהוזה עליו יותר גדול המדרגה בטהרה לפי שהפסיק כבר שפט עלי' שהוא טהור, ולפ"ז הו"א שמצוה לטמאות ולטהר אח"כ שיהי' מדרגתו גדולה, וכן בלטהר עצמו ברגל הוי ס"ד שמחויב מקודם לטמא א"ע ולהתטהר, ועי' בס' משנת אליעזר מ"ת (דף קי"ח.) וכל זאת נעלם מהחכמת שלמה באו"ח סי' תר"ג וביומא (ב':), ופרה פ"ג מ"ז מטמאין אותו הכהן השורף הפרה, ומטבילין אותו, וכ"כ בזבחים (כ"א.), וע' ח"א מהרש"א ברכות (ל"ד.) ד"ה שבעל תשובה, ורדב"ז סי' תתל"ב, ור"מ פ"ז ה"ד מתשובה, וזהר חיי שרה ק"ל. מארי' דתשובה מיד עאל ואתדבק בקב"ה וה"ה כמו שנטמא ונטהר, ועי' ילקוט חגי תקס"ח, ובס' אמונת חכמים פכ"ד - ודע שטבילה להוריד על האיש נשמה חדשה כי שורש המקוה למעלה היא אותה הבינה העליונה אשר שם שורש הנשמה ועי' חינוך מ' קס"א:

שם) טמאים בת"כ לרבות צירן ורוטבן וקיפה שלהן, דמשונה ל' טומאה מל' אכילה דשם אכילה יונח רק על דבר שדרכו לאכול, ואינו כולל ציר ורוטב וקיפה וכן הוא בחולין (קי"ב:) ובתוס' שם דרשה גמורה הוא בשרצים ובהמה, חוץ מדגים דרק מדרבנן וכמ"ש שם (בדף צ"ט:) שאני ציר דזיעה בעלמא הוא, ובש"ך סי' פ"ג סקט"ו וק"ז סק"א כ' אע"ג דציר דגים טמאים רק מדרבנן זה דוקא ע"י מליחה אבל ע"י בישול אסור מה"ת דיוצא הממשות ולחלוחית עש"ה, ובשו"ת נובי"ק יו"ד סי' כ"ו חולק בזה דגם ע"י בישול אינו מה"ת ובאמת לא הבינותי דבחולין (ק'.) כיון שנו"ט ואוסרת כולן מפני שהן מינה, והא בדרבנן לא אמרי' חתיכה עצמה נעשה נבלה, ועוד מה אמר שהן מינה דהא בדרבנן בטל מב"מ אף לר"י, ועתו"ס יבמות (פ"ב.) ד"ה בטומאת, ובחוו"ד סי' ק"ה סק"ב - ואמרתי בזה דבר נכון דבטו"זיו"ד סי' ק"ב סק"י חידש דטעם מב"מ אינו אוסר כלל, ול"צ אפי' ביטול ברוב, ומש"ה טעם דשיל"מ ג"כ אינו אוסר, כיון דל"צ שום ביטול, דלא אמרי' טכ"ע רק באינו מינו, ובפמ"ג דחה זאת מסי' צ"ח בנשפך וסלק שא"מ ומינו מבטלו הרי דצריך רוב ע"ש, וראיתי שקדמו להט"ז ברשב"א חולין (צ"ט:) ד"ה אמר רבא בסופו, דמב"מ יליף מדם הפר ושם הי' בעין ע"ש, ובר"ן בשם ר"ת, ובנובי"ק יו"ד סי' ל"ה נסתפק בזה, ועי' בהגהות הירי"ש ז"ל בשם הריטב"א, ובשערי תורה ח"ג סי' פ"ג, (ולענין אי טכ"ע לאו דאו' אי בעי רוב דעת רש"י חולין (צ"ח:) ד"ה לטכ"ע דבעי רוב וכ"כ רשב"א (צ"ז:) ד"ה הא דאיבעי', ועשו"ת חת"ס יו"ד סי' פ"ה): ונלפע"ד להוכיח לא כטו"ז מש"ך הנ"ל דצריך לבוא לידי ביטול אפי' כשסילק ממשו של איסור, דע"י הבישול יוצא ממשות ולחלוחית שבתוכו, וממילא צריך ביטול ברוב, ויש ליישב בזה קו' התה"ד סי' קפ"ג והובא ג"כ בחוו"ד סי' צ"ב סק"א, בהא דקדרה של בשר לא יבשל חלב ואם בישל בנו"ט, וק' למה סגי בנו"ט, יוצרך ס' דהרוטב הנכנס לקדרה נ"נ מבשר הבלוע בקדרה ואח"כ פולט החלב הנבלע בקדרה לתוך שאר החלב והוי מב"מ וצריך ס' ולא תלי' בנו"ט, ותי' דמקושר החלב שבקדרה עם הבלוע שבקדרה ולא נ"נ, וק' לשי' המהר"ם מרוטנבערג ועוד דלית להו סברות מקושר, ונ"ל דטו"ז סי' צ"ג סק"ב כ' דבכלי ישינה אשר כבר נתבשל בתוכה אינה יכולה לבלוע בליעה חדשה דכבר שבע מלבלוע, ורק דע"י הבישול מפליט קצת מה שבתוכה כבר ונכנס אחר במקומו אבל במקום הבלוע ישינה אין בכחה לבלוע שוב מחדש ע"ש. ומיושב קו' התה"ד דהא לא אפשר להיות החלב בדופני הקדרה טרם שיצא בליעת בשר מדופן הקדרה דשבע מלבלוע, ובמקום שיש חלב בהדופן לא יכול להיות שם בשר ורק דפליט מקודם בליעת בשר, וא"כ לא נ"נ החלב דלא הי' בשום פעם יחד עם הבשר שיהי' נ"נ, כיון דבמקום בליעת הבשר א"י החלב לילך דשבע מלבלוע, ורק דפליט מקודם מעט בשר, אבל יחד אי אפשר להיות ולא נ"נ: אך הפוסקים חולקים על הטו"ז וכ' דדוקא ממש אינו בולע כשהוא שבע, אבל טעם יוכל לבלוע קודם, עי' בכו"פ וחוו"ד שם, ושוב ק' קו' התה"ד שיהי' נ"נ דאף דשבע מלבלוע מ"מ טעם יכול לבלוע, אמנם להנ"ל א"ש כיון דהמפס לא נ"נ דשבע מלבלוע ורק הטעם, וטעם מינו אינו אוסר, וממנ"פ ממש אין יכול לבלוע בדופן הקדרה שיהי' נ"נ דשבע מלבלוע, ואי דיקבל טעם ול"ש שבע מלבלוע, ושוב יהי' נ"נ, מ"מ בטעם לחוד בלא הלחלוחית וממשות, טעם מב"ח אינו אוסר וכנ"ל: ויתיישב בזה הא דחולין (ק"ח:) בנפל לתוך יורה רותחת דמבלע בלע מפליט לא פליט, וכ' בתוס' דאינו יכול לפלוט רק עד שכלה לבלוע, ומשו"ה הוצרך ר"ת בכל הגעלה להניח הכלים שעה גדולה עד שיהי' להם שעות לגמור בלועה ולחזור ולפלוט אח"כ, ודבר תימה הוא דמי ביקש לידע שיעור זה עכ"ל, וי"ל דל"צ להניחם שעה, ושאני אוכל מכלי, דכלי יכול לפלוט תיכף אף ביורה רותחת, וראי' מטו"ז הנ"ל דכ"ז ששבע מלבלוע אינו בולע, לפ"ז ל"ש בכלי כ"ז שבולע אינו פולט, ורק אח"כ שבלע הכל פולט, ז"א אדרבה הא לא יכול לבלוע עד שפולט מקצת, ובאותו מקום שפלט יבלע בלוע החדשה כמ"ש הט"ז, אבל במקום שבלע לא יוכל עוד לבלוע, ול"ש מבלע בלע כו' רק באוכל דל"ש שבע מלבלוע, אבל בכלי מקודם פולט ואח"כ בולע לאותו מקום פנוי בלא בלוע ישינה, אבל לבלוע מתחלה אינה יכולה, וזה נכון בעזה"י:

סנפיר וקשקשת. בחולין (ס"ה:) כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ובכרו"פ סי' פ"ג סק"ג כ' יש דברים יוצאים מן הטבע, ורבותינו אומרים על הרוב שיש להם קשקשת יש להם סנפיר, ובפמ"ג שם במ"ז סק"ב כ' להיפך שאין אחד שימצא בקשקשת בלא סנפיר, לא שעל הרוב אמרו, ועפר"ח ובס' הכתב והקבלה, ובמנ"ח מ' קנ"ו - וברש"י אלו קליפין הקבועין בו כמ"ש ושריון קשקשים הוא לבוש (ש"א י"ז ה') ותרגום על קשקשים קליפין, והרמב"ן כ' דדוקא שהם נקלפין ביד או בכלי, אבל אם א"א לקלפן מעור הדג לא מקרי קשקשת, והביאו בכ"מ פ"א הכ"ד ממ"א וב"י יו"ד סי' פ"ג, ונקבע להלכה ברמ"א שם, ובשו"ת נובי"ת יו"ד סי' כ"ח הק' דלא נזכר בש"ס וירושלמי ות"כ קילוף, ואפשר שעור עצמו נקרא לבוש כמ"ש (איוב י' י"א) עור ובשר תלבישנו, מ"מ ביטל דעתו, אך אם נקלפים ע"י פעולה מודה רמב"ן, ובנו הגר"ש בתשובותיו שם סי' כ"ה ול' האריך בזה, וגם בספרו שו"ת שיבת ציון סי' כ"ט פלפול בזה עם הג' אור חדש ז"ל והעלה כאביו, ובתשו' בגדי כהונה יו"ד סי' ד' פקפק בד' נוב"י, ועשו"ת צ"צ מהג' מליבאוויטש ז"ל יו"ד סי' ס"א ל' על הנוב"י דבתרגום נזכר קילוף וכן בגמ' ע"ז (ל"ט.) קלפי, וסנהד' (צ"ה: וב"ב ט':) ורד"ק שם ומענין סנפיר הראה מקום לכמה פסוקים וגמרות ע"ש היטב, ובד' רמב"ן ע"ע בחתם סופר יו"ד סוס"י ע"ח: ועשו"ת הר המור מהגר"מ בנעט סי' י"ב שהאריך והביא ג"כ מע"ז (ל"ט.) נקטי להאי נונא חזי דהוי בהו צמחי ושרי', ולרמב"ן הי' לו לנסות אם הקשקשים נקלפים, דאם אין נקלפים מה בכך שיש בהם קשקשים, ובכלי חמדה כ' עפ"ד מג"א סי' תס"ז סק"ד דאף ברוב וחזקה כל היכי דיכול לברורי מבררינן, דוקא אם הי' פעם א' חזקה כנגד, אבל בלא הי' חזקה כנגד ל"צ לברר, וענובי"ק יו"ד סוס"י ד', וא"כ מצד בירור היכי דאין חזקה כנגד ל"צ לברר, ולכן סמך ר"א ע"ע על קשקשין דרובא דגים שיש להם קשקשין נקלפין ול"צ לברר עוי"ל דהא דצריך לברר רק אם יכול לברר שיהי' אסור מצד ודאי, אבל אם לא נוכל לברר איסור ודאי רק מצד רוב, וכיון דעתה איכא רוב להתיר א"צ לברר, דבלא"ה לא נוכל לברר יותר לאיסור מרוב, וכן הכא רוב נקלפין: ובס' תוספת ברכה כ' סנפיר כנף המשוט שבדג ויסודו כנף או זנב בחלוף המוציא זכשר"צ מן השיניים, והרי"ש רק לתפארת הלשון כמו עריסותיכם (שלח ט"ו כ') תחת עסיתיכם - ערפל תחת עפל (תהלים י"ח י' ועוד) שרעפי (תהלים צ"ד י"ט) תחת שעיפי - שרבט (אסתר ד' י"א) תחת שבט, וביחזקאל (י"ז ז') מערוגת תרגומו מעוגת, ובערוך ע' בדד מפני שעושין ערוגה בתמונת עוגה, וישעי' (נ"ח ו') ותהלים (ע"ג ד') חרצובות ועיקרה חצובות משרש חצב, ור' לצחות הלשון, ורש"י תצוה (כ"ח כ"ג) שרשרת, ר' השני' נוספת מלשון שרש: וקשקשת שרש שם זה קשה על שם נוצת עור הקשה של דג, ובא בהברה כפולה על יתרון הקישוי וכמו כל שמות הכפולות, אדמדם אדום שבאדומים, ירקרק שחרחרת - עמ"ש בפ' תזריע (י"ג י"ט) - ושרש סנפיר "סנף" והוא סניף לדג, ור' לתפארת הלשון, וע"ע דהי"ב (י"א כ"ג) ויפרץ תחת ויפץ, ועי' במבוא למקור ברוך סופ"ד בלשון נקיה - וקשקשת משרש קשה מלשון ושריון קשקשים, (ש"א י"ז ה') ועי' יו"ד סי' פ"ב ס"ה, ובשו"ת תשב"ץ סי' שנ"ב: ויש קבלה מהבעש"ט ז"ל בענין דגים הנקראים שלייען או ציגיינר פיש שלא לאוכלם שיש עליהם חשש משום שרץ השורץ על הארץ, ועי' דרכי תשובה סי' פ"ג סק"ז בשם אמרי שפר, ובשם הרה"ק ר"ש מבעלז ז"ל שבב' חדשים תמוז ואב לא הי' אוכלם, ועי' מד' תלפיות ענף דגים דג אינו מתחבר לאינו מינו ולכן במבול לא מתו דגים ע"ש הרבה, ולכן אוכלים דגים בשבת לזכרון שלא יתדבקו בשאינם מינם, וגם בזווג לא יהרהר באשה אחרת, וכמו שדגים מכוסים בים כן זווג יהי' מכוסה ובבית אפל, ובכלי יקר ויחי (מ"ט כ"ב) הק' למה נותן ברכת ריבוי דוקא ליוסף, ולהנ"ל א"ש דהי' צדיק בבחי' יסוד, ועי' בס' שמע שלמה ובהגהות ישרש יעקב אות ל"ט, ובשם בעש"ט ז"ל דבחר לדור במעזיבוז ששכיח דגים ונקל להשיגם לש"ק, ועי' בני יששכר מאמרי שבתות מאמר ג' אות ט"ז, והר"מ מפרעמישלאן ז"ל עד יום ד' אכל דגים, ובדברי אמת פ' מטות, דבשבת מצוה לאכול דגים גדולים, ובישמח משה וירא, בשם מורו מלובלין ז"ל הא דלא נזכר בתורה בסעודת המלאכים דגים, שעיקר הסעודה לתקן גלגולים, ורוב צדיקים מגולגלים בדגים, וצדיקים גדולים ל"צ לתיקון, ובימי אברהם לא הי' רק צדיקים גדולים הנזכרים בתורה, ובמג"א סי' רמ"ב סק"א כ' דאם מייקרים השער לא יקנו דגים לש"ק, וברד"ק בראשית (א' כ"ב) כ' שיש דג בים שאינו שותה בשבת ונח כל היום סמיך ליבשה או לסלע, ע"ש ובפרד"י בראשית (דף נ"ה.), ובס' אור לישרים (דף י"ז.) בשם הרה"ק ר' מרדכי מלעכיווישט ז"ל דבשבת צריך לאכול דגים עם לחם של דגן, כי דגן בגימטריא דגים, וע"ע בפרד"י ח"ב במלואים (דף תל"ה:) בענין לויתן אי דג טהור עש"ה, ולעיל בפסוק ז': והנה ק' למה לא הוזכר שמות דגים טהורים או טמאים, איזה בהם המיעוט כדאי' בחיות בהמות ועופות גלוי וידוע וכו' בחולין (ס"ג:), וי"ל דאין שמות לדגים וראי' דבקריאת אדה"ר לא נזכרו דגים, ועי' בעה"ט אין שמות לדגים שמכוסים מבני אדם, ועי' ב"ר פי"ז סי' ד', ומה שאנו קוראים לדגים שמות קארפין וכדומה רק לסימן להכיר איזה דג הוא - ובערוך ערך אקונם בענין קבלת מסורה מהשרת הדג את קשקשין בים, וז"ל ודוקא דידעינן ומוחזקין ביד "דייני ישראל" שמסיר קשקשים בשעה שעולה מן הים עכ"ל, וצ"ע מה שצריך תעודת ב"ד, ובחולין (ס"ג:) דסמכינן על חזקת טהרתו של המסורה בעל פה, ואי' שם ונאמן הצייד לומר עוף זהמסר לי רבי הצייד, הרי מפורש דבעדות הצייד לבד סגי, ובמקור ברוך דף ש"ס רצה לעשות ט"ס בערוך וצ"ל ביד דייגי ישראל מלשון הכ' הדייגים, (ישעי' י"ט ח', וירמי' ט"ז ט"ז): ובדברי דוד הביא דשבוטא דג טמא, ותמוה מחולין (ק"ט:) אסר חזיר שרא מוחא דשיבוטא, ובקידושין (מ"א.) רבא מלח שיבוטא, מוכח דטהור הוא, ועשו"ת דברי דוד סי' ס"ז שהביא מתוס' ע"ז (ל"ט.) ד"ה דסימנך, ומקידושין, ובאמת בתוס' גופא מהנדזין בזה, וע"ע פמ"ג סי' פ"ג ש"ד סק"ג שהביא כה"ג דטהור הוא וראי' מב"ק (נ"ח.) הנהיג בעיזא ושיבוטא, ועתשו' הרא"ש כלל כ' סי' ט"ז ע"ש בכל המקומות, ובשדי חמד אות ל' לויתן מ"ש בזה:

מכל שרץ כ' בא"ע ויקרא (ב' י"א) על מבשרם לא תאכלו,: דדגים נקראים בשר, ועי' שואל ומשיב קמא ח"א סי' רל"ז, דהק' מה ראי' כאן דכ' מבשרם וקאי על שקץ המים הוי כאלו כ' בפירוש מבשר שקץ המים, ונ' דיפה כ' הא"ע דהרי לעיל מיני' כ' מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים, והרי כל מה שיש ביבשה יש בים, וע"כ י"ל דקאי מבשרם על נפש החיה אשר במים ולא על דגים, ולכך כ' הא"ע מ"מ כיון דכ' סתם ומבשרם, דקאי גם על שרץ המים והיינו דגים ג"כ ודו"ק ועמ"ש בזה בפרד"י משפטים (רי"ב:), ובמג"א סי' תקנ"ב סק"ב ובט"ז שם, ובסנהד' (נ"ט:) אדה"ר לא הותר לו בשר לאכילה, מיתיבי ורדו בדגת הים, הרי שבכלל בשר הוא, ועי' כו"פ סי' י"ג ודעת תורה סי' מ"א אות י"ג: ובשו"ת אמרי יושר מהד"ת סי' י"א נשאל על דגים קארפין שאוכלים בלי בדיקה ויש בהם תולעים דבוקים בחוזק בעורן, ואם הי' ידוע שהתלעים הם מגוף הדג ומזהמיתו גדלים עליו תולעים הי' שרי עכ"פ כ"ז שלא פירשו לגמרי כמו תולע שבפרי, ושע"ג פרי שבא מעיפושי הפרי כמ"ש בחינוך מ' שס"ה, רק שיש ליתנם להמחבת בשעה שהמים רותחים כדי שימותו מהר ויהי' אח"כ פירש מת דלרוב פוסקים שרי, אך זה נוגע לדאו' וכמה לאווין ואין כחי להכריע, ונכון לברר ע"י חכמי הטבע שיאמרו שורש התולעים מאין הם, ואם יאמרו שמגוף הדג נשרצו יש פנים להתירם ע"ש: ובחכמת אדם כלל ל"ח סעי' כ"ח יש מקומות שמגדילים שרצים והם עגולים ואין ניכרין כלל ויש להם עינים ויכול להפרישן בסכין, וכשמניחים אותן בצלוחית של מים שטין במים) וצריך לברר ולבדוק היטב מאד מאד עכת"ד ובזמנינו נמצאים בקארפין תולעים, ובפסקי תשובה סי' רמ"א הביא מהגר"י ראזין ז"ל לאסור כיון שיש בעור פרצי פרצי כמו בעוף, עי' שבת (ק"ח.), ובפי' המשניות ביצה סוף פ"ב גבי מקדרין ומקרצפין, ועי' חולין (ס"ז:): ושם בסי' ק"ז הביא תשובה מהג' מצאנז ז"ל בעל דברי חיים, אודות שתיית טראהן שאין בו שום חשש כי אינו ברור שהוא מדג טמא, ולכמה שיטות הוא מותר מדאו' ורק הר"ן מחמיר, ובמקום חולי אין שום איסור כלל וכן העולם נוהגין ע"ש: ובשו"ת מהרש"ם תליתאה סי' שע"ח, ע"ד שנותנים ביצים הנולדים במאשין ומתתממין ויוצאים אפרוחים אבל אינם פרים ורבים, וחיים רק בערך ג' חדשים אם מותרים באכילה, וח"א רצה להתיר גם בלי שחיטה כמו בעופות הגדילין באילן ביו"ד סי' פ"ד סט"ו, אבל אין דמיון לשם, שכל מין זה אין פו"ר, אבל בנידן דידן מינן פו"ר, אלא שחולשת החימום ולידה גורם שאינם פו"ר, וח"א רצה לאסור מכח תוס' נדה (כ"ג.) ד"ה לאתסורי, דבלא חי שנה הוא טרפה, ולענ"ד אינו ראי' שאינה חיה שנה שלא תהי' נעשית טרפה באיזה אבר שנטרפת בו, אבל היכי שאינה נעשית טרפה, אף שאיננה חיה יב"ח איננה בגדר טרפה אלא בכלל מסוכנת, ובפס"ת סי' קנ"א הביא מגדול מפורסם שנהג איסור באותן עופות, ועשו"ת אמרי יושר ח"א מזה - וע"ע באבני נזר חו"מ סי' ע"א שהעיר ע"ד הפמ"ג במ"ז סי' ס' דאכלה סם ודאי תמות, ואפ"ה כשרה, ועוד העיר מפי' ראב"ד לת"כ, את זה ל"ת ממפריסי פרסה (י"א ד'), ופי' שם אכלה סם המות מותרת משום דאי בדרי לה סמא חיי, (כמ"ש בחולין נ"ד.) והלא אלו הם מסוכנות ומ"מ אי לאו דאי בדרי להו אסורה דכל שודאי שתמות טרפה:

שם) שקץ יהיה לכם, ובראה (י"ד י') טמא הוא לכם, עי' תוספת ברכה, שם טמא לא שם טומאה הרגיל, כי אם ממובן שקוץ ומאוס, וביחזקאל (ד' י"ג) פרש"י טמא לשון מאוס, וירמי' (י"ט י"ג) התופת הטמאים שמובנו המאוסים המתועבים, וכן בעמוס (ז' י"ז) אדמת טמאה, וא"א לפרש טמא מטומאת נגיעה, דהא דגים אין מקבלין טומאה, וע"ל (י"א מ"ג) ונטמתם בם, וביומא (ל"ט.) עבירה מטמטמת הלב, דבאל"ף אחר מ'עניני טמא ונטמאתם, ובלא אל"ף טומטום סתימה, וזה רק על דרך סימן ורמז, אבל ע"ד הפשוט דרכו של אל"ף להשמט, תומים - התאומים (תולדות כ"ח כ"ד) - בגד - בא - גד (ויצא ל' י"א) - אחטנה ת' אחטאנה (שם ל"א ל"ט) - נחנו תחת אנחנו (מקץ מ"ב י"א) - מרשית ת' מראשית (עקב י"א י"ב) - וש"א (א' י"ז) שלתך תחת שאלתך ועוד:

מבשרם ל"ת, ובפסחים (כ"ג.) כ"מ שנ' לא יאכל איסור אכילה והנאה, והרי שרצים דתנן ציידי חי' ועופות שנזדמנו להם טמאים מותרין למוכרן לנכרים, שא"ה דכ' לכם, אי הכי אפי' לכתחלה נמי א"ק יהי' בהווייתן תהי', וצ"ע שלא כ' המפו' דהיתר הנאה בשרצים רק בדיעבד, היינו שההיתר הנאה תגרום לו היזק, אבל לכתחלה אסורה בהנאה, וכ"כ הה"מ פ"ח הי"ז ממ"א - ובתיב"ע כ' ומן הנייתן מתרחקין, ואין הכוונה לאסור בהנאה, רק לאסור הסחורה, וכן בירושלמי קרי לאיסור סחורה איסור הנאה, דבפ"ז מ"ג דשבועות אי' אין עושין סחורה בשקצים ורמשים, ובירושלמי מה ת"ל וטמאים יהי' לכם לאסור אכילה, והנה כל שאיסורו ד"ת אסור בסחורה (וע"ע במל"מ בפ"ח הי"ח ממ"א דלרוב פוסקים איסור סחורה הוא מדאו', ועתש"ו רע"א סי' ע"ד, ונובי"ת יו"ד סי' ס"ב, וח"ס יו"ד מסי' ק"ד ואילך ועמ"ש הרבה בפ' צו (ז' כ"ו) והכתב והקבלה:

לא יאכלו רש"י לחייב את המאכילין לקטנים, והוא משבת (קי"ד), וברא"ם ר"ל דהמאכיל אין בו מלקות רק איסורא גרידא, אך מל' ת"כ משמע דחיוב עונש ג"כ איכא, ועשו"ת זכרון יצחק בח"ת שכ' לכאו' י"ל ראי' דהמאכל א"ב מלקות מירושלמי פ"ג ה"א מערלה, ל"י חמץ לעשות המאכל כאוכל דר"י, ר' יצחק אומר ומה שרצים קלים המאכל כאוכל חמץ חמור אינו דין, וק' אי יליף ק"ו והא אין מזהירין מה"ד, ומוכח דהמאכל א"ב מלקות ושפיר קאמר רי"צ דלאיסור ל"צ קרא דק"ו משרצים, אכן מר' יאשי' ילה"ר להיפך מדלא סגי לי' ק"ו ש"מ דיש מלקות וצריך קרא כנ"ל - וי"ל עוד דאף מרי"צ אין ראי' לפמ"ש מהרש"א סנהד' (ס"ד.) דהא דאעמה"ד דילמא אין לו כפרה בעונש הקל, לפ"ז לעשות המאכל חמץ כאוכל שפיר אמר רי"צ דא"צ קרא דאיכא ק"ו ול"ש אעמה"ד, שהרי בודאי לא חמור המאכל מאוכל ושפיר ילפי' בק"ו ע"ש. ובאמת קושייתו שהק' לרי"צ איך יליף מק"ו הא אעמה"ד לק"מ, עי' בכריתות (ג'.) דרי"צ ס"ל עונשין מה"ד ללישנא קמא, וי"ל דגם דעת ירושלמי כן, ובפמ"ג או"ח סי' שמ"ג הביא פלוג' בזה אי חייב מלקות: והא דלא ספינן לקטן איסור בידים לכאו' באיסור עשה מנ"ל, דילפי' מדם ושרצים וטומאה לכל התורה כולה בגמ' שם, ומנ"ל איסור עשה, ועי' בגליון הש"ס מרע"א שם, ובתה"ד סי' קכ"ה כ' דבעשה ספינן לי', ובפמ"ג שם כ' דתלי' בפלוגתא, ובאמרי בינה הל' שבת סי' ח' הוכיח דבאיסור עשה אינו מוזהר רק מדרבנן לספות לקטן, ועי' חת"ס או"ח סי' פ"ג, ופרד"י משפטים (דף רכ"ט.): עוד נסתפק הפמ"ג אם, אנס לגדול שיאכל נבלה, דמ"ש קטנים או אונס לגדול שהכהו עד שבלע, וכ' דלקטן הזהירה תורה כדי שלא ירגיל עצמו לאכול כשיוגדל משא"כ כשאנס לגדול, אולם בת"כ אחרי אי' להדי' דגם על הגדול הזהירה התורה, ועי' בזה במלא הרועים אות כ"ז: ואם אי אסור להאכיל לחש"ו נסתפק הפמ"ג בפתיחה כוללת ח"ב אות א', ועי' במלה"ר ערך קטן אוכל נבלות אות כ"ד, ובהלכות קטנות סי' ל"ח נסתפק אי מחללין שבת על חש"ו, ועתש"ו רמ"ץ או"ח סי' כ"ב שהאריך בזה, ועי' פרד"י יתרו (דף קע"ה:):

את הנשר ואת הפרס כ' בפענח רזא שהוא מלך לפיכך כ' מקודם, וכ"כ בבעה"ט, ועי' ר' בחיי בראשית, ורד"ק ישעי' (מ' ל"א), תהלים (ק"ג ה'), ומיכה (א' ט"ז), נשר מלך ועפיפתו גבוה מכל עוף וכשנשלמו לו עשר שנים מגביה עפיפתו עד מאד עד שיתקרב לגלול האש, ומרוב החמימות מפיל עצמו לים ונמרט כנפיו ואח"כ יתחדש ויעלה אבר כבתחלה, וכן כל עשר שנים עד ק', ואח"כ נופל לים ומת עכ"ל וביע"ד ח"ב דרוש א' מדרשות אה"ו הביא קו' הפליאה, איך יש במרכבה נשר ואריה מעופות וחיות טמאות, ותי' דכל מה שיש ביבשה יש בים, והטמאה ביבשה טהור בים, ויש במרכבה ממינים שבים וטהור, ועי' ס' פרי העץ פ' וישלח בזה, וברמב"ן כ' הטעם דאסור חיות ועופות הדורסים שנותנים אכזריות בלב אוכליו ע"ש, והא דאסרה חסידה אף דעושית חסד יען על מינים אחרים היא אכזרי, ובתיב"ע דלית להון ציבעא יתירה והפשט אצבעא גם ציבעא היינו הך, כמו ביומא(כ"ב.) במשנה הצביעו, ובחולין (ס"א.) מה נשר שאין לו אצבע יתירא:

עורב פענח רזא סמך עורב לבת היענה ששניהם אכזרים, ועפרד"י וירא קי"ג. עורב בנשים, ומלואים שם בח"ב (דף תכ"ה.), ועי' ר"ח חופת אלי' רבה, ועי' בתוס' ברכה שהביא עורב אכזר גדול, בעירובין (כ"ב.) שעושה עצמו אכזרי כעורב, ובכל זאת העירו חז"ל כי העורבים אוהבים זל"ז בפסחים (קי"ב:), וכן העכברים יש להם מדה שמזמנים לחבריהם העכברים לאכול אתם, ירושלמי ב"מ פ"ג ה"ה, ועם כל זה נקראו עכברי רשיעי שם - ובירושלמי דקדק כד חמין פירי סגין אז קורין לחבריהן לאכול עמהם, ומתבאר כי בעת שרואין פירות במדה מעוטה באופן שלא תספיק להם ולחבריהן אז אין קורין להם וניכר שאין זה מדה טובה, ואדרבה מפני רשעתם לחסור הפירות, ואלו הי' קורין מחמת טובת העין הי' קורין גם כשרואים רק מקצת פירות - ובביצה (כ"א וחולין קכ"ה:) עורבא פרח, המכוון כמו דעורב ששלח נח לא שב עם תשובה כן לא תשיג תשובה ממני: אך בכלל רחוק ליתן טעם למצות התורה, ובסנהד' (כ"א:) שלא נתגלו טעמי המצות שאפשר שיכשל בקיומן ע"ש, ובירושלמי פאה פ"ד ה"ב מפני ה' דברים פאה בסוף שדה, א' מפני גזל עניים, ב' בטול עניים, ג' הרמאים, ד' מראות העין, ה' מפני שאמרה תורה לא תכלה פאת שדך, ופלא דהרי כל ד' טעמים מוסדים על מה שאמרה תורה, אך כוונתו אע"פ שחשב טעמים, אבל העיקר שב אל מצות התורה וחובותינו רק ממצותה: ובשבת (כ"ג.) חשב רק ד' דברים ונשמט הטעם "מפני שהתורה אמרה", וא"ש קו' תוס' סנהד' (י"ז.) בהא דאין מושיבין בסנהדרין רק מי שיודע לטהר השרץ בק"ן טעמים, והק' מה לנו בפלפול של הבל, ורק מזה נחליט שאין לחקור אחרי טעמי המצות יען שהי' ראוי ששרץ יהי' טהור, אלא ודאי אין אנו משיגים את טעמי המצות, ועלינו לקבל בתמימות בלא חקור אותן, ועי' סנהד' (כ"א:) שני מקראות נתגלו טעמן ונכשל שלמה, ובשבת (י"א:) אני אקרא ולא אטה ונכשל, ורש"י ע"ז (ל"ה.) דילמא איכא אינש דלא סבירא לי' ואתא לזלזול, עש"ה עוד, וע"ל בפ' אחרי (י"ז ח') ועליהם תאמר ע"ש בזה: ועי' פרד"י תשא (של"ח:) באבודרהם וכל בו בטעם מ"ע שהז"ג נשים פטורות דמשועבדין לבעליהם, ועי' המאסף מירושלים שנה י"ח סי' כ"ז דביו"ט מא"ל וע"ש בסי' ע"ה, וע' ירושלמי נזיר פ"ז ה"ב מדרשות אמינא, והיינו שאין להוציא דין מטעמא שאנו אומרים על הקרא, וע' תה"ד בכתבים סי' ק"ח שאין להוציא דין חדש ע"פ טעם, ועי' מנח"י יו"ד סי' קפ"ג בטעם נדה ומה שתמה עליו בשיורי ברכה שם, ומ"ש לקמן בפ' מצורע (ט"ו ל"ג) ובב"מ (קט"ו.) ר"ש בעצמו הוליד דין חדש בטעם דאלמנה עשירה ממשכנין, ונמצא ר"ש סותר עצמו שבירו' הנזכר, אך בירו' ב"מ פ"ט הי"ג תני אלמנה א' עני' וא' עשירה דברי ר"מ ר' יהודה כו' הרי דמחליף ירו' הגי' דלר"י דרשינן טעמא דקרא, ור"ש לא נמצא זכר מה סובר, וי"ל ירו' נזיר לשיטתי' ור"ש לא דרש טד"ק וס"ל כר"מ, וע"ש במה"פ והוא דבר חדש, ונוכל לומר גם בדברי הכלבו ואבודרהם דתלי' אי דרשי' טד"ק, ועי' מלא הרועים אות טעמא סק"ו וז"ל ולפ"ז מוכח דר"מ ל"ד טד"ק ור' יהודה דרש וכו', אך א"א לומר כן, ולא זכר שם הירושלמי, ויש מקום כנ"ל דר"מ ל"ד ור"י דרש וא"ש הכל:

בת היענה, היענה תניח ביצים בחול ובעומק האדמה, ותניח אצל הבנים שטומנת בארץ ביצה, אחת מוזרת למעלה ובאותה ביצה ילדו תולעים, ובזה תכין מאכל לאפרוחיה שילדו, ויותר מזה אין טורחת בגידול הבנים כי גם אחר שנולדו האפרוחים הקשה לבה כאלו בניה לא לה ותתאכזר ותקשה לבה מבניה כמ"ש בת עמי לאכזר כיענים במדבר כי השה אליה חכמה ולא חלק לה בבינה (איוב ל"ט ט"ז) כשמירת הבצים ואפרוחים כיתר העופות, עי' בפי' מלב"ם שם ואיכה (ד' ג'): ובחולין (ס"ד:) מנין לביצת טרפה שאסורה שנ' ואת בת היענה וכי בת יש ליענה אלא זו ביצת טמאה, ובהערות הגרצ"ה שם הק' לפמ"ש מפורשי תורה, דלהכי נקט בת היענה לפי שיענה עצמה אשר אוכלת אבנים ובשרה קשה כברזל אינה ראויה לאכילה אבל כשהיא קטנה בשרה רך, ואיך יפרנסו קו' גמ' וצ"ע וע"ע תיבת גמא, ותמוה דקושייתו ותירוצו הם בתוס' חילין ס"ד ורא"ש בכורות ו', וצ"ע - ובס' הברית ח"א פ"ה מאמר י"ד, מין היענה יאכלו חציר ודשא ותבלע עצמות וברזל מתכות וזכוכית בשבת (קכ"ח.) שברי זכוכית מאכל לנעמית ופרש"י יענה, וכן אי' במד"ר נח כי נח הכניס עמו זכוכית לנעמית, וכ' א"ע משפטים (כ"ג י"ט)שבאפריקא והודו ששם נמצא מין יענה. כשנעשית גדולה א"א לאכול בשרה כי הוא יבש כעץ וקשה כברזל, וא"א להתרכך אפי' ע"י בישול, רק הנקבה הקטנה של ימים מועטים בשרה רך עדיין ואפשר לאכילה, לכן על יענה הגדולה לא הצריך להזהיר רק על ילדה, וכן פי' בפע"ר ובעה"ת ראה (י"ד ט"ו) ומדרש תלפיות: והראב"ע כ' כאן שהוא מין שלא ימצאו זכרים כמו הארנבת, וכ"כ במד' תלפיות (דף ע"ב.) דארנבת לא נמצא במינה זכר, ר"ל זכר מוחלט כי חודש א' יתגדל בו אבר זכרות ונסגר לחודש אחד להיפך, אך כ' המפו' שאינה אמת שידוע שיש זכר ונקבה, ועי' בשער בת רבים בזה, וראב"ע עצמו בפ' משפטים שם כ' שהבת של יענה כשהיא קטנה יש בה מעט ליחה, ולא כן הזכר, הרי שכ' בעצמו שיש זכרות ביענה, ולשון בן ובת להוראות הקטנות כמו בני יונה חולין (כ"ב.), וב"ב (ק"ז:) חרוץ ובן חרוץ. וכתובות (ה'.) שמא ישחוט בן עוף וכ' תוס' שדרך בנ"א לשחוט הרכין וקטנים, ובכלים פכ"ט מ"ז יד בן הפטיש וכ' רע"ב דקטן נקרא בן פטיש ועי' בס' הדרוש ועיון: וראיתי בפי' יעב"ץ על מעמדות יום א, על משנה כלים פי"ז מי"ד בחמישי אין טומאה חוץ מכנף העוז וביצת נעמית המצופה, וכ' שמעתי היהודים בארצות תוגרמא תולין ביצת הנעמית בבית הכנסת כדי לעורר אדם על הכוונה ולא יביט הנה והנה, כי כח היענה מחממת ביצתה בראייתה ומוציאה בדרך זו אפרוחיה, מכאן נראה מה חוש הראות פועל עם עוצם ההבטה והסתכלות וזה ענין נאות לתפלה עכ"ל, ובפ' בלק (כ"ד ב') שוכן לשבטיו פי' הטיל בו עינו הרעה, (ועי' ב"מ ק"ז: הפליגו בענין ע"ה, ובתוספת ברכה הביא דבבית המדעים חקרו אם אפשר עין הרעה לעשות פעולה ממששית בהבטה עמוקה, ולקחו איש אחד המחויב מיתה והרעיבו אותו ג' ימים רצופים ואח"כ הניחו לנגד עיניו ככר לחם באופן שיוכל לראותו ולא להשיגו, וכראותו הככר שלח בו חצי עיניו בהבטה עמוקה, כי מרוב צערו ורעבונו עד כי נלאה נשוא צערו ותאחזנו בולמוס, ואח"כ חתכו הככר ומצאו כי מלא רעלים וארסיים חזקים, ויחלטו החכמים כי זה פרי ההבטה העמוקה של האיש, הגיע לתוכו חצי ארסו ויש בכח ארסי בעין כמו שיש כח העלעקטרי ומגנטי והיפנוטוזמי ע"ש, ועי' פרד"י ויצא דף רכ"ח:):

השלך רש"י שולה דגים מים, בחולין (ס"ג:), ות"א שלי נונא. ובתיב"ע ג"כ כן, ועל ואת הרחם ת' שרקרקא. ובדברים (י"ד י"ז) ת' שלך שרקרקא, וינשוף ת' שלי נונא מן ימא, וגם בישעי' (ל"ד י"א) ת' ינשוף קפוץ. ובתהלים (ק"ב ז') ת' ככוס חרבות היך כפופא, ועתו"ס חולין (ס"ג.) ד"ה ראות שג' מיני קיפוף כ' בעופות ינשוף ותנשמת, וקיפוף הנז' בנדה (כ"ז.) הוא ינשוף שעיניו לפניו כשל אדם, ועוד יש קיפוף שהוא חיה בברכות (נ"ז: ובכורות ח'.) שיולדת לג' שנים. ועי' בזה בס' ערך חיים על תיבות שבתנ"ך, כמו ס' הערוך:

התנשמת רש"י קלבא ודומה לעכבר ופורחת בלילה, ותנשמת שבשרצים בפסוק ל' הוא דומה לה ואין לה עינים. ובחולין שם תנשמת זו באות שבעוף וזו הוא קיפוף, מהרש"ל פי' "באות" מאוסה, ולרש"י כאן ונדה (כ"ג.) הוא עוף הצועק בלילה ובאות כמו פעות בחילוף אותיות בומ"ף, ובסוכה (ל'.) פעותא היא דא, ובשמות (א' ט"ו) פועה ע"ש שפועה ומדברת בתרגום ורש"י שם, ועל עטלף לא פי' רש"י כלום, וצ"ע מבכורות (ז':) כ' רש"י עטלף קלבא, וכ"פ בישעי' (ב' כ'). וסותר עצמו מתורה (בתורה מפרש על תנשמת ושם על עטלף). ורד"ק בפי' עה"ת כ' תנשמת עוף הצועק בלילה, ועל עטלף לא פי' כלום, ובברכות (נ"ז:) קורפראי פרש"י טלפא והיינו תנשמת שבשרצים, ועמ"ש בזה בירחון וילקט יוסף תרס"ג סי' קל"א וקפ"ו באריכות:

שם) הקאת בחולין (ס"ג.) זו קיק ע"ש בגליון הגרי"ב, ובירושלמי שבת פ"א ה"ב זה הקיק ובמפו' שם יש עוף שטבעו להקיא מאכלו ומשום זה נקרא קאת, וכ"כ א"ע, ובאהבת יהונתן הביא שנקרא כן על כי יקיא מכיסו את צידתו מדגים רבים, אחרי אשר יביאם מרחוק לחמם לאפרוחי' לאכלה, ועי' תיב"ע ראה (י"ד י"ז):

רחם בחולין (ס"ג) כיון שבא רחם בא רחמים לעולם ערש"י, וא"ע כ' שעוף זה מרחם על בניו יותר משאר בע"ח, ועי' תורה תמימה, נתינה לנר, ואהבת יהונתן:

החסידה ערש"י שעושה חסד עם חברתי', שם בחולין (ס"ג.) פרש"י שחולקת מזונותי', וע' א"ע, ובתו"ת כ' בפירושו חסד לשון גנות ופריצות, כקדושים (כ' י"ז) ועמ"ש שם בפרד"י, וערש"י קידושין (מ"ט:). ובס' אדרת אליהו להגר"א פ' ראה הביא דרשה למה נקרא חסידה מפני שטובלת אחר שימושה, ובודאי ידע מקור לזה: והרמב"ן כ' טעם אכילת עופות טמאים שטבעם רע וידבק טבעם בנפש אוכליהם, והחסידה מדה יפה לה שחולקת מזונותי' עם חברותי' ואעפ"כ נחשבת למין הטמאים, ועי' ירושלמי ע"ז פ"ב והובא בתוס' ע"ז (כ"ו) ד"ה עכו"ם, ויו"ד סוס"י פ"א, ועי' מקור ברוך מבוא דף ר"כ – ועל הקו' אם יש בה מדה טובה שעושים חסד עם חברותי' למה טמאה, והרה"ק מאיזביצא ז"ל אמר דרצון ה', שיהי' בעל על המדות כחז"לשם כמו שאסור לאכזר על רחמני, כן אסור לרחם על אכזרי, ומי שמתעקש במדותיו הוא היפך רצון ה', וכל מה שהוא היפך רצונו ית' הוא בחי' טומאה היפך בחי' קדושה שהוא רצונו ית', וחסידה זו מתעקש במדת החסד לעשות עם חברתי' אפי' כשהם אכזרים ולכך טמאה, ועי' רמתים צופים (דף צ"ז:):

שם) הדוכיפת רש"י תרנגול הבר והודו כפות, בחולין שם ופרש"י כרבלתו עבה, וכרבלת מיפה תארו, ובברכות (י':) שאחזה בהוד יפיה, ובזהר יתרו (פ':) ולית שפירו דאתתא אלא אינון ועי' תו"ת:

שם) העטלף עי' ישעי' (ב' כ') פי' מצודות עוף הפורח בלילה, ובב"ק (ט"ז.) עטלף לאחר ז' שנים נעשה ערפד, ועי' אהבת יהונתן, וס' ערך חיים מ"ש בזה:

ממעל לרגליו ערש"י ויש שאין להם זנב כו', ובזה א"א יודעים להבדל, עי' מהרש"א חולין (ס"ו) וז"ל ולא ידעתי להולמו דמה צריך להבדל באין להם זנב, דליכא מאן דפליג בהכי דהא ארבה וסלעם אין להם זנב, והה"מ כ' שרמב"ן נסתפק בכוונת פרש"י בשמעתין כדעת המפו' דלא בעינן שמו חגב אלא בראשו ארוך, ויש לו זנב, ולפ"ז נר' לקיים גם פרש"י בחומש ולהגיה ויש להם זנב במקום שאין להם זנב עכ"ל, והה"מ הוא בפ"א הכ"ב ממ"א ע"ש - ומ"ש האוה"ח מיום שנשמעו דברי וכו', עי' בתולדות אוה"ח פרק א' והערה י"א שם באריכות, ועפרד"י משפטים (דף רכ"ט.):

ארבה עי' חולין (ס"ה.) וברד"ק יואל (א' ד') הטעם בשמות ד' מיני חגבים, ארבה שהוא הרב שבמינים, ילק שלוקק ולוחך העשב, חסיל שכורת הכל (מל' יחסלנו הארבה דברים כ"ח ל"ח) וגזם שגוזז התבואה:

הנושא תיב"ע דאסיט פי' הסיטו ממקומו טמא, אבל אם חבירו הטעינו נבלה על כתיפו והוא לא נגע בה ולא הזיזה ממקומה אינו טמא, וכ"כ רשב"ם בפ' כ"ח וכן שנינו במס' זבחים פ"ה מ"ג ע"ש בר"ש ורע"ב, וכ"כ רש"י חולין (כ':) ד"ה מלך:

כל הנוגע בהם יטמא, בת"כ להביא בהמה טמאה שלא תהי' שחיטתה מטהרתה, עי' בתוה"מ אות ק"ב דזה מיותר דכבר כ' הנוגע בנבלתם יטמא ע"ש, ובסדרי טהרות על כלים (דף ט"ו.) כ' שצ"ע על רש"י זבחים (ע'.) ד"ה מה אהא דאי' שם מה כשטיהר מכלל שחיטה בטהורה טיהר ולא בטמאה, וכ' רש"י דטמאה אין שחיטתה מטהרתה, דילפי' מכל הנוגע בהם במותם והאי בהם יתירא הוא לומר אע"פ שהן שחוטין וכו', וצ"ע דלא כ' כלל בקרא גבי בהמה טמאה בהם במותם אלא כל הנוגע בהם יטמא, וא"כ בהם לא מיותר, והאי דרשא לענין שרצים איתמר דכ' כל הנוגע בהם במותם בפסוק ל"א, ולמה לא מייתי רש"י דרשא דכאן כל הנוגע בהם יטמא וכמו דנתפרש דמיותר דכבר כ' כל הנוגע בנבלתם יטמא, ועי' ק"א צו, ופלא שלא העיר בזה:

והצב רש"י דומה לצפרדע, ובחולין (קכ"ז.) להביא הערוד וכן בנפילים וסלמנדרי', ובסנהד' (ס"ג:) פרש"י שרץ הנוצר מאור מהסקת תנור ז' שנים, ובחולין פי' שנברא מן האש מעצי הדס וממיני' דצב הוא ע"י כשפים, ובר"מ פ"ד מאה"ט נשמט דין זה וצ"ע, ובסוף חגיגה (כ"ז.) ומה סלמנדרי' הסך מדמה אין אור שולט בו וכו', ובתנחומא וישב ג', הזגגין מסיקין האור ז' ימים וז' לילות מכובד האור יוצא בריה הדומה לעכביש (ס"א לעכבר) וקורין אותו סלמנדרי', וע"ש הגהות מהגרצ"ח בחגיגה, וע"ע בס' חסידים סי' תתרי"ד מעשה בבגד שנמשח בסלמנדרי' ולא נשרף ולקח אחד חומץ חזק ובורית וכיבס הבגד והשליכהו לאש ונשרף ועי' ספר הברית ח"א פ"ה: ור' בחיי כאן כ' שיש ב' מיני צב סלמנדרי' וערוד, וראיתי בס' יד נאמן סי' ד' שהק' על הא דחולין שם הצב להביא סלמנדרי', ופרש"י שרץ, דלמ"ל קרא ת"ל מל"ת כל תועבה ולכאו' י"ל דקרא צריך שיטמא כשרץ, ומקרא מלא כאן וזה לכם הטמא וגו' וברש"י אינן לאיסור אכילה רק לטומאה, אבל ע"כ הקרא על שאר שרצים נאמר ולא על סלמנדרי', וכמ"ש בענף יוסף על ע"י חולין בשם רמת שמואל דבא מאש לא מקבל טומאה כמו אש והדק"ל, וי"ל דקרא צריך למלקות דמל"ת כ"ת לא לקי דהוי לאו שבכללית, אבל לחינוך מ' תס"ט דגם על ל"ת כל תועבה לוקין הדק"ל, וי"ל למ"ש בחולין קט"ז. ותד"ה חורש היכי דלא אכל התועבה גופה כמו מעשה שבת וחורש בכלאים ל"ש כל שתיעבתי, וה"נ לא נאסר רק הכשוף עצמו לא הפעולה היוצא ממנה הנוצר ע"י כישוף ושפיר צריך קרא: בר"מ פ"ד ה"א מאבות הטומאה, ח' שרצים מטמאים במותם בנגיעה לענין מקדש ותרומה, ושאר שרצים אינם מטמאים רק אסורים באכילה, וח' שרצים הם אב הטומאה ומטמאים אדם וכלים, ואוכלים הנוגעים בהם נעשו ראשון לטומאה, ושרץ רק במגע מטמא ולא במשא, ורק אדם אם נגע נטמא, ומטמא אחרים, אבל בהמה וחיה ואף עכו"ם שנגע בשרץ לא נטמאו ושיעור בשר שרץ שמטמא בכעדשה, ובשר הפורש משרץ חי אינו מטמא, אבל אבר משרץ ויש בו בשר גידין ועצמות בין שנפרש משרץ מת או חי א"צ שיעור ומטמא בכ"ש, ודם השרץ כבשרו, עצמות השרץ וגידיו וצפרניו טהור, ואם מחוברים לגוף מטמא, אך אין מצטרפים לכעדשה, ועמנ"ח מ' קנ"ט אריכות בכל עניני טומאה: בעה"ט השורץ בגימ' כשעורה ששיעורו כשעורה, ופלא הלא כעדשה שיעורו כמ"ש בחגיגה (י"א.) ונזיר (נ"ב.) שיעורו בכעדשה ששיעור חומט תחילתו כעדשה, וי"ל כוונתו כשעורה (ריש בחירק וע' במלופים) היינו כשיעור גדלותה, ששיעור חומט תחילתו בכעדשה, וע' בקובץ כנסת חכמי ישראל סי' קס"ד אות ג', ועי' באור תורה סי' פ"ד שכ' ופלא מצאתי בחי' אנשי השם על מרדכי שבועות בהל' נדה כ' דשעורה וכעדשה חד שיעורא נינהו וצע"ג ועי' נגעים פ"ו מ"א גריס תשע עדשות עדשה ד' שערות, וכן הוא ביו"ד סי' ק"צ ס"ה ע"ש. ובס' יראים סי' קצ"ב כ' דאנן לא בקיאין בשיעור גריס, ועי' בס' סביב ליראי' שם מהגאבד"ק פינסק נ"י שתמה שבכל הפוסקים יש שיעור לגריס ועי' פתחי תשובה סק"ט, ועל בעה"ט תמה ג"כ בס' זכרון יהודה בהקדמה, וכ' דאין הכוונה על שעורה, אלא שערה, וכוון הטור בזה לגמ' חולין (קכ"ו:) כשיעור נקיבת ביצת השרץ לטמא כשעורה, וע"ז מרמז כי בקרא כ' השרץ חסר ו' בגימ' כשערה, וחושבנא דידן כחושבנא דידן ומה שהביא מחי' אנשי השם, הוא מתשו' מהרי"ו סי' ס"ג ותמה עליו בזה דשיעור שעורה היא כשיעור עדשה, ועי' בס' ברורי המדות והשיעורין מערכת מדידה סי' צ"ג דלפי בעל לבושי מרדכי ז"ל עולה חצי אגודל שהוא שיעור שעורה ששה ושני שלישית מילימעטר, ובערך עדשה סי' ע"א בשיעור עדשה עולה ששה ושני שלישית מילי- מעטר, נמצא דשפיר כ' בתשו' מהרי"ו דשיעוריהם שווין:

החלד היא חיה קטנה, ולד' רד"ק הוא מה שנקרא כפי חז"ל חולדה עתי"ט פסחים פ"א מ"ב, ועי' כלאים פ"ח מ"ה חולדת הסיניים חיה פי' רע"ב חולדה הגדולה בסנה וע"ש בתפארת ישראל. שם) והעכבר שמעתי ששאלו להרב מלאדי ז"ל עכבר שנפל לדבש מה דינו והשיב במליצה: "פרשנו רעבתן שבדבש נתבער ונשרף" ונקרא ישר והפך, ודוק ותשכח וזה פלא, וע"ע בפרד"י תשא (דף שכ"ג.) שהבאתי דבר פלא בזה מראב"ע בענין משיח, ששאלוהו, "אבי אל חי שמך למה מלך משיח לא יבא" וקאי על השי"ת, והשיב תשובת השי"ת, "דעו מאביכם כי לא בוש אבוש שוב אשיב אליכם כי בא מועד" ונקרא ישר והפך:

שם) אוה"ח איך לא מנה הכ' נחש כו', בדברי שאול תמה הרי נחש אינו מטמא כלל ע' כריתות (ד':) ובר"מ פ"ד הי"ד מאבה"ט, ועי' עירובין (י"ג:) תד"ה שיודע ומה נחש שממית ומרבה טומאה טהור וכו' - וע' ר' בחיי כאן שלכן לא גזרה התורה טמאה לנחש מפני שימנעו מלהורגה ע"ש, ובס' תפארת הגרשוני סו"פ נח כ' מטעם שנברא מן המים ושנינו בכלים פי"ז מי"ג כל שבים טהור, ועי' ב"ר פ"ז, חית הארץ זה הנחש, ועי' ס' נר למאור ובפרד"י ח"ב במלואים (דף תט"ו.):

והלטאה ת"י ושממיתא וכ"כ בערוך שממיתא, ובמשלי (ל' כ"ח) שממית בידי' תתפש והיא שפין בל"א, ובערוך סממית הביא הגי' סממיתא בסמך, ונזכר בשבת (ע"ז:) ופחדה ואימתה על העקרב, וזה השרץ יתנועע זנבי' מאד אחר חתיכתו כ"כ הר"מ בפי' המשניות אהלות פ"א מ"ו והביאו התי"ט שם, וכ"כ רש"י בחולין (כ"א.) ד"ה כזנב, וב"ב (קמ"ב.) ד"ה ומשני, וע"ע סנהד' (ק"ג.) אמון העלה סממית, ועי' ס' נתינה לגר:

במים ערש"י ורא"ם וק"א, ומה שהאריך בלימודי ה' סי' ו':

שם) כל כלי אשר יעשה מלאכה, ועניני כלי קדש עי' מקור ברוך (דף תתכ"ד:)

כלי חרש הגה"ק מקאצק ז"ל, אמר כ"ח מטמא רק מתוכו, כי טומאה הוא על כלי חשוב, ולא על פשוטי כלי עץ, וכ"ח אין לו חשיבות רק מה שיש לו תוך ונוכל להשתמש בו, ומטמא רק מתוכו, עי' בשיח שרפי הקודש ח"ג אות תנ"ה, וח"ד אות ט"ז - ואין לו היתר במקוה רק מתוכה דכ"ח נעשה מאדמה של"הלו חשיבות ורק יתחיל מעת שנעשה כלי ויש לו תוך, דבלי תוך אינו כלום, אבל כלי מתכות הי' קודם קצת חשיבות אף בלי תוך ומטמא מגבו, לכן אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, כל החשיבות רק התוך ומטמא רק מתוכו ואין לו טהרה רק שבירה, לב נשבר ונדכה, וע"ע בנפלאות חדשות: והדין כלי עם מים בתוך כ"ח אף שהכלי לא נטמא המים נטמא, מטמאך לא טמאוני ואתה טמאתני, בכלים פ"ח מ"ד, ור"מ פי"ג ה"ג מכלים, ובפסחים (י"ז:) פלוג' בטומאת משקין לטמא טומאת כלים אי הוי דאו', ובתפא"י שם הק' להר"ם פ"ז ה"ד מאה"ט דרק משקין שנטמאו מאב הטומאה מטמא כלי, והרי הכא המשקין נטמאו מתנור כ"ח, וכ"ח א"א שיהי' אה"ט (כעירובין ק"ד: ור"מ פ"ה ה"ו מטו"מ) ואיך פסק הר"מ כמשנתינו, וי"ל אע"ג דאין כ"ח נעשה אה"ט לטמא אדם וכלים עכ"פ לענין ראשון ושני נעשה אה"ט, דלא גרע מאוכלין עש"ה: ועי' ס' תורת צבי שהביא רש"י פסחים (ל"ג:) דכל שהוא מקבל טומאה, ותוס' כ' דהכשר אינו מקבל בפחות מכביצה, וה"ר מת"כ בכ"ח ואותו תשברו, אותו אתה שובר ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן, ואי מקבל טומאה בכ"ש פשיטא דל"מ שבירה,. והא דת"כ שאוכל מטמא בכ"ש אסמכתא היא, ובמח"כ המשל"מ הי' זאת בהעלם ממנו בהל' כלים פכ"ג ה"ט שנסתפק בזה אי מהני שבירה באוכל כביצה שיטהר מטומאתו ע"ש, וי"ל שמל"מ איירי שנפחת חציו ולא נשאר בעולם אלא פחות מכביצה, והת"כ מיירי שישנם בעולם ב' החצאין, וגם י"ל דת"כ קאי על לכתחילה שאסור לשבור אוכלין טמאין כדי שיטהרו דוגמת אין מבטלין איסור לכתחלה, אבל מלשון ת"כ לא משמע כן: ובאמת אף באיסורין אף להפו' דאין מבטלין לכתחלה מה"ת, עי' שאילת יעב"ץ ח"ב סי' קל"א בפוגם את האיסור כדי להתירו אי הוי בכלל מבטל איסור לכתחלה ע"ש, וביד אפרים סי' צ"ט ס"ה כ' דדוקא לענין ביטול שטעם האיסור בעצמות עדיין ולא פקע ממנו האיסור אלא לפי שאכלו ע"י תערובות אין טעמו נרגש ואמרי' לכתחלה אסור, משא"כ כשעשאו פגום שפקע איסורו מיני' בעצמותו וכשבא לתערובות כבר פגום מותר, וכ"כ בפירוש בשו"ת חכם צבי סי' ק"א דלבטל דבר פגום לא מקרי מבטל איסור, ופלא על בנו שלא הביא דברי אביו ז"ל: ועי' גור אריה ראה (י"ד ג') הא דילפי' מטיל מום בקדשים מל"ת כל תועבה, דענין התועבה הוא מה שנתכוון להתיר הבכור מה שאסרה התורה עש"ה והוא אותו הרעיון, ויהי' ראי' מזה לאיסור ביטול לכתחלה מה"ת ובתוס' פסחים (כ"ב.) ד"ה הרי כ' דדם לאו בכלל בשר דאל"כ מה פריך והרי דם, הא י"ל כשהותרה נבלה דמה נמי הותרה, והק' בצל"ח דילמא באמת הוי בכלל נבלה, ומ"מ אין ראי' דמותר בהנאה דכוונת התורה שיבשלנו תחלה ובתר הכי ימכרנו, להדיעות שדם שבישלו מותר, ולהנ"ל י"ל דכל הענין התרת איסור לכתחלה באיזה אופן שיהי' אסור מה"ת, ולא יתכן כוונת הכ' שיבשלנו תחלה דהרי אין רשאי לעשות כן: וגם לשי' רש"י ע"ז (מ"ו:) דבאיסורי הנאה לא מהני שינוי, ולמ"ש המפו' ענין היתר דם שבשלו הואיל שנשתנה א"כ לס"ד דדם אסור בהנאה שוב דם שבשלו אסור וכמובן, ועפרד"י וירא (דף קכ"ד:, ובשלח ק"ז:) הרבה חדשות: וברמב"ן פל"ד דאפי' לקבל טומאה בעינן כביצה, אכן בר"מ פ"ד ה"א מטומאת אוכלין ס"ל דמקבל טומאה בכ"ש אפי' שמשום או חרדל, והוא פלוג' רש"י ותוס' פסחים (ל"ג:) וכמ"ש לעיל ובמל"מ שם נסתפק למאן דצריך כביצה אם ב' חצאי בצים נטמאו כל אחד בפני עצמו וחזרו ונצטרפו אי טמאים, או דילמא, כיון (דבשעת קבלת טומאה ל"ה כשיעור נמצא דלא קבלו טומאה, ומר"ש פרה פ"ח מ"ו משמע שטמאים, ועי' עוד מל"מ פכ"ג ה"ט מכלים, וע"ש אי בפחות מכביצה מקבל טומאה מדרבנן, וע' ברי"ט אלגזי בכורות ה' חלה אות ב' ד"ה ואולם מ"ש בזה, ובענין בחצי שיעור אי מקיים במצוה עש"ה, ועמ"ש בפרד"י ויקהל (דף שע"ט.), ובזבחים (פי"ג מ"ב) א"ל אף טמא שאכל טהור כיון שנגע בו טמאו בו, ולהנ"ל ק' דיש משכחת שנגע בפחות מכביצה, דלענין אכילת קדשים הוא בכזית היינו חצי ביצה, והוכיח מזה בשער המלך בפ"ו מברכות דבקדשים לכ"ע מקבל טומאה בפחות מכביצה משום חיבת קודש, ועמנ"ח מ' ק"ס מכל טומאת אוכלין ומשקין:

אשר יבא עלי' מים, עי' חינוך מ' ק"ס טעם הכשר מים שתורה לא תחשב רק בדבר גמר מלאכתו כמו פירות לענין תרומותומעשרות וחלה עד שתתגלגל הקמח, ודרך בנ"א בפירות להדיחן מעפרן טרם שיאכלו אז הם גמר, ומשום זה צ"ל שהודחו ברצון הבעלים ועשאו מאכל, וטומאה רק במיוחד למאכל אדם, וגם אסורי הנאה כגון בב"ח וכו' מתטמאין טומאת אוכלין, ועתו"ס סוטה (כ"ה:) ד"ה לאו, שהק' למה לא נימא כתותי מכתת שיעורי' אי בעי שיעור בקבלת טומאה, ועפר"ח אה"ע סי' קכ"ד: ואוכלים אין מקב"ט עד שנעקרו מקרקע, וכן בע"ח אין מקבלים טומאה, וכן ידות האוכלין מקב"ט ונטמא כל האוכל, וגם שומר לפרי כקליפה מטמאין ומצטרפין לשיעור, ובתרומה יכול להיות שלישי לטומאה ובקודש רביעי, ואין וכל נעשה אה"ט לעולם ואפי' נגע במת נעשה ראשון, ודעת תוס' פסחים (י"ז.) ד"ה רביעי דרק לטמא אדם וכלים, אבל לאוכלים ומשקים נעשים אה"ט לעשות מנין, ואין אוכל מקב"ט מאוכל אחר מה"ת ואין מקבלין טומאה רק אם הוכשר בא' מז' משקין, ואף שהם נגובין השתא, והם מים טל שמן יין חלב דם ודבש, ובחינוך מ' ק"ס ור"מ פי"ב ה"א מטומאת אוכלין דבעי בהכשר רצון בעלים, ובכ"מ הביא מרשב"א דלא בעי רצון בעלים ורק אפי' רצון אחרים, ועמל"מ פכ"ד ה"ז מכלים: ועקצה"ח סי' ת"ו סק"א דקדשים קלים ממון בעלים, ורק בשלמים מועיל הכשר בעלים ולא בשאר קדשים, ועמנ"ח בזה ובחת"ס יו"ד סי' ל"ט הסכים לקצה"ח - ועל הקצה"ח הקשו מר"מ פ"י הי"ז מטומאת אוכלין פרת קדשים שהעבירה בנהר ה"ז מוכשרת, ובכ"מ הביא מפסחים (י"ט.) ויקשה היאך יועיל הכשר הלא חטאת לכ"ע ממון גבוה. ובמנ"ח ק"ס הק' מסוכה (ל"ה.) אתרוג של מע"ש לא יטול משום שמכשירה כו', ולמ"ד מע"ש ממון גבוה היאך חל ההכשר ע"ש, ועוד יותר ק' דהר"מ פ"ח ה"ב מלולב כ' באתרוג לא יטול שמכשירה ובמע"ש פ"ג הי"ז פסק מע"ש ממון גבוה ועכצ"ל דס"ל כשי' רשב"א דלא בעי בהכשר דעת בעלים: ובעיקר קו' הנ"ל נהי דסבר הר"מ דבעי דעת בעלים, רק בדבר שיש לו בעלים לא מהני אם אחר נתן עליהם מים דומי' דכי יתן מה יתן דניחא לי', אבל בדבר שאין לו בעלים שפיר חל ההכשר של כל אדם כל מי דניחא לי' - ומה שר"ל הקצה"ח שמדמה הכשר להא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, לא דמי דדוקא לאסור אינו יכול אם הוא של הקדש, אבל שפיר חל ההכשרה של כל אדם, ורק אם נפל עליו מים בעצמו לא חל ההכשר דבהכשר בעי כוונת האדם וא"ש כל הקושיות ובאבני מלואים בשו"ת סי' כ' הביא גנת וורדים סי' קל"ו דבמס' מכשירין דבעינן דניחא לי' בהכשר מים ושמח בהן, אבל אם אין לו שמחה אע"ג דאינו מיצר ואין לו הפסד בהכשר זה אינו מוכשר, ובכל"ח כאן אות ט', ואמרי הצבי ב"ק פ"א אות נ"ב ובקונ' פלפול חברים שם האריכו מאד ברמב"ם וקצה"ח הנ"ל וברשב"ם ב"ב צ"ז הא דבעינן בהכשר ניחותא דבעלים דוקא, בהכשר מים ולא בהכשיר ע"י שאר משקים, ועמ"ש במאסף עמק המלך ש"ג סי' נ"ח. ועשו"ת אור המאיר סי' כ"ח שחידש ע"פ ת"כ שמיני דמי תלתים אינם מכשירין מפני שיש להם שם לוי, וממילא גם פושרים אינם מכשירים ע"ש, ואמנם במח"כ מבואר במכשירין פ"ב מ"ב דזיעת המרחץ מכשיר הרי דאפי' חמים ופושרים מכשירים, אך מבואר עוד דמים פושרים נקרא שם לוי, בפרה פ"ח מ"ט דמלוחים ופושרים פסולים לפרה, ובר"ש כ' משום שיש להם שם לוי ע"ש, ועי' בפרדס מזאוויערצע חוב' ב' ח"ג סי' י"א, וחוב' ג' ח"ג סי' ס"ה, וחוב' ד' סי' ל"ד בזה מהחלקת יואב ז"ל ע"ש אריכות: ומשקים טומאת עצמם מה"ת, אבל לא לטמא אחרים, ועצל"ח פסחים סוגי' דר"ח סגן הכהנים אות ס"ט וע"ב - ומשקה בית טבחיי' היינו דם ומים שבעזרה אין מקב"ט ואין מכשירין ומשקה יש להם טהרה בהשקה דהוי כזריעה, ובמים של קדשים ל"מ השקה, וכלים מקבלים טומאת מגע ולא במשא, ורק מאב הטומאה ונעשה הכלי ראשון, אך מדרבנן משקים מטמאין כלים ונעשים שניים. וכלי זכוכית מטמאים רק מדרבנן, וכלי עץ העשוי לנחת שאין מטולטלין אין מקב"ט, ער"מ פ"ג ה"א מכלים, והראב"ד כ' דרק אם אסורים בטלטול כשלחן של מקדש, אבל כל שרשאי לטלטל אין זו כלי עץ העשוי לנחת ובטורי אבן סוף חגיגה (כה:) תמה עלי' ממגילה (כ"ו.) בי כנישתא כו' ובמנ"ח מ' קס"א תי' דהתם מיירי לענין חציצה, והביא במל"מ פי"ב הכ"ד מכל"מ דמה"ט אינו מטמא אף דמדרבנן מטמא מ"מ חוצץ: וכלים שבירתן מטהרתן ואם חזר ועשה כלים מקב"ט מהשתא, ואין חוזרין לטומאתן הישינה חוץ מכלי מתכות ורק מדרבנן, ובצל"ח סוגי' דרחסה"כ אות קל"ב חידש הא דאין כליםמקבלים טומאה רק מאה"ט ולא מראשון רק בכלי חולין, אבל כלי שרת דחבה"ק משוי להו אוכל אף כלים דינם כאוכלין ומקבלין טומאה מראשון ושני, ובמנ"ח הק' עליו דא"כ לא יהי' מהני טבילה דבאוכלין ל"מ טבילה, וזה היפך מש"ס בכ"ד ובסוף חגיגה כלי מקדש טעינן טבילה, וסיים דרק בעצים ולבונה דהוי אכילת מזבח ולא בכלים:

יתץ ערמב"ן, יש הבדל בין לשונות שבירה נפוץ נתוץ הרס וכדומה, פעל שבר יצדק רק בדבר תלוש ששוברו לשנים או כלי שנשברה עד שלא תצלח עוד למלאכה וכן כל דבר שמחובר מחומר א' ואם משבר הכלי לחלקים דקים ישמש בל' נפוץ הדק כתית, אבל נתץ והרס הם רק בדבר מחובר ע"י בנין, ההורס מקלקל צורת בנין לבד ובנותץ משחית גם חמרו, ויצויר נותץ גם אם החלקים הניתצים נשארים מונחים במקומם, אבל ההורס מסיע החלקים ממקומם, תוה"מ סי' קל"ט, ואילת השחר סי' תמ"ח, - ומלשון נתיצה ע"ע בתפארת ישראל נגעים פי"ג מ"ה בבועז:

אך מעין ובור, יש הבדל בין עין ומעין, העין הוא הנמצא בעומק קודם שיתפשטו המים חוצה, והמעיין מציין נביעת המים לחוץ - ויש הבדל בין מעין ובין באר, שהבאר בעומק ולא מעין, ויש הבדל בין באר לבין בור, הבור מים מכונסים ובאר מים נובעים, תיה"מ סי' קמ"ד ואילת השחר סי' תס"ח, ועי' אה"ע סי' קכ"ח ס"ה, אם יש בארות נובעים, ואם כתב בגט דיתבא על מי בורות כשר, ועב"ש סקט"ז, וגט פשוט סקנ"ב ועפרד"י ח"ב במלואים (דף תל"א.) בזה:

שם) ברש"י שלא תאמר ק"ו וכו' וברא"ם ועוד היכן מצא ק"ו וכו', עי' בנדרים (ע"ה.) ותמצא כה"ג, וראיתי בשו"ת חת"ס יו"ד סי' רי"ג בשם קדמון א' שהק' הלא המים מתטמאים מהטובל בהם וחוזרים ומטמאים הטובל, ואפי' למ"ד לטמא אחרים או דאו', רק טומאת עצמן יש בהם, מ"מ הוי חוקה טפי מפרה אדומה זו שיטהר הטובל ויטמא המים, אע"כ קרא סמך אסברא חיצונה שירחץ במים שאינם מתטמאים, ומבוארים בקרא דאך מעין ובור מקוה מים יהי' טהור, נמצא שצריך שיהי' טהור ואינו מקבל טומאה, דהיינו מה מעין בידי שמים אף מקוה ביד"ש, ודוקא מעין אף בזוחלין, ומקוה דוקא באשבורן שאין מקבלין טומאה ויש לו דין מחובר אותן מים כשרים וירחץ בשרו במים, אבל כל שמקבל טומאה, אין הטמא עולה מטומאתו, א"כ בשלג וכפור דאין בהם קבלת טומאה טובלים אפי' הויתו ע"י אדם, ואפי' שאובים בכלים שאינו מתמעט מדומי' דמעין, וא"נ נמוח אח"כ ונעשה מים ומקבל טומאה לא מיפסל שתחלת הויתו הי' ע"י אדם, ז"א דפנים חדשות בא לכאן, דמעין הי' לא אוכל ולא משקה, ועכשיו נעשה משקה והו"ל כאלו נעשה מקוה ממילא עש"ה: ובחלקת יואב קמא יו"ד סי' ל"ב כ' דין חדש דידוע דטהרת המקוה אינו מכח פעולת המים, רק מכח המקום דתרגם של מקוה הוא בית כנישת מיא, ודוקא מעין המים שבו מטהרין ולכך כשרין אף בזוחלין, אבל במקוה הטהרה שבו הוא רק מה שהמקום היא בית כנישת מיא, ולכך צריך בו אשבורן דוקא, ומטעם זה נר' דהיכי דהדבר עומד שיוצא המים מהמקום אינו מטהר כלל כיון דהמקום אינו בית כנישת מיא עש"ה, ועי' שערי תורה ח"ב סי' י"ג - וראיתי בירחון אהל מועד ש"ב סי' קס"ז הק' על רש"י כאן שאם יגע בעודו במקוה בשרץ או בשאר טומאה יטמא, וק' הא ע"כ מיירי שגופו הי' תחלה בתוך המים, דאל"כ ליכא ק"ו דהא מקוה לא מטהר אלא כשהי' כל גופו בתוך המים, וכן הטומאה דאם הי' מקצתו בחוץ ליכא ק"ו, וע"כ ששניהם הם בתוך המים ממש, וק' אמאי לא הוי טומאה וטהרה בלועה כמו שתי טבעת, ומ"ש מעובר מת במעי אמו דהוי בלוע, ואי"ל דבמים כיון שנראה בתוכו ל"ה בלוע, ז"א חדא דמשכחת מים עכורים, ואפי' בצלולים סו"ס ל"ה דועל פני השדה, דר' ישמעאל יליף דעובר במעי אמו טהור, וי"ל דבלוע ל"ה אלא בשבלוע בתוך דבר גושי ולא בתוך דבר לח ונוזלי ושם בש"ג סי' ס"ה כ' ע"פ תוס' חולין (ע"ב.) ד"ה גזירה, דהא דר' ישמעאל אינו ענין לטומאה בלוע, אלא כל שהוא במעי אמו אינו מטמא אף אם הוציא ידו דלאו בלוע הוא: עי"ל דבר"מ פי"ד ה"ד מכלים, והובא במנ"ח מ' רס"ג אות ג', דאין דין בלוע רק בבלוע בבע"ח, ובר"מ פ"כ ה"ב מטומה"מ וכ"מ, ועי' משנה אחרונה במשניות ווילנא פ"ה ה"ה מכלים, ומ"מ לפי טעמו נר' דטומאה במקוה וכ"ש האדם לאו בלוע מקרי, אך הראב"ד לא ס"ל כן ע"ש, ובסי' רצ"ז העיר דאף במקוה משכחת לי' בגוש כזבחים (כ"ב.) מטבילין ביבחושין אדומים וביו"ד סי' ר"א סל"ג, ועי' מקואות פ"ז מ"א דעושין תחלה מקוה בשלג וה"ה בכפור וברד, ובזה בלוע בגוש, אך ישלחלק דלא מקרי בלוע בגוש רק בלוע בין הרבה גושים נפרדים ע"ש אריכות: ובשם הגה"ק מאסטראווצא ז"ל שמעתי הא דמקוה שיעורו מ' סאה דגימ' "מי מקוה" עם המילוי כזה, מם יוד מם קוף ואו הה, עולה שפ"ט גימ' "ארבעים סאה", ועי' פרד"י פקודי (דף שע"ה:) מענין תתק"ס שיעור מקוה, ובריה בטילה לירושלמי תרומות ע"ש שהארכתי, והרה"ג מגאלין שליט"א ר' חנוך טשארניטשפקי כתב לי לעי' בס' מנות זהב פ' מצורע (דל"ט:) ויד שאול ר"ס ר"א בשם הריב"ש וחת"ס יו"ד סי' ר"ט, ועי' תשובות הרי"מ בחי' ריש ברכות דטהרת הערב שמש הוא ענין השקה שהדברים חוזרים אז אל שורשם עש"ה, ובגליוני הש"ס ריש ברכות כ' דטהרת טבילה ג"כ ענין השקה, וביטול במים המחוברים לקרקע דהם כקרקע עולם, ונמצאו כל עניני הטהרה השקה וטבילה והערב שמש כולם מעין השקה, וע"ע גליוני הש"ס זרעים כ"ג אות קע"ד, הא דל"ו צדיקים בסוכה (מ"ה:) ע"פ ירושלמי מע"ש פ"ד ה"א אין פודין מע"ש אלא עד ל"ו בשיווי ע"ש, ומשמע דא' מל"ו אין לו חשיבות לעצמו ומתבטל אל הל"ו דהוא קודש, וצדיק א' שקול ככל העולם נמצא העולם א' מל"ו צדיקים ומתבטל אליהם ונתפס הוא בקדושתו ולכך יש לו מציאות עש"ה, וי"ל דזה ג"כ ענין שיעור ט' קבין דטבילה במקוה מ' סאה ר"מ קבין דהם תתק"ס לוגין כירושלמי, וט' קבין דהוא ל"ו לוגין ג"כ הוא ענין ביטול כנ"ל, ושניהם ענין ביטול במספר הלוגין אלא זה בתתק"ס וזה בל"ו, וע"ל בפסוק מ"ב: וח"א כתב לי דבברכות (ל"ג.) ברש"י כשערוד נושך אם ערוד קודם למים מת האדם וכו' דבסנהד' (ס"ז:) וברש"י מכשפות נבדקין על מים חמין ונימוחו, ובס' שפתי כהן סו"פ ויצא (מ"ב:) ויעבור אחריו שיעקב פחד שמא עשה לו לבן כישוף ועבר בנהר לבטל, דהנה גזירת מלך דמים יהי' טהור כמו שהשליט מים על ביטול כח טומאה על כחות הטומאה, ובברכות שם אין ערוד ממית אלא החטא, וכשנחש נושך מעורר דין על עצמו וכח שרשו נמצא האדם והנחש נתונים בדין מי חטא יותר מי יחיה ומי ימות. ועל מי יחול מדת הדין, ומים רומז למדת חסד השולט על מדת הדין והם הבוררים מי לחיים ומי למות, ומזה נשתלשלה הסגולה למים גשמיים דמי שקדם למים אות הוא שממנו סרה מדת הדין וחלקו בחיים:

רמב"ן כ' הטעם הכשר דלכלך השרץ ידבק במאכלים הלחים ולא ביבשים. ורשב"ם כ' דנתינת מים תחלת תיקונם וכ"כ רש"י בפסוק ל"ח, ועי' בס' לקח טוב מהר"י ענגעל ז"ל בהוספות לכלל ח', שהביא הא דחולין (קי"ח.) פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי וצ"ע על רמב"ן בזה, וע"ע במשנה אחרונה על מס' מכשירין ריש פ"א במשניות ווילנא: וברש"י למעוטי מחובר ובתיב"ע באורחא די יזדרע בנוגבי' דכי הוא, וכוונתו למ"ש במנחות (ע':) כדרך שבנ"א מוציאין לזריעה, ובפי' יונתן כ' פי' ביבשה ואלו הי' בשעת זריעתן במקום לחים א"כ נמצא שהם טמאין דתלושין הוי מקבלין טומאה, ות' באורחא פי' בדרך סלול שבנ"א הולכין שם ומייבשין הקרקע עכ"ל, ובס' בית האוצר ח"א כלל ע"ב כ' דלא ידע פירושו וגם תיבת בנוגבי' לא ידע פירושו, והפי' הפשוט שאם תפול נבלה על הזרע ביבשותו היינו בעוד שלא בא עליו מים ולא הוכשר טהור הוא, וזה לעומת זה מ"ש לאחריו וכי יתן מים על זרע וגו', ות' וארום אין מיתייהב מוי על בר זרעא ויפול מנבלותהון עלוי ברוטבא מסאב הוא, שם ת' ברוטבא היינו בלחותו, ולעומת זה ת' כאן בנוגבא והיינו ביבשותו, ומה שת' ברוטבי' אע"ג דגם אם המאכל כבר יבש בשעת נגיעת טומאה נמי מקבל טומאה, אם רק הי' עליו מים מקודם, עי' ברמב"ן דעיקר קבלת טומאה רק כשהמאכל לח ממשקה שעליו בשעת קבלת הטומאה, אלא דעשהו התורה הרחקה יתירה לטמא המוכשרים במים ונגבו כדי שלא ניתן דברינו לשיעורין: וש"ב הרב הגאון ר' ליבל אייזנבערג נ"י האבד"ק לאסק, הובא בשו"ת חדות יעקב תנינא סי' קמ"ה אות ח' תי' הת"י דכוונתו ברוטב קאי על הנבלה לחה ולא יבשה, כנדה (נ"ד:) ובת"כ על הפ' ומנבלתם דנבלה מטמא רק כשלחה ולא יבשה ע"ש, אבל ז"א דלפי דבריו שמוסב על הנבלה הי' צ"ל מרוטבה לשון נקבה, ומה שת' מרוטבי' ל' זכר מורה שמוסב על הבר זרעא, וכבר העיר בזה בס' אהבת יהונתן בהערות מהרב מגאלין נ"י, ועי' שם בקונטרס דברי חכמים (דף קמ"ב.) ומהאריכות לא העתקתי. ובר' בחיי חקת הביא מתני' דמכשירין דז' משקין, והביא סמך למים מקרא ויוצא מים ומקרא השקינו מעט מים, ותמוה דבתוספתא שבת פ"ט הביא סמוכין לששה משקאות אבל מים א"צ סמךדמפורש בקרא ונתן מים על זרע דעיקר הכשר במים כ', ובחדות יעקב שם אות כ' השיב דגם ר' בחיי ל"צ סמך למים, ובעצמו כ' על קרא ונתן מים מכאן למדו חז"ל שאינו מקב"ט עד שיוכשר במים, ובפ' חקת כוונתו לענין קבלת טומאה, וס"ל כרמב"ם פ"א ה"ד מטו"א דז' משקים מקבלים טומאה מה"ת ושאר משקים אף טומאת עצמן אין להם, ועכ"מ, ולמ"ד טומאת משקים מה"ת מפרשינן הקרא כל אוכל אשר יבא עליו מים יטמא האוכל, וכל משקה אשר ישתה בכלי יטמא המשקה, ועי' רא"ם וא"כ מה שמשקה טומאת עצמו יש לו אין זכר למים וצריך סמך שנקרא משקה, וכן מייתי מתני' דמכשירין דז' משקה הם, וממילא נכללים כולם בקרא דכל משקה יטמא וצריך סמך שמים ג"כ משקה לקבלות טומאה אבל להכשיר א"צ סמך למים כלל, ותוספתא מיירי מהכשר ומה שהקשה על רב"ח חקת שהביא יין משקה דכ' יין ושכר אל תשתה, ולמה לא הביא מקרא דם ענבים ומשתה חמר (דברים ל"ב י"ג) י"ל דלהכי הביא מקרא דיין ושכר דבנזיר (ד'. וכריתות י"ג.) מקשינן שכר שכר לנזיר דחומץ יין בכלל יין, וס"ל לרב"ח דגם לענין הכשר חומץ יין כיין, ועי' באר היטב או"ח סי' קנ"ח שחומץ יין הוי משקה, ואם הטביל בחומץ צריך נט"י, וי"ל דגם לענין הכשר כן. להכי הביא מקרא דיין ושכר, ועי' משנה אחרונה מס' מכשירין פ"ו מ"ד עש"ה:

הנוגע בנבלתם יטמא, נבלה אב הטומאה וכזיתו מטמא אדם וכלים במגע וכ"ח באויר, ומטמא אדם במשא לטמא בגדים, ובהמה וחיה המותרות או אסורות שמתו, בשרן מטמא בכזית, ושחיטת בהמה וחיה טהורה מטהרות אותן, ואפי' שחיטת חולין בעזרה וקדשים בחוץ מטהר אותן מנבלה, וכל שאירע פסול בשחיטתה או מתה מאלי' הוא נבלה, והכלל כל שנפסלו בשחיטתה נבלה, ובהמה וחי' טמאה אין שחיטתה מטהר מידי נבלה: וחידוש ראיתי ברש"י ב"ק (ע"ח:) ד"ה דבר המעכב בשחיטתה דהיינו דבר שאם נוטל הימנה נעשית נבלה מחיים כגון ושט או קנה כו' או כבד או א' מן המעיים כו', והוא תימה דהא ניטלה כבד והמעיים ל"ש נבלה כלל רק טריפה לחוד, ואיך כ' רש"י דהוה נבלה, וגם גבי ושט אין זה פשוט דהוי נבלה, ועש"ך יו"ד סי' ל"ג סק"ה, ומצאתי במנ"ח בהשמטות למצוה ע"ג שהק' זה ונשאר בצע"ג, וכן ראיתי שהק' זה בשואל ומשיב תנינא ח"ב סי' מ"ו, והביא דרש"י סותר עצמו מקידושין (נ"ז.) בתד"ה שמטה, דבושט רק טריפה אף לאחר מיתה וג"כ נשאר בצ"ע: וכעת ראיתי שזקיני הגאון מלאסק ז"ל נשאל בזה בשו"ת הרד"ד אה"ע סי' מ"א, והשיב דרש"י מסיים דלא מתיר לה שחיטה וזה שפת יתר רק באמת נחלקו בפי' דברי רבי, מהם אומרים דוקא נבלה אבל טריפה ל"מ מעכב בשחיטה כיון דמטהר להוציא מידי נבלה, והרשב"א חולק שם דאף בטריפה מקרי מעכב בשחיטה, ורש"י ס"ל כוותי' רק דתלי' בפלוג' רבנן ור"ש, דלרבנן דשחיטה שאינה ראוי' הוי שחיטה, מקרי טריפה לא מעכב בשחיטה, ולר"ש דששא"ר ל"ש שחיטה לאו דוקא נבלה, וא"כ כיון דאמרו בחולין (פ"ה.) ראה רבי דברי ר"מ באותו ואת בנו ודבריו של ר"ש בכסוי דם ועתד"ה דנין, מיהה רש"י נסתפק כהי מיניי' סבר רבי בדו"ה, לכן פתח בנבלה מחיים כגון ושט וקנה וירך וחל דהוי לכ"ע, ואח"כ כבד וב"מ דאי סבר כר"ש ג"כ כיון דלא מתיר השחיטה פטור מדו"ה, וז"פ וע"ע בזה בשו"ת עני בן פחמא יו"ד סי' ה': טומאת מגע אינו מטמא בבית הסתרים ומשא מטמא, אבל טומאה בלוע אינו מטמא כלל ואם נבלע הטומאה בתוך מעי', אע"פ שהטומאה עדיין בו יכול לטבול וטהור כי הוא טומאה בלוע, ונבלת עוף טהור אין מטמא במגע ומשא, אלא בתוך בית הבלוע ושיעורה בכזית, וגם מטמא בגדים וכלים שנושא בהם בשעה שנבלה בבית הבלוע, וגם אם נוגע באוכלים נעשים ראשונים, והכורך כזית נבלת עוף טהור במאכל ובלעו אע"פ שלא נגע בגרונו טמא, דמין במינו אינו חוצץ, אבל אם כרכו בסיד חוצץ, ועי' מל"מ פי"ד הי"ב ממ"א. אבל נבלות עוף טמא אין לו טומאה אפי' בבית הבלוע רק טומאת אוכלין, ובמנ"ח מ' קס"א כ' דנבלות עוף טהור דמטמא בבה"ב, אף אם לא אכל הכזית בב"א ושהה בכדא"פ מצטרף, ובמשהו האחרון שנשלמה כזית נטמא ונטמאו הבגדים וכלים שנוגע, וגם אם אכל. חצי זית והקיאו וחזר ואכלו דחייב דהנאת גרון איכא, כן כאן הוי אכילה ובגליון מנ"ח כתבתי דכתב כן בחת"ס או"ח סי' ק"מ, וע"ע כהגר"א טהרות פ"א מ"ג דאין טומאת נבלות עוף טהור רק כשהוא כזית יחד בבית הבלוע, ובמנ"ח הק' דבזבחים (ע'.) מבואר כיון דחידושאפי' ביותר מכא"פ מצטרף, ובחולין (ק"ג:) מבואר להיפך גם חלקו מבחוץ כיון דחידוש צריך דוקא בב"א, ולא תירץ כלום, וקדמו בחת"ס שם בסי' ק"מ ותי' דבהא פליגי, שמעתתא דחולין ס"ל סתם אכילה בכזית והלמ"מ דסגי בצירוף כדא"פ ובאבר מן החי ובכל מקום שהוא חידוש אין בו אלא חידושו, וצריך להכניס בפיו כולו בבת אחת, ובזבחים ס"ל סתם אכילה בכל שהוא ואתי הלמ"מ דעכ"פ צריך לאכול באכ"פ, ובמילי דחידוש סגי לכה"פ בכל שהוא בצירוף כל היום ואפי' כזית לא הו"ל למבעי' ועכ"פ בכא"פ סגי לצרף המשהות אפי' כל היום, וע"ע בזה בשו"ת חבלים בנעימים ח"ב סי' מ"ג, ועי' לעיל בפסוק ח', וע"ע בשו"ת זיו הלבנון סי' כ"ו ליישב הסתירה הנ"ל ע"פ פלפול ומהאריכות לא העתקתי עש"ה:

והנושא רש"י תחבה לו חבירו בבית הבלוע, עי' ברא"ם ובנדה (מ"ב:) ומהרש"א עה"ת בזה:

לא יאכל ערש"י ובשו"ת ערוגת הבשם או"ח סי' ע' בענין קטן אוכל נבלות:

כל הולך על גחון רש"י זה נחש, חולין (ס"ז:) ובראב"ע על פסוק (בראשית ג' י"ד) על גחונך תלך, ו' רבתי, אמצע התורה באותיות רמז לתורה שניתנה בו' סיון, ועוד רמזים עי' בנחל קדומים. וראיתי בשם אדמו"ר מגור שליט"א ע"פ צחות אם למד חצי תורה יוכל עוד להתגאות ולילך בבטן. שלמד הרבה, אומרים לו שישפיל עצמו לא "בטן" ורק גחון, וכן אומרים בשם החי' הרי"ם ז"ל במשלי (ט"ו ט"ו) כל ימי עני רעים, ובכתובות (ק"י:) והאיכא שבתות ויו"ט. שנוי וסת תחילת חולי מעים, אין עני אלא בדעת, נדרים (מ"א.) וכל ימיו אין לו הרחבת הדעת, ומקשה והאיכא שבתות ויו"ט, דאז כל ישראל זוכה למקצת דעת ונתעלה עצמו קצת, והי' צריך להיות לו הרחבת הדעת אז, והתירץ שנוי וסת תחלת חולי מעים, לפי שירגיש עצמו מעט למעלה מתמיד, מחלה כזה שישיג "בטן" וידמה שהוא גדול במעלה, וזה מחדש לו רע - עוד ראיתי כשאדם יתגאה כמו שתמונת "וי"ו" (עי' מגילה (ט"ז: וב"מ פ"ז.) וי"ו בזקופה כמורדיא דלברות ערש"י), מראים לו "נחש" שקודם הקללה הלך בקומה זקופה כאדם, ולפי שהתגאה לפני בוראו נעשה נמוך לילך על גחון: וראיתי בס' משנת רבי יעקב מהג"ר יעקב שור ז"ל אבד"ק קוטב בעהמח"ס דברי יעקב פרק ד' אות ב', בקידושין (ל'.) שהיו סופרים כל האותיות, ו' דגחון חציו של אותיות, דרש דרש (לעיל י' ט"ו) חציו של תיבות שבס"ת, ערש"י וסנהד' (קי"ד.) שהי' מאנשי כנה"ג, וכ"כ במס' סופרים פ"ט ה"ב, ו' דגחון צ"ל זקוף שהוא חצי אותיות של תורה, דרש דרש חצי תיבות של תורה, דרש בסוף שיטה דרש בראש שיטה, ואין שום ספק שהיו בקיאין בחסרות ויתירות כמו שהי' כתיב בס"ת שכתב משה לישראל, וס"ת ע"י עזרא הסופר ומסרו בדיוק חצי התורה באותיות ו' דגחון וחצי התורה בתיבת דרש, וע"ש ו' דגחון מהאי גיסא או מהאי גיסא, א"ל אביי וניתי ספר ואימנינהו א"ל אינהו בקיאים בחסרות ויתירות אנן לא בקיאינן, ומגיהין מס"ת של עזרא ועי' מו"ק פ"ג מ"ד, והנה בתיבות מעולם לא הי' ספק ומחלוקת שיהי' ח"ו איזה תיבה חסר או יתיר מכל ס"ת שלנו, ולכן לא נסתפק ר' יוסף רק בו' של גחון אי מהאי גיסא ולא בדרש, וכ"כ להדיא בתוס' רי"ד קידושין, וברש"י שבת (מ"ט:). אבל בתיבות ל"ש לומר דאנן לא בקיאין, ובזמן אחרון השתדלו הרמ"ה ומאירי והעמידו המסורה האמתית על מכונה, ובודאי ס"ת שלנו היא תורה שלימה כנתינתו מסיני, ועלה על רוחי לספור כל אותיות ותיבות שבתורה בדיוק היטב, ומצאתי דבאותיות שבס"ת הם ש"ד אלף ותת"ה (וכן הביא בס' עשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו), נמצא דחציו של ס"ת מאותיות קנ"ב אלף ת"ב וחצי, והאותיות מן בראשית עד ו' דגחון קנ"ז אלף רל"ו, ואם ו' דגחון חצי תורה באותיות א"כ בהכרח היו כל אותיות בס"ת שלהם שי"ד אלף תע"ב, וזה מספר ט' אלפים תרס"ז אותיות יתירות באשר בס"ת שלנו, ואיפוא נשתרבב ח"ו טעות כזה שיהי' ס"ת שלנו חסר מספר אותיות רב כזה, ונתברר שאין ממש במסורה שלנו כלל: ועוד יפלא דמצאתי מספר כל התיבות ע"ט אלפים תתק"פ, נמצא חציו ל"ט אלפים תתק"צ, וכן מניתי התיבות מבראשית עד דרש דרש כזה מ' אלף תתקכ"א, ומעתה אם תיבת דרש הי' אצל הראשונים חצי תורה בתיבות, א"כ מוכרח שהי' ס"ת שלהם כולל מספר כל התיבות שבכל התורה פ"א אלפים תתמ"ב, ומספר אלף תתס"ב תיבות יתירות מס"ת שלנו, ובהכרח לומר כי נתהוה טעות בגמ' שלנו בקידושין ובמקום ו' דגחון צ"ל ו' "דהוא" כיהוא חצי תורה בפ' צו (ח', כ"ח) ו' דהוא של תיבה אשה "הוא" לה', ושם (ח' ט"ו) תיבת יסוד "המזבח" ויקדשהו הוא חצי התורה בתיבות, - ומזה הוכחה למ"ש הרא"ש דמס' סופרים נתחבר בדורות האחרונים, והעתק מגמ' קידושין בגירסא המשובשת מבלי בדיקה, וא"כ א"צ שיהי' ו' דגחון זקופה ולא שיהי' דרש נכתב בסוף שיטה ודרש בראש שיטה, וגם אין להדפיס בו' דגחון כאן חצי תורה באותיות, ואצל דרש דרש כאן חצי תורה בתיבות, וע"ש עוד בסוף הספר (דף כ"ו) תשובה ארוכה בענין זה, ולא רציתי להעלות זה על הכתב בדפוס, אך יען כי המחבר הי' גאון מפורסם כתבתי זאת והרוצה לידע הדברים על בוריים יעיין שם בהספר באריכות מ"ש ראיות הרבה, ועמ"ש בפרד"י תרומה (דף רע"ג.), ולעיל (י' ט"ו) ותמצא הרבה חדשות בעזה"י: ובמגילה (כ"ט:) בני מערבא מסקי לאורייתא בתלת שנין, ועי' מבוא לפסיקתא רבתי לרד"ל שמה שאי' בסוף כל חומש ונביא "וסדריו" שאין לו שום פירוש, ולבני מערבא כל סדרה שלנו היתה ג' שלהן, וזה שנשאר לנו לפליטה מסימניהן וז"ש וסדריו - ועי' שער המסורה סוף בראשית שחלוקת הקאפיטלים אינה מקובלת אצלינו מבעלי המסורה, רק מהמצאת המעתיק הראשון שהעתיק תנ"ך מל' עברי לל' רומי וחלק לפי סברתו, ואח"כ בא בעל "מאיר נתיב" והשתמש בחלוקת קאפיטלים שמקודם ע"ש, ובס' אוצר דברי חכמים:

שם) מרבה רגלים רש"י זה נדל שיש לו רגלים מראשו עד זנבו, ובחולין (ס"ז.) כ' נדל שיש לו ק' רגלים, ואי' דנדל זכר יש לו ל"ב רגלים ונקבה ל"ד, והוא לשון גוזמא, ועפרד"י תרומה (דף רפ"א.) מענין זה ומכל עניני גוזמאות בש"ס, ובהשמטות בח"ב (דף תנ"ח:) ע"ש ותמצא רב חדשות, ובס' תוספת ברכה הביא מס' ויכוח לר"י מפריז התוכחו הקראים ממספרים המגוזמים, ג' מאות גרבי שמן העלו לעלי' (שבת י"ג:), ובפסחים (נ"ז.) ושותה ג' מאות גרבי יין - תליסר אלפי עגלים, שבת (נ"ד:), והמספר ד' מאות פרסי הרגילים בתלמוד, והמספרים. מרבה בר חנה בב"ב (ע"ג:) והשיבו הרבנים כי נאמרו בסגנון של מליצה להתפיס את רגשי השומע, וכמו שיש במקרא (קהלת ו' ו') ואלו חיה אלף שנים פעמים, ודניאל (ד' ב') לקבל אלפי חמרא שתי, וכתב לשונות של גוזמא כמו ערים גדולות ובצורות בשמים (דברים ט' א') - אז ירננו כל עצי יער (תהלים צ"ו י"ב) - וגיל גבעות תתגורנה (שם ס"ה י"ג) - גם ברושים שמחו לך (ישעי' י"ד ח'), וחז"ל אמרו דברי חכמים ל' גוזמא בחולין (צא): וכומר א' שאל להרבי מליבאוויטש ז"ל הגוזמא דביצת בר יוכני החריבה ס' עיירות. בכורות (נ"ז:) וא"ל כשנגזר שאסור ליהודים לדור נ' וויארסט מתחום. אבדו יהודים פרנסתם מאיזה מאות עיירות. וכשכתבו זאת בספר הדורות לזכרון לא רצו לכתוב בפירוש ורק ברמז שהי' מלך ברוסיא עם טפת דיו אחד חרבה, איזה מאות עיירות. וכולם הבינו זאת. אבל בדורות הבאים לא הבינו הפשט ושווקו על זה. כן בזה בזמן שכתבו זאת חכמי התלמוד הבינו על מה נאמר זאת והוכרחו לכתוב ברמז:

שם) וכל השרץ על הארץ שקץ יהי', בביצה (ו': וחולין ס"ד.) לרבות אפרוחין שלא נפתחו עיניהם, מליצה מוסריות שלא ישים האדם רעיונו ומחשבתו רק בדברים ארציים כאלו הוא עיקר תכלית ביאתו לעה"ז רק לעדן את נפשו, ואמרו שדומה לנער שנסע עם אביו לעיר גדולה אודות מסחר ובאו לבית מסעוד לאכול. וסביב השלחן ישבו אנשי הינא ושתו קאפע. וישתומם הנער על מראיתם ועל הליכם בשערות קלועים. וישאל לאביו עליהם. ויען לו. כי מארץ רחוקה הם. ובמדינותיהם ילכו כן. ויאמר הנער ברצוני לטעום הקאפע כי בודאי טוב מאוד. אחרי אשר כדאי לבוא מארץ רחוקה לשתות קאפע מפה וישחק האב ואמר: האם תחשוב כי ביאתם הנה הי' עבור לשתות קאפע ורק תכלית ביאתם לסחור מפה. אל הנער הסכל הזה דמו האנשים הדואגים לבד על החלק הגופני שבהם. מבלי לדאוג בעד הנפש להזין מזון רוחני ע"י תורה ומצות אשר רק בעבור מטרה זאת באו לעה"ז ולא לבלות הזמן בדברים גשמיים. וזה המליצה "וכל השרץ השורץ על הארץ כלומר שרץ רצוא ושב תמיד אחר דברים "הארציים" ולא יכנוס בלבו רעיון לדאוג גם בעד נפשו. "לרבות אפרוחן שלא נפתחו עיניהם" המה דומים לילדים רכים אשר עוד לא נפתחו עני שכלם. כן עיני האנשים האלה סגורים. ובחשכה יתהלכו לא יבינו כי שקץ הוא בושה וחרפה הוא לו ומתועב הוא:

שם) לא תאכלם, שקץ ובריה אפי' באלף לא בטל ביו"ד סי' ק' ובתרומות פ"י מ"ח דג טמא וכו' וברע"ב פחות מתתק"ס מותר, ובירושלמי שם שברי' בטלה בתתק"ס, וע"ש בר"ש ושנות אליהו מהגר"א, ובהגר"א יו"ד סי' ק' אות ה' משם הרשב"א דבריה בטלה בתתק"ס, ועי' בהכתב והקבלה אריכות, ולעיל בפסוק ל"ו:

אל תשקצו ולא תטמאו בהם ונטמתם בה, ערש"י וא"ע ומלב"ם, ובת"כ אם מטמאים אתם בהם סופכם ליטמא בם וצ"ב, ובס' אסיפת חכמים כ' ע"פ רמב"ן פ' השוכר את הפועל הטעם שאיסור בטל בהיתר ולא היתר בהיתר, משום דאיסור אדם מבטלו ואינו מחשבו לכלום ואינו מצפה שיוסיף, משא"כ בהיתר שמצפה שיתוסיף בהיתר, לפ"ז באדם שאוכל האיסור ושביק ההיתר לאיש זה חשוב איסור יותר מהיתר ולא מועיל גבי' ביטול, וביומא (ס"ד.) נפק"ל מבם בהם, מדלא כ' כי משחתם בם. רק בהם, משמע דוקא בעיניי' לא מרצו אבל ע"י תערובות מרצה, ומבואר בם ע"י תערובות, ובהם בעין, וז"פ אם מיטמאים אתם בהם, ר"ל כשהם בעינייהו סופכם ליטמאבם אפי' ע"י תערובות, כי לדידי' אינו בטל האיסור: וביומא (ל"ט:) עבירה מטמטמת הלב, אל תקרא ונטמאתם אלא ונטמתם, וביו"ד סי' פ"א ס"ז שלא להאכיל לתינוק איסור שמטמטם הלב, ועמ"ש הרבה ציונים בפרד"י שמות (דף י"ז.), ולעיל בפסוק ב' - ובאוה"ח כאן עמ"ש בבית האוצר ח"א סי' ק"מ בענין איסור נהפך להיתר, עי' יבמות (ע"ו.) זה פסול שחוזר להכשירו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה דאינה קרום, ועי' חולין (מ"ו:) ברש"י ותוס' ור"ן, וערש"י פסחים (י"ז.) דטומאתן כבר ירדה בהן ומי הפקיעה, ועי' פי' הרא"ש בנדרים (ע"ט:) דלא מצינו נדר שחל פקע ממילא, וע"ע ביו"ד סי' מ"ו ס"ו במחבר, וחולין (ס"ח:): ועי' ס' יראים סי' קנ"א ובס' סביב ליראיו מהגאבד"ק פינסק שליט"א אות ג' דבל תשקצו בלשון בל, ובשד"ח קונ' הכללים פאת השדה מער' ב' סי' ח' בשם הגר"י פוק, אמאי נקטי בש"ס ופו' בל' בל יראה ובל ימצא, ולא בלשון התורה לא יראה ולא ימצא, גם בר"ה (ד'.) בל תאחר, ובתורה כ' לא תאחר, גם במשנה קידושין (כ"ט.) חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים, ובפסחים (מ"ג:) ישנו בבל תאכל חמץ, ובנדרים (ג':) בבל יחל, ועירובין (ק'.) בל תגרע בל תוסיף, בחולין (ז'.) בל תשחית, בתמורה (ו'.) בל תקריבו בל תקטירו, ודרך התלמוד בל' ארמי לדבר כן על לשון לא - אבל מה נענה לב"מ (קי"א.) עובר בג' שמות בל תעשוק בל תגזול בל תעשין בל תלין ולא תבוא עליו השמש, בכלהו נקט בל חוץ מלא תבא נקט לשנא דקרא: ומ"ש ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם, הכפל בא לרמז שטומאה גוררת טומאה כמו עבירה גוררת עבירה באבות פ"ד מ"ב, ובשבת (ק"ה:) כך דרכה של יצה"ר היום אומר לו כך ולמחר א"ל עשה כך, וע"ע סוכה (נ"ב.):

והתקדשתם והייתם קדושים, צ"ע מה שייכות קדושה לענין אכילת דברים אסורים ומותרים, כי הלא על מצות של פסח כ' תוס' פסחים (כ"ח:) ד"ה כל, אטו מצה קדושה אית בה, וכ"ש מאכלי חול, רק עפמ"ש אין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים, ותוס' חולין (ה':) שלא יכשלו במאכל איסור, וז"ש התקדשתם כאשר תקדשו עצמכם (על פרישות) אז והייתם קדושים, ומן השמים יסייעו לבם שלא תכשלו:

זאת תורת, בפנינים יקרים הביא גמ' פסחים (מ"ט:) ע"ה אסור לאכול בשר דכ' זאת וגו' כל העוסק בתורה בהמה כו', וק' דלמה מותר לעכו"ם, וי"ל עפמ"ש הדמש"א שהביא של"ה הקדוש, דנודע שיש דצח"מ, ודומם נתקן ע"י צומח, וצומח מחי, וחי ממדבר, ולפ"ז לכך ע"ה אסור לאכול בשר עפמ"ש ביומא (י"ט:) השח שיחות חולין עובר בעשה ודברת בם ולא בדברים בטלים, ולפ"ז ע"ה דד"ת א"י לדבר ודברים בטלים אסור לו לדבר, ונמצא ל"ה בכלל מדבר ע"כ אסור לו לאכול בשר, משא"כ עכו"ם בכלל מדבר אך א"נ כמ"ש המפו' דעכו"ם ל"ה בכלל מדבר, י"ל הטעם דאסור מפרכסת לב"נ ולישראל מותר חולין (קכ"א:), דאף דמפרכסת כחי, בכ"ז כיון דישראל הוא בכלל מדבר יוכל לאכול, אבל ב"נ דרק בגדר חי אסור לאכול כ"ז שמפרכסת דג"כ הוא כחי:

להבדיל בשבועות (י"ח:) הפורש מאשתו סמוך לוסתה הווין לו בנים זכרים דכ' להבדיל וסמך אשה כי תזריע וילדה זכר, וי"ל דבנובי"ק יו"ד סי' נ"ה חידש דאף אי וסתות לאו דאו', דלא חיישינן לשמא ראתה, אבל לשמא תראה חיישי' מה"ת, וי"ל עוד טעם דמחויב לפרוש מה"ת לפמ"ש בריב"ש סי' קצ"ב, בכ"מ דכ' והבדלתם ולהבדיל לא אזלינן בתר רוב ע"ש, ורובא וחזקה רובא עדיף, א"כ מכ"ש דל"א בתר חזקה, ולפמ"ש חז"ל דלהבדיל קאי על פרישה סמוך לוסת דע"ז נאמר בין הטמא ובין הטהור דבעינן הבדלה, א"כ לא אזלי' בתר חזקת טהרה ולא בתר חזקת אורח בזמנו בא וצריכין להפריש עונה כמוך לוסת מה"ת, ובזה י"ל דזה שכרו שיהי' לו זכרים, דבדרך הטבע אמרו החוקרים דנקבות רובן בעולם יותר מזכרים, א"כ הפורש ולא סמך על רובא וחזקה, משלם לו ה' מדה כנגד מדה שיהי' לו זכרים דזה ג"כ אינו מן הרוב, עי' בזה במהר"ם שיק על מצות מצוה ר"ח, (ולכאו' מתנגד לזה הא דיבמות (קי"ט.) כל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות, (ובדף ס"ז.) וברש"י ד"ה כולן וצ"ע): עוד אי' דכאן מרומז מ"ש ביומא (פ"ב.) מעוברת שהריחה מאכל ביו"כ לוחשין לה, יו"כ היום, ומעשה הי' באשה שהריחה מאכל ולחשו לה ונפסק התאוה והולידה ר' יוחנן, ופ"א לחשוולא נפסק התאוה והולידה רשע, וז"ש להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ר"ל אם תרצה לידע מה יהי' העובר, סימן יהי' לך בין חיה הנאכלת ר"ל מעוברת שנקראת חיה כ"כ הגר"א, לפ"ז א"ש קו' המפו' למה בתחילה מקדים הטמא, והי' לו לסיים הנאכלת בדבר טוב כפסחים (ג':) ולהנ"ל א"ש דמסיים בדבר טוב על מעוברת שלא תאכל והוא צדיקת - ובקול אלי' על יומא כ', בהא ולא אילחשא קרי עלי' זורו רשעים מרחם, י"ל כוונתו על סיפא דקרא (תהלים נ"ח ד' ו') אשר לא ישמע לקול "מלחשים" - ובס' מקרא מפורש כ' הנאכלת חל' עיכול דאכילת טהורים נתעכלים למעלת דבר קדושה, וטמאים להיפך מהפך האוכל לטמא, וזה החי' הנאכלת כמו והסנה אינני אוכל:

שם) רש"י בין צבי וכו', עי' מהר"ם שיף חולין (מ"ב.) בזה, ועי' חתם סופר על סוגיות (דף מ"ז.) בדרך פלפול:

שם) שחט חציו של קנה לרובו, ר"ר בונם ז"ל אמר מחציו עד רובו החילוק רק משהו, מטהרה לטומאה רק קפיצה אחת מג"ע לגיהנם:

שם) בין חמור לפרה כו', ע' מהרש"א שבועות (י"ח:), ובפענח רזא להבדיל מתחיל בל' ומסיים בל' להורות על ביטול ס', וכן "כלי" עולה ס' שמשערין הכלי אם יש בו ס' - לשון הבדלה בעצם על דברים השווים ונבדלים בהבדל דק ולא יפול על דברים נפרדים בהחלט, ויש הבדל בין "להבדיל" ובין "להורות" שהבדלה הוא מצד החושים והוראה הוא עיונת, תוה"מ סי' קנ"ב ואילת השחר סי' ת"ע: ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' ע"ג ובמיוחסת לרמב"ן סי' קע"ה במ"ש רש"י בין פרה לחמור כו' בין שנולד בה סימני טרפה פסולה, ואמרתם שהרבה פי' שמעתם ולא נתיישב בעיניכם א' מהם, תשובה, אני א"י אלא פי' א' והוא ברור, וז"ש רש"י שנוי' בת"כ להבדיל בין טמא וטהור ובין פרה וחמור א"צ שמפורשין ועומדין הן, אלא להבדיל בין טמאה לך לטהור לך בין שנשחט חציו לרובו וכמה בין חציו לרובו כחוט השערה, כלו' של"א תורה כאן להבדיל בין פרה לחמור אלא במינין הטהורין ממש דבר הכ' להבדיל ביניהם לפי המקרה שיארע להם, בין שנשחט חציו של סימן לרובו, דחציו טמאה לך, ויותר טהורה, ואח"כ חזר ופי' במ"ש, בין החיה הנאכלת וכו' שגם הוא לא במינים המותרין ואיסורין קאמר שאף הן מפורשין ועומדין אלא להבדיל ביניהם לפי המקרה שיארע להם, ומה הן המקרים, מקרי הטריפות שיש מהן מותרין ויש איסורין כיצד ניקב קרום של מוח העליון ולא התחתון כשרה, לפי שעדיין חי, ויש טרפות שאנו רואין שמתו מחמתן ואפ"ה כשרה כמ"ש בכוליא והא קא חזינא דמחי' בכוליא וקטלי, גמירי דאי בדרו להו סמא חיי (בחולין נ"ד.), זה פי' ואין בו ספק: ולדעת תדר"י דטרפה חיה אלא שי"ח טרפות הלמ"מ כ"ש דמפרשו שפיר, וה"ק רחמנא להבדיל בין החי' הנאכלת, ובין שחי כמוהו ואינה נאכלת - ואני רואה שספק לכם בזה מפני שאמר בין שנולדה בו סימנים של טרפה כשרה, והק' בעיניכם אם טרפה לא כשרה ואם כשרה לא טרפה, ואינו ענין שתהי' צריכין לעמוד עלי', של"א שתהי' טרפה ממש אלא שנולדו בה סימנים שאנו צריכין לעיין עליהם אם תטרף בהם, גדולה מזו אמרו רבא שרי טרפה (חולין מ"ד:) וזבן מינה, ואם טרפה הי' איך התירה, אלא ה"ק רבא שרי טרפה שהי' מסופקת בטריפות, ובלשון אחר מפורש ביותר הוא שנינו בר"פ א"ט למ"ד טרפה חיה מנ"ל, כלומר הטריפות האסורות מנ"ל נפקא לי' מדר' ישמעאל, דתדב"י בין החי' הנאכלת ובין החי' אשר לא תאכל אלא י"ח טריפות שנאמרו למשה מסיני, אע"פ שאלו ואלו כשרות, ויש הבדל ביניהם אלו לאיסור ואלו להיתר כמו שנצטוה מ"ר בסיני מפורש ודבר ברור הוא עכ"ל ובשיירי כנה"ג או"ח (דק"ג:) האריך בזה ע"ש, ולעיין בטור יו"ד סי' ע"ט מ"ש בכאן ולהבדיל ובב"י שם ובטו"ז סי' ע"ז סק"ה, ובמשבצות ר"ס ע"ט ע"ש היטב: ובענין זה יש לי קושיא נפלאה, בחולין (י"א:) פריך בגמ' ור"מ דחייש למיעוטא איך אכל בשרא שמא במקום נקב שחט, אלא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר, ושם כ"ז. השוחט א' בעוף וב' בבהמה שחיטתו כשרה, ופריך השוחט בדיעבד אין לכתחילה לא, ב' בבהמה לכתחילה לא עד כמה לישחט וליזל וכו', וקשה דלא יהי' רשאי לשחוט כל הב' סימנים רק רובם, והמיעוט הנשאר יבדק אם יש נקב, וסתם משנה ר' מאיר (גיטין ד'., עירובין צ"ו., וסנהד' פ"ו.), דבאמת חיישי' למיעוטא שניקב ורק דלא אפשר, ובכה"ג אף ששחט רוב יוצרך לבדוק השאר ומאי פריך עד כמה לישחוט, דלר"מ הי' צ"ל דאינו רשאי לשחוט רק רוב, ומצאתי לפמ"ג יו"ד סי' ל"גבשפ"ד סק"ה הערה קצת בזה, והקשה דיהי' בודק הושט לאחר שחיטת כל הסימן הושט, יהי' בודקין שלא במקום שחיטה אם ניקב דהוי נבלה ע"ש, אבל קושייתי שלא יהי' רשאי לשחוט יותר מהכשר שחיטה, היינו יותר מרוב לר"מ, שהצריך באמת בדיקה כל ח"י טריפות, ורק במקום שחיטה משום דלא אפשר, וכיון דסגי ברוב אפשר נמי במקום שחיטה, וקו' הפמ"ג לדידן דלא בדקינן כלל הושט, אמאי הא נקיבת הושט נבלה וסמוך מיעוטא לחזקה, ולא הקשה שלא יהי' רשאי לשחוט יותר מרוב, רק הקשה שיהי' בודקין שלא במקום שחיטה, והקשתי לכמה גדולים ואין מענה וצע"ג: ובתוס' שם (פ"ח:) ד"ה אתא, הקשה אי ושט יש לו בדיקה מבחוץ מה פריך ור"מ האיך אכל בשרא דילמא במקום נקב שחט, ונימא דהי' אכל ע"י בדיקה, ותי' שיש שום חולי שאדום כמו דריסה ואין לו בדיקה מבחוץ עכ"ל, והק' אא"ז המהרש"א דלמ"ל לתוס' לומר שיש שום חולי כמו דריסה יאמרו בפשיטות שחיישינן שדרסה ועל זה לא מהני בדיקה, ונ"ל דרובא דתלי' במעשה לא אמרינן, בבכורות (כ'.) ועוד, וא"כ מכל שכן שי"ל במיעוט התלי' במעשה, אף לר"מ דאזיל בתר מיעוט, מ"מ אם המיעוט תלי' במעשה, ורוב אינו תלוי במעשה מודה דאזלינן בתר רוב, ושפיר דייק תוס' שיש שום חולי שיאדים כמו דריסה, דמחשש דריסה לא חייש ר"מ, דהוי מיעוט תלי' במעשה, אך חשש חולי דהוי מאליו שפיר חייש למיעוטא, וזה ברור בעזה"י: