השמיני רש"י למילואים, במהר"ם שיף סוף חולין בדרושים כ', דאי' בשבת (פ"ז:) עשר עטרות נטל אותו יום, ראשון למעשה בראשית כו' וברש"י, דק' כל יום אחד כן הוא ומה יתרון של יום אחד זה, ורק דבריאת עולם נתקן עם מלאכת המשכן כנודע, ובמגילה (י':) שמחה הי' בו כיום שנברא העולם, וי' עטרות כנגד י' מאמרות, ע"ד שאחז"ל לפי סדר הפרשה הו"ל ויהי ערב כו' יום ראשון מה יום אחד אלא כו', ואימתי נאמר יום ראשון ויהי המקריב ביום הראשון נחשון כו', וזה ראשון למעשה בראשית עכ"ל, וע' דורש לציון דרוש א' אריכות: ובבני יששכר ניסן מאמר ב' אות ג', דבפסוק ו' זה הדבר וגו' מה בא ללמד בזה, דלכאו' ק' היאך נצטוה אהרן ליקח עגל הא אין קטיגור נעשה סניגור (ר"ה כ"ו.), וי"ל עפמ"ש בקידושין (ה'.) ואקיש נמי יציאה להוי' בכסף כו' אין קטיגר נ"ס, א"ה שטר נמי, מילי דהאי שטרא לחוד ומילי דה"ש לחוד, וז"ש זה הדבר כו' תעשו, כלו' שתפרשו בדבור מפורש, שאתם עושים את אשר צוה ה', ובעת העון אמרו אלה אלהיך ישראל, ממילא מילי דהאי לחוד ומילי דהאי לחוד – וע"ש בפ' בא (י"ב י"א) פסח הוא לה' ופרש"י ואתם עשו כל עבודותי' לש"ש, ג"כ בא לתרץ מה שק' לפמ"ש חז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם הצאן, הא אקנ"ס אבל כיון דכ' ואמרתם זבח פסח ממילא מילי דהאי צאן לחוד וכו': ובשפ"ח אות ה' תי' דדוקא בעבודת פנים כמו בבגדי כהונה כשנכנס לפני ולפנים אמרי' אקנ"ס, אבל בעבודת חוץ ל"ש זה, ובאהרן ל"ש אין כו' כרש"י חקת (י"ט ג') מר"מ הדרשן, דשא"ה דהכפרה הי' לכפר על כל ישראל, אבל הכא ל"ה מכפר אלא על עצמו - ובכלי חמדה הביא משפ"א ז"ל דבתשובה מאהבה זדונות נעשו כזכיות וליכא כלל קטיגור, ולכן הי' אהרן יכול להקריב פר ועגל דהי' כפרה על חטא עגל והקטיגור בעצמו נהפך לסניגור. משא"כ בפרה אדומה אף דמכפרת על עגל, אבל עיקרה באה לטהרת טמאים ול"ה בזה ענין תשובה: וע' רמב"ן אמור (כ"ג מ') פרי עץ הדר הוא הפרי שבו רוב התאוה ובו חטא אדה"ר כו', ואנחנו נרצה לפני' עם שאר המינים כו', ובס' בכורי שלמה או"ח סי' כ"ה אות קי"ב הק' דאקנ"ס, וכ' דזה כוונת רמב"ן דהחטא בו לבדו ואינו מרצה אלא בצירוף שאר המינים ל"ש אין כו' ע"ש, ואינו סברא דסו"ס גם הוא מרצה ואקנ"ס, אבל לפמ"ש המפו' דסוכות הוא תשובה מאהבה ול"ש אקנ"ס דאדרבה הקטיגור נעשה סניגור, וזה כוונת רמב"ן דאי' במד"ר אמור פרשה ל' דצירוף ד' מינים שיתאחדו כל ישראל הטובים ורעים, וכיון שנעשין אחד הרי ממילא תשובה מאהבה ומתקן הקטיגור לגמרי ול"ש אקנ"ס – וכ"כ ביפ"ת דל"ש אקנ"ס רק אם בא לענין אחר יש לחוש שיקטרג עליו מדת הדין, אבל אם בא לכפרה על חטאזה עצמו אדרבה טוב שיהי' מאותו העון, ובמה שיקלקל בו יתקן, כיומא (פ"ו:) באדה"ר ויתפרו עלה תאנה הוא העץ שאכלו ממנו, והי' בקרבן פסח טלה לכפר על שעבדו לטלה לכן אהרן שלא חטא רק בעגל בשוגג הביא עגל, ועי' לקמן פסוק ז': ושמעתי מהרב ר' יחזקאל מרודא פאכיאניץ שיחי' בשם זקנו הגה"ק מאסטראווצא ז"ל, על מה שהולכין קודם פסח לנהרות לשאוב מים שלנו. דאי' דר"ה זמן תשובה מיראה, ופסח זמן תשובה מאהבה, ובאהבה זדונות נעשו כזכיות, ולכך בר"ה הולכין לתשליך להשליך במצולת הים החטאים, וכשמגיעים לפסח שנעשו מעבירות זכיות, הולכין לנהרות לשאוב וללקט בחזרה את החטאים שהשליכו בר"ה שיתהוו מהם זכיות:

עגל רש"י להודיע שמכפר על מעשה עגל, וכ' בבנין אריאל לפ"מ שהק' תוס' שבועות (י"ד.) ד"ה כולן לוים במה יתכפרו, ולא איקרי עם כו', וגם כאן ק' דכ' וכפר בעדך ובעד העם, וק' העם במה יתכפרו, והתי' דהכפרה הי' על עגל, ולוים לא הוצרכו כפרה דלא חטאו בעגל: וה"ר העשיל ז"ל אמר דבפ' צו (ו' י"ח) במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת, ואי' בסוטה (ל"ב:) שלא חלק המקום בין עולה לחטאת, ובירושלמי יבמות פ"ח ה"ג כדי שלא לפרסם את החוטאים עמדו ביחד (ועמ"ש שם בפרד"י), שהרואה יחשוב שמביא עולה קרבן נדבה, אבל בחטאת של ע"ז צריך שיתפרסם ברבים לביישו ועי"ז יכופר, וז"ש רש"י "להודיע" שמטרת זה לכפר על עגל:

שעיר עזים עי' כלי יקר ממד' לכפר על מעשה שעיר עזים במכירת יוסף, שמדת הקנאה שהי' באחי יוסף נשתרשה לדורות, ע"ש דברים היורדים לחדרי בטן מה שקנאה ומחלוקת גורם, וכ"כ בתולדות (כ"ו כ"א), ושמות (ג' ב'), ומה שהבאתי בזה בפ' וארא (דף נ"ה.), וע"ע בס' נוה שלום פרק מ"ה למחו' הגאבד"ק זגערש שליט"א ובילקוט כאן תהי' הולכים בעצה אחת ושלום ואהבה אמתית, והוא רק בין אנשים כשרים, אבל ברעים בהתחברם יחד יקראו למהלומות, וכמשלי (כ"א י') נפש רשע אותה רע לא יתן בעיניו רעהו, ובישעי' (מ"ח כ"ב) אין שלום אמר ה' לרשעים, ודברים (י"ז ח') כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך, דמי שיתנהג ביושר לא יבחין בין דם שלו לדם אחרים, וכסנהד' (ע"ד.) מי יימר דדמא דידך סומק טפי, וכן לא יבחין בין דין לדין, כמו שלא ירצה שאחרים יעשו לו עולה, כן לא יעשה הוא לאחרים, ובין נגע לנגע כמו שאם עושה דבר שאינו הגון דרכו להצדיק מעשיו, כי הוא בטבע שאין אדם רואה נגעי עצמו, וכנגעים פ"ב מי"ח, כן אם רואה נגעי אחרים וחסרוניהם יצדיקם לכף זכות, וז"ש כי יפלא ויסתר ממך דבר המשפט בין דם לדם כו' אם תבדיל בין שלך לשל אחרים, יהי' סוף דברי ריבות בשעריך:

שם) קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש לעולה, בת"כ מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן אלא אמר להם יש בידכם בתחלה שנ' וישחטו שעיר עזים, ויש בידכם בסוף שנ' עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה שעיר עזים, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל, וק' למה צריך עכשיו כפרה על חטא מכירת יוסף ביחד עם מעשה עגל, וכ' בהגהות מהרי"ד על ת"כ דאי' במד' שכעס אחים על יוסף הי', שראו בנבואה שיצא ממנו ירבעם בן נבט שיעמד עגלי זהב ויחטא בנ"י, ורצו לבטל זאת, לפ"ז עד חטא עגל הי' תירץ על מכירת יוסף, אבל אח"כ כשבנ"י בעצמם חטאו בעגל אזל התי' הנ"ל, לכן עכשיו שהביאו כפרה על עגל הוצרכו ג"כ להביא כפרה על מכירת יוסף, דע"י עגל נתחזק החטא של מכירת יוסף: ובס' משך חכמה מהג"ר מאיר שמחה ז"ל מדווינסק כ' דעל חטא מכירת יוסף הי' לאחים תירץ שיוסף בעצמו לא אמר להם תוכחה, ואם ראה אצלם מעשים רעים למה סיפר תיכף לאביהם, והי' אצלם זה לשון הרע, אבל בעגל שבנ"י הרגו לחור בנה של מרים שאמר להם תוכחה, ראו בנ"י שלא יוכלו לקבל תוכחה שנאמר להם בעצמם, ממילא בטל התירץ של מכירת יוסף, שיוסף ירא ג"כ לומר להם תוכחה, והוכרח להיות ע"י אביו, וא"ש שע"י חטא עגל נתעורר חטא של מכירת יוסף, והוצרכו להביא כפרה:

זה הדבר באוסף מכתבים מאדמו"ר מגור שליט"א סי' ס', קרא על האגודה כנסי' שהיא לשם שמים שסופה להתקיים, והגם שענינו ג"כ מחלוקת לש"ש סופה להתקיים, אולם שם במחלוקת לש"ש שואל התנא: איזה מחלוקת לש"ש, ומשיב כגון מחלוקת הלל ושמאי, ולמדנו כי לנהג מחלוקת לש"ש צריך שיהי' אנשים גדולים כאלואולם בכנסי' שלא לש"ש אין התנא שואל איזה כנסי' וכו', ובת"כ שמיני שמעתי מאמוז"ל בשם זקיני החי' הרי"מ ז"ל, אשר צ"ל רגיל על לשון החסידים ובלבבם לקיימם, זה הדבר וכו' אותו היצה"ר העבירו מלבבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת כשם שהוא יחידי בעולם וכו', והפ' אינו מבאר מהו זה הדבר שיעשו בנ"י וגם הת"כ מרמז אותו היצה"ר ולא פורש מהו, אולם מובא מקודם מפני מה הקריבו ישראל יותר מאהרן מפני שיש בידם גם חטא מכירת יוסף ע"ש, ואותו יצה"ר המרקד בינינו עדיין והוא עון שנאת חנם, ומרע"ה הכין אז בהתחלת השראת השכינה על כל בתי-מקדש שיהי' עד יום האחרון, ולכן עתה בעקבתא דמשיחא צריכים להזדרז למעט המחלוקת ושנאת חנם, וכן שמעתי לפרש המד', אחיהם של יוסף לא יכלו לעמוד בתוכחתו וכו', הרמז שיוסף נתוכח עמם בלשון זה אמר: הן אמת, אני יוסף עומד בצדקתי ולא נשתניתי ע"י המחלוקת, אולם אני שואל העוד אבי חי, היא הכנסת ישראל, כי נסתלק רוה"ק וגם בזה חורבן כל בתי מקדש וכו' ואז לא יכלו לענות אותו כי נבהלו וכו' ע"ש בזה ובס' אור ישרים דף ל"ט ע"ג כ' זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, אתם תעשו בפשטות מפני ציווי ה' וממילא ירא אליכם כבוד ה' יתגלה לכם טעם ונועם בעבודתכם, וע"ס בית אהרן תבא:

קרב. רש"י שהי' אהרן בוש וירא, א"ל משה למה אתה בוש לכך נבחרת, וק' דמתחיל בוש וירא, ומסיים בוש לחוד, וכ' בכתב סופר דרמב"ן ובעה"ת הביאו דנראה לאהרן קרני מזבח כקרני עגל ונרתע לאחוריו ובוש מחטא עגל, וי"ל שהי' ירא אהרן לגשת לעבודה שמא יכנוס בלבו גאה על התנשאות כזה, ולכן ירא, וז"ש שהי' בוש מחטא עגל וירא שלא יתגאה, וביומא (כ"ב:) כל מנהיג שאין קופה של שרצים תלוי מאחוריו אין מתקיים, ולכן שאול לא נתקיים מלכותו משא"כ דוד, והטעם שלא תזיח דעתו עליו, וז"ש לו משה למה אתה בוש, היינו בשביל שאתה בוש מחטא עגל לכך נבחרת, כי עי"ז לא תתגאה ואין לך לירא שתזיח דעתך: גם י"ל לפמ"ש בס' הדרוש ועיון דלכן קיבל משה התורה והכהונה נתנה לאהרן, דלכל אחת מהמשרות הי' נחוצה תכונה אחרת, לתורה צריך ענוה כתענית (ז'.) נמשלו ד"ת למים מה מים ילך ממקום גבוה לנמוך כן ד"ת אינו מתקיים אלא בדעת שפלה, ומשה הי' ענו מכל אדם, אבל לכהונה צריך מעט גיאות כי שפל יותר מדאי אין שומע לו, וכרש"י סוטה (ה'.) דענו ביותר אין בו כח להוכיח, (ועפרד"י שמות דף ה': הרבה מזה) אבל אנו רואים בעת שבא להתחיל עבודתו עבר עליו רוח ענוה יתירה, עד כי הי' בוש והי' נשבר בעיניו, אז א"ל משה למה אתה בוש הלא בשביל זה עצמו שחשבת זה לגיאות "נבחרת", זאת הסבה שבך בחר ה': והבעש"ט ז"ל אמר מפני שיש לך יראה ובושה לכך נבחרת,, כי זבחי אלקים רוח נשברה (תהלים נ"א י"ט), ועי' בדגל מחנה אפרים בשם כתבי האר"י ז"ל, ועי' תולדות יעקב יוסף פ' שופטים, ושו"ת זכרון יצחק עה"ת, ודברי שאול ע"ת - עוד אי' בברכות (ל"ד.) ואו"ח סי' נ"ג סט"ז, דש"צ שאינו קבוע צריך לסרב מעט, ולכן אהרן שהי' תחלת עבודתו רצה ג"כ לסרב מעט, וא"ל משה דבש"צ קבוע אסור לסרב, והה"ד בתחלת חינוכו, כיון שהוקבע להיות ש"צ, וז"ש כי לכך נבחרת, חדא ועוד קאמר, ועוד מלבד זה כאשר צוה ה' לפמ"ש המהרש"א ב"מ (פ"ז.) על הא שמסרבין לקטן כו', דלקטן מסרבין אפי' הרבה ולגדול כל עיקר, וז"ש משה בשלומא אם אני היית המצווה ניחא שאתה מסרב, אבל אני רק שליח דרחמנא ואין מסרבין כלל: ועוד אי' ע"פ מדרש קח את אהרן לפי שהי' בורח מן השררה, ואי' כל הבורח מן הכבוד הכבוד בורח אחריו (ועפרד"י שמות כ"ט. שהבאתי מקור לזה), כמו שמצינו בשאול (ש"א י' כ"ב) והי' נחבא אל הכלים ולכך זכה למלוכה, וז"פ הפסוק הלא אם קטן אתה בעיניך, ר"ל שאתה נחשב בעיניך כקטן ובורח מגדולה, לכך ראש לשבטי ישראל אתה, וזה כוונת רש"י למה אתה בוש הלא לכך נבחרתי ר"ל בשביל כך שאתה ענו ובורח מן הגדולה לכך נבחרת - ועוד אי' ע"פ מד' עם חסיד תתחסד, כשהלך משה בעקמימות וסירב ז' ימים כמ"ש גם תמול גם שלשום (שמות ד' י') צרר לו בכנפו ופרע לו בז' ימי המלואים ששימש משה, וחישב שיהי' כהן, וביום ח' א"ל ה' קרא לאהרן, וזה כוונת רש"י למה אתה בוש הלא לכך נבחרת ולא אני על שהיית מסרב: ובס' אזור אליהו סי' ל"ב כ' דבברכות (ס'.) כל שמתפחד חוטא שנ' פחדו בציון חטאים, (ישעי' ל"ג י"ד), גם יש יראה ופחד מסיבתגילוי השכינה כמ"ש בהגדה ומורא גדול זה גילוי שכינה, גם בנדרים (כ'.) כל המתבייש לא במהרה חוטא, וכשראה משה שאהרן ירא, אמר בודאי אינה מסיבת חטא כיון שמתבייש וא"כ אינו חוטא, ורק ממורא של גילוי שכינה, אמר למה אתה בוש אדרבה מחמת זה נבחרת: עוד אי' דבברכות (י"ב:) כל עושה עבירה ומתבייש בה מוחלין לו עונותיו, ודוד נתבייש שאמר (תהל' מ"ד ט"ז) כל היום כלימתי נגדי, (וס"ט כ') אתה ידעת חרפתי ובשתי וגו', לכן א"ל נתן הנביא גם ה' העביר חטאתך וגו' (ש"ב י"ב י"ג), וז"ש חנני ה' כי רב שבענו בוז (תהלים קכ"ג ג'), וכן אין תוקעין בשופר של פרה שלא נזכיר חטא אבותינו בעגל, אבל אהרן ודורו שעשו העגל צוה ה' ליקח עגל שיתביישו, ועי"ז ימחל להם חטאם ועיקר תיקון אהרן הי' ע"י שהי' בוש ממעשה עגל:

שם) ועשה את חטאתך ואת עלתך, עי' שם אפרים, דע"פ דין חטאת קודם לעולה רק בע"ז עולה קודם, והטעם בכל עבירות שמחשבה אינה מצרפת למעשה, צריך חטאת על עיקר עבירה על המעשה, ואח"כ עולה למתנה, אחר שנתכפר החטא, אבל בע"ז דמחשבה מצרפת למעשה, צריך עולה מקודם לכפר על מחשבה שהיא קודם לעולה למעשה, וקרבנות של אהרן עכשיו הי' על חטא עגל שהיא ע"ז, לכאורה הי' צ"ל עולה קודם כמו כל ע"ז, ואמרה התורה להביא קודם חטאת ואחר כך עולה, שאהרן לא חטא במחשבה רק במעשה והי' ככל עבירות שמביאין על מעשה, ואח"כ עולה במתנה:

שם) וכפר, בנ"י הי' סבה של חטא אהרן שכפו אותו לעשות עגל, ובשבת (קמ"ט:) כל מי שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה, נמצא דבחטא אהרן הי' לבנ"י חלק חוץ מה שחטא בעצמו, ממילא כפרת אהרן הי' ג"כ כפרת כל ישראל, על חלקם בעבירות אהרן, וז"ש וכפר בעדך ובעד העם, קרבנותיך לא רק מכפרין עליך רק גם על בנ"י שגרמו לחטא, עי' בס' משך חכמה:

שם) ועשו את קרבן העם, רש"י שעיר עזים ועגל וכבש כמו שנאמר עגל בן שנה ומכאן למד, וק' למה נטר עד הכא והול"ל בפסוק ג' ועגל וגו', ובשם אפרים כ' שאחר שהשלים לפרש ענין ציווי לאהרן ולבני ישראל לפי פשטות ביאור הפסוקים, חזר לכתוב מה שכתב חז"ל לענין הדין, עיין שם באריכות: ובהגדת מעשה נסים בשם אביו ז"ל הק' עוד למ"ל לחשוב הקרבנות הא מפורשין הן, וי"ל דבר"ה (ד"י.) עגל בן שנה בן בקר בן שתים פר בן ג', ופרש"י בן בקר שמיני למלואים וכ"כ בת"כ, לפ"ז ק' למה הלימוד דעגל בן שנה בלא"ה מוכח דתיכף שנכנס יום בשנה הב' נקרא בן שתים והוא בן בקר, וכשנכנס לג' נקרא פר, ועכצ"ל דלא הי' למדים סתום מן המפורש, והיינו אומרים דמה כאן עגל בן בקר אף כ"מ שנ' עגל בן בקר והוצרך לומר עגל בן שנה, וא"כ ל"ה יכול רש"י לציין זה לעיל, דהי' ק' דמנ"ל ללמוד מקרא דעגל בן שנה, נלמד מקרא דעגל בן בקר, לכן מציין רש"י כאן בקרא דקרבן העם, וחשוב קרבנות אהרן ועם, דאי' בילקוט כאן רמז תקפ"א מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן וכו' יבא העגל ויכפר על מעשה עגל, ואי' עוד שם דעם נתכפרו בעגל של אהרן, וא"כ העגל שהביאו העם הי' לדורן, והא דלא נתכפרו בעגל שלהם עכצ"ל דס"ל מה שהוא לכפרה של חטאת צ"ל בן בקר ב' שנים ול"ה יכולין להתכפר בשלהן שהי' בן שנה, מוכח דדוקא בחטאת הקפידה תורה בן בקר, ולא מצינן למילף בכ"מ דליכא לדורות שום חטאת עגל, דחטאת יחיד הוא כשבה ושעירה ונשיא שעיר, ומשיח ב"ד פר ושעיר, ובע"ז כולן שווין לשעירה וכיון דעגל של עולה הי' בכאן בן שנה, שפיר למדין לכל עולה שעגל בן שנה, ואין ללמוד לחטאת למקומות אחרים, דגזירת הכתוב בחטאת להיות משונה מדין עולה כדמוכח מכאן:

ויקרב וגו' עי' אוה"ח ואמרי שפר, עפמ"ש המפו' דצריך לחשוב כאלו הקריב עצמו, ולפמש"ל שהי' השטן מראה לפני' דמות עגל וירא שלא יהי' ראוי לעבודה, וגם זה הי' מעשה שטן אם איש רוצה לעשות תשובה מראה לפני', כי חטא הרבה ולא יהי' תשובה מועיל, ולמה יצער עצמו בתשובה בחנם, לז"א משה קרב אל המזבח ואל תירא, ויתהפך לזכיות כי ישחט העגל, וכן נלמד לדורות שלא יבוש ולא ירא ממלעיגים, כמ"ש באו"ח ברמ"א ר"ס א': והמגיד מדובנא ז"ל אמר בסוף קהלת (י"א ט') שמח בחור בילדותך וגו', ודע כי על כל אלה יביאך ה' במשפט, וחז"ל אמרו עד כאן דברי יצה"ר וכו', וק' דבפסוק אחד יפסיק בשני אומרים יצה"ר ויצ"ט, וי"ל משל עני הי' רעב ופגשו חבירו וא"ל לך אתי ונאכל יחד ארוחת צהרים בבית תבשיל, והלך אתו, ואחר אכילה נשמט ממנו ונשאר רק העני, ובא בעה"ב שישלם, וענה אנכי אין לי מעות רק חבירי צוה ליתן הארוחה. ואמר הבעה"ב כבר לנו ידוע מעשיות כאלה ובכוונה עשיתם ככה שאחד מכם ישמוט מכאן, ותפשו בבגדיו ונטלו המורה - שעות שלו למשכון והוא הלך בפח הנפש. לאחר זמן רב פגשו שנית. וא"ל לך מאתי בליעל ונוכל - א"ל חבירו. סוף כל סוף יחלט המורה - שעות כי אין לך מעות לפדות אותו. עכ"פ אכול שמה עד הסכום ששוה. הוא הי' רעב שמע לקולו, והי' לו לאכול בריוח איזה ימים - כן כל הפסוק ידבר היצה"ר. וא"ל סוף סוף לא יהי' לך עוה"ב כי חטאת הרבה עכ"פ עשה עוד עבירות להנאתך. ודע כי בין כך ובין כך יביאך אלקים במשפט. ופח"ח. ועמש"ל בקדושים (י"ט ט'):

שם) אוה"ח כשחוטא אינו אדם. דארז"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות (סוטה ג'.) ולפ"ז י"ל טעם בעכו"ם לא מהני תשובה (עפרד"י בראשית דף ל"ט.). משום דישראל שעשה תשובה עלה ממדרגת בהמה למדרגת אדם. ופנים חדשות בא לכאן ואין זה מי שחטא, משא"כ אוה"ע שאינם קרוים אדם ולעולם הם במדרגה אחת לכן ל"מ תשובה – ועי' יבמות (ס"ב:) כיון שנשא אדם אשה עונותיו מתפקדין וי"ל ג"כ על דרך זה עפמ"ש שם כל יהודי שאין לו אשה אינו אדם - ובזה אפ"ל המד' הובא בבני יששכר ניסן מאמר ג' אות ד' אדם שעבר עבירה ועשה תשובה מוחלין לו כל עונותיו, כיון דבשעה שעבר הי' במדרגת בהמה, וכשעשה תשובה אפילו רק בעבירה א' עלה למדרגת אדם, לכן מוחלין לו כל עונותיו ולכן נקרא שה"ג שאז לקחו שה, ודרשו משכו וקחו לכם משכו מע"ז, וכיון שעשו תשובה על ע"ז מחל ה' להם גם על שאר עונות. וגדולה מדת חסד שעושה חסד גם על מה שלא בקש ומשו"ה נקרא שה"ג:

שרף ערש"י ובפ' תצוה (כ"ט י"ד) ומ"ש בזה בפרד"י (דף רצ"ט:)

וירחץ. ובס' הדו"ע העיר שמשמע שאהרן הי' רוחץ הרי לא הי' צריך כהן בהדחה, ואברבנאל כ' אף שכשרה בזר הי' מחויב בעל הקרבן בעצמו לעשות והיינו סמיכה שחיטה הפשטה ניתוח ורחיצה, ובדהי"ב (כ"ט ל"ד) מצינו שכהנים היו מפשיטים: ורק במחוסר כהנים היו גם לוים מפשיטים ולא זרים. ושם (ל"ה י"א) משמע דרק לוים היה מפשיטים ועי' רד"ק וצע"ג:

ויקרב עי' אוה"ח שמעתי, עי' בס' נתיב מצותיך מהגה"ק מקאמארנא ז"ל שביל אמונה נתיב ט' שהביא כי רבינו הקדוש שמע בכל לילה תורה מפי הקב"ה, וע"ע שם נתיב ג' אות י', ובהקדמה לפירושו על משניות – ובענין אי הי' רוח הקודש להאוה"ח ז"ל עי' מה שכתבתי בפ' בראשית (דף מ"ד.), ובח"ב במלואים והערות (דף תי"ז.) ע"ש הרבה חדשות:

שם) ספורנו בראשון שנשרף אע"פ שהי' חטאת חיצונה, ותמוה דרק חטא אהרן הי' נשרף כמו שפרש"י אבל חטאת העם ל"ה נשרף וכזבחים (ק"א:) ג' חטאות הי' שעיר עזים (היינו שעיר החטאת אשר לעם), שעיר נחשון, ושעיר ר"ח, ונשרף שעיר ר"ח ודרש משה ב' דרישות, מפני מה חטאת זו נשרפה ואלו מונחות ולא נאכלו, הרי דשעיר חטאת עם הי' מהחטאות הנאכלות ואיך כ' הספורנו שנשרף, ועי' בכל"ח שהאריך בזה, ובקו"א שם, וכן תמה בזה אדמו"ר מגור שליט"א הובא בקובץ דרושים חוברת ד' סי' ל"ו – ובס' מקרא מפורש כ' דשי' תוס' יומא (מ"ב.) ד"ה שחיטה, דהא דפר יה"כ בעי כ"ג מצד בעלים, ובס' ישועות מלכו בהל' עבודת יה"כ (דף מ"ו.) הביא מירושלמי דאף שעיר הפנימי נמי בעי כ"ג וזה וישחטהו ויעשהו כראשון כמו פרו דבעי כ"ג כמו כן השעיר, והכא הוי מעין יה"כ עי' רמב"ן וירושלמי פ"ק דשבועות: ושם בישועות מלכו בשו"ת סי' כ"ה כ' דאף דשי' המהרי"ק הובא בכ"מ פ"ט ה"ו מתמידין דהא דאברי עולה קודמין לאימורי חטאת זה בשחט העולה לאחר זריקת דם החטאת אבל בלא שחט אז גומר עבודת החטאת. מ"מ בגוונא דחטאת ועולה מעכבין זא"ז והוי כחד קרבן אף בלא שחט העולה נמי מקריב העולה קודם אימרי חטאת ע"ש, ועתי"ט זבחים פ"י ה"ב שכן הוא שי' רש"י, ובמקרא מפורש בהשמטות הק' מכאן דבקרבן שמיני כל הקרבנות מעכבין כמ"ש בירושלמי ריש יומא בזה הדבר לעיכובא, וה"נ כ' זה הדבר ולמה הקריב חטאת לראשונה ואח"כ עולה, וצ"ל דרק בקרבן הלוים כ' כן. דתרוויי' פרים נינהו ואין לאחד מעלה על חבירו אבל הכא חטאת הי' עגל ועולה איל והדין דפרים קודמין לאילים אפי' בחד קרבן, א"כ אפי' במעכבין זא"ז דהוי כחד קרבן מ"מ פר קודם תמיד לאיל, אבל ק' מקרבן עם דהי' שעיר והעולות עגל וכבש ולמה לא הקדים אימורי עולה לאימורי שעיר, וי"ל דבאמת הקדים, וז"פ ויחטאהו דהוא זריקת דמים עת"כ, הי' כראשון כקרבנו חטאת קודם אבל הקטרת אימורים העולה קודמת, וזה ויקרב העולהויעשה כמשפט, דעולה שלו לא עשה כמשפט דהרי שינה והקדים אימורי חטאת לאימורי עולה, אבל בעולה זו כבר עשאה כמשפט, ועשו"ת שב יעקב סי' ב':

בעה"ת הק' למה בצואה שלמי צבור קודמין למנחה ובמעשה מנחה קודמת, ובס' מקרא מפורש כ' שבאמת תמוה למה מנחה קודמת דהרי אפי' עוף קודם למנחה דהוא מין דמים מכש"כ בהמה, ואולי דשלמים באו בשביל המנחה והי' דינם בעומר וב' לחם דקודמים לשלמים, בשביל דבאו בשביל עצמם והקרבנות באו בשבילם וצ"ע, ועי' בשפת אמת בליקוטים תמה ג"כ בזה עש"ה, ועי' בפנים יפות: וברש"י כאן מלבד עולת הבקר כ' כל אלה עשה אחר עולת התמיד וצ"ב ועי' רא"ם, ובס' זכותא דאברהם אי' דבפקודי (מ' כ"ט) פרש"י דביום ח' למלואים הקריב משה כל הקרבנות צבור חוץ מאותן שנצטוה אהרן, וא"כ ק' דכ' מלבד עולת הבקר דמשמע דגם עולות הבקר הקריב אהרן ובאמת הקריב משה, ולכך פרש"י דאין הכוונה דאהרן הקריבו רק שאהרן הקריב אחר שקרב עולת התמיד שהקריב משה וז"ב ועי' רא"ם שהק' על רש"י לקמן דמשה נכנס עם אהרן ללמדו עבודת קטרת, ומדוע לא למדו כל ז"י מלואים, וכ' ר' ישעי' שמשה לא הקטיר כלל כל ז"י, רק שביום הח' הקריב אהרן ונכנס משה ללמדו, והרא"ם השיג עליו דמדוע הקריב משה כל הקרבנות ולא קטרת, וי"ל דבאמת כל ז"י לא הקריב כלל משה ק"צ רק הקרבנות של המלואים, רק שביום ח' שהוא יום הקמת המשכן שלא פרקו עוד והוא ר"ח ניסן, התחילו להקריב ק"צ והקריב משה כמ"ש בסוף פקודי, וראי' משבת (פ"ז.) ראשון לעבודה פי' לסדר עבודה צבור תמידין ושאר קרבנות של תרומת הלשכה, (ועדיין צ"ע מחגיגה (ו':) רע"א קרבה ושוב לא פסקה וכו') הרי מוכח דרק ביום ח' ר"ח ניסן התחילו להקריב ק"צ ולא קודם, רק הקרבנות של מלואים לבד הקריב משה בז"י: רק מ"ש ר' ישעי' שביום ח' הקריב אהרן הקטרת תמוה דבסוף פקודי אי' דמשה הקטיר בר"ח ניסן ואפשר ט"ס בדבריו ומה דפליגו בעירובין (ס"ג.) מה הי' חטא בני אהרן צ"ב אמאי לא נימא כיון דהמצוה הי' שמשה יקטיר בח' והם כזרים לגבי', וצ"ל דבאמת קטרת של יום הקטיר משה רק מה שהקטירו בני אהרן הי' קטרת נחשון דאינו מק"צ רק הוראות שעה, ועל מזבח החיצון כפרש"י נשא (ז' י"ט), וניחא שהקריבו שניהם הקטרת, ובאמת קטרת אינו נקטר רק בכהן א', רק בזה הקטרת הי' מהוראות שעה ועל מזבח החיצון, ולפ"ז צ"ל דמיתתן הי' אצל מזבח החיצון וגס הוא נקרא לפני ה', דגם חצר המשכן קרוי לפני ה', ועתו"ס עירובין (ס"ג.) דל"ה הקטרת של מזבח הפנימי משום דל"ה יורד מן השמים, וצ"ע דפשיטות מוכח מראיות הנ"ל וצ"ע, וע"ע במשל"מ פ"ז ה"א מתמידין מה שנשאר בצ"ע ברש"י הנ"ל:

את ידו ויברכם, כ' ידו וקרי ידיו באמת הרים ב' ידיו ורק כשלקחם יחד נראו כמו יד אחת, מכאן רמז מ"ש המקובלים הגם שצריכין להרים ב' ידיהם, אעפ"כ צריך ידו הימנית להיות גבוה מעט מידו השמאלית, בהגה"מ הובא בבית יוסף או"ח סי' קכ"ח, וע"ש בש"ע סעיף י"ב, וזהר נשא (דף קמ"ה.), ובתיב"ע אחרי (ט"ז כ"א) שתי ידו, כ' שתי וכ' ידו, וסמיך ית תרתין ידיו בסטרא חדא ימיני' לשמאלי עכ"ל, וסטרא ענינו דבק חזק כמו בנדה (נ"ו:) בסטרא נמי בדיק דהכוונה במקום דבק ע"ש כרש"י:

שם) ויברכם רש"י ברכת כהנים, והוא ג"כ בירושלמי תענית פ"ד ה"א, ורמב"ן כ' שאינה ב"כ רק כברכת שלמה וערא"ם ומ"ש בדבריהם במשל"מ פי"ד הי"ז מנשיאת כפים, ובסוטה (ל"ח) מכאן שב"כ שהוא בנשיאת כפים, עבה"ג מיימיני פי"ד ה"ג מתפלה, ועי' נובי"ק או"ח סי' ה' אם ידיו מרתתות ואינו יכול לישא כפיו אם יברך רק ברכת כהנים ע"ש, ובשו"ת, שבות יעקב ח"ב סי' א' כ' דנ"כ אינה מעכבת, ובנ"ב שם כ' דמעכבת ובלא ב"כ אין לברך, ובמשנת חכמים ה' תפלה כ' דמ"ש בכתובות (כ"ד:) שזר הנושא כפיו עובר בעשה כה תברכו ולא זר, דוקא כשעולה לדוכן בנ"כ אבל לעולת לדוכן בלא נ"כ אין איסור לזר, ותי' בזה קו' המג"א וט"ז בסעיף א' על תוס' שבת (קי"ח:) שלא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן, ובכתובות שם אי' דעובר בעשה, וחילק בין העולה לדוכן, בנ"כ עובר בעשה בין עולה לדוכן בלא נ"כ, שזה מצד דוכן ליכא איסורא ורק מברכה לבטלה ועמ"ש בפ' אמור (כ"א ח'): ובס' מנחת קנאות על סוטה העיר לשבו"י מתוס' יבמות (ז'.) ד"ה שנאמר מה שכהן שהרג נפש לא ישא כפיו דאין קטיגר נעשה סניגר,ואי נ"כ אינה מעכבת יעלה לדוכן בלי נ"כ, וי"ל דעכ"פ ראוי לנ"כ בעינן, וכתוס' יבמות (ק"ד:) אף שחליצה בלי קריאה כשרה מ"מ אלם ואלמת פסולה שכל הראוי לבילה כו', וג"כ בכהן שהרג שאינו ראוי לנ"כ מעכבת, ועי' הפלאה שם בשם ס' חרדים שיש מ"ע על הישראל שיתברך, וכיון שהוא זר אינו מתברך, וז"ש ר"י שא"י מה איסור יש, ועשו"ת בית אפרים בזה: וראיתי בשם אדמו"ר מגור שליט"א הא דכה תברכו את בנ"י, ולא נכתב בשום מקום בתורה ציווי לברך את בנ"י, לפי שטבע של כהנים שמדתם חסד שירצו בעצמם לברך בנ"י ולא הוצרך לצוות אותם על זה, ורק הוצרך לומר להם מה שיברכו "כה תברכו":

שם) וירד בתיב"ע בחדוא, וכ"ה בת"כ בשמחה, ובשבת (ל':) אין שכינה שורה אלא מתוך שמחה, וכ"ה בירושלמי סוכה (ה'.) וגם שורה בנ"כ וצ"ל בשמחה באו"ח סי' קכ"ח סמ"ד ברמ"א שכהן פנוי לא ישא כפיו ששרוי בלא שמחה, ומטעם זה רק ביו"ט ששרוים בשמחה, וע"ע פרד"י פקודי (שע"ט:):

ויבא וברש"י עמ"ש בפרד"י יתרו (קפ"ו.):

שם) רש"י ללמדו על מעשה הקטרת, והק' בטור עה"ת דקטרת קודמת לאברים, וכבר הקריבו כל הקרבנות ומה מקום עתה לקטרת ותי' שהמתינו עם הקטרת עד שיבא אש משמים, ובשפ"א בליקוטים כ' בכוונתו שכל האברים הניחו על המזבח וידעו שיבא אח"כ אש משמים, אבל כשיקחו אש מן המזבח לקטרת א"כ כשיבא אח"כ אש משמים לא יהי' לקטרת חלק מאותו אש לכן המתינו עם הקטרת:

שם) רבינו בחיי תפלות כ"ג ביו"כ הי' צריך שתהי' בשעה שהקטרת קריבה ע"ש בטעמו, ובתפלת אתה כוננת ומתפלל בהיכל תפלה קצרה סמוך לפרכת, והטעם לרב"ח היתה התפלה סמוך לפרכת תיכף ביציאתו מקה"ק כדי שתהי' בשעת הקטרת קטרת, אך בפיוט אמיץ כח לא נזכר זה:

שם) רש"י ויהי נועם יה"ר שתשרה כו' ובפקודי (ל"ט מ"ג) פרש"י יה"ר כו' ויהי נועם, וצ"ב מדוע כאן אמר תחלה ויהי נועם ושם בהיפך, וע"ש בפרד"י (דף ש"פ.), וראיתי דלהוציא לפועל בנין גדול או להקים מוסד צבור קודש צריך לב' תנאים לאחדות מלמטה, ולסייעתא דשמיא מלעילא, "ויהי נועם" הקדמה לשיר של פגעים הבא אחריו יושב בסתר כו', והוא תפלה על הכרתות הקליפות והסרת הפגעים המונעים ומפריעים את השלום ואחדות, ותפלת יה"ר תפלה על הס"ד מלעילא, וענין ברכה יש ב' מובנים, תפלה ושבח, ותפלה ובקשה, וא"ש בפקודי דכל המלאכה כבר נגמרה, והי' ברכת תהלה ושבח, והקדים "יה"ר" על הס"ד מלעילא, ואח"כ "ויהי נועם" אבל כאן דברכתו ראה מתוך תלונות פנימיות, שכבר עברו ז"י ועדיין לא שרתה שכינה, כמ"ש רש"י וליצני הדור אמרו אפשר שהשכינה שורה ע"י בן עמרם (מד"ר פקודי פנ"ב), לפ"ז ברכת משה נשאה אופי של תפלה ובקשה להשקיט סערת הרוחות, ולהשליט שלום ואחדות במחנה הקדים ויהי נועם, שיהי' נעימת ושביעת רצון במחנה ואח"כ יה"ר על השראות שכינה:

שם) רש"י כל ז"י הי' פרקו, ובפנים יפות (ט' א') הק' האיך עשה בשבת דאין בהמ"ק דוחה שבת, ואפשר שעשו ע"י ב' ושנים שעשאו פטורים מאיסור דאו', א"נ ע"י שינוי כשבת (מ"ג:), ונ' דקושייתו רק על פריקה אבל לא על הקמתו דהי' מאליו כרש"י פקודי (ל"ט ל"ג) וע"ש בפרד"י: וראיתי בס' חמדת אפרים או"ח סי' מ"ט, שהק' לרש"י ביצה (כ"ז:) דחלה טמאה אסור להאכיל לבהמות ביו"ט דאחשבי' למלאכה, וה"נ ה' צוה למשה שיקום משכן אע"ג דלא עשה הוא כל הקמה נימא דרחמנא אחשבי' למלאכה, וי"ל דוקא בעושה פעולה בידים שהאכיל לבהמה נחשב למלאכה אבל משה עסק רק בידיו ונזקף וקם מאליו בלי שום סיוע ממנו לא חשוב מעשה ובאמת יש לעיין מ"ש רש"י מחמת כובד ל"ה יכול להקימן הא אפשר ע"י הרבה אנשים להקימו, וי"ל דעיקר פטור של ב' שעשאו דלאו אורחא בהכי ברש"י שבת (צ"ב.) ד"ה ור"י, ובמשכן שהי' מצוה בהקמתו, ובב' דהוי שלא כדרכו לא חשוב הקמה, וע' לקמן (ט' א'): ובעיקר קו' הפני"פ י"ל כמו דהקטר חלבים דוחין שבת דחביבה מצוה בשעתה וכבר דחתה השחיטה שבת במנחות (ע"ב.), ה"נ בכל ז"י, דאחר הקמת משכן דחו שחיטת קרבנות ובישל הבשר את השבת, ואפי' מה שהי' נותר שלא יכלו לאכול הי' המצוה שיבשלו הכל כמ"ש בפני"פ צו (ח' ל"א), לכן הי' מותר. לפרוק בשבת משום חיבוב מצוה - ועי' כל"ח תזריע אות ג' שהק' למ"ל הקרא תמלח אפי' בשבת יהי' מותר משום חביבה מצוה בשעתה וכבר דחתה שחיטה שבתוכ' דוקא הקטר חלבים ואימורים דאם לא ידחו שבת מוכרח עכ"פ להקטירן בלילה, והמצוה להקטירן הוא בהכרח אמרי' חביבה מצוה בשעתה ודוחה שבת, אבל במליחת קרבנות דאם ל"ה קרא להתיר הי' נקטרין בלי מליחה בשבת, תו ל"א בזה חביבה בשעתה, וכוונתו על הקטרת קרבן מוסף של שבת שא"א להקטירן בלילה משום עשה דעלי' השלם, א"כ גם בפריקה כן דאם לא יפרקו בשבת, במוצ"ש יהי' מוכרח לפרקו דמצוה בכל יום ויום כדי להקימו למחר, ומותר בשבת משום חביבה מצוה בשעתה וכבר דחתה השחיטה והקרבה שבת: