Peleti on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah Siman 11
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
לא ישחוט עיין כרתי והנה לא הבנתי דברי רשב"א דנתן בת"ה הקצר טעם שמא ישהה או ידרוס או יחליד מה ענין אור הנר או אפילה לשהייה ודרסה בת"ה הארוך נזכר חלדה גרידא בזה שפיר י"ל כי יתחוב תחת הצמר ונוצו' ואין רואה אבל שהי' וכי לא ידע באפילה אם שוחט דבר או הפסיק מעט כמו כן אם הוליך והביא או שחט בדרסה. ולכן לולי דמסתפינא להרים ראש נגד רבותינו הגאונים האחרונים בזה הייתי אומר דבלא"ה קשה לי דרשב"א יחלוק על רש"י מאין זכר דברי רש"י ומה ראה על ככה לחלוק אפי' רש"י ואין זה סדרו של רשב"א לכן נראה דרשב"א לא בא אלא לפרש דברי רש"י דקשי' לי מה זה חשש דלמא לא שחט רובו הא יכול לילך ולראות לאור הנר אם נשחט או לא אלא מפרש רשב"א דודאי כל זמן שלא נגמר השחיטה ונשחט רובא משגיח ביותר לבל יעשה דבר הפוסל שהייה דרסה חלדה. אבל כששחט רובא תו לא משגיח ביותר בדיני הלזו ואף דשהיי' במיעוט בתרא איכא מ"ד דאסור מ"מ מהתורה כשר ותו לא מוטל עליו השגחה כ"כ וא"כ בשוחט בלילה ודאי דאינו זז עד ששחט כל סמנים רק הוא יחשוב כבר נשחט רובו ויהי' שוהה או דרס או מחליד דלא ישגיח עוד בזה וגו' השחיטה רק לרווחא דמילתא ובאמת עדיין לא נשחט רובא והן דברים הפוסלים וא"ש דחוששין לשהיי' דרסא נמי. ודברי הרשב"א ורש"י אחד הן ודוק. ועכ"פ יצא לנו מזה דאף דחתך הסימנים מ"מ לרש"י אסור:
השוחט בשבת דע כי בזה דקתני במשנה השוחט בשבת שחיטתו כשירה עמדו בו רוב מפרשים הא הוה מומר לחלל שבתות ואיך יוכשר שחיטתו והרמב"ם בפי' משנה תי' דאיירי בשוגג דהא בשבת תיכף כשהתחיל לשחוט מחלל שבת בחבורתו והוי מומר לחלל שבת וכשגומר השחיטה כבר נעשה מומר לפסול שחיטתו ולכך מוקי בשוגג. וכן כתב רשב"א בחידושיו די"ל בשוגג דאוקימנ' לר' יהודה דמתניתן איירי שוגג. וכ"כ בתה"א דבמשנה י"ל בשוגג. וא"צ לכל תי' של תוס' אשר אכתוב לקמן ותמהו כולם דהא התוס' הרגישו בזה דהא בגמ' פריך ונוקמיה במזיד כר' מאיר וכו' ודחה הגמ' דומיא דיה"כ מה יה"כ ל"ש מזיד אף ה"נ ופריך הגמ' ומי מצית לאוקמת בשוגג ור"י היא והא אעפ"י שמתחייב בנפשו קתני וכו' הרי דדעת הגמ' לומר דמשנה איירי מזיד ולישנא אעפ"י שמתחייב בנפשו מסייע ליה וקשה הא א"א לוקמי במזיד דא"כ שחיטתו נבילה. וע"ז סמכו התו' ראיה שלהם והארכתי בזה בחידושי: ומה שנ' בתכלית הקצרה היא דתוספת בדף י"ד ד"ה ונסבין הקשו פשיטא דאסור באכילה ביומא דהא צריך מליחה ומליחה בשבת אסור. ותי' שעבר ומלחה אי נמי לאוכלו באומצא וא"צ מליחה כאשר האריכו התו' והנה יש להבין כפי מה שכ' רש"י בד"ה ונסבין וכו' דדייקינן ליה מדקתני יום הכיפורים להורות שבת דומיא דיום הכיפורים מה יום הכיפורים אסור באכילה ביומו אף זה אסור באכילה ביומו. ויש לדייק מה קמ"ל דבשביל שחיטת שבת אסור הא בלא"ה אסור משום דמלחו והוי ליה כמבשל בשבת (ובפרט לראב"א דמוקי ליה בבהמה העומדת לגדל וולדות משום מוכן ורבי יהודא היא וקשה וכי נעלם מן ר"א ברייתא מפורסמת דרבי יהודא אוסר במבשל בשבת בשוגג ומכ"ש מזיד וא"כ אף עומדת לאכילה אסורה ול"ל מוכן וצ"ל דס"ל דוקא במבשל גזרו אבל לא בשוחט הואיל מחוסר מעשה טרם יבא לאכול מזהר זהור וכ"כ סברא זו בדוכתי טובא ועיין שם דף ט"ו ד"ה מורי ליה וכו'. אמנם הנ"ל קשה הא אי אפשר לאכול בלתי מליחה ובזה דמיא למבשל דלא מחוסר עוד מעשה וראוי לאכילה. וצ"ל דכבר כתב הר"ן הך מליחת בשר לאו מלאכ' דאורייתא רק מלאכה דרבנן ואמרינן בפ' הניזקין כי גזר ר' יהודה בדאורייתא בדרבנן לא גזר ע"ש וא"כ לא נאסר אי עושה בשוגג. אך תינח לר' יהודא הגמ' פריך ולוקי ר"מ וכו' וקשה איך אפשר כר"מ מה אריא שחיטה בלא"ה אסור משום מליחה ואי דהוא דרבנן הא אסקינן בפ' הניזקין דר"מ מחמיר בדברי סופרים יותר משל תורה וגזר שוגג אטו מזיד וצ"ל באמת תי' שני' של תוס' דתזיא באומצא בלי מליחה כלל. והנה בא"ח סי' ש"ח מבואר במ"א ס"ק נ"ח ובט"ז ס"ק נו"ן דכי אמרינן חזי לאומצ' ומותר לטלטלו בשבת היינו בר אווזא וכדומה בשר עוף דרכיך אבל לא בשאר בשר דקשה עיין תוס' וא"כ צ"ל דאיירי בשוחט עוף דחזיא לאומצא: והנה הרמב"ם במשנה נתן טעם דלכך הוי מומר ומודה נתוס' דבזה נעשה מומר לחלל שבת ואינו נמשה מומר לפסו' שחיטה רק נתן טעם תיכף כשהתחיל לחבול נעשה מומר לחלל שבת ובגמר שחיט' הוי מומר מעיקרא. ולפ"ז בעוף הרי כאן במציאות אפי' במזיד דהי' חצי קנה פגום וכמעט ששחט נגמר שחיטתו ואז נעשה החבלה וא"כ הרי החבל' ושחיט' באי' כאחד ואז נעשה מומר ומותר ופשוט: וא"כ כל הנ"ל א"ש ר' אבא דס"ל ר"י דהכנה היא. והיינו בבהמ' דסתמא עומדת לגדל ולדות אבל בעוף ודאי אסיקנא בריש ביצה דתרנגולת עומדת לאכיל' ולגדל בצים ע"ש וכך אמר' להדיא א"כ ל"ל כהנ"ל וא"כ ליכא למימר באומצא רק דעבר בשוגג ומלחה א"כ לר"י שפיר קשה הא הוי מומר לחלל שבת וע"ז שפיר תי' הרמב"ם ורשב"א דלר"י איירי בשוגג ואין כאן המרה כלל ולר' מאיר דאמרינן נוקמי במזיד לר' מאיר כבר הוכחנו דל"ל דעבר ומלחה כהנ"ל וצ"ל באומצא וא"כ דאיירי בעוף שפיר מצינו במזיד וכמ"ש בחצי קנה פגום. והמרה ושחיט' באים כאחד. ולר"י דלא מוקי בעוף הא י"ל בשוגג ודברי הרמב"ם ורשב"א עולים כאחד: אלא אי קשיא הא קשיא הא דאמרי' ב"ק דף ע"א וכתובות פ' אלו נערות גנב וטבח בשבת וכו' משלם תשלומי ד' וה' וחכמי' פוטרי' ומוקי ליה הגמרא בטובח ע"י אחר דלא יהי' קים לי' בדרב' ופריך הגמ' מ"ט דרבנן דפטרי ומשני ר"ש הוא דס"ל שחיט' שאינו ראוי לא שמי' שחיטה וס"ל כר' יוחנן הסנדלר דס"ל מעשה שבת בשוגג יאכלו אחרים במ"ש במזיד לכ"ע אסור דילפינן מקרא ע"ש. וקשה א"כ ע"כ איירי במזיד דשוגג הא במ"ש ראוי לאחרים ושחיט' ראוי הוא. ובמזיד הא הוי מומר ולא זו דפשיטא דהוי שחיט' שאין ראוי וא"צ לר' יוחנן סנדלר אף גם כיון דמומר הוא לאו בר זביחה הוא כלל ואין כאן שחיטה רק נחירה כשוחט נכרי ואין כאן חיוב כמ"ש כל מחברים ותוס' גבי או"ב דבמומר אינו בגדר שחיטה וע' תורת הבית במשמרת הבית דף ח"י ע"ב וצ"ע. ודוחק לומר כיון דבשוגג אינו מומר א"כ י"ל ששחט ישראל בשוגג סימנים ולא שחט רובן ובהגיע לרובן שחטן ישראל אחר ונשחט במזיד א"כ אימת נעשה מומר בגמר שחיט' והמרתו ושחיטתו באים כאחד כנ"ל ומ"מ כיון דגמר שחיטה במזיד ה"ל שוחט שבת במזיד וא"כ לר' מאיר אסור וכן לר' יוחנן סנדלר ומיושב כל הנ"ל וע"ז נתכוונו הרמב"ם ורשב"א כיון דאתה מוצא בשוגג כשר א"כ הכל לא ק' כי י"ל כהנ"ל וגם י"ל כי שחטן בשוגג אך טרם גמר הרוב ואז התרו בו מחלל שבת אתה ולא השגיח וגמר שחיטתו ושחיטתו והמרתו בא כא' כנ"ל ולכך כתב הרמב"ם ורשב"א דמיירי דשחיט' הי' בשוגג ולק"מ: ועוד נראה דהא אמרינן בעירובין דף ס"ט דישראל מומר לחלל שבת בפרהסיא אין נותן ומבטל רשות מפני שאמרו ישראל נותן ומבטל רשות ונכרים עד שישכיר וזהו כנכרי יחשב ואלו שם אמרי' להדיא דלר"מ מומר לחלל שבת בפרהסיא מבטל רשות דישראל יחשב ולא כנכרי עיין שם עירובין דף ס"ט ד"ה הוציא. ולפ"ז ס"ל לר"מ דיכול לבטל רשות ואינו כנכרי. וא"כ אף שחיטתו אינו כנכרי ובר זביחה הוא וע' בדק הבית דף י"ט ע"ש: וא"כ א"ש הא דקאמרינן במזיד היינו ר"מ ולר"מ לא הוי מומר להיות שחיטתו כנכרי. (והתוס' דלא ס"ל זה והקשו בחולין אזלו לשיטתן ולא סברי בעירובין כפירש"י) ושפיר מוקמי במזיד וכן בב"ק דר"מ מחייב ולר"מ הוי שחיטה כמ"ש והא דלא מוקמי דר"ש ס"ל דהוי מומר כר' יהודא ואצ"ל לר"י סנדלר אין זה קושיא דמשמע דומיא דע"ז דהוי שחיטה רק מטעם שאינו ראוי ודוק כי זה נכון: והנה התוס' וביחוד רשב"א כתבו דכאן איירי בצנעה ואינו מומר ויש להבין הרמב"ם דמוקי לי' בשוגג וכן התוס' לחד תי' דבאותו דבר אינו נפסל ולא תי' כפשוט' דאיירי בצנעה ונר' דרמב"ם ס"ל בפרהסיא לא דצריך יו"ד בני אדם רק בעשותו בפרהסיא הרי מגלה דעתו להפקיר עצמו ולפרוק עול ולהך דייקי כמומר ועיין מרדכי ריש פ"ק דחולין תמצא להדיא דברים הללו במפקיר עצמו ולכך במזיד והתראה כדתנן אעפ"י שמתחייב בנפשו והיינו בהתראה והתיר עצמו למיתה אין לך פומבי גדול מזה: איברא אין מובן לי בעניי בעו"ה דברי תוס' שהקשו דמוקמין מתניתין ר"מ הוא ור"מ ס"ל מומר לדבר א' הוי מומר לכל התורה: ולא ידעתי מה קושיא וכי אמרינן דאינו בר זביח' כלל והרי הוא בכלל נכרי ויצא מחזקת ישראל נחשד הוא לכל התורה וכך אמרו שם בכורות דף ל' ע"ב נחשד לדבר א' נחשד לכל התורה כולה כחשד הוא חבל לא שיצא מתורת ישראל שיהי' אינו בר זביח' א"כ מה קשי' לי' משוחט בשבת אטו מתורת נאמנות אתינן לי' המשנה גוף הדין אתא להודיענו ומיירי בעומד ע"ג אחד רואה ששוחט כדת וכהלכה ותו ליכא למיחש מידי יצ"ע: והתוס' מתרצים או דבפעם א' לא מחשב למומר או דבאותו שחיטה שנעשה מומר אותו שחיט' לא נפעלת וסבר' זו ס"ל לרמב"ם ג"כ אלא דכתב בחתיכ' א' בסימנים וכן בשחט כל דהוא מחלל שבת ונעשה מומר וכי גמר כבר הוא מומר. ול"ל דאף בשוחט כל דהוא ה"ל מקלקל בחבור' דלא תיקן להוציא מידי אבר מהחי כמ"ש כבר די"ל דהואיל דדעתו לגמור השחיט' ה"ל מקלקל ע"מ לתקן כמו קורע ע"מ לתפור וחייב. ותמהני על אחרונים שכתבו דאין נפסל באותו פעם ובש"ע א"ע סי' כ"ט סעיף ה' בהגה"ת רמ"א דאם כתב בזדון גט בשבת הרי זה בטל הרי דהחליט דלאו בר כתיב' הוא וזהו שלא כדברי האחרונים פה והב"ש בקש ליישבו ע"ש בס"ק ח' דלא הוי פ"א דכל ב' אותיות דכותב מחלל שבת והוי מומר וקשה דהא גם בשוחט סברא זו דכל חתיכ' וחתיכ' שחותך הרי מחלל שבת כמ"ש הרמב"ם בפי' משנה גופי' ודוחק לומר גבי שחיט' אם אין דעתו על הגמר מקלקל רק דעתו על הגמר ה"ל מלאכ' כחד' הוא משא"כ בגט כל שני אותיות מחשב מלאכ' בפ"ע ועיין ב"ח סימן זו אבל כל זו דוחק ומי מכריח אותנו לדחוקים הללו ולחלוק ארמב"ם ולהקל. ולכן ברור דאסור כהגהת רמ"א בא"ע:
לתוך הכלים עיין כרתי מ"ש בשם הבית הלל והפר"ח ובאמת לישנא אין שוחטין לתוך הכלי משמע כפר"ח דאל"כ הל"ל אין מקבלין הדם בכלי והוי נשמע תרתי אלא דלא הקפיד רק על שחיט' דזה הי' שכיח אצל אומות בימים ההם שהיו שוחטין לתוך כלים לזרקו לעבודתם. אבל זהו לא הי' שכיח שקבלו אחר השחיטה כשעיקר הקלות משחיטה כבר נשפך ארצה ואח"כ הדם לא היה להם לרצון לעבודתם ולא הי' שכיח אצלם לקבלו וכן הי' עבודת הפנים לקבל תיכף מהדם הנשחט כמבואר בגמרא פ"ב דזבחים ורמב"ם הל' מ"ק: ולכך לא גזרו רבנן: איברא יש לדקדק במה דכ' הרא"ש ריש כיסוי דם בכוי דאין שוחטין בי"ט וכו' ולכתחילה לא ישחוט ויקבל הדם בכלי ויכסה בלילה דאסור לשחוט בכלי. ועיין לקמן סי' כ"ח ובש"ך ס"ק יו"ד ע"ש וקשה יקבל הדם אחר ששחט מן הקלות ולא ישחוט לתוך הכלי ויכסה דא"צ לכל הדם לכסות עיין סי' כ"ח סעיף ט"ו ע"ש. ומקיים מצות כסוי. ואולי י"ל דא"כ הי' מחויב שלא לשחוט עד שיהי' כלי מוכן לקבל הדם אחר שחיטה א"כ כיון דעל זה הכוונה שוחט הוי כשוחט לתוך הכלי דהשחיט' הי' על כך ואסור משא"כ בעלמא אין זה ענין לשחיט' כלל וכי בשביל שיקבל אח"כ דם נתרע ענין בשחיטה זה לא תקנו רבנן. והעיקר היתר כי בזה"ז לא שייך כל הנ"ל ומקילין כמו שכתוב בסי' י"ב בסופו אבל מכל מקום יש להחמיר בתחלה להניחו לקבלו ע"י נכרי:
ע"ג כלים העיקר כפי' רש"י דשוחט על כלי משופע באופן שדם יורד לתוך הים והפי' השני כמ"ש בכרתי דחוק ועכ"פ כמ"ש בכרתי בספינה מותר אבל לא בעלמא. דאל"כ עדיין קשה בי"ט לקבל הדם בכלי ולקבלו דרך אחורים אלא ש"מ דזולת הספינה דבל"ה מינכר שהוא לנקר הספינה אסור:
מקצת שוחטים נזהרין ח"ו להקפיד על כך כמו שראיתי עושין כמה שוחטים והו' בגדר דרכי אמורי כיון שאין הדבר מהקש הטבעי ושכלי ועיין בר"ן מסכת שבת מ"ש בזה ודי שאין למחות ביד הנוהגים כך אבל ח"ו להקפיד ע"ז ותמי' תהי' וכו' ואין כאן מקום להאריך כי אז בימי ר' יהודא החסיד היה הזמן גורם כי רבו אז המכשפים באווזות. וביאר בכתבי ר"א מגרמיזא כי רבים נמנעו אז לאכול שום אווזא. אבל עכשיו לית חשש כלל: