אין צולין וכו' זהו דעת רש"י ורי"ף דאף דקימ"ל כלוי דריחא לאו מילתא מ"מ לכתחלה אסור והתוס' הקשו אם כן מה פריך הגמרא ללוי מברייתא דקתני אין צולין ב' פסחים כאחד הא אין צולין תנן ולוי מודה לכתחילה דאסור. והרשב"א בת"ה ביקש לחלק בין חולין לקדשי' דבקדשי' אין להחמיר לכתחילה והדוחק מבואר. ובאמת להרי"ף לק"מ דהרי"ף פסק דלהכי לא קיימ"ל כרב משום דודאי הך ריחא בטל ולא הוי רק משהי רק רב לטעמי' דס"ל מין במינו לא בטל ואנן לא קיימ"ל כן ולפ"ז י"ל וודאי לוי דאמר ריחא לאו מילתא אם אינו מילתא אף לכתחילה מותר רק אנן בהא ס"ל כרב דהוי מילתא רק דבטיל א"כ לכתחילה ודאי אפילו משהו חסור וא"ש דקושי' הש"ס קאי ללוי ולדידי' כיון דלאו מילתא אפי' לכתחילה שרי אבל אנן קיימא לן בהא כרב דלענין משהו מילת' ולכתחילה אסור: אמנם לאינך פוסקים דלא ס"ל בהא כהרי"ף דהוי משהו הקושי' במ"ע. ונראה דודאי הגמרא דפריך ללוי מהברייתא דקתני מפני תערובת ידע נמי הך סברא דיש חשש חילוף גופי' רק ס"ל לדוחק דיהי' כוונת הבריית' על חילוף גופן דהל"ל מפני חילוף ולא תערובת לכך ס"ל ע"כ הכוונה מפני תערובת טעמים רק הא גופיא קשיא למה קתני תערובות דמשמע טעמי' ולא חילוף גופי' אך הא אינו קשי' כיון דלתרווייהו אסורים ניח' לי' למינקט אפי' בלי חילוף אסור ולא נ"מ בהו אך זהו אם מפני תערובת טעמי' בדעבד אסור אם כן יש לומר דניחא לי' לנקוט הך טעמא אבל אי מפני טעמים אין אסור כלל בדעבד ומפני גופי' מעכב בדעבד פשיטא דקשה דהל"ל מפני תערובת גופי' ולא מפני טעמי' דזה רק לכתחילה וזה אפילו בדעבד ושפיר פריך הגמרא ודוק:

בשר וכו' ודעת הש"ך וט"ז בשניהם כחושי' לכתחילה מותר והשיג על הרמ"א דכתב דיש להחמיר לכתחילה ולא ידעתי כיון דכתב הרמ"א בהג"ה בחמץ בפסח יש לחוש הואיל ונאסר במשהו ש"מ דס"ל כהרי"ף דלכך לא אוסר משום דבטיל. ולכך בדבר האוסר במשהו לא שייך ביטול ואסור אפילו בפת חמץ דלית בי' פוטום כלל וא"כ דבכחוש דמכל מקום משהו איסור יש כמו חמץ פשיטא דלכתחילה אסור וכי נבטל איסור משהו לכתחילה ועיין ס"ק א' מה שכתבתי בזה: והנה יש לדקדק בתו' דהקשו פסחים דף ע"ה ע"ב אהא דפריך לרב טעמא מפני תערובת גופי' הא מפני תערוב' טעמי' שרי והקשו התוס' דלמא איירי בשניהם כחושי' וליכא תערובת טעמי' ותוס' גופי' כתבו בע"ז דף ס"ה ע"ב ד"ה רבא בסוף הדיבור אם אפו מצות בז' ימי פסח ונמצא חמץ באחת מהן כולם אסורת וכו' ואע"ג דתנורים שלנו ריחא לאו מילתא מ"מ נהי דטעם ליכא מ"מ משהו בעלמא איכא. ואפוי' במעשה התנור דלאו פיטום עכ"ל הרי לענין מה דלא צריך טעם אין צריך פיטום או שומן כלל ושפיר פריך הגמ' ל"ל תערובת גופי' דהא אין צריך טעם ולק"מ וצ"ל דס"ל לתוס' דברייתא איירי בגדי וטלה כדקתני וא"כ שפיר קשה דלכך אמרינן מפני תערובת גופים ולא טעמי' דאיירי בכחושים ואי דמין במינו לא בטיל הא אזלינן בתר שמא וגדי וטלה שני מינו הן כמ"ש האגור ומרדכי עיין לעיל סי' צ"ח. ואין לדקדק לפי דפסק תוס' כרב דריחא מילת' אף דבעי טעם גמור מ"מ ריחא מילת' טעם גמור הוא א"כ מה דייק הגמרא אי ס"ד מפני תערובת טעמי' מה אפילו גדי וטלה הא יש לומר לא מבעי שני גדי' או שני טלאים פשיטא דיש תערובת טעמא דלו דאין ריחא מילתא מ"מ משהו מיהו איכא דשני גדי' הם מין במינו ואוסרים במשהו אלא אפי' גדי וטלה דהוי ב' מינים וצריכין טעם גמור מ"מ אסור דריחא וטעם גמור הוא וי"ל לאביי דייק דמילתא דרב ולוי אתי' לכ"ע ולא יחלק אביי ארב ואביי ס"ל בתר שמא אזלינן וא"כ הוי גדי וטלה חד מין ולא שייך אפי' ודו"ק: אלא דיש לדקדק בתו' הנ"ל דטרחו ליישב אביי דאוסר בת תיהו דלא יחלק אלוי דסבר ריח' לאו מילתא ולא תי' בפשוט דהא התו' כתבו דמ"מ משהו איכא אף דלא שייך ריח' מילתא וא"כ פשיטא דבת תיה' אסור וכי יתירו לו ליהנות מן האיסור משהו אבל התם בעובד' דלוי דנתבטל בס' סבר לוי דלאו מילתא ולוי סבר מין במינו בטל ואי קשה א"כ מה פריך הגמ' מכמון התם נתערב הריח בפת משא"כ בת תיהו דזה אף לתירץ התוס' קשה ועמש"ל בזה ואין לומר דתוספת אזלו לשיטתו דס"ל דלוי אפי' לכתחילה מתיר לצלותו א"כ אי הטעם דריחא בטל וכי מתירין לכתחילה לבטל איסור אפי' כל דהו דהא התוס' כתבו כן באמת גבי חמץ ותקשי' לנפשי' למה יבטל לכתחילה: מיהו יש לומר הא דכתבו התוס' בחמץ משהו איכא היינו לרב דס"ל ריחא מילתא ואם כן הוה מילתא רק נתבטל בס' וגם לית בהו מעשה פיטום בזו כתבו התוס' משהו מיהו איכא אבל ללוי דס"ל ריחא לאו מילתא אם כן לא שייך גבי' כלל משהו מיהו איכא דהא לאו מילתא כלל ואינו בגדר איסור לומר דמשהו יש וא"ש זה ברור ובגוף קו' התוס' הנ"ל מה פריך מן שני פסחים דלמא איירי בשני כחושים לפי דברי רמב"ם בהלכות קרבן פסח פרק עשירי הלכה י"א לק"מ דלא היה מסיר מפסח גיד הנשה ושומנו של גיד ע"ש בראב"ד ובמ"מ ושומנו של גיד אינו כחוש ועיין תוס' חולין דף צ"ז ד"ה שאני דשומן הגיד מפעפע וא"כ א"א למצוא שני פסחים כחושים והתוס' ס"ל כראב"ד דחולק אבל לרמב"ם ניחא ודו"ק: וראי' הרמב"ם מהך קו' התוס' והא דאמרינן פרק ג"ה על הגידין והנותר ישרפו בי"ו נותר היינו שומנו של גיד ש"מ דשמנו של גיד הי' מסיר בפסח וזהו לכאורה דלא ככ"מ ולק"מ דודאי אי בגידין בנותן טעם פשיטא דהיה צריך להסיר גיד הנשה דנותן טעם ואוסר הפסח וכי נשרי בפסח איסורין תורה ועיין כ"מ דאפילו קרומין איסורי תורה הי' צריך להסיר וא"כ כיון דכבר פותח הירך ומחטט ליטול הגיד ואגב נוטל שומנו אבל לפי דקי"ל אין בגידין בנ"ט ומניח הגיד דאינו אוסר בשביל שומנו של גיד דנהגו בו איסור לא נהגו בפסח לחטט ואולי יבוא לידי שבירת עצם כמו שכתוב הכ"מ ואם כן סוגיא הגמרא בגיד הנשה אתיא ליישב המשנה אליבא דר"י כמ"ש תוספת ואיהו ס"ל יש בגידין בנ"ט ודברי רמב"ם לדידן דקיימ"ל אין בגידין בנ"ט ודו"ק:

י"ב עשרונים עיין כרתי שכתבתי פי' שיהי' ראוי להיות נדבק בכל כותלי התנור מעלה ומטה וצדדין בצק לאפו' ולכך לא חשיבי ולא נתנו שיעור לגובה התנור כי לפי גבהתו ונמיכתו יתמעט ויתרבה הרוח דזה נכלל בי"ב עשרונים ע"ש: והנה נתנו שיעור מצות ולא חמץ כדי שלא יוכל לעשות לחם צר וקטו מהכיל מקום בתנור רק עב למאוד ואם כן אין מחזיק הרבה מקום בתנור ומ"מ בקל יכלם הי"ב עשרונים ולכך אמרו מצה ואין אופין העובי יותר מטפח. וזה ראי' נגד מ"א בהלכות פסח דכת' דהך ראי' דאין אופין עובי לחם מצות יותר מטפח לא קאי במסקנ' ואדחו לי' בגמרא דמזה מוכח דכך הי' בקבלה ביד הגאונים ואל תסור:

מותר לצלות וכו' והא דפריך הגמ' לרב טעמא משו' תערובת גופים וכו' לוקמי דאיירי בתנור גדול וליכא תערובת טעמי' קמ"ל דמ"מ מפני תערובות גופים אסור ודחוק לומר בתנור גדול דמחזיק י"ב שיעור חלה יכול ליתן גדי' אחד בזוית זה והשני בזוית אחר ולא שייך חילוף בפסחים וע"כ איירי בתנור קטן וצריך לצלותם תכופי' ויש לחוש לחילוף זה לא שמענו והרמב"ם העתיק סתם אין צולין וכו' ולא חילק בין תנור קטן לתנור גדול וצ"ל דלא הי' שכיח לצלות הפסח בתנור גדול כ"כ דהא לדעת ר"ש בעי מריקה ושטיפה ולרבנן עכ"פ הגעלה מחשש נותר ומי יגעול תנור גדול כ"כ ודוחק וצ"ע:

בלבד שלא יהי' נוגעים זה בזה וכ"כ התוס' בע"ז דבתנור גדול מותר לאפות ובלבד שלא יהי' נוגעי' זה בזה ויש להבין כוונת' בזה שלא יהי' נוגעי' אם הכוונ' אם נוגעי' אזי אסור במקום נגיעה כדי נטילה כדלעיל סי' ק"ה איסור חם שנגע בהיתר חם דאוסר כדי נטילה בלי דבר מפעפע דמה קמ"ל בזה פשיטא וע"כ צ"ל דכונ' אם נגעו זה בזה אלים כחם ששואבים ריח איסור ואוסר אפילו בתנור גדול וכדומה וכ"כ מרדכי בפ' כל שעה דא"י שהשליך לחם חמץ לתוך התנור מצות דאם נגע אסור דה"ל פת חמה וחביות פתוחה דאסור ע"ש וזה פת חמה וחביות פתוח' לא מחמת נגיע' רק ששואבת וקולט הריח ביותר ואסור מחמת ריחא וס"ל ה"ה איסור והיתר הנוגעים זה בזה קולטים ושואבים הריח ביותר ובזה לכ"ע ריחא מילתא אפילו תנור גדול ובזה יובנו דברי התוס' ריש כיצד צולין ד"ה נחתך מה דכבר עמדנו בזה כמה פעמים דהוכיחו דאם אין הפסח שלם דנחתך ממנו אבר לא מפסיל דאמרי' ה' חבורת שנתערב פסחיה' דא"א להתנות אי חייב בפסח הרי היא פסח וא"ל שלמים משום דבשלמי' חזה ושוק לכהן ופריך וניתי כל חד מבני חבורא כהן בהדי' וק' איך אפשר לעשותו דהא חזה ושוק אסור לזרים וא"א לצלותו וצריך לחתכו ותו לא הוי מקולס אלא ש"מ דמותר לחתוך אבר וכו' ע"ש. וקשה מאי קושיא הא צלי אינו אוסר רק כדי נטילה אם אין שם פעפוע ובני חבורה בוחרים גדי כחוש וא"כ מחתכים חזה ושוק עם כדי נטילה ונותנים לכהן חזה ושוק עם נטילה והם אוכלים הנשאר ולק"מ קו' התוס' ולפי הנ"ל ניחא כיון דחזה ושוק נוגעים להדיא בשאר פסח א"כ ריחא מילתא ואוסר הפסח מחמת ריח דחזה ושוק ואעפ"י דלית בהו פיטום כמ"ש גבי פת דלית בי' פיטום ומ"מ אסור הואיל ונוגעים ובפרט אי ס"ל כהרמב"ם דהי' שומן גיד ולגבי ריחא ההיתר מפטם לאיסור וא"ש ודו"ק: אלא דקשי' לי הא דאמרינן בפרק גיד הנשה וכו' דקאמר שמואל לא שנו אלא במבשל אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד וקשה הא הגיד מחובר בירך ויש בו בנ"ט ואין כחוש לגמרי דהא איכא שומן גיד וע"ש בתוס' וא"כ יאסור לירך מחמת ריחא וסתם צלי משמע בתנור קטן ולא תנור גדול דאל"כ מה פריך הש"ס מאין צולין טעמא וכו' דלמא מיירי על גבי גחלים ולית ריחא כלל וע"כ צ"ל סתם צלי היינו בתנור קטן ואיך מסתם סתם שמואל להתיר הא בתנור קטן אסור משום ריחא ואפי' נדחוק בתוס' דע"ז דזהו הכל למאן דפסק כרב ריחא מילתא אבל ללוי ס"ל ריחא לאו מילתא אפילו נגיעה אין אוסר דהא לאו מלתא מלבד דהמרדכי נתן טעם דהוי כפת חמה וכו' וזהו לכ"ע אסור וכן הש"ע כתב כן והוא פסק כלוי אלא אף גם דא"כ מה פריך הגמ' שם על שמואל מגדי שצלאו בחלבו ואסרו ר"ה מאי קשי' הא ר"ה תלמידו דרב ופוסק ברב ריחא מילתא ולכך אסרו מריח' מילתא ואין לומר בתנור גדול איירי ובזה אפילו נוגעים לי' בי' ריחא דא"כ אזדא הוכחת תוס' לעיל ריש כיצד צולין הנ"ל דדלמא בתנור גדול הי' צולין ועוד התוס' הקשו מה קמ"ל שמואל הא קודם בישול נמלחה וא"כ דממשנה מוכח דמליחה אינו אוסר ה"ה נצלה קשה הא יש לומר דשמואל קמ"ל בנצלה מותר דלא תימא דאוסר מפני ריחא וזה לא שמענו ממליחה דבמלח לא שייך ריח וצ"ע:

אם האיסור דבר חריף וכו' דין זה למדו האו"ה מהך דכמון של תרומה דאמרינן אף שטעם כמון בפת מותר ומייתי רבא ראי' דריחא לאו מילתא ודחי אביי שאני התם דמיקלי קלי איסורא ומזה יליף האו"ה דלולי דמיקלי קלי לאיסורא הי' אוסר הואיל ריחו חזק וחריף והפר"ח השיגו דכל זה לאביי אבל אנן דקיימ"ל כרבא נא אמרינן הך מיקלי קלי ע"ש. והפר"ח קיצר בהשגתו וכך הוי ל"ל חדא מנין לנו לחדש חילוק בין דבר חריף והא דהוצרך אביי לשנוי' מיקלי קלי משום דאביי ס"ל בכל דבר ריחא מילתא אבל לדידן דקיימ"ל לאו מילתא אין צריך למיקלי קלי ובלא"ה מותר אף כי כמוך קשה כמו דבר חריף ועוד נהפך דלשיטת או"ה א"כ אפילו אי ריחא לאו מילתא בדבר חריף כמו כמון וכדומה מילתא א"כ מה קאמר רבא מנא אמינא פת שאפו עם כמון וקשה לימא איהו לנפשי' הא בזה לכ"ע ריחא מילתא וצריך לומר מיקלי קלי וא"כ אף לאביי נימא כן ומה פריך לאביי ואפשר לומר דמהרש"א הקשה לתוס' דס"ל רבא ס"ל כרב ריחא מילתא רק בת תיהו מותר דמזיק א"כ מאי מייתי רבא ראיה מפת עם כמון נימא איהו לנפשי' דהא ס"ל ריחא מילתא וע"כ צ"ל מיקלי קלי א"כ גם לאביי לק"מ. וגם עוד מ"ש התוס' לאביי דמצי סבר כלוי דמותר הואיל דאין טעם מריח רק נכנס לתוך היתר משא"כ בת תיהו דנהנה מריח יין נסך להדיא. דאם כן מה פריך רבא לאביי מן פת עם כמון שמריח כמון מתערב עם פת ומודה אביי דשרי. וליישב הני תרי קושי' י"ל בקושי' ראשונה דזהו דריחא מילתא לא אתפרש לן איסורא ד"ת דהוי טכ"ע דילפינן ממשרת או רק דרבנן דודאי לא דמי בעצם למשרת כלל רק חז"ל אסרוהו דנראה כאוכל ונראה נ"מ לתירוץ התוס' דלכך בת תיהו מותר דמזיק לי' ואי מן התורה אסורה וכי בשביל דמזיק לי' יעבור ד"ת הא עכ"פ טועם ריח י"נ משא"כ אי אמרינן דרבנן במקום דמזיק לי' לא אמרו כלום והנה הש"ך הביא בס"ק א' בשם או"ה כלל ל"ח דחלה שלנו הואיל הוא דרבנן מותר לאפות אותה עם הפת עכ"ל ואם כן בכמון שהיא תרומה דרבנן דמן התורה אינו אלא דגן תירוש ויצהר וא"כ לא פריך רבא מידי דבת תיהו דאורייתא איסור י"נ אבל כמון תרומה דרבנן לא גזרו בריחא כמ"ש האו"ה רק זהו תלי' אם הך ריחא עיקר שרש איסור רק מדרבנן י"ל באיסור דרבנן תרתי דרבנן לא אמרינן אבל אם הוא ד"ת י"ל מ"ש דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא וא"כ אתי שפיר דרבא ואביי נחלקו בבת תיהו וגם אביי ידע דמזיק לי' רק אביי ס"ל דריחא מילתא דבר תורה ולא שרינן בחזקו מזיק לי' אבל רבא ס"ל דרבנן כנ"ל וקאמר רבא ראיה מפת עם כמון של תרומה בשלמא לדידי לק"מ דכמון הוא תרומה דרבנן וריחא מילתא נמי דרבנן ותרתי לא אמרינן משא"כ לאביי דאוסר בת תיהו ש"מ דס"ל ריחא אסור ד"ת וא"כ אין מועיל תרומה דרבנן ושפיר קשי' ליה מפת וכמון וא"ש ודו"ק: ובקושי' לאביי דודאי הא דקאמר ר' מרי כתנאי י"ל כתירוץ מהרש"א דביקש ליישב אף אי אביי ס"ל כלוי רק על הך דכמון קשי' דקאמר רבא מנא אמינא לה דמה ראיה דלמא אביי ס"ל כרב והבדל בין ריח בעין או ע"י תערובת ג"כ י"ל הא דיש חילוק אם מגיע לו הריח או שהריח מתערב בדבר אחר הוא כשמתערב בדבר אחר אין הריח כ"כ מורגש ולא דמי לטעם כעיקר דאסרה התורה וה"מ במה שאינו דבר חריף אבל בדבר חריף הטעם מורגש למאוד לגודל חריפתו וא"כ אף דמעורב הרי זה כאלו אינו מעורב ואם כן שפיר מייתי רבא סייעתא נגד אביי דכמון הוי דבר חריף והרי זה כאלו אינו מעורב דאסור לאביי בבת תיהו וא"ש ומשני אביי דמיקלי קלי לאיסורא וכו'. ולפ"ז יש לנו לחוש בדבר חריף להחמיר דהוי כאלו הטעם עומד בפ"ע אפילו בתנור י"ב עשרונים וכדומה אוסר מדאביי נשמע לרב' ובת תיהו שאני דמזיק לי' והא דהתיר רבא כמון בלי טעם מיקלי קלי הוא מילתא דרבנן וא"ש. אך כל זהו לשיטות או"ה דס"ל כתוס' דהלכתא כרב דס"ל דריחא מילתא וגם רבא ס"ל כן ואם כן יתכן כל מש"ל. אבל הש"ע דפסק כרי"ף דהלכתא כלוי ריחא לאו מילתא וגם רבא ס"ל כן וא"כ אין צריך לכל מ"ש ולק"מ מכמון וא"כ מנ"ל לחדש הך דינא דהחמיר בדבר חריף. אלא דיש להבין במה שהוכיח הרשב"א דף ק"ה ע"ב דרבא פליג אר"ל וס"ל פת חמה וחביות פתוחה מ"מ מותר דהא כמון עם פת ה"ל כפת חמה וחביות פתוח ומ"מ מותר לרבא דלא ס"ל קליא לאיסורא ע"ש. ויש להבין בש"ע דפסק כרבא ומ"מ פוסק לקמן דפת חמה וחביות פתוחה אסור וצריך לומר דודאי הא דקתני במשנה פת שאפהו עם כמון של תרומה שאין כאן טעם כמון רק ריח. ויש להבין אי ריחא מילתא מה בכך שיש רק ריח הא זה ג"כ אסור ואי מיקלי קלי העיקר חסר דזה לא נזכר במשנה כלל מיהו לרבא ניחא דהוא ס"ל דריחא לאו מילתא רק בכמון ס"ד להחמיר דהוי כפת חמה וכו' אבל הואיל מיקלי קלי אזלא הך מעליותא והרי הוא כשאר ריחא דלאו מילתא. ועוד י"ל דכך הפי' דאף דאמרינן מיקלי קלי לאיסורא עדיין הספק מי יימר דלמא קודם ששלט האש לגמרי בכמון ואכלתו קיבל הפת טעם ממנו רק זהו יש להסתפק אלו קיבל טעם אבל אם לא קיבל רק ריח וריח דרבנן כמש"ל ואזלינן לקולא ועוד דאין דרך ליתן ריח עד שכבר שולט בו האש לגמרי וזהו מאמר המשנה שלא קבלה טעם כי אז הי' מקום ספק דלמא טרם דמיקלי קלי הגיע אבל אין כאן אלא ריח ואזדא ספיקא כמ"ש וא"ש רבא ס"ל במתני' פירש הראשון שכתבתי ושפיר קדייק מה שאין בו אלא ריח הא ריח נמי אסור וע"כ צ"ל דריח מותר ולפת חמה לא דמי דיש כאן גריעותא דמיקלי קלי ולכך מותיב תיובתא לאביי ואביי דחה ליה כפי' השני שכתבתי דלכך קאמר שיש בו רק ריח דאז נוכל לומר מיקלי קלי וכו' משא"כ בטעם כנ"ל אבל לעולם ריח אוסר וא"ש עכ"פ שמענו מזה כרשב"א דריח כמון ה"ה חריף דס"ל לאו"ה דדמי' לכמון הוי כפת חמה וחביות פתוחה וקיימ"ל לכ"ע אסור אפילו למאן דאמר ריחא לאו מילתא וה"ה לתנור גדול דמ"ש וצדק דינו בכל אופן כל זה טרחתי ליישב דברי או"ה אבל מ"מ אין לו שרש גמור בש"ס ולכן במקום הפסד קצת יש להקל כמ"ש הפר"ח ומהרש"ל:

וי"א שאין לחלק המ"א בא"ח סי' תמ"ז כתב דיש להחמיר הואיל התוס' והרי"ף מסכימין לאחד והלכתא כוותי' ואמת דכן משמע לכאורה ברי"ף דכתב כמה טעמים הילכתא כלוי וכתב ועוד כד נדייק למימרא דרב משכחת לי' דשייך בהא מימרא דאמר בהדיא בפרקין וכו' מין במינו לא בטיל וקיימ"ל כל איסורין בתורה בס' ואפילו נתערב גופו של איסור בדבר היתר וכ"ש מריחא בעלמא דלא אסרי' לי' וכו' עכ"ל ומזה דייק א"כ דלית הילכתא כרב דאמר מין במינו במשהו רק קיימ"ל בששים א"כ חמץ בפסח דבמשהו אם כן ריחא מילתא אבל יש להבין בהרי"ף א"כ איך הוכיח דרבא דמתיר בבת תיהו כלוי וקיימ"ל כרבא וקשה אי במקום דאוסר במשהו קי"ל ריחא מילתא א"כ הא בת תיהו אין בו תערובת כלל וכי מותר לשתות משהו יין נסך ואיך יהי' שרי ואזוקי מזיק ליה לא ס"ל לרי"ף דא"כ אף לרב מתוקמא כמ"ש התוס' באמת. והעיקר קושי' איך קאמרינן כתנאי הרודה פת חמה ונתנה על חביות של תרומה ר"מ אוסר ר"י מתיר ללוי ודאי תנאי לרב מי נימא תנאי וקשה הא רב לא אמר אלא במקום דאיסורו במשהו ופת ותרומה אין אוסר במשהו ואף רב ס"ל כר"י. ודוחק לומר הא דמשני הגמ' לדידי כפת חמה וחביות פתיחה דמי היינו דמשהי מיהו איכא מין במינו דלא בטיל דזו דוחק. ובזה אי הלכתא כר"ל בפת חמה כבר פלפל הרי"ף מקדם ולכך נראה דהא דכתב הרי"ף במה שנאסר במשהו אמרינן ריחא מילתא לאו דוקא משהו אלא כל שאין בכלל ס' דמה שהוא בכלל ס' היינו נ"ט דקפדי' על טעם וריחא לאו טעמא הוא דאינו מורגש טעם ואיסור שנפל בהיתר ונטעם ואין בו טעם איסור וכי בשביל שמריח טעם איסור יהי' אסור נשתקע הדבר ואם בטל בס' מכ"ש דלא חיישינן לריחא רק מה דאינו בנותן טעם ואינו בכלל ס' ואוסרת יותר מס' יהי' רב או מעט עכ"פ אינו ס' משהו קרינן לי' דאין בנ"ט וא"כ דאין כאן בנ"ט ולא קפדינן אטעם בזה י"ל ריחא נמי דהא לא קפדי' אנ"ט כלל. והנה דעת הרי"ף כדעת רש"י חולין דף צ"ט דתרומה אפי' מין בא"מ בק' וכיון דנפקא לן מכלל ס' שהוא בנותן טעם דין הוא שיהי' ריחא מילתא כמו למ"ד מב"מ לא בטלו דברי הגמ' לרב מי לימא תנאי דהא תרומה דמי' למין במינו לרב דעכ"פ נותן טעם ליכא וא"ש. אך קשה תינח לרב מה קאמר ללוי וודאי איהו ס"ל ריחא לאו מילתא וגבי פת חמה ס"ל לר"מ דאסור מה קושי' דלמא לוי מודה במקום דשיעורו יותר מס' אף ריחא איכא ולכך בתרומה איכא ריחא אבל לוי דמיירי בבשר נבילה ושחוטה דס"ל ללוי כדקיימ"ל בין במינו בין שלא במינו בין שלא במינו ס' ואם כן דקפדינן אנותן טעם תו לא שייך ריחא כמש"ל: ויש ליישב דוודאי הא דס"ל להרי"ף בדבר שאוסר בלי נ"ט חיישינן לריחא היינו למ"ד ריחא מילתא דאי' ביה מששא רק במקום דמקפדי' אנ"ט דילפינן ממשרת טעם כעיקר א"כ ריחא לאו מילתא דלא דמי למשרת וכמ"ש הרי"ף להדי' אילו נתבשל בעינן ס' מהכ"ת יאסור ריח אבל למ"ד ריחא לאו מילתא היא ולית בי' ממשא כלל בזו אפי' משהו ליכא אפי' במין במינו וחמץ בפסח דהא לאו מילתא היא כלל וכלל. ועיין תשובת מהרי"ל ותמצא כן להדי' וא"כ א"ש דאמר ללוי ודאי תנאי היא דל"ל דבתרומה הואיל וצריך ק' מודה לוי כהנ"ל דהא אמר להדי' ריחא לאו מילתא וכיון דלאו מילתא אינו בגדר שיאסר כלל והכי מוכח דהא רבא דאמר בת תיהו שרי ע"כ ס"ל דלאו מילתא היא ואפי' משהו ליכא דאל"כ מי יתיר לכתחלה משהו. ולשיטת ר' אלפס רבא כלוי ואי לתרץ דלוי מודה בתרומה דהוי משהו א"כ רבא דמתיר בבת תיהו והכי קיימ"ל דלא כמאן לא כרב ולא כלוי וע"כ דלוי לא ס"ל ריחא מילתא וא"כ משהו נמי ליכא דלאו מילתא והא דכתב הרי"ף טעם פת שאפ' עם צלי דאסור משום דה"ל דשיל"מ אפי' באלף לא בטל אם נדקדק היטב בדברי הרי"ף כוונתו דאמרינן בדשיל"מ דלא בטל מטעם עד שתאכלנו באיסור וכו' כן י"ל על ריחא משהו עד שתאכלנו וכו' ועוד הא כבר כתב דהוי לכתחילה ולכתחילה מודה לוי רק דלא תיקשי לפ"ד הרי"ף בדבר שבטל בששים אף רב מודה אף בדיעבד מותר א"כ נשמע ללוי על לכתחילה ולזה קאמר דבזה אין רב מודה לכתחילה דה"ל דשיל"מ ובאלף לא בטיל עיין ברי"ף ותמצא כי נכון הדברים: וכן התוס' בע"ז דכתבו בחמץ אפילו בתנור גדול יש לאסור דמשהו מיהא איכא היינו דהם פסקו כרב דריחא מילתא רק בתנור גדול מתפשט הריח ואינו מגיע לההיתר רק מעט מזעיר לפיכך כתבו דבחמץ בפסח משהו מיהו איכא אבל לפי דקיי"ל דריחא לאו מילתא לא שייך משהו איכא וכן כתב מהרי"ל דאיך להחמיר: ודברי הרי"ף סובבים והולכים כך דכל טעמם של הפוסקים כרב דקיי"ל פת חמה וחביות פתוחה אסור דזה הכל למ"ד מין במינו לא בטיל אבל לדידן ליתא וכיון דבהא ליתא א"כ כל דברי רב לאו להילכתא אתמר דהא גבי גוף הדין דנחלק בו עם לוי בבשר כשר עם בשר נבילה לית הילכתא כוותיה אם כן תו אמרינן הלכתא כלוי דאמר ריחא לאו מנלתא דלא מצינו פלוגתא חדשה בגמ' והלכה כלוי וללוי לא שייך משהו דהא לאו מילתא היא: ודע מ"ש רמ"א וי"א שאין לחלק הוא המרדכי בפרק כל שעה שמתיר חמץ הנמצא אצל מצות האפות ותמה הש"ך והניח בצ"ע דממרדכי לא נשמע רק בחמץ בין מצה אבל בדבר שמן ובמשהו לא שמעינן מינה והרכיב שני קושי' דילמא יש חילוק בין מעשה פיטום לאינו ובקושי' זו י"ל דראבי"ה הביא ראי' מן לחמי תודה שהיה אופי' בפ"א בתנור א' לחמי חמץ ומצה. ש"מ דריחא לאו מילתא ומבואר ברמב"ם הלכות מעשה קרבנות הלכה ט' דכל שלשים חלות של מצות בתודה הי' בשמן ואפילו מנחת מאפה. וז"ל בהלכה כ"א החלות לותת השמן שלהן בשמינית של שמן ואח"כ לש ואופה אותן וכו' ומכ"ש שאר מינים וא"כ הרי יש כאן שמן מעשה פיטום ונותן טעם בחמץ וחמץ במצה דאזיל היתר וכו' ומוכח דאפילו בשמן מותר. ואע"פ דאמרינן בפרק כל שעה דאין קרויה מצה עשירה דרביעית היא ומתחלק לכמה חלות התם כל חלה בפ"ע אבל לענין ריחא הא כל החלות שבתנור מצטרפים ואצלם ביחד רביעית שמן. ומה שטען הש"ך כל זה לא מצינו במרדכי במה שאוסר במשהו צריך פי' לפירושו דאף דהמרדכי איירי בחמץ כשנאפה עם מצה וחמץ במשהו מ"מ שם הכל אליבא דר"ת ור"ת ראש המתירין ור"ת ס"ל חמץ בששים. אלא עם כל זה לק"מ דראבי"ה מייתי ראיה מלחמי תודה וא"כ יקשה לר"י דס"ל מין במינו במשהו וכי נחלקו בסדר אפי' לחמי תודה וע"כ דמותר: ובאמת ראי' ראבי"ה יש לדחות דלמא ה"ה בתנור גדול וצ"ל דבאמת כל ראי' שלו להוציא מלב האומרים באיסור משהו אינו מועיל תנור גדול ומוכח כרמ"א ולק"מ ודו"ק: ובחידושי אמרתי ראי' להחמיר לפי דעת התוס' בפסחים גבי חלה טמאה דאיירי בנתבשלה ע"ג גחלים דאי בתנור הא הפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא פת: וקשה א"כ שתי לחם למה אינו דוחה יו"ט יאפו שתים ושלש פת לצורך יו"ט ויאפו שתי לחם עמו ופת נאפת יפה יפה ומותר משום יו"ט ושתי לחם נאפת בזמנו ואין ב' לחם אוסרת שאר הפת דכיון דאין תנור מקדש דאל"כ יפסול בלינה א"כ אין עליהם קדושת הגוף ואינה אוסרת כדתנן קדשי' מקדשים בכ"ש אלא צ"ל דהא שתי לחם דתנור אין מקדש להו יש להם פדיון כמ"ש התוס' פסחים דף מ"ו ע"ב ד"ה הואיל וא"כ אוסר במשהו דה"ל דבר שיש לו מתירין בשאלה ובפדיון וא"כ אוסר הנאפה טעם מחמת ריחא דמשהו מיהו איכא ושתי לחם קדשה קדושת דמים ולא חזי לאוכלה ביו"ט ואסור לאפותם ודוק ובחידושי הארכתי:

לבשל אי הטעם דבישול אין לו ריח אם כן צלי קדר או מה שמטמינים בשבת אית ליה ריח הרי זה אוסר בצלי אבל אי הטעם דהפסק מחיצת הקדירה מעכב שילך הריח מזה לזה ולילך למעלה מזה המחיצה ולכנס לשני לא חיישינן אף הטמנת חמין מותר ונסתפקו בו הב"ח והאחרונים ואם נדייק לשון רש"י מ"ש כעין ב' קדרות היינו תל גדול של גחלים ל"ל למימר גדול הנ"ל סתם תל גחלים מפסיק ומ"ש זה ממחיצת וכותל הקדירה וע"כ צ"ל דס"ל לרש"י דבאמת אין כותל קדרה מפסיק דהריח עולה למעלה מהקדירה מאויר ומתפשט לתוך קדרה שני רק בפסח אמרינן שתל גדול הולך מקצה תחתון של תנור על הקצה למעלה וא"כ אין יכול הריח להתפשט עד הגיע לאויר העולם חוץ לתנור ושוב נתבלבל מאויר העולם ואין אוסר ולכן יש להחמיר בצלי קדר:

פת חמה וחביות יין נסך פתוחה אמת שכ"כ התוס' והרא"ש והטור והם אזלי לשיטתן דס"ל דהלכה כרב דריחא מילתא ומבואר בהדיא בגמ' לרב דבשר שחוטה ובשר נבילה דמי' לפת חמה וכו' אבל הרי"ף פסק להדיא דלא כר"ל דגם זה מותר דהא פסק הלכה כלוי. וכן הרמב"ם פרק ט"ו מהלכות תרומה השמיט הך דר"ל בפת חמה וכו'. וע"ש בכ"מ דלא פסק דר"ל. וא"כ קשה על המחבר דפסק כר"ל וצ"ל הגירסא בגמ' אמר רב לדידי כפת וכו' דמי דמשמע הא ללוי לא דמי וריח בפת חמה וכו' חזק ביותר. ויש להבין מנין לו זה ומה ראה על ככה. וי"ל דהרי"ף העלה דרבא דמתיר בבת תיהו דוקא ללוי אתיא ולכך פסק כלוי וס"ל למחבר ע"כ אביי דאוסר בת תיהו כלוי נמי אתיא דאי ס"ל דוקא כרב א"כ במה נחלקו לימא הלכה כלוי ואביי יאמר דהלכה כרב וע"כ צ"ל דאביי אמר לדינא אף ללוי דבת תיהו מודה לוי דאסור. ובע"ז אמרינן דאביי ס"ל בת תיהו דמיא לפת חמה וכו' וקשה הא לוי מתיר פת חמה וכו' וא"כ איך אפשר דאביי מצי נמי סבר כלוי וע"כ צ"ל דגרסינן לדידי כפת חמה דמי אבל ללוי לא דמי לפת חמה ופת חמה וכו' מודה לוי דאסור וא"ש. דבזה לא יחלקו רבא ואביי במילת' דלוי בדבר זה אך מ"מ קשה א"כ דאנן פסקינן דבת תיהו מותר ופת וכו' אסור א"כ צ"ל דגרע מן פת חמה מה ראי' מביא הרי"ף דהלכה כלוי הואיל ורבא מכשיר בבת תיהו דלא כרב הא רב אוסר בפת חמה וכו' ובגמ' אמרינן להדיא דרב ס"ל הך בשר נבילה לדידי כפת חמה וכו' דמי וכל ראי' הרי"ף ליתא וצ"ע. ולכך י"ל הש"ע ס"ל לדינא כרי"ף והרמב"ם דס"ל דליתא לדברי ר"ל בפת חמה וכו' דריחה לאו מילתא ומ"מ חוכך להחמיר כיון דהתוס' והרא"ש והטור אוסרים ולכך ס"ל הא דשרינן התם בתרומה דלית ביה איסור הנאה ולכך אף שפת חמה שואב מ"מ אכילה לא מיקרי דהא ליתא למששא. אבל בדבר דאית ביה איסור הנאה כיון דפת חמה שואב להדיא הרי נהנה עכ"פ מן איסור ואף הרי"ף והרמב"ם מודים בו לאסור ולכך הש"ע העתיק דינו ליין נסך דאסור בהנאה ולכך אסרו:

פת שעורים אסור והטור השמיטו ונראה דס"ל ודאי פת חמה וחביות פתוחה יותר אוסר הריח מפת שעורים דהא בזה נחלקו ובפת חמה וחביות פתוחה לא נחלקו כלל לדעת רש"ל ורמ"א והטור לא גרים לדידי כפת חמה דמי רק סתם כפת חמה דמי וא"כ לוי פליג אר"ל ואף בזה מתיר דלא כר"ל כנודע וא"כ מכ"ש דמתיר בשעורים במ"ש דריח פת חמה אלים. וא"כ פלוגתא רחוקה לא אמרינן דלוי מתיר בפת חמה ושל שעורים ורב פליג ואוסר בפת חמה מהכ"ת נימא דגם בשל שעורים פליג כיון דלוי מכשיר אף הוא נימא דמכשיר. ואף אם נימא דפליג לא אתברר לן דהלכתא כוותי' דרב ולכך פסק הטור דבשל שעורים מותר וא"ש: ודע כי הא דפליגי ר"מ ור"י ור' יוסי בתרתי פליגי אם ריחא אוסר וגם אם הפת שואב לחלוחית בעין מן היין דבתרומה פליגי ברודה פת ט"ג חביות ר"מ ור"י ור' יוסי. ואף במכשירין פ"ג פליגי ג"כ. ופירשו המפרשים דלא הוכשר וע"י יין יוכשר ר"מ אומר הוכשר ור"י אומר לא הוכשר ור' יוסי מחלק בין חיטין לשעורין. ולכאורה קשה א"כ הנך סוגיא בפסחים וע"ז דתליא הגמ' מילתא דריחא בפלוגתא ולפי משנה דמכשירין ע"כ גוף לחלוחית של יין קולט הפת דאין ריח מכשיר אם תקלוט ריח כזאת וכזאת. והרב התיו"ט במכשירין כתב על הברטנורא דנתן טעם דקולט היין והא דלא כתב כן במס' תרומות משום דרבותא קמ"ל אפי' בלי קליטות טעם משום ריח בעלמא אסרו עכ"ל. ודבריו בלתי ברורים דמצ"ל לש"ס לדייק ממנו לענין ריחא דילמא כ"ע כלוי סברי וטעמ' אחרינה אית בהו דקולטת ממשות של איסור. ולכן ברור דבתרתי פליגי גבי איסורא בתרומה לא שייך דשואב לחלוחית כי מעט היא ובטל במיעוטו ועיין ברא"ש לטהרות הנדפס מחדש אצל ש"ס דפוס אמשטרדם שדחק שצריך להיות בזמן רחוק דאל"כ הוא מינכר ע"ש ומכ"ש בזה או דבטל במיעוטו או אפשר למטעמי' (היינו כדעת התוס' תרומה בס') ולכך ע"כ הטעם משום ריח ופליגא אי ריחא מילתא וכו' אבל במכשירין משום ריח יהי' ריח בס' חזק מ"מ בשביל כך לא יוכשר הפת רק פליגי אי שואב לחלוחית של יין ואף דמעט היא בטעם מ"מ מכשיר דדבר מועט מכשיר ופליגי אי מכשיר או לא ושל זה לא כשל זה וא"ש ודוק. ובזה ג"כ אפשר ליישב דברי הטור ואין רצוני להאריך כי דעת לנבון נקל:

מותר לשאוב וכו' ואע"ג דמתחלה אסור דריחא מילתא צ"ל דבת תיהו שאני דאזוקי מזיק לי' וקשה על הרי"ף דפסק כלוי דס"ל דריחא לאו מילתא מדקי"ל בת תיהו שרי וקשה עדיין הא שם לכתחלה יאסור וצ"ל שאני דאזוקי מזיק א"כ זה התי' של תוס' וי"ל אפי' כרב אתיא ומנין לו דינו וצ"ל בשלמא א"א דריחא מילתא וא"כ הוי נעמשות של איסור ובשביל אזוקי מזיק לא שרינן וכי בזה נתיר אסורים אבל אי ריחא לאו מילתא ואין כאן איסור רק לכתחלה הוא דאסור מדרבנן דגזרו דלא ליתי לאתהני מגופו של איסור וזהו בת תיהו כיון דאזוקו מזיק לא שכיח דעושה כן ובמילת' דנא שכיח לא גזרו וא"ש:

אסור להריח וכו' ע' ש"ך ס"ק כ"ז דהביא המרדכי פ' כל שעה דכתב דבר איסור שאין עיקרו להריח מותר להריח כדאמרינן סוכה הדס ואתרוג עכ"ל ותמה הש"ך התם טעמא משום דלא הוקצה אלא למצותו. ונראה דהמרדכי אזיל להך מ"ד דאין חנאי מועיל לדברים כאלה ע' בש"ע רע"ד וא"כ מה בכך דלא הוקצו להריח לו יהי' דמתנה בפי' הא אין תנאי מועיל וא"כ מה בכך וע"כ נ"ל דאתרוג של מצוה אף דאסור באכילה כיון דלאו לריחא קאי מותר להריח בו רק ס"ד מתחלה כהפריש למצוה הקצוהו לריח ואסור מחמת הקצאתו ולכך כיון דלא הוקצה לריח הרי אתרוג כשאר איסורים ומותר בריח ודו"ק: