שתיהן וכו' בעו"ה לא יכולתי לירד לסוף דעת הב"י ואחרונים ולכן אעתיק דברי ראשונים בקצרה. בחולין דף ל"א דאמרינן דבעינן חוץ לצואר כמלא צואר כתבו התוס' לכאורה נראה שצריך להוליך כל אותו מלא צואר שחוץ לצואר ולכך צריך אותו שיעור ומיהו נראה דאין צריך ולא הוצרך שיעור זה אלא כדי שישחוט ברווח ופעמים שהסכין חריף ושוחט בלי הולכת כ"צ עכ"ל וכ"כ הרא"ש: ועתה נחזה במ"ש הרא"ש ביש כאן שני בהמות ושוחטין כא' ואין בסכין רק כמלא שני צוארין מכוון. ולחלק בין ראשונה לפנימ'. ונבאר דרך משל בהמה אחת וצואר' ד' אצבעות אבגד מונח ובצדה בהמ' ג"כ ד' אצבעות הוזח וסכין הוא ח' אצבעות א ב ג ד ה ו ז ח. וא"כ כשמתחיל לשחוט דרך הולכ' וא"כ ח' מסכין בא אצל פ' דבהמה וכשמוליך וגו' השחיטה בשתיהם הרי בא א' דסכין על ד' דבהמה שני'. ודעת הרא"ש להכשיר ראשונה ולפסול שני' וכן להיפוך א"כ אות א' מסכין בא לאות ד' מבהמה שני'. ואז שני' כשרה וראשונה פסולה. ולמד הב"י דבעינן תמיד שיעבור כל סכין מחזיק ח' אצבעות על פני כל בהמה ולכך באופן הראשון דשוחט דרך הולכה הרי הולך הסכין על כל צואר בהמה ראשונ' דהתחיל בח' והוליך עד שעבר עליו א' אבל שני' בגמר שחיטה בא א' דסכין על ד' מבהמה וא"כ אין על הצואר עובר רק ד' אצבעות ומזה הולי' הב"י תולדה אם רצונו להעביר כל הסכין חוצה לו עד שח' סכין בא על אות ה' דבהמה שני' והרי כל ח' אצבעות עברו עליו כשר וכן להיפוך כשמביא לא עברו על בהמה ראשונ' רק ד' אצבעות מסכין מן אות ה' עד אות ח' והנשארים עומדים בבהמה שני' ג"כ טרפה אבל אם הוליך ומוליך עד שאות ח' מסכין בא על אות א' מבהמה ראשונה וכל הסכין חוץ לבהמה ג"כ כשר. וא"כ תלה הכל כס"ד דתוס' דבעינן שיעבור כל צוארי' היינו ח' אצבעות על כל בהמה. והא התו' דחה אותו וביותר הרא"ש כי בסכין חריף חותך בקל תיכף וא"צ שיהי' עובר כל הסכין רק דעת התו' והרא"ש כשיש לו סכין ארוך אינו דורס אבל סכין קצר רק כפי בהמה דורס ונ"ל דהך סכין צריך להיות פנוי מבלי טרוד בשחיט' אחרת וא"כ הרי זה סכין ארוך ומרווח ליה לשחוט אבל כשד' אצבעות. הנשארים מסכין הם לשחוט אחרת עדיין לית הרווחה והוי כשוחט בסכין מחזיק ד' אצבעות צוואר שמחזיק ג"כ ד' אצבעות. ולכך כאן ששחט ב' בהמות כא' בהולכה או בהבאה ודאי עיקר שחיטה לא יתכן כא' כי בהמה אחת נשחט רובו קודם לשני רק קרוי כאחד כי גמר שחיטה כאחד כי כשמוליך סכין מהבהמה לחברתה הראשונה נשחט רובו טרם בא לשני' אבל בבא לשני' לשחוט הרוב גומר שחיטה הראשונה והרי קרוי כא' וכ"נ דעת הט"ז ע"ש ולכן א"ש כשמתחיל בהולכה א"כ ראש סכין שהוא ח' מתחיל מתחילת צואר הראשון שהוא א' ומוליך והולך ובגמר צוואר הראשון שהוא ד' מגיע מסכין אות ה' וד' אותיות הנשארים המה חוץ לבהמה א"כ הרי שוחט בהרווחה בסכין מחזיק ח' אצבעות ולכך כשר אבל בגמר בהמה שני' שמגיע אות ח' מסכין על אות ח' מבהמה שני' הרי ד' אצבעות על בהמה ראשונה לגמור השחיטה מרובו ואילך וד' אצבעות על בהמה שניה לשוחט' ואין כאן סכין פנוי כי על בהמה שניה הסכין מן ה' עד ח' וא' ב ג ד מן סכין על בהמה ראשונה לגמור שחיטה עד תכליתו ואין סכין פנוי ולא רווחי' לי' ולכך דורס והשניי' טריפה. וכן להיפוך בהובא' מבהמה שניה לבהמה ראשונה חצי סכין לבהמה ראשונה שהוא מאות א' עד ד' וכן בבהמה מא' עד ד' אבל מה' עד ח' בסכין נשאר בבהמה שניה לגמור השחיטה ואין רווחא וא"ש וא"כ לעולם חד טריפה וחד כשרה ואין נ"מ אם מעביר סכין אח"כ על כולו או לא כי בשעת שחיטה צריך להיות הרווחא לסכין שיהא פנוי ואם לאו טרפה ומה שעושה אח"כ מה נ"מ ולכן לא ירדתי לסוף דעת הב"י: והנה הרמב"ן טען כשדור' א' גם השני נדרסת וגם בזה לא זכיתי להבין דהא הראשונה ששחט בהולכה יש לו רווחא סכין מחזיק ח' אצבעות והצוואר רק ד' וא"כ אינו דורס ואח"כ כשמגיע לשניה ובשניה ליכא רווחא ודורס ואם כי אז גם בראשונה דרסה הא כבר נשחט רובא וכי ס"ל לרמב"ן דרסה במיעוט בתרא טריפה וצ"ע להבין ואולי כשמתחיל לשחוט ורואה כי על בהמה שניה לא יהי' הרווחא בסכין מכין ידו לשחוט בכח שהוא דרסה וא"כ אף בהמה ראשונה נדרסה וצ"ע ועכ"פ לדידן דפוסלין דרסה במיעוט בתרא צדקו דברי רמב"ן מבלי פקפוק ודוק כי צ"ע לחולשת שכלי בעו"ה:

רוב מפרקת הרב הט"ז הביא בשם הרשב"א דכתב בהא דאמרינן דלא לשוייא גסטרא היינו שלא ישבר במפרקת קודם שחיטה דאז מבליע דם באברים וכו' עכ"ל והקפה הט"ז בפ"ק ב' דא"כ דתורה לא הרשה לשבור במפרקת למה יועיל מליחה והרשב"א בעצמו פסק דמועיל מליחה ע"ש. ותי' הש"ך בנה"כ דקרא אשמועינן דאפי' בקדשים דה"א לדם צריך ולכך לא ישבר מפרקת וכו' וכתב וכן נכון ולא תי' כלום דהא הרשב"א בדף כ"ג הביא חד לימוד לקדשים וחד לימוד לחולין מן וזבחת מן בקרך וא"כ הקושי' הוא על הך קרא דלחולין איירי ולא תי' הש"ך כלום. ולכן העיקר דה"א מצות שחיטה בכך לשבר מפרקת ולהתיז הראש כי בכך תצא נפשו כדתנן באהלות דבכך יוצאת מתורת חי וא"כ אף דמבליע דם באברים לית לן ביה דכך מצותו ואם כן מותר לאכול חי דלא הוי דם שפי' קמ"ל דלא מצוה בכך וא"כ ממילא ידעינן דאסור לאכול חי דהוי דם (שלא) פירש רק ע"י מליחה ואז שרי דהא הדם בלוע נפרש ונפלט ופשוט:

חלדה כתב הט"ז ס"ק ג' לשון הטמנה ע"כ נקראת חלדה בלשון זה שמטמנ' עצמה בארץ ע"כ. וכתב שכן הוא בגמ'. אבל מגמ' משמע היפוך דעל מלק בסכין אמרו שם שחיטתו פסולה ח"א דדורס וח"א דמחליד וקאמר הגמ' מ"ד דורס מ"ט לא קאמר מחליד ומשני ה"ד חלדה כחולדה הדרה בעיקרי בתי' דמיכסי והך מגלי ומפני שמחליד שם פירשו תוס' ששוח' הסימנים ממטה למעלה ע"ש הרי דזה לא דמי' לחולדה ואנן קיי"ל דהוי חלדה בדוחק סכין ושוחט ממטה למעלה א"כ ש"מ דלא בעינן דמי לחלדה כלל רק סתם הטמנה ובמח"כ לשון יתר בט"ז הוא זה:

פסולה וספק כי הוא איבעי דעלתה בתיקו:

ויש מי שאוסר גם בזה הט"ז הקשה הא דשאל בגמ' הושיט ידו למעי בהמה ושחט ולד מי מכשר ומה זו ספק הא הוי חלדה כמו מטלית פרוס על צווארה. ואין כאן קושי' דהא זהו פרוס עליה מטלית הוא איבעי דלא איפשטא א"כ קאי האיבעי בדרך את"ל דלא הוי כלל חלדה מי מהני שחיטה במעי אמה. וכן משמע בפר"א ולכך אפשר כמש"ל בסי' י"ד דרמב"ם דייק מהך דביצה להנצל מקושי' התוס' הא יכול להכניס ידו למעי אמו ולשחו' והוי כשוחט בלילה לא ס"ל לרמב"ם דעכ"פ בדעבד כשר וקרוי מוכן ולכך פי' הוא דהוי חלדה כמ"ש העט"ז וט"ז ודבריו מוכרחים ועיין מש"ל סי' י"ד והדברים נראים לשיטת הרמב"ם וק"ל:

תחת מיעוט הראשון ושחטו ממטה למעלה. מורי' הדברים דחלדה היה שהחליד הסכין תחת מיעוט הראשון ושחטו בחלדה ולא קאמר בפשוט שהחליד הסכין תחת עור ושחט מיעוט סימן ואח"כ קרע עור והוי חלדה במיעוט קמא. והש"ך בס"ק י"א ביקש באמת לפרש כן בש"ע דזהו כוונתו אבל לשון החליד הסכין תחת מיעוט ראשון לא משמע כן כמו שהבין ג"כ הב"ח. ולא ידעתי כיון דתחת עור אמרי' אינו יודע וחלדה במיעוט סימנים עלתה בתיקו ה"ל ס"ס ספק אין חלדה תחת עור ואת"ל הוי חלדה דלמא לא מיטרף במיעוט סימנים וכן להיפוך דאת"ל דהוי תלדה במיעוט דלמא עור לא הוי חלדה ולכן השמיט הש"ע עור וק"ל:

מיעוט הראשון בחלדה דעת הש"ך ופרישה היינו ושט דמשהו פוסל בו אבל קנה מידי דהוי חצי קנה פגום ולמה יפסול בו חלדה לחנם אמנם הב"ח העתיק דברי הגהת מהרש"ל וכן הש"ך ראה הגהותיו דכתב כמו בהגרים שליש ראשון פסול ה"ה בשהה או החליד ודרס במיעוט ראשון אפי' בקנה והש"ך תמה עליו וביחוד מ"ש בשהיי' במיעוט קמא דהא ברייתא מפורשת נשחט חצי קנה ושהה דכשרה וכן בכולם ע"ש. והנה נראי' דבריו בשהייה אף דבאמת משחיטו' אשכנזית שהביא הב"י סי' זה משמע דגם בשהיי' י"ל שהחמירו חז"ל שכ' אפי' למ"ד דשהיי' במיעוט קמא דקנה דכשרה מ"מ בדרס' במיעוט קמא דקנה יש להחמיר וע"ש דמחלק הרי מודה בבירו' דזה להכשי' איכא רק מ"ד דאמר כך אבל לדינ' לא החליט להכשיר וכן מורי' דברי הרא"ש בשו"ת הרשב"א בסי' שס"ז להדיא דלרש"י אף בקנה במיעוט קמא לא אסור ש"מ דוק ביה ותמצ' כדברי. ואמת כי קושי' הש"ך מברייתא דקתני נשחט חצי קנה ושהה כשר לכאור' תיובת' אך ליישב י"ל הנך רבוות' ס"ל דתלי בפלוגתא דריב"י ורבנן דלריב"י סגי ברובא בכשרות אבל לרבנן בעינן כולו בין בתחילה ובין בסוף בכשרות ועי"ש דף ל' ברש"י ותוס' ותראה כן וא"כ י"ל הך ברייתא דשהיי' במיעוט קמא כשר ריב"י היא אבל לפי דקיי"ל להחמיר כרבנן כמ"ש רש"י אף שהייה בקנה במיעוט קמא פוסל. ובזו יש ליישב קושית ר"ת מן תוספ' וברייתות דסתרי אהדדי די"ל חד רבנן וחד ריב"י ע"ש בתוס' דף ל' ע"ב ד"ה החליד עכ"פ יניח שהיי' במיעוט קמא במקומו אבל דרסה חלדה בקנה במיעוט קמא הרבה רבוותא דפסלו כמ"ש הב"י בשם שחיטות אשכנזית ונתנו טעם בין שהיי' דעומד משחיט' ולא שחט בפסול משא"כ בדורס ומחליד שוחט בפסול ועושה מעשה לפסול. ומה לנו יותר מבה"ג (ורשב"א בתשובה כיון עליו) דכתב חלדה במיעוט קמא בסימנים פסולה מדאורייתא והיכי דהכניס סכין בין סימן לסי' ונתחרט טרם ששחט יוציאו בנחת וישחוט ממקום אחר ויבדוק באותו מקום אי פגע בקנה או בוושט וקשה פגיעה בקנה מה נ"מ הא חלדה בקנה במיעוט אלא ש"מ דס"ל דפוסלו כמ"ש שחיטות הנ"ל ויתר מרבוותא סברין כן ואם כן ח"ו לדחות ד' מהרש"ל כלאחר יד במקום שיש לו יתד נאמן לתלות ולהחמיר:

ואם דרס או החליד וכו' צווחו הריב"ש ויתר רבותינו הא הרמב"ם כ' וכן אם שחט מיעוט סימנים בחלדה וגמר שלא בחלדה הרי זו ספק נבילה דהוי איבעי' דלא אפשני' וכאן פסק ודאי פסולה. ועי' בש"ך שרוצה לומר דתרתי מיירי רמב"ם כאן באותו שליש שהגרים החליד וכו' והדוחק מבואר וכמ"ש פר"ח והדרך היותר קצר בדברי הרמב"ם הוא הואיל והרמב"ם מפרש איבעי שהה במיעוט סימנים כמ"ש המחבר לעיל סי' כ"ג סעיף ד' דהכוונ' שהה כדי שחיטת מיעוט סימנים קרוב לרוב ועיין מש"ל עכ"פ לא מפרש כפשוטא דשהה מתחיל' כששחט מיעוט סימנים דס"ל זה פשיטא דטרפה דהא נקיבת כל שהוא בוושט פוסלו והיינו שהייה היינו נקיבה וכן הביאו התוס' התוספתא דשהייה במעוט קמא בוושט פסולה. ולפ"ז גם בהך איבעי' החליד במיעוט סימנים צ"ל ג"כ דרמב"ם מפרש לי' כעין פיר"ת דהיינו ששחט ד"מ הקנה רובו כראוי ומיעוט הנשאר החליד הסכין תחתיו וחתכו מלמטה למעלה וא"כ הספק אם זהו קרוי חלדה או לא כיון דבלא"ה רובו נשחט. וזהו כוונת הרמב"ם וכן אם שחט מיעוט סימנים בחלדה פי' דחלדה הי' דשחט רק מיעוט סימנים ע"י שהחלי' הסכין תחת המיעוט וגוף החלדה היה בזה שתחב תחת מיעוט הסי' שעדיין לא נשח' ואם כי הלשו' קצת דחו' איהו דחיק ומוקי נפשי' והוי ספק אבל אח"כ בא הרמב"ם בגוף דינו דעושה חלדה שהוא חלדה ודאי בלי ספק רק לא שחט בחלדה רק מיעוט מסימנים הוא טרפה ודאי כמש"ל דהוא תוספתא וע"ז לא מספקא בש"ע כלל רק מספקא לי' בטוב חלדה אי קרו חלדה או לא. וכן מורים. דברי פר"ח אלא שהאריך ללא צורך וכתב דכן דעת הטור והטור האיר נתיב וכדומה. ולא דיבר בזה נכונה דהא לפי מ"ש הך איבעי דשהה במיעוט סימנים א"א לרמב"ם לפרש על מיעוט קמא דהא לדעתו כמ"ש זה ודאי טריפה מבלי ספק וע"כ הפי' כמש"ל דהיה כשיעור הכשר סמוך לרוב וכו' ואלו הטור בסי' כ"ג כתב להדיא דרמב"ם מפרש הך איבעי על מיעוט קמא וא"כ ע"כ דס"ל דלא ס"ל כן ברמב"ם ועיין בב"י אבל האמת יורה דרכו דיותר טוב לפרש זה מכל הפירושים:

פסולה היינו ודאי וכתב הש"ך בס"ק כ' אע"ג דהחליד במיעוט קמא דוושט הווי ספק נבלה. מחלק הריב"ש דכיון דדרך שחיטה י"ל דלא ניקב אבל הגרמה דאין במקום שחיטה ה"ל כנקוב ע"כ. ולא היה צריך לזה כי דברים הללו הן דברי הרשב"א והרא"ש והן באמת לא מפרשי על חלדה במיעוט סימנים במיעוט קמא כי הרא"ש מפרש ליה על חלדה במיעוט בתרא ורשב"א מפרש לי' כפי' ר"ת א"כ י"ל בחלדה גמורה במיעוט קמא מודים דפסול ולא ס"ל חילוק של ריב"ש:

בין במיעוט בתרא דעיקור במיעוט בתרא מדינא מותר והב"ח כתב ה"מ אם נעקרו סימנים אבל בסכין פגום שהוא ג"כ עיקור בזה אפי' במיעוט בתרא פסול מדינא. ודבר חדש הוא לאסור בלי ראי' ולא מצינו רמז בפוסקים אך בתוס' נדה דף ב' ע"ב סכין איתרעי כתבו התוס' בסכין פגום יש כמה ספיקות דלמא בעצם מפרקת או במיעוט בתרא אפגום וכו' ש"מ דס"ל במיעוט בתרא הבהמה כשרה ולא כב"ח ודו"ק:

לענין חלבו הט"ז הקשה הא בחולין דף ס"ט קאמר הגמ' י"ל דלכך חלב דעלמא אף דאתיא מאמ"ה מותר דיש תקנה בשחיטה ואבר היוצא ל"ל תקנתא בשחיטה והא הך עיקור מה בכך דאינה טרפה הא אין תקנתא ואסור החלב משום אמ"ה. ותי' הט"ז הא דאמרי' דאית לי' תקנתא פירש קיל לי' איסור אמ"ה ואין אוסר החלב ולכך אף בעיקור אין אוסר ע"כ ואני תמה הא הרשב"א בחידושיו פ' בהמה המקשה הקשה מה קשאיל בהמה דיש בו אבר היוצא אם חלבו מותר פשיטא דאסור מידי דהוה חלב טריפה ותי' הרשב"א דאבר היוצא אין עליו שם טריפה רק לית ליה הכשר שחיטה דהא כל בהמה שחוט והוי כאבר מן החי ולכך קשאיל אם נכנס בכלל היתר של אבר מהחי ע"ש וא"כ הרי דגם שם רק איסור אבר מהחי ומ"מ אסרינן ולמה נתיר בזה וצ"ע לכאורה. ומה שנ"ל כי ודאי תוס' ורא"ש ורשב"א דיברו הכל ענין מחלוקת רש"י ובה"ג אי הוי טרפה או לא ולא בררו מה נ"מ ודוחק לומר דכולם היה מחשבתם על חלב. לכן נראה דנ"מ טובי סימנים שנעקרו או נשמטו אי יכולין להיות הדר בריא ע"י רפואות וכדומה בסמנים שיהי' חוזר ונקשר לרש"י א"א דכיון דהוא טריפה אין טריפה חוזר לכשרותו ואם ראינו שנתחב' לשעה במעט זמן יחזור למחלתו. משא"כ לבה"ג אין כאן טריפות רק הלמ"מ כל זמן שהוא נעקר לא יועיל בו שחיטה דהא אינם מחוברים או מטעם רמב"ן דא"א לשחוט על נכון אבל אם הדרי ברי' וחזר ונתתבר יפה הרי הוא בכל אופן כשר וא"כ ממילא נשמע דחלב מותר דהא יש יותר היתר משחיטה לאמ"ה ופשוט ואמת לא מצאתי כן למחברים מ"מ כ"ל נכון ואמת: