חייבים עליו והקשו כל האחרונים דלקמן סי' פ״ו ס״ח העתק המחבר לשון הרמב״ם דביצי עוף טהור אפי' התחיל הריקום אינו אסור רק מדרבנן והפרישה והש״ך תי' דהדם שנהפך לבש' יצא מאיסורו דגבלא ונעשה עפר והפר״ח תי' דשם לא היה דם רק בשר ובחמת זה אינו דמעולם תחילת הריקום דם וגם א״א מוצא בשר בלי דם בתוכו כנודע לטבעים. רק בלא״ה לק״מ דמה בכך דבתוך בשר דם בשלמא אם דם גרידא פשיטא דיש לאסור אבל אם אח״כ נבלע בבשר לו יהיה חתיכה מלא דם כ״ז שלא פירש מותר דבטל אגב חתיכת בשר ואף זה כמוהו הא הדם נבלע בבשר והרב ב״י שכתב דמן רמב״ם משמע דדם בצים דרבנן היינו דה״ל להזכיר דאם דם בריקום בלי בשר דאסור מהתורה אלא ש״מ דס"ל דגם זה מדרבנן אבל לא דנלמוד מגוף הדין וא״כ אין כאן סתירה בש״ע דהא באמת כתב בסי' זה דאסור מהתורה ומה צורך עוד וק״ל

ומזה נתפשט המנהג והאחרונים כתבו כי לא מן השם הזה רק מדינא כי חששו לדעת הרא״ה וסייעתו דסברי נמצא על חלבון אסור ועל חלמון מותר והפ״ח כתכ לדינא העיקר כרא״ה כי הטבעיים העידו שכל יצירת האפרוח היא בחלבון והחלמון נמצא לפעמים בתוך קיבת אפרוח ע״ש ובאמת קשה לדעתי לומר שכל גאונים והרי״ף והרמב״ם בהי' ראש לטבעיים יטעו בדבר זה ולכן נראה כי כל ראי' הרא״ה מהא דאמרינן אנן איפכא תנן ואביי הוא דתרצ' נהלי' הוא דאביי טעה כדעת הגאונים אבל באמת איפכא תנן אבל זהו בתכלית הדוחק כיון דהנכון כסברא וכטבע איפכא מה ראה אביי על ככה לחלוק אמאי דתניא איפכא בלי טעם הלא תמיד האחרון החולק על מי שקרמו חוקר ומדקדק בדברים אם יתכנו ואיך אביי יטעה במושכל ויוסף עוד להפך דברי ראשונים וגם ה״ל לגמ' לומר ואביי דתירצו נהלי' ולית הלכה כדבריו. אבל נראה ודאי כי האמת כמ״ש הרא״ה דעיקר הריקום בחלבון וחלמון אינו מעלה ואינו מוריד כלל ליצירת אפרוח אבל הענין רוב דם הנמצא בביצה הוא לריקום אפרוח בא וזולתו לא שכיח דם שם כלל. והדם בא לביצה טרם שהתחיל הריקום ואח״כ ממנו מתחיל הריקום ולכך כשנמצא דם בחלבון אשר שם עיקר רקום אפרוח מי יאמר שכבר התחיל הריקום דלמא עדיין לא התחיל ואת״ל התחיל דלמא כאן היה וכאן נמצא ומנ״ל שדי' תכלה בכולו אבל בנמצא בחלמון כאן אין מקום ריקום כלל ולתלות שלא היה דם ריקום כלל הוא מלתא דל״ש וע״כ אמרינן דלכתחילה היה הדם בחלבון וגרם גם ריקום אפרוח ושדי' תכלה בכולו ואח״כ כשנגמר הריקום בחלבון וכבר עשה הדס פעולתו בריקום ושדי' תכלה בכולו אף הדס יורד מחלבון לחלמון בקצרו הנוגע לחלבון כי ודאי גם חלמון מסייע ליצירת ולד דאל״כ מה טיבו ופעולתו ולא לחנם נוצר וא״כ א״ש דמתחלה היה שונים כסברה הרא״ה אבל אביי הבין כמ"ש ולכך הוא דתירצי ניהלי' צריך להיות להיפוך בחלמון אבל בחלבון לא מחזיקנין בריקום כי כאשר בא ריקום נתהפך הדם לבשר אבל בחלמון הוא משיורי ריקו' אשר בחלבון וא״ש וזהו דעת כל הפוסקים ולפי הגי' שלנו בירושלמי ג״כ הוא כך דחלמון חמור מחלבון וכן עיקר ׃

אם נצלה או נתבשל וכו' וכ״כ כתבו דחד בתרי יש להקל אף בנתבשל וכו'. ואני לא אדע מה אידון בזה הלא כל איסורו של הך משום דם דהואיל דיש בה ריקום הוי דם בשר ולא מחמת ריקום דהא בשר ריקום ודאי דרבנן כל איסור משום דם וכ״כ התו' והפוסקי' וא״כ כשנתבשל הא הוי דם שבשלו דמותר מהתורה ורק איסור דרבנן דכי יהיה דם זה חמור מדם שחייבין עליו כרת ומותר בבישול ומכ״ש זה וא״כ לעולם אין כאן ספק איסור של תורה רק דרבנן מכ״ש אם לא ידעינן דהי' במקום אוסר א״כ הוי ליה ספיקא דרבנן לקולא ולא אתחזיק אסורא דלמא לא היה במקום אוסרו והעמיד ביצה על חזקת היתר וצריך עוין כי מחברים לא דיברו בזה ולענ"ד בביצה בשולה יש להקל בכל אופן ואינן רק ספיקא דרבנן ודו"ק:

מותר לאכלם הב"י כ' בשם שבולי לקט בשם גאונים דאם שהתה הביצה תחת תרנגולת ג' ימים אסור משום שקוץ והב"י כ' דרש"י סותר דכתיב נפש יפה תאכלנו אפי' ישבה עליו ימים רבים וביקש הש"ך לחלק בין איסטניס לאינו איסטניס ויפה דיבר הפר"ח דהביא מגמ' פרק מקום שנהגו דלאחר ג' ימים הביצים נפסדים ואינם ראוים לאכילה אפי' לאינו איסטניס כמ"ש רש"י שם דתוך ג' ימים לא הוי הפסד גדול דנפש יפה תאכלנו אבל באמת הגאונים מיירי בביצים דלא ספני מארעא וראוי' ללידה ושייך בהו בקל ריקום ובהו איירי ג"כ הגמ' בפסחים דאי ספנא מארעא למה יחזי' בי"ד ובמועד התרנגול' לאחר ג' ימים משום פסידא דביעי אף אם יחזיר הם נפסדים ולא יצליחו לאפרוח ודבר חפץ וע"כ בביצים ראוי' לאפרוחי' מיירי ורש"י כתב להדי' על ספנא מארעא אפי' ישבה ימים רבים וגם הב"י דהשיג על שבולי לקט היינו בספנא מארעא ונכון ובירושלמי פ' מקום שנהגו משמע בעינן ג' ימים מע"ל ע"ש: