עין רואה דלכאורה כל זה יתר ח"ו דכבר כתיב ונסלח לו והא תו למה לי וגם הכפל אינו מובן על שלישים. ואפשר במאי דקי"ל דאשם תלוי מכפר אם לא נודע לו שודאי חטא אך אם אחר שהקריב את אשמו אשם תלוי נתברר לו חטאו שודאי חטא לא נתכפר באשם תלוי וכפרתו תלויה עד שיקריב חטאת וז"ש ונסלח לו דאשם זה מכפר על הספק. אך אשם הוא כלומר אם אח"ך נתברר דאשם הוא דודאי חטא לא יעשה כלום בקרבן אשם תלוי ועדיין אשם אשם לה' וכפרה בעי:

או אפשר במה שפסק הרמב"ם דאשם תלוי בעינן הוקבע איסורא. וכתבנו במקום אחר דהוכרח הר"מ לפסוק כמ"ד דבעינן הוקבע משום דהוא סבר דספיקא דאוריתא לחומרא מדבריהם וא"כ מוכרח דאשם תלוי חייביה רחמנא מטעם איקבע איסורא וז"ש אשם הוא דע דאשם תלוי הוא דוקא היכא דהוקבע איסורא והוא אומרו אשם הוא אז אשם אשם לה' מדאוריתא דאם לא הוקבע איסורו אין החומרא לה' מדאוריתא רק מדבריהם וכדעת הרמב"ם. א"נ במ"ש הרמב"ם שם פ"ח דשגגות דאם אחר אכל החתיכה האחרת שניהם מביאין אשם תלוי ז"ש אשם הוא דיש שם איסור. אז דינא אשם אשם בתרי גברי לחייב השנים שאכלו כל אחד חתיכה אחת משתיהם:

או ירמוז מ"ש הרמב"ם דכשם שהידיעות מחלקות לחטאות כך מחלקות לאשמות ז"ש אשם הוא דכשיודע לו אז אשם אשם כל ידיעה מחלקת וחייב קרבן:

ואפשר לומר רמז תוכחת מוסר במ"ש הרב עוללות אפרים בפ' כי עונותי עברו ראשי כמש"א כבד יכבדו ממני דרוב חטאות הצבור והיחיד על עסקי ממון שמלות אכילה ר"ת מש"א וכו' ע"ש וזהו הרמז אשם הוא ר"ת אכילה שמלות ממון דאם האדם הולך אחר הני תלתא אשם אשם לה' והן הן שלשה פשעי ישראל. ואפשר עוד לרמוז אשם ר"ת אכילה שבועות מעור דהן הן היו לבני ישראל לאשמה וצריך זרוז ביותר להנצל וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים: