ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצב' המלחמה ויאמר משה אליהם החייתם כל נקבה הן הנה היו לישראל בדבר בלעם וכו'. ויש לדקדק מדוע קצף משה רבינו ע"ה עליהם והלא לא נצטוו על זה. ויראה במ"ש הרמב"ם פי"ב דאסורי ביאה דין יו"ד ישראל הבא על הגויה וכו' הרי זו נהרגת מפני שבא לישראל תקלה על ידה כבהמה ודבר זה מפורש בתורה שנאמר הן הנה היו לבני ישראל וכו' וכתב הרב המגיד דפסוק זה אינו מוכרח דהכא אפילו לא נבעלו כיון דהיו ראויות לביאה היו נהרגות כמו שאמר פרק הבא על יבמתו ויהיה הטעם מפני שעל ידיהן עבדו ישראל ע"ז ומ"ש בסנהדרין דף נ"ה היינו בבהמה אבל גויה לא אשכחן ואיכא למימר שדעת רבינו דכיון דאשכחן דנשי מדין אפילו ראויות לביאה נהרגו משום שבאת תקלה על ידן איכא למילף מיניהו בעלמא בנבעלה במזיד ועדיין הדבר צריך לימוד עד כאן דברי הרב המגיד ז"ל. והנה הרב מהרח"א בעץ החיים פירש בפרש' פנחס דמ"ש הכתוב ושם האשה המוכה המדיינית בא לומר דגם אם פירש זמרי וניצול היא היתה נהרגת כמו שאמר הר"מ עיין שם. ובהכי יתישב הכל דכיון דשם רמז הכתוב דגם אם זמרי ניצול היא היתה חייבת מיתה והוא אומרו ושם האשה המוכה. ודאי פרשה זו נאמרה לישראל בכל דקדוקיה. ומעתה זה היה טעם משה רבינו דקפיד על השרים אחר שידעו הדין דהגויה נהרגת והיו מכירין אותן כמשז"ל דהיו אומרים זו היא שנתקל פ' על ידה א"כ מדוע לא הרגו אותן וז"ש ויקצוף משה וכו' החייתם כל נקבה כל דייקא אף אותם שהכרתם שנתקלו על ידן אשר לא כדת דהן חייבות מיתה כאשר ידעתם הן הנה היו בדבר בלעם וכשנתקלו על ידן נהרגות. ועתה הרגו וכו' רמז להם באומרו ועתה דעכשיו יש חידוש נוסף כי מחמת פעור צריך להרוג כל הראויה ליבעל כמשז"ל מהאי קרא. והרב פנים מאירות בספר כתנות אור נכנס בזה אך נעלמו ממנו דברי הרמב"ם והה"מ עיין בדבריו ודוק: