מתני' השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך. להריקו מכלי לכלי או להוליך חביות ממקום למקום ואפי' בסתם יינם שכרו אסור וקנס הוא שקנסוהו חכמים משום חומרא דיין נסך:

שכרו מותר. ודוקא שאמר לו העבר לי כל חבית וחבית בפרוטה פרוטה שכר של חביות אחרות מותר ואינו אסור אלא שכר של חבית יין נסך אבל אם אמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות ונמצאת חבית אחת של יין נסך ביניהן שכרו כולו אסור:

גמ' ולא שכרו הוא נותן לו. ואמאי שכרו אסור ואי משום דאסור בהנאה הא איסורי הנאה דמיהן מותרין ומכ"ש שכר פעולתו ואי משום דאיסורי ע"ז תופסין את דמיהן הרי שביעית דתופסת את דמיה ושכרה מותר כדתנן בשביעית ומייתינן לה לקמן:

קנס קנסוה. משום חומרא דיין נסך ומדינא אין הכי נמי דאינו אסור:

תני. בתוספת' דשביעית פ"ו החמרין והגמלין והספנין שהיו עושין בשביעית שכרן משביעית ולקמיה מפרש לה וגרסי' להא בשביעית פ"ח על מתני' לקח מן הנחתום ככר בפונדיון ואמר כשאלקט ירקות שדה אביא לך מותר וקאמר התם עלה תני רבי יודה ור' נחמיה אוסרין דס"ל דהוי כפורע חוב מדמי שביעית כדמפרש לה שם ובתר הכי לקמן אמרינן הורי ר' יוחנן לאילין דבי ר' ינאי שלא יהו נוטלין שכר בדיהן יין ושמן של שביעית אלא מעות וכר' יהודה ור' נחמיה הורי להון:

א"ר זעירא בפירות היתר היא מתניתא. כלומר דלא מיירי שעשו מלאכת איסור אלא מה שהוא מותר ומסיים התם ומהו שכרן שביעית שיהו נוטלין ממה שיהו עושין שכרן שביעית. כלומר שמותרין ליטול בשכרן משל שביעית עצמה ממה שהיו עושין בה:

וההיא דהורי ר' יוחנן וכו'. כלומר ולא חיישינן להא דהורי ר' יוחנן שלא יהו הבדדין נוטלין שכרן משביעית כגון משמן שביעית או מיין שעשו אלא מעות משום דס"ל להחמיר כר' יהודה ור' נחמיה ואנן כתנא דמתני' סבירא לן:

אמר ר' הילא בפירות עבירה היא מתניתא. כצ"ל וכן הוא בשביעי'. כלומר לעולם שכרן שביעית דקאמר שביעית ממש הוא שהשביעית חלה על שכרן והוו כדמי שביעית כדין העושין בפירו' שביעית בעבירה וצריכין לאכלן בקדושת שביעית ולא קשיא ממתניתין דהתם דקתני בפועל שכרו מותר דשאני חמרין כדאמר ר' אבהו בשם רבי יוחנן ביין נסך קנס קנסוהו ה"נ בחמרין ומשום דנפיש אגרייהו ודמי לסחורה והלכך קנסוה רבנן ושכרן שביעית אבל בפועל דלא נפיש אגריה לא קנסוהו רבנן משום כדי חייו ופועל דמתני' דקנסוהו משום חומרא דיין נסך הוא:

כיתף עמו חבית בחבית. אהא דקתני במתני' שכרו לעשות לו מלאכה אחרת אע"פ שאמר לו העבר לי חבית יין נסך שכרו מותר קאי דדוקא שפסק עמו לשכר כיתוף בשביל כל חבית וחבית בפני עצמה דאז אמרינן דאת קונסו בחביתו של יין נסך עד כדי שכרו והשאר שכרו מותר. א"נ יש לפרש כיתף עמו חבית בחבית שהתנה עמו בשכר כיתוף להחליף עמו חבית בחבית וכגון שנותן לו חבית של היתר ואתה קונסו בחביתו עד כדי שכרו של כיתוף היין נסך. ומיהו לקמן בעי לה אם הכל אסור הוא או כדי שכרו דוקא:

נתן לו קרקע בשכרו. ג"כ נאסר דאע"ג דבכל אתר את אמר אין קרקע נאסר בשביל נעבד להדיוט כדתנן לעיל בפ"ג הנכרים העובדים את ההרים ואת הגבעות הן מותרין וכן בבהמה דקי"ל אין בעלי חיים נאסרין בנעבד להדיוט אע"פ כן הכא נאסר משום קנס דקנסו ביין נסך:

נתן לו הכל בשכרו. בעיא היא אם נתן לו כל מה שעשה עמו במלאכתו בשביל שכרו של יין נסך והוא יותר מכדי שכרו אם הכל אסור או אינו אסור אלא כדי שכרו של יין נסך:

היה עושה. הישראל עם הנכרי ביין נסך בטובת הנאה ואינו מקבל ממנו שכר בהא פשיטא לן דאת ממשכנו מנכסיו של הפועל עד כדי שכרו ואסור בהנאה הוא משום קנס:

היה עושה עמו. מיהו הא קמיבעיא לן אם עשה עמו חצי היום במלאכת איסור וחצי היום במלאכת היתר מהו אם מותר הוא בשכר של מלאכת ההיתר או דילמא אמרינן דאי לאו מלאכת איסור שעשה עמו לא היו שוכרו לכל אותו היום ונמצא שכר האיסור גורם לכל שכרו ואסור כל שכר היום:

היה מוכר חולין ושני בכרך אחד. מסקנת הבעיא היא מי אמרינן דדמיא הא לדין דמוכר חולין ומעשר שני בבת אחת וגבי מעשר שני תנן אין מוכרין אותו והשתא דמכרן בכרך אחד ואינו ניכר איזה הוא חולין ואיזהו מעשר דאמרינן לאיזה שירצה יעשה חולין ולאיזה שירצה יעשה מעשר שני וכלומר דאע"ג דבכרך אחד הן אין קפידא בכך אלא החצי שירצה יעשה אותה חולין ומכירתו מכירה וחצי השני של מעשר שני הוא ואין במכירתו כלום ונשאר בקדושת מעשר:

והכא כן. וה"נ מי נימא דהדין כן דשכר חצי היום אסור הוא ושכר חצי היום של מלאכת ההיתר מותר הוא ואע"פ שנתן לו הנכרי שכרו בכרך אחד לאיזה חצי שירצה יעשנו אסור ולאיזה חצי שירצה יעשנו בעד שכר מלאכת ההיתר כמו בחולין ומעשר שני או לא:

נישמעינה מן הדא. ברייתא:

השוכר את הפועל וכו'. דאלמא אם אמר לו ממקום פלוני אע"פ שלא הביא לו כלום חייב ליתן לו שכרו דהשליח עשה שליחותו ודמי רגליו נתן לו ושמעת מינה דנהי דזה השליח לא הרויח השכר לפי מה שהתנה מ"מ דמי שכר טרחתו משלם לו והכא נמי כן וכי לא דמי רגליו הוא נותן לו מה שטרח במלאכת ההיתר ואע"פ שבשביל השכר מהמלאכה משלם לא היה רשאי ליהנות בו שמעורב עמו שכר מלאכת איסור מיהו כפי שכר טרחא שטרח בהיתר רשאי:

שכרו לשבר חביות של נסך. ולשפוך יינן מהו:

אפילו כן שכרו אסור. משום שרוצה בקיומו הוא שלא ישתברו מאליהן עד שישברם הוא ויטול שכרו:

דמי יין נסך. נכרי שמכר יין נסך דמיהן אסור בהנאה לישראל דסבירא ליה כהאי מאן דאמר לקמיה דדמי ע"א ביד הנכרי אסור כדאשכחן דפליגא בהא ר' יונתן ורבי יוחנן:

מתני' וכו'. תניא כוותיה דתרוייהו דפליגי בה תנאי:

אני אומר שמא החליף. כלומר שעשה כמו שאמר והחליף ע"א בדמים הללו דסבירא ליה דדמי ע"א שמכרן הוי כחליפי ע"א ואסורין והיינו כר' יוחנן:

ונותן לו. ואינו חושב הישראל דדמי ע"א ביד נכרי מותרין:

מפני מראית העין. כלומר ואין בו אלא מפני מראית העין בלבד אבל מדינא מותר לקבל ממנו:

הכל מודין בחליפי ע"א. שלא מכרה אלא החליפה בדבר אחר שאסור לא נחלקו אלא במוכרה דמר סבר כיון שמכרה לא חשיבא ליה ובטולי בטלה ומר סבר דהוי כחליפי ע"א:

חליפי חליפין. שהחליף חליפי ע"א עוד בדבר אחר מהו:

כמוהו. כתיב ודרשינן כל שאת יכול לקיימו ממנו עצמו דהיינו חליפיו הרי הוא כמוהו ולא חליפי חליפיו:

מאי כדון. ומ"ט דר' ישמעאל:

כמוהו כמוהו שני פעמים. כלומר על שני פעמים מחליפיו אמרה תורה שהוא כמוהו ואסורין:

על שם לא ידבק בידך מאומה מן החרם. דכתיב הכא והיית חרם כמוהו וכתיב ולא ידבק וגו' מן החרם ללמד שאפי' מאומה ממנו חרם כמוהו ולפיכך דריש לי' לכמוהו על שני פעמים:

מתני' השוכר את החמור. האי מתני' נקט לא משום סיפא וסיפא אתא לאשמועינן דאע"ג דהשוכר את החמור לרכוב עליו מסתמא שכרה נמי להניח לגינו של יין ומזונותיו עליה וס"ד אמינא דהוי כאלו שכרה מעיקרא להביא עליה יין נסך ושכרה אסור קמ"ל:

גמ' עד היכן. כמה הוא דמניח לגינתו ומזונותיו עליו דאיצטריך מתני' לאשמועינן דמותר:

כדי שלא יהא החמור מקפיד. כלומר בהא הוא דאיצטריך דאע"ג דאינו נותן עליה אלא בכדי שאין החמור מקפיד עליו דדינא הוא למיתב עליה כל כך ומהו דתימא כיון שכן דרך החמרין לקבל עליהן שיהו מניחין על החמורין כזה א"כ הוי כאלו השכירו בתחילה להביא עליה יין ושכרה אסור קמ"ל. וכדפרישית במתני' לפי מסקנא דהתם:

מתני' ידיחם. במים צוננין:

מעשה וכו' והתירו. מפני שהוא נותן טעם לפגם:

כל שהוא בהנייתו בנותן טעם. שאדם נהנה בטעמו של איסור:

וכל שאין בהנייתו בנותן טעם. שאינו נהנה בטעמו של איסור:

כגון החומץ שנפל לגריסין. והוא שיהיו הגריסין רותחין בשעה שנופל בהן החומץ שאז פוגם בהן מתחילה ועד סוף אבל אם לא היו רותחין בשעת נפילת החומץ אסורין שהחומץ בגריסין מקדיח ומשביח ואע"פ שכשמרתיחן אח"כ פוגם טעמן הוה ליה משביח ולבסוף פוגם וכל שהוא משביח ולבסוף פוגם או פוגם ולבסוף משביח אסור:

גמ' מתניתא. דמחלק בין מבוקעות לשאינן מבוקעות:

בשלא נידלדל חותמן. שלא ניטל העוקץ שלהן. ודוגמתו בפ"י דטהרות נפל ממנו גרגר יחידי אם יש לו חותם טהור:

אבל. ניטל העוקץ שלהן ונשאר הנקב בהן ומעתה יכולין לשאוב המשקין והרי הן כמבוקעות ואסורין:

מה את עביד לה. ובעי הש"ס הא דתנן אם נפלו ע"ג ענבים מבוקעות אסורות היאך אתה קורא לזה ומפני מה הן אסורות:

כיין ביין או כיין לתבשיל. אם טעם האיסור משום דהוי כנתערב יין איסור ביין היתר או דטעמא הוי משום דהוי כנתערב יין איסור לתוך תבשיל של היתר וכדמפרש ואזיל הנפקא מינה בין אלו שני הטעמים:

אין תעבידנה כיין לתבשיל. אם אנו מדמין דין זה ליין שנפל לתוך התבשיל וזהו שמכשירו לאכילה כמו שיין שנפל לתוך התבשיל וכדאמרינן לקמן גבי יין נסך שנפל לבור דמודה רשב"ג ביין לתבשיל שהוא אסור וטעמא מפני שמכשרתו באכילה:

דברי הכל אסור. כלומר בין לר"מ ובין לרבנן דפליגי לקמן בנותן טעם לפגם דסברו רבנן מותר והכא לכ"ע אסור דכיון דמדמית לה ליין בתבשיל ודאי נותן טעם לשבח הוא:

ואין תעבדינה כיין ביין. א"כ תליא בפלוגתא דר"מ וחכמים דהא במתני' סתמא קאמר אסורות ואע"פ שאין אנו יודעין אם נותן היין טעם לשבח בענבים או לא ולחכמים דמתירין בנותן טעם לפגם מותרות הענבים אם היין פוגם בהן:

הדא דאת אמר. חומץ שנפל לגרוסין מותרות בגריסין רותחין שהחומץ פוגם בהן אבל בצוננין אסורין שהוא נותן טעם בהן ושכן דרך בני ציפורי עושין כן:

היו רותחין וציננן. בעיא היא וכלומר הא דקאמרת אבל בצונן אסור אם דוקא בנפל לצונן מעיקרא שעדיין לא הרתיחו אותן או דנימא אפי' היו רותחין אלא שאח"כ ציננן ונפל לתוכן חומץ נמי משביח הוא ואסור:

מעתה וכו'. ופשיט לה הש"ס דעל כרחך בצונן מעיקרא קאמר ומשום דדוקא בכה"ג משביח הוא אותן אבל ברותחין מעיקרא ואח"כ ציננן ונפל חומץ עליהן אינן משביחין דאי לא תימא הכי א"כ מעתה אפי' נפל עליהן ברותחין יהו אסורין דמאחר שסוף סוף דרכן ליצון אותו וא"כ סופו משביח הוא ואע"ג דפוגם מתחילתו הוא דפגם ולבסוף השביח ג"כ אסור הוא אלא ודאי בצוננין מעיקרא הוא דקאמר ר' יוחנן דאסור:

דתני. השתא מפרש לה היכי תנינן פלוגתייהו דאמרינן לעיל דתני בתוספתא דתרומות פ"ז והתם גריס לה בפלוגתא דר"מ ור"ש וגרסי' להא בפ"י דתרומות אמתני' דמייתי לקמן וכן בפ"ב דערלה אמתני' שאור של חולין ושם הגי' נכונה ובכאן נשתבשה:

כגון חומץ שנפל לגריסין. ובתוספתא שם מסיים וגריסין שנפלו לתוך הבור של מים. וקאמר שם בהאי תלמודא אמר ר"ל מה פליגין בשהשביח ואח"כ פוגם אבל פגם ואח"כ השביח אף רבי מאיר מודה ר' יוחנן אמר לא שנייא היא פגם היא השביח היא השביח היא פגם היא במחלוקת. ר"ל סבר דלא פליג ר"מ בפוגם מתחילה ועד סוף אלא דוקא בשיש כאן שבח מעיקרא הוא דפליגי ואף על פי שפוגם הוא לבסוף ובהא הוא דאמר רבי מאיר אסור אבל אם אפילו השביח ולבסוף הוא דהשביח ומעיקרא הוא דפוגם מודה רבי מאיר דמותר דהכל הולך אחר מעיקרו ור' יוחנן קאמר לא שנייה היא פגם וכו'. כלומר דאין חילוק בין שיש כאן שבח בין שאין כאן שבח ובין הפגם בתחלה ובין הוא בסוף בכל מקום פליג ר"מ וס"ל נותן טעם לפגם אסור וכדלקמן:

ר' יסא בשם ר' יוחנן דר' מאיר היא ל"ג וטעות הדפוס הוא וה"ג כמו שהוא בתרומות ובערלה:

דתנינן תמן. במתני' שעורים של תרומה שנפלו לתוך הבור של מים אע"פ שהבאישו מימיו ורואין אנו שקיבלו המים טעם מהתרומ' מותרין מפני שטעם לפגם הוא:

וה"ג כמו שהוא שם. והדא מתניתא מה הוא ר' יוחנן אמר במחלוקת ר' שמעון בן לקיש אמר דברי הכל ר' יוסי בר' בון אמר שמועתא כן על דעתיה דר' יוחנן במחלוקת על דעתיה דר' שמעון בן לקיש דברי הכל. וכלומר דשואל הש"ס דהאי מתני' שהשעורים הבאישו מימיו ופוגם מעיקרו הוא ואין כאן שבח כלל אם ר' מאיר מודה בזה דמותרין ומי נימא דלא פליג רבי יוחנן אדר"ל אליבא דרבי מאיר אלא בפוגם מעיקרו ולבסוף השביח דריש לקיש סבירא ליה אליבא דרבי מאיר דמודה דמותר ור' יוחנן סבר דגם בהא פליג רבי מאיר הואיל ויש כאן שבח לא איכפת ליה בין אם הוא בתחילה או בסוף אבל היכי דאין כאן שבח כלל אלא פוגם מתחילה ועד סוף וכגון אלו שעורים שנפלו למים אף ר' יוחנן סבירא ליה אליבא דרבי מאיר דמותר או דילמא לר' יוחנן בכל מקום פליג רבי מאיר וסבירא ליה דאסור. וקאמר ר' יוחנן אמר במחלוקת. כלו' דודאי כן הוא אליבא דר' יוחנן בשיטת ר"מ דאפי' בפוגם מתחיל' ועד סוף אסור הוא ומתני' במחלוקת היא ולא אתייא אלא כר' שמעון והיינו חכמים דר"מ ולר"ל מתני' דברי הכל היא דאפי' בפוגם מעיקרא ולבסוף השביח ס"ל אליבא דר"מ דמותר ומכ"ש דפוגם מתחילה ועד סוף וכן אמר ר' יוסי בר' בון לשמעתתא זו כן דר' יוחנן אליבא דרבי מאיר סבירא ליה דאפילו בפוגם מתחילה ועד סוף אוסר רבי מאיר ומתני' לא אתיא אלא כר"ש:

מתני' אם היה בחזקת המשתמר. כל זמן שלא הודיעו שהוא מפליג הוי בחזקת המשתמר ואפי' הפליג מיל דהנכרי מירתת ואמר השתא אתי ישראל וחזי לי:

ואם מודיע שהוא מפליג. ומתרחק ממנו והחביות הן סתומות שיעורן אם שהה כדי שישתום בכדי שיקוב הנכרי נקב במגופת החבית ויחזור ויסתום ויגוב שתנגב ותייבש הסתימה אסור:

ישתום. יפתח כמו שתום העין שעינו פתוחה:

רבן שמעון בן גמליאל אומר כדי שיפתח. כלו' אינו אסור אלא אם שהה כדי שיפתח את כל מגופת החבית ויגוף ויעשה מגופה אחרת ויגוב שתנגב ותייבש אבל לנקיבת חור במגופת חבית לא חששו משום דמינכרא מילתא ודוקא במגופה של סיד הוא דפליגי רבנן עליה דרשב"ג וחיישי לפתיחת נקב דסבירא ליה דלא מינכר שהסיד לבן ואינו ניכר בין חדש לישן אבל במגופת טיט מודו רבנן לרשב"ג דלא מיתסר היין עד שישהא כדי שיפתח המגופה כולה ויגוף ותיגוב והלכה כרשב"ג:

גמ' אמרי בפתוחות הוה עובדא. ולפיכך הוא דאסר ר' אבהו דאיכא חששא דבקל יכול הנכרי ליגע וכדמפרש ר' זריקן לקמיה:

דטרף ונגע בידא וחזר. כלומר אפי' חסרות הן ואינו יכול ליגע כל כך במהרה אפ"ה איכא למיחש דטורפן בין כתיפיו עד שמשפיל אותן מעט בכדי שיוכל ליגע בידו וחוזר ומגביהן על כתיפו:

את סבור דהדא דרשב"ג לקולא ולית היא אלא חומרא. כלומר אף על גב דודאי דדברי רשב"ג לקולא הן דאינו אוסר אלא א"כ שהה כל כך בכדי שיפתח כל המגופה מכל מקום משכחת לה נמי לחומרא בהא דקאמר ויגוף:

דסיתומהן דרבנן מעט מגף. כלומר שיעור סתימת המגופה אליבא דרשב"ג פחות הוא משיעור שהיית שתימות הנקב אליבא דרבנן דלפעמים כשאינה מתקלקלת המגופה בפתיחת' אז אינו צריך לעשות מגופה אחרת אלא אותה מגופה בעצמה חוזר ומניח עליה וסותמה כבתחילה והיינו מעט מגף שמועט הוא חזרת סתימת המגופה לרשב"ג נגד דסיתומהן דרבנן וזהו דקאמר את סבור דהדא דרשב"ג לקולא וכו' דלאו בכל דבר דברי רשב"ג לקולא אלא דנהי דהא דקאמר כדי שיפתח לקולא הוא מ"מ האי כדי שיגוף אית ביה נמי צד לחומרא לפעמים כדאמרן שאינו שוהה כל כך בחזרת המגופה למקומה כמו שהוא שוהה בסתימת הנקב אליבא דרבנן:

ביצה צלויה של כותים. דבשל נכרים פליגי בה לעיל בפ"ב הלכה ח' אבל בשל כותים דברי הכל מותרת ור' יעקב בר אחא מוסיף דכל תבשילי כותים מותרין וקודם שגזרו עליהן מיירי אבל לאחר שגזרו עליהן הרי הן כנכרים לכל דבריהם כדלקמן:

הדא דאת אמר. דוקא בתבשיל שאין דרכו לתת לתוכו יין וחומץ דבשל נכרים אמרינן לעיל בפ"ב דמותרין בהנאה ואסורין באכילה ושל כותים מותרין אף באכילה קודם שגזרו עליהן הא אם דבר ברי שנתן לתוכו יין וחומץ אף של כותים לעולם אסור אפי' בהנאה כדאמרינן שם בשל נכרים משום דאין נזהרין מסתם יינם של נכרים ונחשדו עליהם כהדא דאמרי' לקמן:

אוגדור. שם מקום של כותים וסמוך הוא לכפר פגש שהיא של נכרים ולא הי' נזהרין זה מזה וכן כולהו דחשיב להו לקמיה:

חזרו לומר פתוחה בכל מקום אסורה. דנחשדו ואינן נזהרין ממגע הנכרי' ביינם:

נקובה ושתומה. בשין השמאלית שמצאן ניכרים שהיו נקובים וחזרו וסתמום פליגי בה דת"ק סבר הרי היא כסתומה מאחר שלא נפתחה כל המגופה ור' יצחק ס"ל דדינה כפתוחה:

ואנא יכיל קיים. אני יכול להקים עליה אם פתחו אותה לגמרי או לא:

אין הוה עילויה יקיר. כמו קירי כלומר שעוה וכל דבר המתמרח ונעשה לסימן ואם ניכר עליהם הסימן לא איתפתחת לגמרי ואם לא מסתמא איתפתחת:

כהדא. דשמעינן מהאי עובדא דלאחר שנתקלקלו הכותים גזרו עליהן והחמירו לעשות אותן כנכרים:

לחדא קרייה דשמריין. לעיר אחת מערי שומרון שהיו כותים שרוין בתוכה ובא הסופר ומלמד תינוקות לפניו וא"ל להביא לו כד יין סתומה משל הכותים:

א"ל הא מבועא קמך שתי. רמז לו למנוע עצמו מיין שלהם ואמר ליה הרי המעיין לפניך ושתה מימיו ואל תשתה מיינם:

אטרח עלוי. הטריח עליו ר' שמעון בן אלעזר להביא לו יין וחזר ואמר לו כן וכשראה זה שחזר ומטריח הוא עליו להביא לו יין א"ל אם בעל נפש אתה כבר אמרתי לך מוטב לך לשתות מים מן המעיין:

ואין נפשך מרתך. ואם נפשך אדון עליך ואין אתה יכול לשלוט בנפשך להתאפק זכור מה אמר שלמה ושמת וגו' ותתאפק ותמנע עצמך לפי שכבר נתקלקלו הכותים:

להדא ניפולים. עיר של כותים:

אנא מחמי לכון. מראה אני אתכם שאין אתם משתחוים להר הזה וזהו הר גריזים שהיו הכותים מכבדין אותו והוא גילה הדבר שאין הטעם שלהם אלא על הפסילים והצלמים שטמן שם יעקב כאשר לקח אותם מבני ביתו שהיה אצלם מן השלל שלהן כדכתיב ויטמון אותם וגו':

שמע. ר' ישמעאל קולן שהיו מדברין זה עם זה ואמרו נשכים למחר שצריך שנסדר ולהרים הקוצים מכאן והבין שדעתם להרגו על אשר גילה מסתורין שלהן והשכי' הוא בבקר ויצא והלך משם:

חליטן. חלוט של כותים:

חמצין. מין קטנית משלהם. בפ' הבא על יבמתו טלופחי עבדא ליה חימצי:

קמצין. מין חגבים טהורי' משלהן:

ר' אבהו אסר יינן. של כותים מפי וכו' שהיו רואין שם נכרי אחד כלו' כותי א' שהיו חשוד על יינן של נכרי ואמרו זה לפני ר' אבהו:

אמר לון ולא על ידי עילא. כלומר ואפי' עילא אחת שאנחנו מוצאין הגון הוא לאסור ולגזור על יינן:

ואית דבעי מימר. על ידי אותה המעשה גזרו עליהן שפעם אחת בערב שבת לא היו להם יין בכל העיר סמרטיקי ובמוצאי שבת מצאו שנתמלא כל העיר ביין שהביאו הנכרים וקבלו הכותים אותו מהם:

ואית דבעי מימר. על ידי זו המעשה שכשעלה דיקליטיינוס לכאן לא"י גזר שכל האומות ינסכו את יינם לע"ז לבד מן היהודים והכותים נסכו את יינם ומאותה שעה נאסר יינם:

כמין יון. כמין יונה מצאו שיש להם לע"ז ומנסכין יינם לו:

אתם קלקלתם מעשיכם. וגזרו עליכם שתהיו כנכרים גמורין:

תמן תנינן. בריש פ"ח דמקואות:

ארץ ישראל טהורה. ואפי' ערי העמים שבתוכה שלא גזרו טומאה אלא בארץ העמים שבח"ל:

ומקוותיה טהורין. ולא מחזקינן להו בשאובים דמסתמא בהכשר נעשו:

ארץ כותים טהורה. ותני עלה בתוספתא דמקואות ריש פ"ז ארץ כותים וכו':

ומדורותיה. מקום דירותיה' והשבילין שמהלכין בתוכן כדמפרש טעמא חזקה שאין בוררין להם שביל אלא אם כן יודעין שהיא מטוהרה ואין לה חשש טומאה:

הדא דאת אמר. דמקוותיה טהורין דוקא לענין להאמין אותם שאינן שאובין אבל לא להאמינם אם אומרין שיש בה שיעור מקוה למדת ארבעים סאה שאינם מודים בזה לפי שאין מאמינים בדרש חכמים והן דורשין דאיתקש מקוה למעיין מה המעיין מטהר בכל שהוא אע"פ שאין בו ארבעים סאה במקום אחד כדתנן בפ"ק דמקואות:

חלוט שלהן. של כותים מהו:

גם מימיהן. לדוגמא בעלמא קאמר ולהפריז על המדה כלומר הלואי היינו פורשין מהן לגמרי לפי שהן כנכרים לכל דבריהן ויש לנו להחמיר בשלהן כמו בשל נכרים:

כותאי דקסרין מותר להלוותם ברבית. לפי שעשאום כנכרים גמורין:

ר' יוסה בעי. על זה א"כ מעתה לא ניחוש לחלתן דחלה של עיסה שלהן נמי כשל נכרים היא דעיסת נכרים פטורה מן החלה ואנן חזינן לרבנן דחששין לחלה שלהם ואינם מקילין בה:

מתני' המניח יינו בקרון או בספינה. עם הנכרי:

לקפנדריא. בדרך קצרה שנכנס בשער זה ויוצא בשער שכנגדו:

ורחץ. במרחץ מותר דכיון דנכרי לא ידע דשהי מירתת ולא נגע:

גמ' ואכשרון. ואע"פ שהפליגה כל כך ולא היה עין של ישראל שולטת על הנכרים שהעבירו את הקרון ובתוכה יין:

אמרין. אמרו דמזה הטעם הכשירו לפי שדרך שהולכין לצידן היתה ושכיחי בה ישראל הרבה ומצויין היו שם ומירתת הנכרים מליגע:

א"ר חנינה. בלאו הכי איכא טעמא למיתלי לקולא לפי שלפעמים שהוא רואה הרבה קוצים מאילנות הנקצצים העומדין על הדרך וסבור הנכרי שהן בני אדם ונבעת ומתירא מליגע ביין:

מתני' המניח את הנכרי בחנותו. אשמועינן מתני' פלוגתייהו בהנך תלתא בבי דאי קתני מעביר כדי יין ה"א התם מירתת הנכרי דסבר השתא חזי לי אבל בספינה וקרון מפליג ליה לספינתיה וקרונו ועביד מאי דבעי ולא מירתת ואי תנא ספינה וקרון ולא תני בחנות ה"א בספינה וקרון מירתת דסבר דילמא בארחא אחרינא אזיל וקאי מן הצד וחזי לי אבל במניח נכרי בחנותו דאיכא למימר אחיד ליה לבבא ועבוד כל מאי דבעי אימא לא צריכא ובכולהו הלכה כרשב"ג:

גמ' וכרבי מאיר. כלומר מתני' אפי' כר' מאיר אתיא דשמעינן לר"מ דלענין טהרות מחמיר הוא כדתנן בפ"ז דטהרות גבי המניח עם הארץ בתוך ביתו אם חוששין שמא נגע בטהרות ותנינן שם באשת חבר שהניחה לאשת עם הארץ טוחנת בתוך ביתה פסקה הרחיים הבית טמא שכל זמן שהיא עסוקה במלאכתה אינה הולכת וממשמשת בתוך הבית וכשגמרה מלאכתה חוששין אנו שמא נגעה בטהרות לא פסקה הרחיים הבית טהור היו שתים בין כך ובין כך הבית טמא שאחת טוחנת ואחת ממשמשת דברי ר"מ וחכ"א אין טמא אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט את ידן וליגע והשתא קאמר דאף לר"מ דמחמיר הוא בטהרות מיקל הוא ביין נסך ומודה הוא להא דתנן המניח נכרי בחנותו דביוצא ונכנס מותר דלא סמכה דעתי' דהנכרי ליגע וכדאמר ר' חמא לקמיה:

בחצר החלוקה במסיפס. במחיצה נמוכה וחבר מצד זה ועם הארץ בצד זה:

בטהרות טמא. דחוששין אנו בטהרות שטהר החבר שמא נגע בהן עם הארץ הואיל והמחיצה נמוכה היא:

ביין נסך טהור. אם היה נכרי מצד זה אין חוששין שמא נגע הנכרי ביין דלא סמכה דעתיה לפי שנתפס עליו כגנב:

והא ר"מ מחמיר בטהרות וכו'. כלומר דהש"ס בעי אם הא דר' חמא דוקא כר"מ אתיא ולא כרבנן וקאמר דלא היא אלא דברי הכל היא דאוף רבנן מחמירין הן בטהרות יותר מביין נסך כל חד וחד כדאית ליה ומיהו סבירא להו דלעולם בטהרות מחמרינן ואפי' בדבר שאין חוששין ביין נסך בטהרו' חוששין:

מתני' על הדולפקי. כלי שמניחין בו כוסות ואשישו' באוכלין ומשקין וממנו נוטלין ומשימין על השלחן ואין א' מן המסובין נוטל כלום מן הדולפקי אלא מן השלחן:

ואם אמר לו הוי מוזג ושותה. הואיל והרחיב לו הרשות אף מה שעל הדולפקי אסור דסמכה דעתיה ונגע בכוליה:

חביות פתוחות. הנמצאות בבית שהניחו שם:

כדי שיפתח ויגוף ותיגס. סתמא כרשב"ג דהלכתא כוותיה:

גמ' הוון בעיין מימר. בני הישיבה לפרש המתני' הא דאמר שעל השלחן אסור אם הוא בתוך פישוט ידים של הנכרי:

ומה שעל הדולפקי מותר חוץ מפישוט ידים. כלומר מה שעל הדולפקי הוי הכל כחוץ לפישוט ידים שאפי' הוא תוך פישוט ידים דיינינן ליה כמי שהוא חוץ לפישוט ידים משום דלא סמכה דעתיה ליגע במה שעל הדולפקי:

ולא כן א"ר בא וכו'. בפרק דלעיל דכשם שאמרו לענין טהרות בהמניח עם הארץ בתוך ביתו דכל מקום שיכול ליפשט את ידו וליגע חוששין כך אמרו לענין יין נסך ואמאי קאמרת מה שעל הדולפקי אפי' הוא תוך פישוט ידים דיינינן ליה כמו שהוא חוץ לפישוט ידים:

אלא כיני. אלא ודאי כן הוא דמאי דאמר מה שעל השלחן אסור הוא בתוך פישוט ידים וכלומר לעולם הוא כמו בתוך פישוט ידים ואפי' יושב מרחוק קצת במקום שאינו יכול לפשוט את ידיו הואיל ועל השלחן הוא וסמכה דעתי' חיישינן שמתקרב הוא אל היין ונוגע בו:

ומה שעל הדולפקי מותר ובלבד חוץ לפישוט ידים. בהא דוקא חוץ לפישוט ידים התירו אבל אם הוא יושב בתוך פישוט ידים אף מה שעל הדולפקי אסור ובמה שעל השלחן לעולם אסור ואפי' הוא חוץ לפישוט ידים כדפרישית:

מתני' בולשת. חיל שמחפשין וחותרין הבתים תרגום ויחפש ובלש:

גמ' בשעת השמד הכל אסור. תוספתא היא בפ"ו בדיני ביטול ע"א ואיידי דתני במתני' שעת שלום ושעת מלחמה תני לה הכא ואף דלא שייך לדינא דמתני' והכי תנינן לה התם בימסיות שהעמידו מלכים בשעת השמד אע"פ שעבר השמד הרי אלו אסורות. ומפרש לה הש"ס דטעמא שאי אפשר שלא היה שם ישראל שלא עובדה על כורחו מחמת גזירת השמד וע"א של ישראל אינה בטילה לעולם כדמסיק ואזיל:

הדא אמרה וכו' משום דבפ' דלעיל פליגי בה תנאי דאיכא למ"ד דשל ישראל אינה בטילה לעולם ואיכא למ"ד דנכרי מבטל ע"א של ישראל וכגי' דהכא במתני' שם בהל' ד' הילכך קאמר דמהאי ברייתא ש"מ דע"א של ישראל אינה בטילה לעולם ולפיכך ע"א של שעת השמד דחיישינן שעבדה ישראל אסורה אע"פ שעבר השמד דאין לה בטול עולמית:

אמר ר' יוסי ואת שמע מינה וכו'. כלומר דהכי מיבעי לך למימר דש"מ דאפי' עבדה ישראל בעל כורחו בשעת השמד אפ"ה אינה בטילה לעולם:

לית כאן אסורות אלא מותרות. כלומר הא דקתני במתני' בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות מפרש לה ר' יוחנן דלעולם מותרות הן ולא תמצא כאן אסורות והיינו דאפילו הניחן סתומות ומצאן פתוחות דאיכא למימר דמסתמא הן פתחו אותן והוה אמינא דחיישינן להו והלכך קמ"ל דהואיל ובשעת מלחמה היא ואין להן פנאי לנסך מותרות הן מכל מקום:

אמר ר' זעירא אית כאן אסורות. דלא היא דמסתברא דלפעמים משכחת לה אסורות אפי' בשעת מלחמה וכגון שהניחן סתומות ומצאן פתוחות דחיישינן להו וכדמפרש טעמא ואזיל:

דאין מטה ביה הוא מודע ליה. בתמיה וכלומר דודאי אם הגיע הנכרי ליין ונסכו לא יודיע לו להישראל וכן נמי איפכא ואין לא מטה ביה ואם לא הגיע להיין נמי לא יודיענו דלא יהא שלם ליה טיבו שלא יחזיק לו הישראל טובה לפי שהוא שעת מלחמה והם שונאין לבני העיר ואינם רוצין בהחזקת טובתן וכיון שכן איכא לספוקי שמא נגע שמא לא נגע והואיל והניחן סתומות ומצאן פתוחות חיישינן:

בשלום בולשת ובמלחמת בולשת. הא דקתני שלום ומלחמה אבולשת עצמה קאי דאם יש לה שלום מבני העיר ואינן מתפחדין מהן חיישינן לחביות פתוחות וכשיש להן מלחמה מבני העיר ואימתן עליהן אין להן פנאי לנסך:

חיויא מי פרי בתריה ונפל לגובא. מעשה היה שנחש אחד שהיה רץ אחר הנכרי ונפל הנכרי הבורח ממנו לתוך הבור של יין ואתא עובדא ואכשרון רבנן לפי שאין לו פנאי לנסך מחמת אימת הנחש שהיה בורח ממנו שלא להטיל אירס שלו בו. א"נ אנחש קאי ומפני חשש גילוי וארס הנחש הוא ואחד היה רץ אחר הנחש להרגו ונפל הנחש לתוך הבור ואכשרון משום גילוי לפי שאין לו פנאי להנחש להטיל אירס מחמת אימתו שבורח מן הרודף אחריו ואיידי דדמיא לדינא דמתני' נקט לה הכא דהקילו בחשש גילוי כמו בחשש ניסוך בשעת מלחמה:

מתני' מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה. דהא לא קנו והוא אינו חייב להם אלא דמים:

גמ' ואין אסור משום יין נסך. דכיון דאומרים לו תן לנו את דמיה הוו להו כמוכרין לו יין נסך ואמאי מותר:

במשלח בבתים. לישנא דקרא הוא עשרת הבתים חמר האיפה הבת וכלומר דמיירי ששלח להם כך וכך מידות ובתים יין בשכרן בלתי פיסוק דמים של יין והלכך עד שלא נכנסה לרשותן מותרין לומר תן לנו את דמיה דכיון דאין כאן פיסוק דמים והן לא זכו בו לא הוי כמוכרין לו יין נסך:

מתני' המוכר יינו לנכרי. ופסק עמו בדמי' כך וכך יין בכך וכך דמים עד שלא מדד דמיו מותרין דכיון שפסק עמו סמכה דעתיה דנכרי וכשמדד לכליו של הישראל ומשכן הנכרי קנאן במשיכה והוו ליה לישראל זוזי אצל הנכרי בהלואה ויין נסך לא הוי עד דנגע ביה:

מדד עד שלא פסק. עמו בדמים:

דמיו אסורין. דכיון דלא פסק דמיו לא סמכה דעתיה דליקנייה במשיכה דשמא ירבה לו דמיו וכיון דהשתא לא קנייה הנכרי כי נגע ביה הוי יין נסך ברשות ישראל ודמיו אסורין:

אם יש בו עקבת יין. אם יש במשפך שנמדד בו תחלה יין של נכרים מלוכלך קצת מהיין:

אסור. דמיתסר היין של ישראל משום קפת היין נסך שבמשפך:

המערה מכלי לכלי. ישראל המערה יין מכלי שלו לכלי שיש בו יין נכרים או לכלי שביד הנכרי:

המערה ממנו. הכלי העליון שמערה ממנו ונשאר בו יין מותר:

את שעירה לתוכו. לתוך כלי של הנכרי אסור וכן הקילוח שיצא מן הכלי של ישראל אסור דניצוק חיבר והא דשרי היין שבכלי העליון שנשאר ביד הישראל מיירי דקטף קטופי שקודם שנגע הקילוח בכלי התחתון שביד הנכרי פסק העליון המחובר לכלי שביד הישראל ולא היה כאן ניצוק שיחבר מה שבכלי עליון למה שבכלי התחתון א"נ דנפץ נפוצי שהשליך היין מן הכלי העליון כדרך שמשליכין מן המזרק ולא היה שם סלון וקילוח שיחבר בין הכלי העליון לכלי התחתון אבל אם היה שם חיבור כל מה שנשאר בכלי העליון שביד ישראל אסור דקי"ל ניצוק חיבור ביין נסך:

גמ' ר' בא רב הונא בשם רב. גרסינן להא בפ"ק דקידושין הל' ד':

ואהן דנגד בזיקה. המושך נוד של יין מחבירו ומיירי שלא פסק בדמים עמו:

והא מיבזעא בידיה. ונקרע הנוד ונשפך היין לא חייב בה זה דכיון דלא פסק דמיו לא סמכה דעתיה דהלוקח למיקנייה ולאו ברשותו עומדת:

לכן צריכה. הא דאיצטריך רב להשמיענו זה אע"ג דמילתא דפשיטא היא אלא דלהכי צריכה דאפי' מעייל לה האי לוקח לגו חנותיה אפ"ה אינו חייב באחריותה דאכתי לא קנייה:

ולא אתכוון אלא דלא יזכה בה חורן. שלא נתכוון להכניסה לתוך החנות שלו אלא כדי שלא יקחנ' אחר ומיהו לא נתכוון לקנות' עד שיפסוק עמו הדמים והוי כמו שאינה ברשותו:

מהו שתקנה לו בשער הפחו'. דנהי דלא הוי כשלו משום דלא סמכה דעתיה דאכתי לא פסק הדמים מיהו מי נימא דכשער הפחות מיהת ליקני ליה דמסתמא היה מתרצה בזה או דילמא אמרינן כיון שאינו ברשותו פטור הוא לגמרי ואפי' כשער הפחות אינו חייב לשלם לו:

מתניתא אמרה. ממתניתן שמענו דאינו מתחייב באחריותה כלל:

דתנינן תמן. איידי דגריס התם כן נקט לה הכא בהאי לישנא כדרך ש"ס הזה:

אם אתה אומר לקנות לו כשער הפחות. א"כ אמאי במדד עד שלא פסק כל דמיו אסורין ויעשה כמי שפיסק עד שלא מדד ויהו דמיו מותרין כלומר כשער הפחות מיהת יהיו דמיו מותרין שהרי כפי אותו השער ברשות נכרי הוא אע"פ שלא פסק דמיו וכבר קנאו להיין כשער הפחות ויין נסך לא הוי עד דנגע ביה אלא לאו ש"מ דאינו נקנה לו כלל כ"ז שלא פסק דמיו:

מהו עקבת יין. דקתני במתני' וקאמר בההוא דמלכלך שיש בו ליכלוך יין ממה שמדד בתחילה כמה דתימר גלעד עקובה מדם נתלכלכה ונמאסה משפיכות דמים:

פשיטא דא מילתא. אם הישראל תופס במשפך והנכרי מערה היין להמשפך להריק להנוד ד"ה אסור בין לר' אמי ובין לר' אסי דפליגא לקמיה:

נכרי תופס במשפך וישראל מערה. לתוכו ר' אסי אוסר דכיון שהנכרי תופס המשפך הוי כבא מכח הנכרי ור' אמי מתיר דהא ישראל מערה היין והנכרי אינו עושה כלום בתפיסתו:

נכרי תופס בפי הנוד. להריקו אל כלי אחר וישראל מערה כלומר שמסייעו להערותו אל כלי אחר:

היא המחלוקת. כדמפרש ואזיל:

היידא. איזה מחלוקת קאמרת:

מחלוקת ר' אסי ור' אמי. דכי היכי דפליגי בנכרי תופס במשפך וס"ל לר' אמי דמותר הואיל וישראל מערה ה"נ בנכרי תופס בנוד וישראל הוא המערה ור' אסי אוסר דהעיקר הוא שהנכרי עושה בתפיסת הנוד וישראל אינו אלא כמסייע:

ישראל תופס בנוד. והנכרי מסייעו להערות:

סברין מימר ד"ה מותר. וטעמא דבנוד התופס להערות ממנו הוא העיקר שהוא המגביה הכלי שיש בו היין ולא דמי לישראל תופס במשפך דלעיל דהתם אין בתפיסת המשפך תפיסה והמערה הוא העיקר לדברי הכל:

ר' שמואל כל גרמא אמר שאסור. כל עצמו הוא אסור כאן וד"ה מודין בה לפי שלפעמים הישראל מרפה ידיו בתפיסתו ואינו מחזיקו בכח ונמצא כל העירוי מן הנוד בא מחמת הנכרי:

ואהן דמרגל זיקא מעיל לרע. והאי נכרי דמטה בנוד היין בעצמו ומוריד היין בו מלמעלה למטה אין בו משום מערה מכלי אל כלי:

מתני' יין נסך אסור ואוסר. בתערובתו בכל שהוא:

ומים במים. מים שנתנסכו לע"א או שנעבדו ונתערבו במים של היתר בכל שהוא ולא שנא נפל היתירא לתוך איסורא או איסורא לתוך היתירא במינו בכל שהוא ובלבד שיהיה האיסור הנופל לתוך ההיתר נופל מכלי שפיו רחב ונפיש עמודיה אבל המערה יין נסך מצרצור קטן והוא כלי שאין בו קילוח הרבה ונפל לתוך של היתר אפי' כל היום כולו אמרינן קמא קמא בטיל ואם עירה יין היתר לתוך האיסור כל מה שיערה ממנו לתוך האיסור אסור ואפי' חבית מלאה לתוך טיפה אחת:

זה הכלל וכו'. ומסקנא דמילתא כל אסורין שבתורה בין במינן ובן שלא במינן בנותן טעם והוא בששים חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו ושלא במינן בנותן טעם יין נסך משום חומרא דע"א וטבל משום דיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין שנתערב במינו אפי' באלף לא בטיל:

גמ' הדא דאת אמר. יין במים בנותן טעם:

במקום שאין המים נמכרין במידה. שאינן חשובין להם אבל במקום שהן חשובין להם ונמכרין במידה כיין ביין הן כלומר נותנין עליהן חומרא של יין ביין:

חזקיה אמר כוס שמזגו. האי מילתא גרסי' בפ"ב דערלה והגירסא נכונה בהא וה"ג התם חזקיה אמר כוס שמזגו מן האיסור ומן ההיתר ונפל איסור בסוף איסור היתר בסוף היתר. כוס שנתערב בו משקה אסור כגון שמזג מים עם יין היתר ואח"כ נתערב בו יין אסור והרי זה נפל האיסור בסוף הכל איסור הוא ואם נפל ההיתר בסוף שמזג מים עם היין האסור ואח"כ נפל בו יין היתר הכל היתר הוא ומפרש ואזיל מילתיה דחזקיה:

דר' ליעזר היא. האי מילתא דחזקיה כר"א אתיא דאמר התם בערלה גבי שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו ר"א אומר אחר האחרון אני בא אם הוא של תרומה שנפל באחרונה או אם של חולין וה"נ הא דחזקיה דהולכין אחר מה שנפל בסוף:

**אומר הוא ביין נסך.**ולא מטעמא דס"ל לחזקיה כר"א דהתם אלא דשאני יין נסך דהחמירו בו ולקמיה פריך עלה:

אם חומר הוא ביין נסך. ולא מדמינן ליה לדין דשאור א"כ אפי' נפל ההיתר בסוף יהא אסור:

ר' אסי בשם ר' יוחנן וכו'. ר' יוחנן פליג אדחזקיה וס"ל כל היכא דנתערב האיסור במינו ובשאינו מינו כגון הכא שנתערב יין איסור עם יין היתר ועם מים אמרינן רואין הרואה אתה את מינו ההיתר כמי שאינו והאיסור אם יש בו בנותן טעם במים אסור ואם לאו מותר:

והוא שנפל ההיתר בסוף. ר' הושעיא אליבא דר' יוחנן ס"ל דדוקא בשנפל מינו ההיתר בסוף דאז אין דינו כמו מין במינו ביין נסך דבמשהו אלא רואין את מינו ההיתר כמי שאינו ומשערין היין האסור עם המים בנותן טעם אבל אם נפל ההיתר בתחילה לא אמרינן רואין:

ר' אמי. פליג אלא דהכי אמרינן בשם ר' יוחנן דלא שנייא הוא בין שנפל איסור בתחילה וכו' ואפי' נתערבו מתחילה המים והיין ההיתר וכבר נמזג כל צרכו מן היין ההיתר ואח"כ נפל היין האסור אפ"ה אמרינן רואין את ההיתר שנפל בתחילה כמי שאינו ומשערין היין האסור עם המים בנותן טעם:

א"ר זירא הדא למעלן איתאמרת. הכל מה שנאמר למעלה וכולה תיניין ששנינו אליבא דר' יוחנן היך היא עבידא ומשום דכל הני אמוראי שנו מילתא דרואין אליבא דר' יוחנן בסתמא ולא פירשו דבריהם לפיכך שאל ר' זירא לפרושי מילתיה וקאמר ר' יוסי בר' בון דזהו רואין דקאמר ר' יוחנן:

צלוחית יין נסך שנפל לחבית של יין גרסינן וכן הוא בערלה וחזר אח"כ ונפל הכל לתוך הבור של מים אין משערין את כל היין עם המים אלא הואיל והשתא נתערב נמי בשאינו מינו אין מצטרף מינו ההיתר ורואין את ההיתר כמי שאינו וביין האיסור משערינן עם המים אם יש בו בנותן טעם אסור ואם לאו מותר:

עד כדון בשנפלו זה אחר זה. התם על מתני' דערלה קאי ואגב מייתי כל הסוגיא הכא. עד כאן לא פליגי רבי אליעזר ורבנן בשאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה דר"א אומר אחר האחרון אני בא וחכמים אומרים לעולם אינו אוסר עד שיהא בשאור של תרומה כדי לחמץ אלא בשנפלו זה אחר זה דבהא סברי רבנן דאין מצטרפין אם אין בשל תרומ' לבדו כדי לחמץ:

נפלו שנים כאחת. מהו אם בהא נמי קסברי רבנן דאינן מצטרפן או דילמא הואיל ונפלו שניהם בבת אחת מצטרפין זה עם זה ואע"פ שאין בשאור של תרומה לבדו כדי לחמץ אסור:

נישמעינה מהדא. דתנינן בתוספתא דפסחים ריש פ"ב:

מאימתי חמץ כותים מותר לאחר הפסח. קודם שגזרו על הכותי' שיהו כנכרים מיירי והכותים אינם נזהרין לחמץ עיסתן בשאור שעבר עליו הפסח שבזה אינם מודים לדברי חכמים ומאימתי מותר חמצן אחר הפסח ולא חיישינן משום חימוץ שאור שעבר עליו הפסח:

של בעלי בתים. שאינן אופין הרבה עד אחר שלש שבתות של אפיה שאפו אחר הפסח דתולין שכבר חלף וכלה מתערובות השאור שלהן של קודם הפסח ובשאור שלאחר הפסח חימצו עיסתן:

ושל נחתומים. שאופין הרבה כדי למכור:

בכפרים עד שלשה ימים ובכרכים אחר שלשה תנורים. כצ"ל וכן הוא בתוספתא דבכרכין שהן אופין הרבה ביותר אחר שלשה פעמים שאפאו בכל פעם כמלא תנור סגי:

והוא שהיה אדם גדול. כלומר ואם הוא אדם גדול וצריך לאפות הרבה לפני אוכלי שלחנו המרובין. וכן הוא בתוספתא דגריס אם היה בעל הבית או שמשיא את בנו ואפה שלשה בשבת אחד זו אחר זו מותר דכיון שהוא צריך לפת הרבה בשלשה תנורים בשבת אחת כבר כלה תערובת השאור של קודם הפסח:

אף כשאמרו. וכן בנחתומין אף שאמרו בהן בכפרים שלשה ימים בעינן אם היה נדחק לפת שהיו לוקחין הרבה והיה צריך לאפית הרבה בשלשה תנורים ביום אחד סגי:

תני ר' שמעון אומר אף כשאמרו של נחתומין בכרכים עד שלשה תנורים אסור עד שלשה ימים שמשחרית וכו'. כצ"ל וכן הוא בתוספתא. כלומר דר"ש פליג את"ק דס"ל בכרכים אחר שלשה תנורים סגי דמשמע אפי' ביום אחד וקאמר דאף דאמרו שלשה תנורים מיהו בשלשה ימים בעינן ומשום שמשחרית בורר הוא לו שאור שיהא בו לחמץ כל עיסות שאופה בו אותו היום וא"כ כל השאור של כל היום כחד תנור חשבינן ליה. ור"ש מחמיר בכרכים מהאי טעמא גופיה דאלו בכפרים אחר שלשה ימים תלינן לקולא שכבר כלה תערובת שאור מקודם הפסח בין שאפה תנור אחד או הרבה תנורים אמרינן דפת שנאפה אח"כ נתחמץ בשאור של עיסה האחרונה אבל בכרכים כיון שהוא צריך לאפות הרבה ובתנור גדול בורר לו כל שחרית שאור מעיסה שקדמה לכל אותו היום ועד שלשה עיסות חיישינן שעדיין יש בה תערובת שאור של איסור וכל יום כעיסה אחת בתנור אחד חשבינן והלכך שלשה תנורים בשלשה ימים בעינן:

אותה העיסה השנייה וכו'. השתא פשיט ליה להא דבעי אי פליגי רבנן דר"א בשנפלו איסור והיתר כאחת או לא דהא קתני בהאי ברייתא דחוששין להעיסות שנעשו אחר הפסח משום תערובת שאור של איסור וחלקו חכמים בשיעורן לבעל הבית ולנחתומין וכן בכפרי' או בכרכים ואי ס"ד דבנפלו שניהם כאחת נמי פליגי רבנן וס"ל דאין מצטרפן לאסור עד שיהא בשל תרומה כדי לחמץ א"כ ע"כ דמטעמא דס"ל זה וזה גורם מותר הוא והלכך בנפלו שניהם כאחת אין מצטרפין לאסור א"כ קשיא הכא אמאי חששו כלל בעיסה השנייה דבשלמא עיסה הראשונה שלהן שנעשית אחר הפסח איכא חששא שנתחמצה כולה בשאור שעבר עליו הפסח אלא עיסה השנייה לא מאיסור והיתר מתחמצת בתמיה שכן דרך שלוקחין שאור שנשאר בעיסה זו לחמץ עיסה שלאחריה והשתא בעיסה זו הוי זה וזה גורם שהאיסור וההיתר גורמין לחמץ עיסה השנייה ואפ"ה אסרו ש"מ דבנפלו שניהם כאחת מודו רבנן דהתם לר"א דמצטרפין דזה וזה גורם אסור הוא ולא פליגי אלא בנפלו זה אחר זה ומשום דס"ל דזה וזה גורם כאחת הוא דבעינן:

מאן תנא חמיצן של כותים ר' אליעזר. דברייתא זו כר"א אתיא דס"ל דזה וזה גורם אסור ואכתי לרבנן לא שמעינן מידי:

נהירת. זכרני דהויתין תרוייהון אמרין בשם ר"ל בהאי לישנא מאן תנא חימצן וכו' ר"א היא אבל כאן לא הוינן אמרינן כן אלא הכי אמר ר' הילא בשם ר"ל ירדו לחמצן של כותים כר"א כלומר שהחמירו חכמים בחמצן של כותים וירדו להן בשיטת ר"א ולא דמוקמינן הברייתא כר"א דהוי משמע דחכמים פליגי עליה:

ועוד מהדא. נמי שמעינן דחמצן של כותים כ"ע מודה בה:

אבא הוה ליה עובדא. בחמצן של כותים אחר הפסח ושלח לשאול לר' חייה ולרב אמי ולרב אסי והורון ליה כר"א מה. בתמיה וכי כיחידאה מורין ליה אלא לאו משום דרבנן נמי מודו בה ושירדו בשיטת ר"א להחמיר בחמצן של כותים:

כמה דאת אמר תמן. בחמצן של כותים דפסקו הלכה כר"א אם השתא אמרינן דאוף הכא הלכה כר"א:

ולכל דבה. ובערלה גריס וכל דבר והיינו הך כלומר לכל דין שיש בה ודוגמתו לעיל בפ"ב הל' ג':

מתני' אילו אסורין ואוסרין כל שהן. כל מקום שנתערבו שם אפי' אחד באלף כולין אסורין:

יין נסך. אם נתערב יין ביין הכל אסור בהנאה וכדפרישית במתני' דלעיל בחילוק אם נפל איסור לתוך היתר. ואם נתערבה חבית יין נסך בחביות הרבה ימכרו כולן לנכרי ומולך דמי אותה חבית של יין נסך לים המלח ושאר הכל מותר בהנאה ואסור בשתיה:

וע"א. צורה שעבדוה ונתערב באלף צורות שאינן ע"א וכן עורות לבובין דאיסורי הנאה נינהו כדאמרינן לעיל בפ"ב שנתערבו אפי' באלף הכל אסור בהנאה ויולך הכל לים המלח:

ושור הנסקל וכו'. כל הני איסורי הנאה נינהו ובעלי חיים דחשיבי אפי' באלף אינן בטילין:

ובשר בחלב. חתיכת בשר שנתבשלה בחלב שאסורה בהנאה שנתערבה באלף חתיכות וכן חולין שנשחטו בעזרה שאסור בהנאה מדבריהם ונתערבו באלף כולן אסורין עד שיגביה ויטול חתיכת האיסור מהן:

הרי אלו אסורין וכו'. למעוטי איסורי הנאה שאין דרכן לימנות ולא חשיבי או שדרכן לימנות ואין איסורן איסור הנאה שאינן אוסרין את תערובתן בכל שהן:

גמ' יין נסך וכו'. דאסורין בהנאה על שם ולא ידבק וגו':

מה תלמוד לומר לא יאכל. אלא מכאן שאסור אף בהנאה ומאת בשרו דרשינן דאע"ג ששחטו קודם גמר דינו ועבדיה כמין בשר אסור:

עגלה ערופה שם שם. כתיב ותקבר שם וכתיב וערפו שם מה מת אסור בהנאה אף עגלה ערופה אסורה בהנאה:

וציפרי מצורע. נאסרו בהנאה משעת שחיטה והשחוטה היא שנאסרה כדדרשינן כל צפור וכו':

או חילוף. דהמשולחת החיה היא שאסור':

לא התפיסה התורה איסור הנאה. להדיוט ברוב המקומות בדבר שיש בו רוח חיים:

ושיער נזיר. דכתיב ולקח שער ראש נזרו ונתן על האש וגו'. ילפי' שאסור בהנאה:

עריפה עריפה. מעגלה ערופה:

שחוט שלי בשלי. קרבן שלי תשחוט בעזרה כדכתיב ושחט את בן הבקר וגו':

ושלך בשלך. דכתיב וזבחת מבקרך וצאנך וגו' בשעריך:

מה שלי בשלך אסור. בהנאה משום שחוטי חוץ:

אף שלך בשלי. אסור בהנאה:

ענוש כרת ולאו. כלומר אי הכי יכול דלמד משחוטי חוץ שיהא ענוש כרת ועובר בלאו בחולין שנשחטו בעזרה:

למדין מק"ו ואין עונשין מק"ו. כלומר דבמה מצינו הוא נדרש הכא וילפינן הקל מהחומר ודבר הנלמד במה מצינו אין עונשין בו כמו דאין עונשין מדין ק"ו:

ולמה לא תנינן. במתני' נבילה עמהן ובחתיכה נבילה שנתערבה:

אלא דבר שאסור בהנייה. וקסבר האי תנא דתרתי בעינן דבר שבמנין ואיסורו איסור הנאה:

התיבון והרי חמץ בפסח. דאסור בהנאה וליתני וכגון בככרות של בעל הבית שנתערבו דהוי נמי דבר שבמנין לר"ע:

חמץ יש בו כרת. ולא תני התנא אלא אלו אע"פ שאין בהן כרת כיון דדבר שבמנין ואיסורי הנאה נינהו אינן בטילין והלכך לא חשיב חמץ בפסח בהדייהו:

איסורי הנייה מהו שיבטלו בצירוף. אם צרף מהן חתיכות קטנות וטרפן מהו שיבטלו. ודוגמתו איכא למ"ד בפ"ג דערלה צמר בכור שטרפו בטל ברוב:

והתנינן שור הנסקל. וקס"ד דאפי' דבר שאינו חשוב ממנו אינו בטל. וקאמר דמהא לא תיפשוט דתיפתר בחתיכות חשובות משור הנסקל שנתערבו בחתיכות:

תיפתר ציפור בציפורין. שנתערב ודבר חשוב הוא:

אית לך מימר ציפור בציפורין. בתמיה כלומר וכי בשיער נזיר נמי בדבר חשוב ממנו שנתערב מוקמית לה והא שער נזיר סתמא קתני:

כד מטון. למסכת ערלה ושנו מתני' דלקמיה השיב ר' יעקב לפני ר' יוסי דמאי תיבעי לך השתא הא תנינן בהדיא האורג מלא הסיט וכו'. ובשער נזיר נמי מלא הסיט בעינן:

אלו אמר תנא קמן איתייהבת יאות. ובפ"ג דערלה בכעין זה גריס אילו איתתבת תמן אית הוות יאות. והיינו הך כלומר אלו השבת אותי שם בהיותינו עוסקים במסכת ע"ז ושאלתי זה והיית משיב לי ממתני' דערלה שפיר הוי השתא מאי רבותא היא דאנן עסוקים במס' ערלה ולא הזכרת מהאי מתני' עד שבאנו לשנותה במקומה:

מתני' יין נסך שנפל לבור. של יין:

כולו אסור בהנאה. שהיין שנתנסך לע"א אוסר במינו בכל שהוא כדפרישית במתני' דלעיל:

ימכר כולו וכו'. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל בחבית בחביות שנתערבה חבית יין נסך בחביות ימכרו כולן חוץ מדמי אותה חבית יוליך הנאה לים המלח וכן בסתם יינם של נכרים שלא ידענו שנתנסך ודאי ואע"פ שאסור בהנאה הוא אינו אוסר תערובתו בהנאה אלא ימכר כולו לנכרי חוץ מדמי אותו סתם יינן יוליך הנאה לים המלח והשאר מותר בהנאה:

גמ' בשם בן בתירה וכו'. דסבירא ליה כרבן שמעון בן גמליאל במתני':

חד מרבנן. כשהיה יוצא מבית המדרש אמר ששמע מר"י ור"ל דהוו פליגי אי הלכה כרשב"ג או לא ושמע שהיו אומרים ומודה רשב"ג ביין נסך שנפל לתבשיל שהוא אסור כולו בהנאה וטעמא דהיין מכשיר להתבשיל שיהא יפה לאכילה:

אמר ר' זירא קומי רב אמי עד דלא איתאמרת הדא מילתא לא הוינן ידעינן דהוא כן. כלומר אילולא דאמרה ר' בון בשם רב הכי לא ידענו זה והוה מספקא לן היאך איתאמרת מילתא בבי מדרשא אם לא איתאמרת אלא מודים חכמים לרשב"ג כדרב או דילמא לא איתאמרת אלא כהאי מרבנן דאמר מודה רשב"ג לחכמים ביין שנפל לתבשיל:

ידע הוה ר' זירא דהוא כן. דאיתאמרת מילתא כדרב אלא דעשה עצמו כאינש דשמע מילתא ומקשי עלה ועשה עצמו כאילו נסתפק בדבר:

מתני' שזפתה נכרי. ואורחא למרמי בה חמרא פורתא ולאעבורי קוטרא דזיפתא:

מנגבה. במים ואפר:

ושל עץ. דבעיא זפת טובא ובלע חמרא טפי:

רבי אומר ינגב. כמו בשל אבן:

וחכמים אומרים. צריך לקלף את כל הזפת:

ושל חרס. דכלא זיפתא בלע חמרא אע"פ שקילף את הזפת הרי זו אסורה והלכה כחכמים:

גמ' מתניתא דרבי. כלומר רישא דמתני' אתיא כרבי דבשל אבן מודה רבי דבעי ניגוב וסגי בכך לכ"ע:

של עץ. פליגי כדקתני במתני':

ושל חרס. וסיפא דמתני' בשל חרס אתיא דלא כרבי:

דתני. בתוספתא ריש פ"ט:

הגת והמחץ. מחץ הוא כלי שדולין בו מן הבור לחבית ובשל חרס מיירי דבסיפא דתוספתא קתני של עץ ושל אבן צריך לנגב מכלל דרישא בשל חרס הוא וקתני ר' מתיר והיינו בניגוב וא"כ סיפא דמתני' דלא כרבי:

וחכמים אוסרים. גרסינן:

מודה רבי בקנקנים. של נכרים שאסורות כדמפרש טעמא שאילו מכניסן לכך שמכניסין בהן יין לקיום:

כלי פפייר. מין עשב בלשון ערבי פפייר והוא גדל ביאור מצרים ועושין ממנו נייר לכתוב:

שזפתן נכרי מחלוקת רבי וחכמים. והא דר' יוסי בר' בון מקמי הכא גרסינן דאמר הלכה כרבי כדר' יוסי בשם ר' יוחנן. כלומר דהני כלי פפייר כדין כלי עץ יש להן ותליא בפלוגתא דר' וחכמים אם מנגבן או צריך לקלף את זיפתן:

דתני. בתוספתא שם כלומר דמייתי ראיה דכל הני דקחשיב בסיפא דתוספתא דדומות לשל עץ ולא סגי להו בניגוב וסתמא דברייתא כחכמים:

היתה גיתו טמאה. שהלכו בה טמאין וטמאוה:

הלולבין. איסקופ"א בלע"ז שמכבדין בהן הענבים המתפזרין לאוספן:

והדפין. העשוין כמין דלת ונותנן על התפוח:

והעדשה. היא הגת עצמה:

מנגבן. במים ואפר:

והעקל של נצרים. של שבטים ויש מקומות שקושרין את התפוח של חרצנים בעקלים סביב:

ושל בטבוט. קנבוס והן בולעין הרבה:

ושל שיפא. פיא"ור בלע"ז:

ושל גמי. יונ"ק ובלעי טפי:

מבד לבד ומגת לגת. פעמים שהן יותר מי"ב חדש כגון באפילות ופעמים שהן פחות כגון בחרפי:

תני. שם:

מקלחין. בכח:

שמימיו מהלכין. ושוטפין:

כדי עונה. לקמיה מפרש לה:

מה ופליג. אם פליגי ר' חייה ור' יוחנן. וקאמר דלא פליגי אלא כאן שהיום והלילה שוין בתקופת ניסן ותשרי ובהא קאמר ר' חייה או יום או לילה:

וכאן בשאין היום והלילה שוין. כגון בתקופת תמוז וטבת בהא קאמר ר' יוחנן חצי יום וחצי לילה די"ב שעות שלימות בעינן והוא סתם עונה:

מתני' הלוקח כלי תשמיש. של סעודה מן הנכרי ודוקא כלי מתכו' וכלי זכוכית ככלי מתכו' דמו וכן כלי חרס המצופין באבר דבתר סופו אזלינן שמחפהו במתכות:

אם שדרכו להטביל. כלומר כלי הראוי ליטהר בטבילה ואינו צריך תיקון אחר כגון שתשמישו על ידי צונן:

יטביל. במקוה כשר לטבילת אשה וטבילתו מתירו:

להגעיל. כגון יורות וקדירות של מתכות שתשמישן על ידי רותחין:

יגעיל. ברותחין שמכניסן לתוך יורה מליאה מים רותחין ומשהין אותן בתוכה מעט וזה אחר שמשפשפן ומסיר החלודה שלהן ואחר כך מטבילן במקוה הכשר לטבילת אשה והן מותרין:

ללבן באור. והן כלים שמשתמשין בהם על ידי האור ביבש בלי רוטב כדמפרש ואזיל כגון השפוד והאסכלא:

מלבנן באור. עד שיהו נצוצות נתזין מהן ואח"כ מטבילן והן מותרין:

והסכין שפה. נועצה בקרקע קשה עשר פעמים והיא טהורה לאכול בה צונן ואם היו בה גומות או שהיתה יפה ורוצה בה לאכול חמין מלבנה באור או משחיזה כולה וכולן שנשתמש בהן עד שלא הגעיל או עד שלא הלבן ועד שלא הטביל מותר:

גמ' הלוקח כלי תשמיש. תוספתא היא בפ"ט וה"ג שם הלוקח כלי תשמיש מן הנכרים דברים שלא נשתמש בהן מטבילן והן טהורין דברים שנשתמש בהן כגון כוסות וצלוחיות מדיחן בצונן כגון היורות והמחמין והטיגנין וקומקומוסין מדיחן ברותחין כגון הסכינים והשפודין והאסכלאות מלבנן באור והן טהורין וכולן שנשתמש בהן עד שלא יגעיל וטבל וליבן הרי זה מותר. וגי' דהכא גבי יורות מגעילן בחמין בזה היא יותר נכונה דאתיא כמתני':

וצריך להטביל. אכוסות ואשאר כלי סעודה שלקח מן הנכרי קאי לפי גי' הברייתא דמייתי הכא דלא קתני אלא מדיחן ובברייתא דר' הושעי' תני וצריך להטביל והיינו התוספתא דלעיל:

כהדא. דשמעינן שכל הכלים הנלקחים מן הנכרי צריכין טבילה:

רב אמי סלק וכו' ושאלון כסף. שאלו כסף מן אילין נכרים דאיסינוס לשונות של כסף לעשות מהן כלים כדלקמן ושאלו את ר' ירמיה ואמר צריך להטביל כלים שנעשו מהן לפי שיצאו מטומאת נכרי ונכנסו לקדושת ישראל ואע"פ שעדיין לא היו כלים ביד הנכרי מ"מ הואיל וזה הכסף יצא מידו:

יצאו לחוץ ונלמד. כשיצא מן ר' ירמיה נלמד לו הדין כדלקמיה ויותר נכון לגרוס נצא לחוץ ונלמד וכן הוא בפ"ב דשבת ולקמן פ"ב דהוריות ובכמה מקומות:

נפקין. בעוד שיצאו שמעו אומרים בשם ר' יוחנן דלא שנו דצריך טבילה אלא בלוקח מן הנכרי אבל שואל ממנו מותר:

מעתה ואפי' כלים. כלומר מעתה נלמד דאפי' בכלים עשוין הדין כן דהא ר' יוחנן אמתני' קאי וקתני הלוקח כלי וכו' ואפי' בכלים דוקא לוקח אבל לא שואל:

רבי הושעיה זבין כלים. וכן היה ר' הושעיה נוהג כשהיה לוקח כלים מהן היה מטבילן אבל לא בששאל כלים מהן:

הכא את אמר מדיחן והן טהורין. כמו וכו' הוא דמסיפא הוא דפריך דקתני בברייתא השפודין והאסכלאות מלבנן באור כמו במתני'. והנכון לגרוס. הכא את מר מלבנן באור והכא את אמר מגעילן בחמין. גבי בשר קודש דתנינן בפ' י"א דזבחים השפוד והאסכלא מגעילן בחמין ואמאי אמרינן במתני' הכא מלבנן באור:

חומר הוא בגיעולי נכרים. שאני הכא בגיעולי נכרים דאיסורא בלע ולפיכך החמירו ללבן אבל גבי קדשים היתרא בלע:

הדא דאת אמר בסכין קטנה. דסתם סכין קטן אין בו פגימות וגומות אבל סכין גדולה יש בתוכו פגימות וגומות צריכה ליבון:

והליבון. שאמרו צריך שיהו ניצוצות מנתזין ממנה והלכך מהני נמי בסכין גדולה שיש בה גומות ובסכין יפה הוא שאמרו שפה והיא טהורה:

הדרן עלך פרק השוכר את הפועל וסליקא לה מסכתא דעבודה זרה