מתני' גט פשוט. שטר פשוט כעין שלנו שאינן תפורין ומקושרין וכל שטר קרוי גט:

עדיו מתוכו. מבפנים כעין שאנו עושין:

ומקושר מאחוריו. כותב שטה אחת או שתים וכורכן על החלק ותופר ועד אחד חותם על הכרך מבחוץ וחוזר וכותב כמה שיטין מבפנים וכורכן על החלק ותופר ועד שני חותם על הכרך מבחוץ וכן עד שלישי ותקון רבנן גט מקושר מפני כהנים שהן קפדנים והיו כותבין בפתאום גט לנשותיהן ומתחרטין ולא היו יכולין להחזירן והתקינו להם גט מקושר שאינו נוח לכתוב מהרה שמא בתוך כך יתפייס וכשם שתקנו מקושר בגט כך תקנו בשאר שטרות שלא חילקו חכמים:

שניהן פסולין. שלא נעשה כתיקון חכמים:

מפני שהוא יכול לעשותו פשוט. שאם יקרע התפירו' ויפתח השטר יהיה פשוט:

רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה. פלוגתא דת"ק ורשב"ג באתרא דנהיגי בפשוט ובמקושר וא"ל להסופר עביד לי מקושר ואזל ועביד ליה פשוט או פשוט ועבד ליה מקושר ת"ק סבר מיקפד קפיד ופסל ורשב"ג סבר הואיל ומנהג המדינה בתרוייהו לא קפיד וכשר והלכה כת"ק:

גמ' ומנין לגט המוקשר. מנין לנו רמז שיש מינין חלוקין בשטרות. וגרסינן להסוגיא בגיטין סוף פ' הזורק:

ואקח. בירמיה גבי קניית השדה מאת חנמאל כתיב ואקח את ספר המקנה את החתום המצוה והחקים ואת הגלוי:

את החתום זה המקושר. לפי שהיא צרור וחתום בקשריו:

ואת הגלוי זה הפשוט שבמוקשר. זהו טופס השטר שהוא כתוב כעין הפשוט:

את המצוה ואת החקים. משמע שיש חלוקי דינים וחקים ומצות בין זה לזה שזה פשוט עדיו בשנים ומקושר עדיו בשלשה ופשוט עדיו חותמין מתוכו ומקושר עדיו מאחוריו על קשריו:

ורבנן דקסרין אמרין. דמספר המקנה דרשינן לגט פשוט דאלו לדרשת ר' אימי לא נפקא לן פשוט אלא מכח דרשת פשוט שבמקושר:

הל' מקושר. דין גט מקושר כך הוא עושין אותו:

וחוזר וכותב כן מלמטה. כלו' חוזר וכותב להלן כמה שיטין ומקשרו:

וחש לומר שמה זייף. על חתימת העדים פריך ובגיטין גריס הכא הא דלקמן כיצד העדים חותמין בגט המוקשר אמר רב הונא בין קשר לקשר ובלבד מלמעלן. כלומר על הכרך מבחוץ ועלה פריך וניחוש שמה זייף וכתב מאי דבעי בסוף השטר:

עד שיקראו בו מלמעלן. כלומר עד שיראו מתחלה כתוב בשטר אני פלוני בן פלוני מקבל עלי וזהו שכתוב בסוף השטר שריר וקיים לקיים כל הכתוב מלמעלן ואחר שכתוב שריר וקיים אין יכול להוסיף עוד:

צריכין העדים שלא להיות רחוקי' מן הכתב מקום שתי שיטין. כצ"ל כדלקמן וכן הוא בגיטין פרק המגרש הלכה ז' וגרסינן שם להא דלקמן. ועירבוב השיטות יש בכאן דהא דרבי אודי ורבי מנא שייך לעיל קודם הקושיא וחש לומר כמו שהוא בגיטין:

ר' אידי בשם ר' ירמיה מקושר שכתבו עדיו לארכו. כלומר כך הוא המנהג במקושר חותמין העדים לארכו של השטר ובפשוט חותמין לרחבו:

אהין מלגיו ואהין מלבר ול"ג איכי עביד. ואי נמי הכי עביד צ"ל. וכלומר דמפרש דזה הפשוט חותמין לרחבו מבפנים כדרך שאנו עושין ואהן המקושר חותמין מלבר לארכו ומתחילין לחתום מכנגד שיטה אחרונה וחותמין לאורך השטר כדי שלא יוכל להוסיף ולזייף בשטר ואין השטר מתקיים אלא מכנגד החתימות ולמעלה:

ורבי מנה פליג וס"ל כרב הונא דאמר בין קשר לקשר חותמין ועלה שייך האי פירכא וחש לומר שמא זייף וכו' כדלעיל:

ובלבד שלא יהא בין עדים לשטר מקום שני שיטין. אשטרות דעלמא קאי משום דחיישינן דילמא מזייף וכתב מאי דבעי בריוח שבין השטר להעדים:

חלק מקום שני שיטין לענין אחר. כלומר לאו דוקא שיש כאן חלק ממש בין השטר להעדים מקום ב' שיטין דפסול אלא אפילו כתב ענין אחר שם בין השטר להעדים דהשתא לאו חלק נינהו פסול:

אפילו כל שהוא. כלומר כל מה שהוא כתוב שם פסול דהשתא נראה דהעדים חותמין על אותו ענין ולא על השטר:

מתניתא אמרה כן. דלאו דוקא חלק ב' שיטין דתנינן שם גבי שני גיטין שכתבן זה בצד זה עד א' עברי ועד א' יוני באין מתחת זה לתחת זה וכמפורש שם שהעברי חתום על הראשון והיוני על השני נמצא שם אביו של העברי מפסיק בין הגט השני לעד היוני וכן שם אביו של היוני מפסיק לעברי השני:

עברי גבי יוני לא כענין אחר הוא. כלומר דודאי כענין אחר הוא ומש"ה קתני התם שניהן פסולין אלמא דענין אחר פוסל במקום שבין השטר להעדים:

כמה יהו רחוקים מן הכתב. תוספתא הוא בפ' י"א:

כדי שיהו מקרין עמו. שיהיו נקרין חתימת ידי העדים בשוה עם השטר:

מלא שיטה. אחת כשר:

מלא חתימת ידי העדים. כפי חתימת ב' עדים:

משערין אותו עד כדי לך לך. שתי שיטות שאמרו משערין הן ואוירן וכדי לך לך זה ע"ג זה שאם יהיו כתובין בב' שיטין זה בעליון וזה בתחתון צריך שלא יגע למ"ד של התחתון בך' העליון והיינו ב' שיטין ושלש' אוירין:

באיזה כתב וכו' מלא חתימת ידי עדים. כפי כתב העדים בעלמא משערין וכדמסיק חזקיה לקולא שדרך כתיבת עדים להיות יותר גס מכתיבת ידי סופר ואם כתב עדים יותר דק מן הכתב משערין בעדים דעלמא שהוא גס כמו הכתב חותם ידי העדים גס והכתב דק הולכין אחר הגס צ"ל. וטעמא שכל המזייף אינו הולך אצל הסופר אלא מחזר אחר העדים:

אין הוה כגון יוסי בן ינאי משערין כדי מלך ובן מלך. כלומר הא דאמרינן כדי לך לך אין הולכין אחר חתימת העדים שאף ע"פ שאין בחתימתן לא למ"ד ולא ך' משערין כמו אלו היה שם כגון מלך בן מלך. ובפ' המגרש קאמר חתימת יוסי בן ינאי כחתימת שאול בן ברוך:

צריך להרחיק מן המחק מקום שתי שיטין. כלומר אם השטר כתוב על המחק לא יחתמו העדים אחר השטר הזה מפני שהשטר על המחק ועדיו על הנייר פסול הוא דחיישינן שמא יחזור וימחוק פעם שניה ויזייף ויכתוב מה שירצה ואע"פ שנמחק ב' פעמים אינו ניכר כיון שאין אצלו מקום שנמחק פעם אחת שיוכלו להבחין בין זה לזה והיינו דקאמר צריך להרחיק שתי שיטין וכלומר ששם יכתבו השטר ואחר כך יחתמו העדים דאי לאו הכי פסול הוא:

ואפילו פשוט. כלומר לא מיבעיא בגט מקושר שלא יעשה השטר על המחק דכיון דעדיו חתומים מבחוץ טפי איכא למיחש לזיופא אלא אפילו בגט פשוט דעדיו חתומין אחר השטר מבפנים נמי איכא למיחש וקמ"ל הרבותא בגט פשוט דאף דאיכא למימר דהואיל ותחת השטר הן חותמין א"כ יש תיקון לזה שיכתבו העדים קודם חתימתן אנחנו העדים חתמנו על הנייר והשטר על המחק להכי קאמר דאפי' בכה"ג פסול דאכתי איכא למיחש שימחוק פעם שניה את השטר כדאמרן:

מחק או תלות שבכתב הזה זהו קיומו. כלומר אם יש מחק או תיבה תלויה בשטר צריך לקיימן בסוף השטר ויכתוב תיבה פלונית או אות פלוני על המחק הוא או תלויה היא ודי בזה שזהו קיומו:

רב אמר זהו קיומו. כמו איכא דאמרי הוא כלומר ואיכא דאמרי בשם רב שצריך לכתוב וזהו קיומו אחרי שחוזר ומקיים:

כל מה שאת יכול לתלות במחק תלה. וכדמפרש ואזיל לענין מאי הוא דקאמר:

ר' יוסי קוצירה. מפרש לה בשם רבי יוסה חמיו כגון שהיה סימפון כתוב מלעיל סימפון בלשון התלמוד הזה הוא התנאי שהיו נוהגין לכתוב בשטר קידושין שלהם כדגרסינן בפ' מי שאחזו הלכה ו' אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן סדר סימפון כך הוא אנא פלן בר פלן מקדש ליך אנת פלנית בת פלן על מנת ליתן לך מיקמת פלן ומנכסיך ליום פלן דאין אתא יום פלן ולא כנסתיך לא יהוי לי עליך כלום. והשתא קאמר הכא דאם היה איזה תנאי כתוב בשטר הקידושין מלמעלה וזה התנאי בעצמו חזור הוא מלמטה ומחוק הוא על ענין כזה אמרו כל מה שאתה יכול לתלות במחק תלה בו וכלומר דתלינן שחזרו בהן בתנאי הזה מפני שאני אומר גמרו אח"כ והוסכם ביניהן לעשותן קידושין גמורין בלי שום תנאי והלכך מחקו אח"כ התנאי והואיל ולא נתקיים זה שכתוב על המחק תולין בו לומר שחזרו בהן ולא אמרינן דאי איתא שחזרו בהן מהתנאי נהי דלא רצו להטריח עצמן ולכתוב שטר קידושין אחר מכל מקום היה להם לתלות ביני שיטי וליכתוב שגמרו בדעתם לעשות הקידושין בלי תנאי דלא היא דזה ג"כ לא רצו לעשות כדמסיק:

בגין דלא מיצר ביניה גט מחקיה. דבשביל שלא לעשות תלוים ודוחקים ביני שיטי של השטר מחקו להתנאי לגמרי:

ורבנן חששין דלא מיצר ביניה גט. סיומא דמילתא היא כלומר דמשום כך לא רצו לעשות כן דרבנן חוששין ומקפידין על כך שלא לעשות תלוים ביני שיטי בתחלה דעירבוב הכתב הוא:

שטר נפק ר' חונה לר' שמי. ר' חונה הוציא שטר על ר' שמי:

אוגרוי מחיק קונטא לא מחיק סך הכל שלו היה מחוק והחשבון של פרטי הדברים לא היה מחוק כדרך שנוהגין לכתוב בתחלה חשבון פרטי מכל דבר הנזכר בשטר דבר פלוני בסך כך ודבר פלוני בכך ואח"כ כוללין כל הפרטים בסך הכל סך כך וכך. אוגרוי מלשון זית אגורי ששמנו קבוץ בתוכו. וזהו סך המקובץ. קונטא חשבון בלעז:

פוק חמי עד ההן אהן קונטא משמש. צא וחשוב עד היכן זה החשבון הפרטי מגיע ותשלם לי מפני שמחשבון הכללי אע"פ שהוא ניכר קצת אין למדין ממנו שהוא מחוק ולא היה מקוים המחק:

נפק ואמר עם טרייא קונטא. יצא וחשב ואמר עם שלשה אני מרויח בחשבון הפרטי שהוא פחות מנגד הסך הכללי שנכתב ועדיין היה ניכר. טרייא שלשה בלעז והרבה היו משמשין בלשון הזה ובב"ר לחי חמור טרייה ומהו טרייה בר תלתא יומין:

מי נפק. לאחר שיצא ר' שמי חזר וחשב ר' חונה בעצמו ומצא שטעה בעשרה יותר ואמר הוא היה רוצה להרויח שלשה לפי חשבונו בפחות מן הסך הכללי אבל טעה והפסיד עשר וצריך אני להחזיר לו:

השיב ר' לקיים דברי רחב"ג. משום דפלוגתא דת"ק ורחב"ג במתני' בהכי הוא דת"ק ס"ל אע"ג דיכול לעשותו פשוט אינו רשאי דזמנין דנפק מיניה חורבא דלוה מיניה זוזי במקושר ופרע ליה וא"ל הב לי שטרי והלה אומר נאבד ממני וכותב עליו שובר והדר משוי ליה פשוט ואומר לו השתא הוא דיזפת מנאי ורחב"ג ס"ל דאין כותבין שובר ולא פרע ליה עד דקרעיה ליה לשטריה וקאמר רבי תשובה לקיים דברי רחב"ג דבלאו הכי גופו של שטר מוכיח הוא עליו אם פשוט היה מתחילה או לא וא"כ ליכא למיחש לחורבה ומפרש מהו גופו של גט מוכיח עליו דקאמר:

אמר ר' בא מהא דאמר ר' הונא. לעיל לעולם אין העדים חותמין וכו' דצריך שיהא כתוב בשטר והכל שריר וקיים וקס"ד דדוקא במקושר הוא דאמר כן וא"כ גופו מוכיח עליו אם מקושר הוא או פשוט הוא:

והתני טופס שטרות כן הוא. כל השטרות צריך לכתוב בו שריר וקיים ואפי' בפשוט:

אמר ר' מני. לא היא אלא טופס שטרות מקושרות דוקא כן הוא:

א"ר אבין. מדחי לה ר' אבין דאין כאן תשובה לדברי רחב"ג דאפי' תימר בטופס שטרות מקושרות דוקא קאמר לענין לעכב אפי' בדיעבד הוא דקאמר אבל לכתחלה הוא פשוט הוא מקושר חד דינא אית להו דכותבין שריר וקיים ומיהו אינו מעכב בפשוט וא"כ אכתי איכא למיחש לחורבה כדאמר ת"ק:

רבי יהודה אומר כמוסיף על ההלכה. כלומר דרבי יהודה נמי ס"ל דאין כאן גופו מוכיח אם פשוט הוא או מקושר שאפילו אנו רואין שכתוב בו שריר וקיים ואין טופס הפשוט כן אפ"ה איכא למימר פשוט הוא מתחלתו אלא שזה הוסיף על ההלכה וכתב בו כן לשופרא דשטרי וכן לענין העדים שהוסיף עליו וחתמו בג' עדים כמוסיף על ההלכה הוא אע"פ שאינו צריך וכדמסיק ואזיל:

פשוט. דינו בשנים ומקושר דינו בשלשה והן עושין אותו להפשוט לשופרא ולתוספות בג' עדים וכן לענין מתוכו והן עושין מתוכו ומאחוריו שהרי אם רוצה לחתום בפשוט מתוכו ומאחוריו חותם הוא דמה בכך ובכל כה"ג אמרינן לתוספת בעלמא הוא דעביד הכי ואין כאן גופו מוכיח:

מתני' גט פשוט עדיו בשנים. מי שרוצה לעשות שטר פשוט אין צריך לחתום בו אלא שני עדים ומקושר צריך בשלשה:

פשוט שכתוב בו עד אחד. ה"ק כשם שפשוט שכתוב בו עד אחד פסול מדאורייתא כך מקושר שכתוב בו שני עדים הטילו עליו חכמים פסול דאוריי':

אין לו אלא עשרים. דאע"ג דמאה זוזי חמשה ועשרים סלעים הן יד בעל השטר על התחתונה דהכי מפרשינן לשטרא מאה זוזים גרועים שאינן שוין אלא עשרים סלעים:

אין לו אלא מנה. כ"ה סלעים דהכי מפרשינן לשטרא מאה זוזין דאינון תלתין סלעים קלים וגרועין שהם כ"ה מן הטובים:

ונמחקו. שנמחק מנין שנכתב אחריו:

אין פחות משנים. ויותר נמי לא דיד בעל השטר על התחתונה:

גמ' תני. בברייתא שטר שכתוב בו זוזין דאינון ונמחק הסכום שאחריו:

חמשה והלה וכו'. כלומר המלוה אומר חמשה והלוה אומר אינו אלא שנים:

תמן. בבבל אמרי בן עזאי ור"ע פליגי בזה:

ונשבע על השאר. כדין מודה מקצת:

לא היו לו אלא שנים. כדקתני במתני' וא"כ השטר נמי כדבריו הוא ואין כאן מודה מקצת ואינו נשבע אלא על מה שהודה וכלו' שאין כאן שבועה כלל ואין לו עליו אלא על מה שהודה לו בשנים ואותן הוא דנותן לו:

מתני' כתוב בו מלמעלה מנה ולמטה. כשכופל את דבריו בשטר כתוב מאתים:

הכל הולך אחר התחתון. ובלבד שלא יהא כתוב בשיטה אחרונה לפי שאין למדין הימנה. ואין הולכין אחר פחות שבלשונות לפי שאין האחד תלוי בחבירו שאם היה כתוב מאה שהן מאתים או איפכא היה נוטל הפחות אבל שני דברים שאין האחרון תלוי בראשון הולכין אחר האחרון:

וא"כ למה כותבין את העליון. הואיל ובסוף השטר חוזר וכופל וכותב ואחריות סך ממון זה קבלתי עלי:

שאם תימחק אות אחת מן התחתון. כגון שהיה בעליון חנני ובתחתון חנן בזה הוא דילמד מן העליון שהוא אותו השם שכתוב עליון אבל לא דילמד לגמרי ובכל מקום מן העליון:

גמ' תני. בתוספתא פי"א והכי איתא התם לעולם התחתון ילמד מן העליון במקושר באות אחת ולא בשתי אותיות וכו' וט"ס יש כאן:

מה. שהרי כאן איננו חסר כלום אלא שסותרין זה את זה ולמי נותנין אם ללמד התחתון מעליון וינתן לחנן או דילמא בזה לא אמרו ילמד התחתון מהעליון אלא התחתון הוא העיקר וינתן לנני ולא איפשיטא:

מתני' כותבין גט לאיש. והוא יגרש מתי שירצה ואע"פ שאין אשתו עמו שהרי היא מתגרשת בעל כרחה:

ושובר לאשה. שהיא עושה לבעל' בכתובתה דזכות הוא לבעלה וזכין לאדם שלא בפניו:

ובלבד שיהא מכירין. שיהא הסופר והעדים מכירין האיש והאשה בין בגט בין בשובר שאם אינו מכירין שמא יכתוב גט על שם אשת איש אחר ששמו כשמו ותוציא אותו הגט אשה שאינה נתגרשה בו וכן בשובר חששו שמא תערים ותתן שובר זה ליד איש ששמו כשם בעלה ותפסיד כתובת אשתו:

כותבין שטר ללוה. להיות מזומן בידו לתת למלוה כשילוה לו מעות:

והלוה נותן שכר. הסופר ואפי' היא עסקא דפלגא מלוה ופלגא פקדון אפ"ה המקבל העסקא הוא נותן כל השכר:

כותבין שטר למוכר אף ע"פ שאין לוקח עמו. לפי שאינו מפסיד ללוקח כלום שכתיבת השטר אין מחייב ללוקח ליתן מעות שלא מדעתו:

והלוקח נותן שכר. קמ"ל דאף במוכר שדהו מפני רעתה דס"ד אמינא שהמוכר נותן השכר דהנאה דידיה הוא:

שטרי אירוסין. שטרי פסיקתא כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו':

אלא מדעת שניהם. אבי החתן ואבי כלה:

ונישואין. כתובה:

והחתן נותן את השכר. שהרי הוא קונה:

שטרי אריסות. מקבל שדה למחצה ולשליש ולרביע:

וקבלנות. בחכירות כך וכך כורים לשנה:

שטרי בירורין. זה בורר לו א' וזה בורר לו א' וכותבין בכתב פלוני בירר דיין פלוני או שני טענות של הבעלי דינין כדי שלא יהיו חוזרים וטוענין:

לשניהן. הוא צריך וכותבין שנים לכל אחד מבעלי דינים שטר בפני עצמו שיהו טענותיו סדורין בו ואין הלכה כרשב"ג אלא בשטר א' כותבין טענות של שני בעלי דינין ושפלוני בירר פלוני דיין שידון לו ופלוני בורר לו דיין פלוני:

גמ' צריך שיהא מכיר לשניהן. הא דקתני ובלבד שיהא מכירן לא תימא דאגט לאיש ואשובר לאשה הוא דקאמר בגט יכירו לאיש ובשובר לאשה אלא דבכל א' צריך שיכירו שניהן האיש והאשה ושיהא מכירן אתרווייהו קאי:

ר' לא. פליג וקאמר צריך וכו' כלומר לא צריך אלא שיהא מכיר האיש בגטו שרוצה לכתבו כדי שלא יבא לרמות ולשנות שמו בשם אחר ולהגבות כתובה לאשתו כדתנן הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה אבל האשה בגט לא צריך שיכיר וכן בשובר אין צריך להכיר אלא האשה שלא תרמה לשנות שמה ותתן השובר לאיש שגירש אשתו ושמו כשם בעלה ותפסיד כתובתה של זו:

מתני'. פליגא על ר' בא התקין וכו' מתני' בפ' השולח וסוגיא זו כתובה שם הלכה ב' ביותר ביאור וקיצר הש"ס כאן:

התקין. דקתני התם בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה. כשהיו לו שני שמות א' כאן וא' במדינת הים היה מגרשה בשם הנוהג במקום כתיבת הגט ולא היה מקפיד לכתוב את שניהם התקין ר"ג הזקן וכו' וקשיא לרבי בא מרישא וכדגריס התם אם במכירה בזה צריך לשנות את שמותם דלר' בא דס"ל שצריך שיכיר בגט גם להאשה א"כ בזה צריך וכו' כלומר וכי צריך לשנות את שמותם הלא מכירין אותם ואמאי קתני ושמה דבשלמא לר' אילא ל"ק הא דקתני שהיה משנה בשמו דאיידי דבשמה היו יכולין לשנות שהרי א"צ להכיר אותה נקט נמי בשמו וכי תקנו בשמה תקנו נמי בשמו אלא לר' בא קשיא דהא מכירין לשניהם ואינם יכולין לשנות לא לאיש ולא לאשה והתם משני לה אית בר נש דחכמין לחבריהן באפין ולא ידעין שמהתהון הרבה בני אדם יש שמכירין אותם בפניהם כשרואין אותם ולא נודע להן שמותם ומשום זה עדיין יכולין לשנות שמותם וקאמר התם מתני' פליגא על ר' לא דמסיפא קשיא ליה דהא דקדק ר"ג הזקן לתקן ג"כ לכתוב אשה פלונית וכל שם שיש לה אלמא דחששו גם לאשה ומשני לה התם מה דאמר רבי אילי במגרש במקומה ומתני' במגרש במקומות אחרים ועוד שינויא אחרינא משני שם. וכן צריך לגרוס הכא דמרישא הוא דמקשי לר' בא והדר גרסי' ואפי' לר' אילי לית הוא פליגא התקין ר"ג הזקן וכו' כדהתם:

מתני' והשליש את שטרו. המלוה והלוה מסרו השטר ביד שליש שטורח היה להם לכתוב שובר וסמכו על השליש:

רבי יוסי אומר יתן. דסבירא ליה אסמכתא קניא המבטית לחבירו דבר ואומר לו כשיהיה כך יש לפלוני עלי כך וכך וסומך בלבו בשעת התנאי שיוכל לקיים וכשהגיע הזמן אינו יכול לקיים זו קרויה אסמכתא ולדברי ר' יוסי קניא ולענין פסק הלכה אסמכתא לא קניא אא"כ קנו מידו בב"ד חשוב והקנה לו מעכשיו:

מי שנמחק שטר חובו. ויש עדים שראו שנמחק מעצמו או נטשטש על ידי מים:

מעמיד עליו עדים. שיודעים מאימתי נכתב ומה היה כתוב בו והן עושין לו קיום בפני ב"ד וכותבין לו כל מה שהיה כתוב באותו שטר:

מתני' מי שפרע מקצת חובו. במלוה בשטר ואיכא למיחש פן יחזור המלוה ויתבע כל החוב:

גמ' עיצומים. זהו תנאי אסמכתא. והכי איתא בתוספתא בפ"ק דמציעא שנים שנתעצמו זה בזה ואמר אחד מהן לחבירו אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני יהא לך בידי כך וכך הגיע הזמן ולא בא יתקיים התנאי דברי ר' יוסי א"ר יהודה היאך זוכה זה בדבר שלא בא לתוך ידו. ופליגי הני אמוראי בהלכתא ר' אבהו גבי בהני שטרות דס"ל כמ"ד אסמכתא קניא:

ר' יונה ור' יוסה לא גבי. דס"ל כמ"ד אסמכתא לא קניא:

אע"ג דלית ר' יוסי גבי עיצומים. האי ר' יוסי אמורא חבירו דר' יונה וס"ל דלא קניא מ"מ מודה הוא בזה שנותן בנו לאומן ללמדו אומנות:

ועצמון ביניהון. וכתבו בשטר על זמן פלוני בתנאי כך וכך דבכה"ג גובין באלו עצומין וכן אמר בהאי תלמודא פ' הניזקין הלכה ח' ויהיב טעמא מפני חיי הבריות שימצאו ללמד אומנות להתפרנס מהן:

האומר אבד שטרי. דבמתני' לא קתני אלא נמחק ומוסיף התנא דבי לוי דאפי' אם אמר אבד שטרי ב"ד עושין לו קיום וכותבין לו שטר אחר:

אפי' בשטרי בירורין. דאין עומדין לגבות ואשמעינן רבותא דאף על גב דאינו מפסיד כלום אם נמחק או אבד שטר כזה ומהו דתימא דכל כי האי לא מטריחינן להב"ד קמ"ל:

יחליף. יקרע אותו השטר ויכתבו לו אחר כפי חשבון הנשאר:

יכתוב שובר. אם רוצה המלוה יכתוב שובר להלוה:

א"ר יהודה נמצא זה. הלוה צריך לשמור שוברו מן העכברים שמא יאבד ויגבה המלוה את כל חובו:

וכן יפה לו. להמלוה שיהא הלוה צריך לשמור שוברו וימהר לפרוע לו:

ואל ירע כחו של זה. המלוה לכתוב לו שטר אחר שהיה זמן חובו מוקדם וישוב עתה מאוחר ולא יוכל לטרוף לקוחות אלא מזמן השטר השני והלכה כר' יוסי שכותבין שובר:

גמ' רב אמר עושין לו קיום ב"ד. הא דקתני יחליף ב"ד הוא דעושין לו שטר אחר אבל לא העדים:

אין עושין לו קיום ב"ד. כלומר אין צריך בב"ד דוקא אלא אפי' העדים יכולין לעשות לו שטר אחר:

אילו שמע רב מתנייה. אלו שמע רב להא מתנייה דתני ר' חייא דאין צריך ב"ד לא הוה מימר הדא מילתא דדוקא בב"ד והוי חזר ביה:

כגון דאמרין כן אני פלוני וכו'. לקמן אמרי' הכי לענין עדות שטרי המוקדמין והתם הוא דשייכא ואיידי דנקט התם פלוגתא דרב ושמואל לקמיה דשייכא על האי מתני' נקט נמי להא כדרך הש"ס הזה. ובספרי הדפוס מצוין זה על הלכה דלקמן וטעות המדפיסים הוא וכן בכמה ציונים בפרקין הועתק שם בטעות:

רב אמר צריך להזכיר זמן ראשון בשני. אם מחליף הוא את השטר וכותב לו שטר אחר על חוב הנשאר צריך לכתוב בו הזמן שהוזכר בראשון:

ושמואל אמר אין צריך. וכותב בשטר השני זמן היום אשר נכתב בו וכן תני ר' חייא:

ר' יוחנן בעי. על הא דרב דאם צריך להזכיר זמן ראשון בשני א"כ היאך אמר ר' יוסי על הדא וכן יפה לו ואל ירע כח זה והרי לא הורע כחו של המלוה דהא זמן הראשון כתוב בו ונמצא טורף הוא הלקוחות שקנו אחר זמן הראשון:

מתני' שני אחין. איידי דתני רישא מי שפרע מקצת חובו דסבר ר' יוסי כתבינן שובר ואי אבד שוברו יאכל הלה וחדי תנא נמי שני אחין א' עני ואחד עשיר דדמיא לה דאי לית ליה לעני עבדים ולא זיתים אכיל הלה וחדי וכן נמי הא מתני' שנים שהיו בעיר דמיא להו בהאי ענינא:

קח לך עבדים. שיחממו לך המרחץ או קח לך זיתים וכו' ותשמש בהם או אשתמש אני בו וכלומר דבההיא חזקה שהניח לנו אבינו והיה כן לעולם ואין העני כופה את העשיר לקנות חלקו אלא א"כ אמר לו קנה ממני או מכור לי והריני לוה וקונה או אני מוכר לאחרים וקונה הדין עמו:

אינן יכולין להוציא שט"ח זה על זה. דכל אחד מהן יכול לטעון זה השטר שבידך אני החזרתיו לך כשפרעת לי המעות שהלויתיך:

ולא אחר יכול להוציא עליהן שט"ח. דכל חד מצי מדחי ליה לגבי חבריה:

נמצא לאחד בין שטרותיו. שובר ששטרו של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהן שעליו פרועין:

ישלשו. יכתבו שם אבי אביו:

אם היו משולשין. שהיו גם שמות אבי אבותיהן שוין:

יכתבו סי'. פלוני שהוא ארוך או גוץ וכיוצא בזה:

ואם היו. שוין בסימנין יכתבו כהן אם היה א' מהן כהן ואם היו שניהם כהנים יכתבו דורות דור רביעי:

שטרות כולם. שלו בחזקת פרועין הן:

נמצא לאחד שש שנים. אם נמצא שם על לוה אחד שני שטרות אחד גדול ואחד קטן:

הגדול פרוע. דמסתמא הוא פרוע כדמפרש בגמרא:

והקטן אינו פרוע. דשטר אחד בין שטרותיו קאמר ולא שנים:

גמ' לא דומה אימת שטר גדול. טעמא דהגדול פרוע מפרש דזה יש לו אימה ביותר בשטר גדול שעליו ומסתמא פורע אותו בתחלה ואפי' אין לו לפרוע כל הסך מסתמא כל מה שנותן נותן הוא על שטר הגדול כדי לפטור החוב הזה וכשאמר זה השטר פרוע כולו הוא ודאי הגדול פרוע:

מתני' לא יפרע מן הערב. לדין תחלה עד שיתבע את הלוה לדין ויחייבו אותו ב"ד ואם אין לו מה לשלם או שאין בית דין יכולין להוציא ממנו אז יפרע מן הערב:

אם יש נכסים ללוה. התם קאמר דחסורי מחסרא וה"ק ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב במד"א כשאין נכסים ללוה אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב וקבלן אע"פ שיש נכסים ללוה יפרע מן הקבלן רשב"ג אומר אם יש נכסים ללוה אחד ערב ואחד קבלן לא יפרע מהן. ערב הוא שאמר תן לו ואני ערב קבלן הוא שאומר תן לי ואני נותן לך ואין הלכה כרשב"ג:

גמ' ר' אבהו בשם ר' יוחנן. מפרש לפלוגתייהו דת"ק ורשב"ג הכי:

בשיש נכסים ללוה. הוא דלא יפרע מן הערב תחלה אבל אם אין נכסים ללוה יפרע מן הערב ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב תחלה ואפי' יש נכסים ללוה ועלה קאמר רשב"ג דאם יש נכסים ללוה אפי' אמר על מנת שאפרע ממי שארצה לא יפרע מן הערב:

תמן. בבבל אמרין בכל מקום הלכה כרשב"ג חוץ מערב דמתני' וצידן בפ' מי שאחזו וראיה אחרונה בפ' זה בורר דקתני התם בסוף הפרק שני דינים של ראיה ובראיה אחרונה אין הלכה כמותו:

ובלבד במשנתינו. הלכה כרשב"ג במקום שנשנה במשנה אבל לא בברייתא:

שהלכות קצובות. עיקרות ומקובלות מפי בית דינו:

מתני' כיוצא בו אמר רשב"ג אף הערב לאשה בכתובתה. ואין לבעל נכסים וצריך הערב לפרוע לה כתובתה כשמגרשה בעלה לא יפרע הכתובה עד שידירנה הבעל תחלה הנאה על דעת הרבים נדר שאין לו התרה שלא יוכל להחזירנה דחיישינן שמא דעתו להחזירה ולאכול כתובתה לאחר שתגבנה מן הערב. ומסקנא דערב דכתובה לא משתעבד כלל ואפי' אין לו נכסים לבעל מאי טעמא מצוה קעביד ולאו מידי חסרה ואי ערב דכתובתיה דכלתיה הוא בשביל בנו משתעבד דאבא לגבי בריה שעבודי שעביד נפשיה וקבלן דכתובה משתעבד הוא אפי' לאשה דעלמא וכשהיא רוצה להפרע ממנו לא יפרע עד שידירנה בעלה הנאה על דעת רבים:

גמ' חמוי דברתיה דר' חגיי. היה ערב בעד בנו לכתובת כלתו והוה מבזבזה בניכסה ועשתה חובות הרבה ומשום כן היה בעלה רוצה לגרשה ופסק רב אחא כרשב"ג דצריך לידור הנאה שלא יעשו קנוניא ויחזירנה:

אמר ר' יוסי אין צריך לידור הנאה. דלא חייש לקנוניא:

אמרין חברייה קומי ר' יוסי. אפילו לטעמא דידך נהי דלא חיישת לקנוניא בשביל הבעל הא אכתי איכא למיחש דאלו יחזור ויקחנה וכי לית בעלי חובות שלה באין וטורפין ממנו את דמי כתובתה:

אמרי דלא יחזור. כלומר דלא יהא שיחזור ויקחנה אין חשש משום ב"ח דיש תקנה לזה שיעשה מן מעות הכתובה מטלטלין דברים שיכול להבריחן מפני הב"ח:

או פרא פרנון. הוא כמו נכסי צאן ברזל. ובהרבה מקומות נשתמשו בזה הלשון במסכת כתובות וכלומר שיעשו מן המעות קרן קיימת שיהיו כמו נכסי צאן ברזל שלא תוכל לאבדן וב"ח יבא ולא ימצא מה לטרוף וא"כ יש תקנה לזה ואפ"ה נפק עובדא והכריעו כר' אחא:

מתני' המלוה את חבירו בשטר. אע"פ שאין כתוב בו אחריות נכסים גובה מנכסים משועבדים דקי"ל אחריות טעות סופר הוא אם לא כתבו בשטר והרי הוא כאלו נכתב:

הוציא עליו. המלוה כתב ידו של הלוה שהוא חייב לו ואין כאן עדות אחרת:

גובה מנכסים בני חורין. ולא ממשועבדים דכיון דאין בו עדים לית ליה קלא ולא ידעי ביה לקוחות כי היכי דליזדהרו:

אחר חיתום שטרות. אחר שחתמו העדים בשטר כתב אני פלוני בן פלוני ערב:

גובה מנכסים בני חורין. של הערב דכיון דלא חתימי סהדי על הערבות הויא לה מלוה על פה:

א"ל בן ננס. אינו גובה כלל דס"ל לבן ננס כל ערב שלאחר מתן מעות לא הוי ערב שלא על אמונת הערב והבטחתו הלוהו. ואמרינן בגמרא ואע"פ שקילס רבי ישמעאל את בן ננס אין הלכה כבן ננס:

גמ' הקדמה פסולה והשטר כשר. עיקרה דהאי סוגיא היא בפ' בתרא דשביעית ולא מייתי לה הכא אלא איידי דאיירי במשועבדין ומביאה בקצרה כדרך הש"ס הזה דהתם תנן שט"ח המוקדמין פסולין והמאוחרין כשירין ופליגי התם רבי יוחנן ור"ל דר"ל ס"ל פסולין ממש ואינן נגבין לא מזמן ראשון ולא מזמן שני ור"ל קאמר אינו מונה אלא משעת הכתב והיינו דרב הונא הכא דס"ל לענין הקדמת הזמן פסול הוא לגבות בו מאותו זמן שהקדימו וכתבו אבל השטר כשר לגבות בו מזמן כתיבת השטר:

והתנינן. התם פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול לפי שמייפה את כחו שיכול לגבות בו כל השטרות הנעשים לפני הזמן שכתוב בפרוזבול ואמרינן התם דתני עלה פרוזבול בין מוקדם בין מאוחר כשר ואינו מונה אלא משעת הכתב כלומר הא דתנן במתני' המאוחר פסול לענין זה הוא פסול שאינו גובה בו מזמן המאוחר הכתוב בו אבל כשר הוא למנות מזמן כתיבת הפרוזבול וכל השטרות הנעשים לפני יום הכתיבה גובה אותן והשתא מסיק התם הקושיא אם אומר את כן בשטרות מה בין פרוזבול מה בין שטר ואמאי קתני לה בברייתא גבי פרוזבול הא בשטרות ג"כ הדין כן:

הדא. דתימר דרב הונא דס"ל דכשר הוא לגבות בו מזמן כתיבת השטר כר' אלעזר ס"ל וכן אמר ר' שמעון בן יקים דמילתיה דרב הונא כר"א אתייא דאמר בפ' המגרש אע"פ שאין עליו עדים וכו' דאין חתימת עדים מעכבין בשטרות דאינו אלא מפני תיקון עולם וה"נ ס"ל לרב הונא דהא השתא השטר הזה כמי שאין עליו עדים דמי וכדמסיק ואזיל:

והיכי. כלומר דהיכי דמי האי מתני' דשטרי המוקדמין:

אם באותן שהכחישו עדותן. שאומרי' העדים מעולם לא חתמנו על שטר כזה א"כ הוי כמי שאין כאן שטר כלל והיכי קאמר עלה רב הונא והשטר כשר בתמיה:

אם באותן שלא הכחישו. אלא דמיירי שלא הכחישו עדותן שחתמו עליו אבל אומרים הן שלא ידעו שמוקדם הוא כגון שאומרים שטעו בעיבורא דירחא וכיוצא בזה:

אמרי. אכתי קשה הא אמר ר"ל התם ובכתובות ובכמה דוכתי אומר ר"ל עדים החתומין על השטר וכו' וכלומר ששוב אינן נאמנין להעיד בענין אחר דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והשתא מסיק הש"ס אליבא דרב הונא דכר' אלעזר סבירא ליה דהא אין עדותן עדות כלל אלא ש"מ ס"ל דלא בעינן עדים בשטרות אלא מפני תיקון העולם:

מאי כדון. השתא מקשי לר"ל גופיה דהא איהו התם בשביעית כרב הונא קאמר דאינו מונה אלא משעת הכתב ועכ"פ מזמן השני גובה ס"ל והרי אין כאן עדים דעדים החתומין בשטר כמי שנחקרה עדותן הוא ומשני דאפ"ה לענין זה סומכין על עדותן:

באינון דאמרין כן אני פלוני וכו'. כלומר דמיירי שהעדים מעידין אין אנו יודעין יותר מעדות זה שזה אמר לפנינו אני פלוני לויתי מנה וכן פלוני ערב הוא מזה אנו יודעין ועל זה חתמנו ולא חתמנו על זמן המוקדם והכי משני לה בשביעית אליבא דר"ל הא דאמרינן עדים החתומין כמי שנחקרה עדותן ואין חוזרין ומגידין בשאמרו לא חתמנו כל עיקר ברם הכא אמרי על זה חתמנו ולא חתמנו על זה:

רב אמר צריך להזכיר וכו' רב ושמואל וכו'. כלומר פלוגתא דרב ושמואל לעיל בהלכה ו' אתיא כפלוגתא דרבי יוחנן ור"ל דפליגי בשטרי מוקדמין דהרי רב דאמר לעיל גבי מי שנמחק שטר חוב יחליף את השטר וקאמר רב דכשמחליף צריך להזכיר זמן שטר הראשון בשטר השני והיינו משום דרב ס"ל התם דדוקא בית דין הוא דעושין לו קיום משטר אחר אבל לא העדים דכיון שהעידו כבר ועשו שליחותן שוב אין יכולין לחזור ולהעיד והלכך כיון דב"ד הוא דעושין השטר זמן הראשון הוא דכותבין דאין לפניהם אלא השטר הנמחק שמעידין עליו פלוני לוה מפלוני סך כך וכך בזמן כך ואותו הוא דכותבין ומיהא שמעינן דמילתיה דרב כרבי יוחנן דאמר בשטרי מוקדמין פסולין לגמרי ואפי' מזמן השני אינו נגבה ומשום דאין סומכין על העדים דאחר שכבר חתמו בשטר הזה אין חוזרין ומגידין והכי נמי ס"ל לרב בהא דלעיל:

ושמואל. דס"ל דא"צ להזכיר זמן ראשון בשני והיינו משום דס"ל דאפי' העדים יכולין לעשות לו שטר אחר וכותבין מזמן השני ס"ל כר' שמעון בן לקיש דקאמר אינו מונה אלא משעת הכתב וכדאמרן לעיל אליביה דנאמנין לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו:

אמר לו בן ננס וכו'. אע"פ שקילסו לו ר' ישמעאל למדרשו הוא שקילסו שיפה דורש הוא אבל אינה הלכה כבן ננס אלא אע"פ שערב לאחר מתן מעות הוא משתעבד הוא בקנין:

אף בחנוק הלכה כר' ישמעאל צ"ל. וכלומר דר' ישמעאל חולק על בן ננס אף בחנוק וס"ל דזה משעבד נפשיה הוא כשא"ל הנח לו ואני נותן לך:

אמר רבי יוסי. כמתמיה ואם כן את שמע מינה בר נש דהוה צייד לחבריה בשוקא מלשון צודה לקחת נפשו ואתא חד ואמר שבקיה ואנא יהב לה מן אהן גביי מזה האיש דאמר שבקיה הוא דגובה ומזה הלוה אינו גובה בתמיה במה נעשה זה בעל חוב שלו דלא היה מתכוין אלא להציל את זה וקסבר מצוה קעביד:

הדרן עלך גט פשוט וסליקא לה מסכת בבא בתרא