מתני' שור שנגח את הפרה. המעוברת ונמצא עוברה בצדה מת:

אם עד שלא נגחה ילדה. ולא היה מחמת הנגיחה אם משנגתה ומחמת נגיחה הפילתו:

ורביע נזק לולד. דתם משלם חצי נזק והאי ולד מוטל בספק הוא וחולקין ומפרש בבבלי דמתני' סומכוס הוא דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה והלכה כחכמים ואפי' ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא וכן פרה שנגחה את השור וכו' מפרש בגמרא:

גמ' וכי כל הפרות מפילות. בתמיה ונהלך בהן אחר הרוב דרוב הפרות אינן מפילות וזו אמור מחמת נגיחה הפילה וישלם חצי נזק לולד:

שלא הילכו במידת הדין בממון. לענין דין ממון אין הולכין אחר הרוב:

אלא במיעוט. כלומר שתולין הדבר בספק ואפילו אם הוא מיעוט ולא אזלינן בתר רובא אלא בדיני נפשות ובאיסורא:

במקום אחר. יש איזה דבר במקום אחר שהלכו בו אחר הרוב אפי' בדין ממון:

גמל האוחר. עוסק בתשמיש ועל שם שתשמישו אחור כנגד אחור כדאמ' בבכורות קרי ליה אוחר וסתם בהמות משתגעות בשעת תשמיש והזכרים מכין זה את זה:

חייב. בעל הגמל הזה שבידוע שזה האוחר הרגו וש"מ דהכא אזלינן בתר רובא וטעמא דאומדנא דמוכח הוא שזה הרגו שהיה עומד בצדו:

אמר ר' ינאי כיני מתניתא. אסיפא דמתני' וכן פרה שנגחה וכו' קאי משום דקשיא ליה הא דקתני משלם ח"נ מן הפרה ורביע נזק מן הולד דמשמע מינה שלשה רביעי נזק ואמאי הא תם הוא ואינו מגיע לו אלא ח"נ ולפיכך מפרש ר' ינאי דהכא קתני ומתני' מיירי בשהפרה דחד והוולדות דחד כגון שמכר לו הפרה חוץ מעוברה והילכך הניזק גובה ח"נ מן הפרה ובעל הוולדות הוא עולה בתשלומי רביע לבעל הפרה דהא השתא שותפי נינהו בהזיקא וצריך להחזיר לו המגיע על חלקו לשלם והוא רביע ובעל השור אינו גובה אלא ח"נ:

זה נותן מחצה. ר' יוסי ס"ל דלא מצי בעל השור לגבות מעיקרא ח"נ מן בעל הפרה על מנת שיחזיר לו בעל הוולדות רביע אלא בתחלה גובה מזה מחצה מחלקו והוא רביע נזקו ומחצה והוא רביע נזק מזה וח"נ מן הפרה דקתני חצי המגיע לו ממנו בעד נזקו והוא רביע:

מה מפקה מביניהון. מאי שנא אם כך הוא גובה סוף סוף כל א' נותן רביע הנזק ומאי בינייהו:

מתו הוולדות. אח"כ איכא בינייהו:

דמ"ד משלם ח"נ לפרה וכו'. וכלומר מן הפרה ומן הולד:

אהן יהב ניזקיה. זה בעל הפרה נותן נזקו המגיע אליו:

ואהן. בעל הוולדות יהב נזקיה וכלומר דבעל השור הוא מפסיד שהרי תם הוא ומגופו הוא משתלם והולד מת אלא משום דלהאי מ"ד אחרינ' גובה בעל השור כל ח"נ מן האחד והוא אינו מפסיד כלום מחצי נזקו קאמר הכא ואהן יהיב נזקיה וכלומר מה שהוא מוצא אצלו יש לו:

ומ"ד משלם ח"נ מן הפרה וכו'. הרי בעל השור אינו מפסיד בחצי נזקו שהוא הולך בתחלה לגבות מן הפרה וכשיחזור בעל הפרה על בעל הוולד שיעלה לו חלקו רביע הנזק:

ואהן אמר לא לדין בעית. לא לזה הוולד אתה רוצה לגבות שאחזיר לך רביע הנזק המשתלם מגופו:

איידי ליקומיך. הריני משליך הנבלה לפניך טול וקח אותה וכלומר דהשתא בעל הפרה הוא המפסיד שאינו יכול לחזור ולגבות מן בעל הולד:

מפני שהוא ספק. טעמא דיש כאן ספק שמא עד שלא נגחה ילדה ולא הוה ולד בהדה כי נגחה ולפיכך הוא גובה מן הפרה תחלה דהיא ודאי נגחה ואח"כ חוזר בעל הפרה על בעל הולד שיעלה לו חלקו:

הא אילו וודאי. אבל אם היינו יודעין בודאי שמשנגחה ילדה והיא וולדה נגחו:

זה נותן מחצה וכו'. גובה מכל א' מחצית חלקו ומשלם בעל הוולדות חלקו כמו בעל הפרה בתמיה:

כך אני אומר רגלה וכו'. בהמה של שנים ואין לאחד מהן חלק בה אלא רגלה בלבד וכולה של האדם אחר והזיקה וכי כך אנו אומרים שזה יתן מחצה להנזק מפני חלק הרגל שהיא שלו כמו שזה נותן מפני חלק כולה שהיא שלו וה"נ אמאי ישלם בעל הולד כמו בעל הפרה:

א"ל במועד היא מתניתא. לשון מועד אי אפשר ליישב כאן דודאי מתני' בתם מיירי ומאן דמפרש במועד לא ידע לפרש מתני' והיאך נשאו לבו לפרש דישרים הנעלמים ממנו ומדכוותיה ונ"ל שנתחלפו האותיות בהעתקה וכך צ"ל א"ל בעומד היא מתניתא וכלומר שהשיב לו ר' אימי מה אתה מתמה בזה כך אני אומר רגלה של אדם אחד וכו' ודאי דאשכחן הכי ובאוקמתא דהאי ברייתא דלקמיה:

רגלה מכור לך. האומר לחבירו רגלה של בהמה זו מכורה לך:

מכר חצייה. חצייה של בהמה מכורה היא ויש להלוקח החצייה ולהמוכר חצייה ולפיכך אם חזר ואמר רגלה שנייה מכור לך מכר לו חצי חצייה של הבהמה והשתא נוכל להעמיד האי דינא שפיר רגלה של אדם א' וכו' שאם אמר לו רגלה מכורה לך הרי יש לו חלק בה כמו המוכר ואם הזיקה זה נותן מחצה וזה נותן מחצה דשותפין הן ובמתני' נמי דהוי כמו שותף בהנזק מחמת הולד שלו והיא וולדה נגחו ולדבריך שאתה בעצמך מדמה דין דמתני' לרגלה של אדם א' וכו' לא קשיא נמי הקושיא שלך:

כל אלין שמועתא דלוי אינון. כל אילו הברייתות ודומיהן בתנא דבי לוי הן ולא סמכינן עלה דהאי ברייתא דכל ברייתא דלא נשנית בתוספתא דבי ר' חייא ור' הושעי' לאו דסמכא היא ולא מקשינן בבי מדרשא:

מתני' ואם הכניס ברשות. ושברתן בהמתו של בה"ב חייב בנזקו מפני דכל ברשות בעל החצר קבל עליו שמירת הקדירות אבל בעל הקדרות לא קיבל עליו שמירת בהמתו של בה"ב אם הכניס ברשות:

גמ' הכניס קדרותיו וכו'. תוספתא פ"ה:

ובא השור ממקום אחר. שלא ברשות ושברן פטור בעל השור וכדמפרש לקמיה הדא אמרה הקרן פטורה וכו' דס"ל להאי תנא דחיובא דקרן בר"ה היא שלשניהם יש רשות ומכ"ש בחצר הניזק אבל בחצר שאינה של שניהן מי נתן לו רשות להכניס כליו לשם:

הוזק בהן פטור. ובתוספתא גריס חייב וגי' דהכא נכונה היא דהא לשור ג"כ אין רשות:

מתני' ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב. ודוקא שהוחלקה ונכשלה בהן אבל אם אכלה בהן עד שמתה פטור בעל הפירות דהוה לה שלא תאכל:

גמ' הכניס פירותיו וכו'. תוספתא שם:

הדא אמרה שהשן פטורה בחצר שאינה של שניהן. דאיכא למ"ד בפ"ק הל' ב' דחצר שאינה של שניהן חייבת בשן והכא דקתני ואכלן פטור כמ"ד דהתם דחצר ניזק הוא דחייבת בשן אבל שאינה של שניהן כר"ה דמיא לגבי שן:

מתני' או שנשכו כלבו של בעה"ב. אע"ג דיותר שכיח הוא מנגיחת השור אפ"ה בעה"ב פטור דלא הוה לי' למינטר כלבו מכיון שזה הכניס שלא ברשות:

היה אביו או בנו. של בעה"ב בתוכו והה"ד לשאר אנשים אלא אורחא דמילתא נקט:

משלם את הכופר. ומפרש לה בבבלי כגון שהיה מועד להפיל עצמו בבור על בני אדם מחמת דחזא ירקא שרואה עשב על פי הבור ובא לאכול ונופל והאידנא נמי דחזא ירקא ונפל לבור על האדם והרגו וממיתה פטור הוא שאינו מתכוין אבל בכופר מחייב כדאמרינן לעיל דאם כופר לרבות שלא בכוונה:

רבי אומר עד שיקבל עליו לשמור. והלכה כרבי והילכך אם לא קיבל עליו בעה"ב פטור דהא לא קביל עליה נטירתא וכן המכניס אם שורו הוא נגח לשל בעה"ב נמי פטור שהרי ברשות הכניס:

גמ' הכניס שור וכו' שלא ברשות ובא שור ממקום אחר נגח וכו' משלם נזק שלם. כך כתוב בתוספתא וא"א להעמידה דאם שלא ברשות ליכא למ"ד דמשלם קרן נ"ש ונראה בעיני דט"ס הוא וצריך להיות ברשות ואגב שיטפא דהני ברייתות דאיתא התם והובאו כאן לעיל דשם הגי' נכונה שלא ברשות נדפס ה"נ בטעות כן והכניס ברשות היינו טעמא דר"מ ס"ל כר' טרפון דאמר קרן ברשות הניזק נזק שלם משלם וכן קאמר ר"מ התם לעיל מהאי ברייתא והכי איתא בתוספתא סוף פ"ק בהדיא לר"מ:

על השן ועל הרגל. הוא דחייב נזק שלם דכיון שהכניס פירות ברשות חצר הניזק אבל בקרן ותולדותיו אין חילוק דבחצר הניזק ג"כ תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם כמו בר"ה:

הלכה כרבי. דאע"פ שהכניס ברשות אין בעל חצר מתחייב בנזקיו עד שיקבל עליו לשמור:

הכל מודין בבית. שאין דרך הבהמה להכניס לבית ולאכול פירות והכנס ואשמור קאמר ליה וזה ג"כ סמך עליו דע"מ כן נתן לו רשות להכניסן שיהיו משומרין שם:

בשדה. שדרך בהמות להלך שם ומסתמא לא קיבל עליו להיות משגיח תמיד עליהן והכנס ותשמרהו קאמר ליה ואפילו חכמים מודים שעד שיקבל עליו בפירוש לשמור:

מה פליגין. כי פליגי בחצר דמר סבירא ליה חצר כשדה שדרך החצר ג"כ להיות הבהמות מהלכין שם ומסתמא לא קיבל עליו טרחא זו שיהא יושב ומשמר פירותיו וחכמים ס"ל חצר כבית דלא שכיחי כ"כ בהמות בחצר ומסתמא נתרצה בשמירתן וזה ג"כ סמך עליו וכמאן דאמר ליה עייל ואנטר לך:

תמן תנינן. והא תנינן תמן בפ' דלקמן הל' ג':

המגדיש בשדה חבירו וכו'. וקתני התם בסיפא אם הגדיש ברשות בעל השדה ואכלתו בהמתו של בעל השדה חייב ולא פליג רבי:

גדישים בשדה ככלים בבית. בתמיה הא בשדה דרכן של בהמתן שם תמיד ואמאי מודה רבי התם וכי דין גדיש בשדה כמו כלים בבית:

תיפתר בהאי דאית ליה מסגר. בגדיש שיש בו מנעול להסגיר והוי כפירות וכלים בבית שסמך זה דעתו שלא תכנס בהמתו לשם ועייל ואנטר לך קאמר ליה ולפיכך בעל השדה חייב:

מתני' שור שהיה מתכוין לחבירו. בגמרא מפרש איידי דקתני סיפא אדם שהיה מתכוין לחבירו קתני נמי רישא מתכוין לחבירו דבשור אפילו מתכוין לאשה פטור מדמי וולדות:

שמין את האשה כמה היתה יפה וכו'. שהיא נראית משובחת ובעלת איברים מפני העובר ודמיה יקרין ודמי וולדות דקאמר היינו שבח וולדות שהן משביחין את האשה וזה משלם לבעל שהפסידו השבח:

א"כ משהאשה יולדת הוא משבחת. אם כן דכך שמין אשתכת דלא יהיב ליה מידי שהרי האשה משיולדת היא משבחת שמפני שקודם שתלד מסוכנת הוא למות בצער לידה דמיה פחותין ודוקא במבכרת קאמר רבן שמעון ב"ג שהיא מסוכנת:

היתה שפחה ונשתחררה או גיורת. וסתם גיורת ומשוחררת נשואות לגר ולמשוחרר ואם מת הבעל פטור דהמחזיק בנכסי הגר שאין לו יורשין זכה וזה קודם לזכות במה שיש בידו וה"ה נמי לישראלית הנשואה לגר אלא סתמא דמילתא קתני. ובשפחה נמי שאין לה בנים הימנו מיירי והיינו דקתני ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב ועדיין לא היו להם בנים ומשפחה נשמע לגיורת:

גמ' שור שהיה מתכוין לחבירו. ופריך הא אם היה מתכוין לאשה חייב בתמיה והא ולא שנייא היא בין שנתכוין וכו' דאנשים כתיב ולא שוורים:

ולמה תנינתה הכא. מתכוין לחבירו:

בגין מתני' הא דבתרה אדם וכו'. איידי דקתני סיפא אדם שהיה מתכוין לחבירו ודוקא הוא דאלו מתכוין לאשה אינו משלם ממון דמתחייב מיתה הוא הילכך קתני נמי ברישא לחבירו:

שפחה וולדנית. שעדיין ראויה היא לילד:

בניה משביחין אותה. כלומר משובחת הוא מחמת שעדיין ראויה להוליד בנים:

קוטיזמי היא זו. מלשון קטומה ונכרתת ובמבכרת קאמר וכלומר שמסוכנת היא למות מחמת לידה ונ"מ לרבן שמעון בן גמליאל שאף על פי שזה אמר לו בשעת מכר וולדנית היא יכול זה לטעון לא הייתי יודע שמבכרת היא ואילו היית מפרש דבריך לא הייתי קונה אותה ות"ק סבירא ליה דלעולם משובחת היא אפילו במבכרת. א"נ קוטיזמי מלשון שבח הוא וכן הוא בב"ר פ"א מלך ב"ו מתקלס וכו' בתחילה מזכיר שמו ולבסוף קטיזמה שלו ובלשון בתמיה מיתפרשא וכי משובחת היא בשביל כך:

עד שיכה במקום עוברה. כנגד בית הריון שלה:

אע"פ שאין ההריון שלו. כגון שנתגרשה מזה ונשאת לזה וכן אמר בתוספתא פ"ט בהדיא:

אף הוא בעל הריון הוא. אם צריך לשלם דמי וולדות לו שהוא בעל הריון או דילמא באיסור הוא וכדהדר פשטה לקמיה:

ת"ל בעל וכו'. כלומר הדר פשטה שאינו משלם לו דיצאו אלו שאין ראויין להיות לה בעל שאין קידושין תופסין בהן:

אין יוצאין בשן ובעין. וקס"ד בשלהן קאמר כגון שהושיט ידו למעי שפחה. וכן נמי ס"ד דאין יוצאין דקאמר משום דלא שייכא בעוברין והיינו דפריך ניחא וכו' ניחא בשן כלומר דלא שייך שן בעוברין והיינו דקאמר אין יוצאין דלא משכחת לה:

ועין. בתמיה אמאי לא הא שפיר משכחת לה בעוברין:

כיני מתניתא. כן צריך למיתני' בבה"מ דאין יוצאין בשן ועין של אימן דלא מהני להו שן ועין דאמן ובשלהן לא מיירי:

מתני' אחד החופר בור. הוא עשוי עגול:

שיח. ארוך וקצר:

ומערה. מרובעת ומכוסה בקרוי אלא שיש לה פה:

חריצין. רחבין ומרובעין כמערה אלא שאינן מקורין:

נעיצין. קצרים מלמטה ורחבים מלמעלה:

שהוא כדי להמית עד עשרה טפחים. כלומר שיש בו עשרה טפחים דסתם בור הוא עשרה טפחים והוא כדי להמית:

ואם הוזק בו חייב. ואפי' בחפירה כל שהוא כדאמרי' הכא בפ"ק הלכה ב':

ופתחו לר"ה. וכ"ש אם חפרו בר"ה ופתחו לר"ה כדמפרשינן בגמרא. בר"ה ופתחו לרה"י. וכגון שהפקיר רשותו דלא מצי למימר מאי בעית ברשותי ונפל דרך פיו לתוכו:

ברה"י ופתחו לרה"י אחר. אע"ג דאין כאן צד ר"ה:

חייב. ובלבד אם הפקיר רשותו אותו שפי הבור לתוכו:

גמ' כתיב כי יפתח איש בור וגו'. בור תרי זימנא למה לי. אחד בור לנזקין וכו'. כלומר דאי לא הוה כתיב אלא חד בור לא הוי ידעינן בור לנזקין דקרא במיתה משתעי דכתיב והמת יהיה לו הילכך איצטריך בור שני לנזקין:

אמר ר' יצחק. להכי לא איצטריך דאחד למיתה ואחד לנזקין שניהן ממקרא א' נתרבו דונפל שמה שור כתיב ומשמע בין מת בין הוזק אלא כי איצטריך לחלקן בדיניהן:

וכשהוא בא לבור של מיתה אתה אומר פטור על הכלים וכו'. דגזירת הכתוב הוא דממעטינן כלים מבור כדדריש לקמן משור ולא בכליו חמור ולא בכליו ואי לא הוה כתיב אלא חד בור ה"א דממעטינן כלים אפי' בבור של נזקין להכי כתב בור אחרינא לרבות בבור של נזקין לחייב בו על הכלים:

מנין שנאמר או כי יכרה. או לרבות הלקוח וירש וניתן לו במתנה שאם לא כיסהו חייב:

וכי יש לו רשות וכו'. אמתני' פריך דקתני החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים וקס"ד דבדוקא קתני שחפר ברשותו ופתחו לרשות הרבים אבל אם חפרו ופתחו ברשות הרבים דהכל הפקר הוא פטור ואמאי וכי יש לו רשות להפקיר נזקיו ברשות הרבים והרי נזקיו הוא שחפרו שם:

תיפתר כר' יוסי בר' יהודה דאמר שלשה דברים וכו'. כלומר לא תידוק מינה הכי דאדרבא עיקר חיובא דבור ברשות הרבים הוא ואפי' הפקר הוא דמי נתן לו רשות לחפור ברשות הרבים ומתני' רבותא קתני דלא תימא הואיל וחפר ברשותו לא מיחייב קמ"ל כר' יוסי בר"י דאמר לעיל בפ"ג הלכה ג' שלשה דברים בבור שהן סמוכין לרשות הרבים כרשות הרבים נחשבין והכא נמי טעמא מש"ה היא דאע"פ שהחפירה ברשותו היא הואיל וסמוך לרשות הרבים ופתחו לתוכו חייב. דר' יוסי בר"י פירשתי שם עיין עליו:

מהו שיעשה את העומק כגובה. כמו כעם ככהן. וכלומר אם חייב ג"כ בשעשה מקום גבוה ברשות הרבים והוזקו בה כמו החופר בור בעומק או דילמא דוקא בור חייבה התורה דאית ביה הבלא אבל מקום גבוה לא:

והיכי דמי. הבעיא שלך:

אין בהוא דאתי מן עיל. כלומר אם המקום גבוה (הוה) שעשה בא לו לההולך כנגדו מלמעלה כגון שעשאו באמצע שיפוע ההר וזה ההולך מלמטה פוגע בו כנגדו מלמעלה בלאו הכי פטור הוא דהא חמו ליה והיה לו להזהר בעצמו שהוא רואה מקום גבוה לפניו ובלאו הכי לא דמי לבור שאין דרך אדם להתבונן בחפירה בדרך ומאי קמיבעיא לך:

אלא בההוא דאתי מן לרע. שהמקום הגבוה בא לו מלמטה כנגדו שהוא הולך מלמעלה למטה ולא ראה זה המקום גבוה לפניו ודמיא לבור שאין דרך להתבונן בו ומיבעיא לן אם דוקא במקום דאית ביה הבלא קפדה התורה או כל היכא דאית ביה תקלה ואפי' ליכא הבלא ולא איפשיטא:

מתני' השני חייב. בבבלי מסיק לה כגון שהראשון כשהלך לו מסרו לכיסוי הבור להשני לכסותו ולא כיסהו:

ובא השני ומצאו מגולה. כגון שהתליע ונשבר הכיסוי ולא כיסהו השני חייב:

כיסהו כראוי ונפל לתוכו. כגון שהתליע הכיסוי:

נפל לפניו מקול הכרייה. שהיה חופר בבור ושמע השור ההולך על שפת הבור קול הפטיש ונבעת ונפל על פניו בבור חייב:

לאחריו מקול הכרייה. שנבעת וחזר על עקבו לאחריו ונפל פטור שאין זה דרך נפילה:

ונשתברו ונתקרעו. בכלי שור שייכא שביר' העול והמחריש' ובכלי חמור שייכא קריעה חבילת בגדים ומרדעת שעל גביו:

ופטור על הכלים. בגמרא פליגי בפירושא:

שור חרש שוטה וקטן. כדמפרש בגמרא שור שהוא חרש או שוטה או קטן חייבין עליו אם נפל לבור אבל שור שהוא פיקח אינו חייב עליו דאיבעי ליה לעיוני ומיזל:

בן ובת וכו'. אפי' קטני' פטור מגזירת הכתוב שור ולא אדם:

גמ' היך אפשר לבור של שני שותפין. ואע"ג דמשכחת לה בחצר השותפין והבור של שניהן והפקירו רשותן ולא הפקירו בורן דהא קי"ל בורו ברשותו נמי מיחייב בכה"ג וכדאמר הכא לעיל מ"מ לא ניחא לי' להש"ס לאוקמי סתמא דמתני' אליבא דחד דהא איכא למ"ד דחיובא דבור דוקא בר"ה הוא ובר"ה בור של שותפין היכי משכחת לה דאפי' בשניהם כרוה אי אפשר שלא יגמור כ"א א' מהן לבסוף וא"כ איסתליק ליה מעשה הראשון:

תיפתר. דמשכחת לה שיגמרו שניהן בבת אחת שנתנו שניהן כאחת אבן האחרונה העשויה לחזק הבור ונמצא דעיקר גמר הבור של שניהן הוי:

ולמה לא פתר לה. בהאי גוונא שזה חפר עשרה וזה הוסיף וחפר בור עשרה דקי"ל דשניהן חייבין דכל חד שיעור מיתה עבי' וכדאמרי' לעיל פ"ק הלכה ב':

דו בעי מיפתריניה. מפני שהוא רוצה לפרש ולאוקמי המתני' בבור עשרה ושל שותפין דאמתני' דלעיל קאי ובבור עשרה מיירי:

עבר עליו וכו'. וקתני השני שהשתמש בו ולא כסהו הוא חייב אבל הראשון אפי' נודע לו שהבור מגולה הוא פטור ומפרש ר' יוחנן לא דלעולם פטור הוא אלא נותנין לו שהות אחר שנודע לו כדי לכרות ארזים מן הלבנון ולכסותו ואם היה שהות כל כך ולא כיסהו גם הראשון חייב:

אית בה לחומרא. האי שיעורא פעמים שהיא חומרא בשהן סמוכים להלבנון ופעמים שהיא קולא שהן רחוקין מן הלבנון וצריך שהות הרבה וקמ"ל בזה דאע"פ שהיה מצוי לעשות איזה כיסוי בלא שיצטרך לכרות ארזי הלבנון אין הולכין אלא אחרי הכיסוי החזק הנעשה מהן בין לקולא בין לחומרא:

עד היכן כיסהו. עד היכן צריך לכסותו שיהא נקרא כראוי:

ייבא כיי דתנינן תמן. יבא האי דינא כהאי דתנינן בסוף חזקת הבתים אין עושין חלל תחת ר"ה בורות שיחין ומערות ר"א מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת טעונה אבנים שיהא חזק כ"כ כדי שראויה להיות עגלה טעונה אבנים מהלכת עליה וה"נ כן ולא חיישינן שמא יתקלקל לזמן:

אמר ר' ינאי לתוכו וכו'. אמתני' קאי והכי פירושא דר' ינאי בכורה קאמר דיניה והיינו דקאמר שלפניו שלאחריו ובסיפא חוצה לו וכו' דמשמע שהכוונה שחילוק נפילת השור בין לפניו נפל או לאחוריו נפל הוא דוקא אם נפל חוצה לו להכורה אבל לא בענין שנפל למקום שהכורה שם דבחיובא ופטורא דהכורה קיימינן הכא ומתוך דבריו נלמד היאך מפרש המתני' וכדלקמן וה"ק לתוכו אם נפל לתוך הבור בזה בעל הכורה לעולם פטור בין שנפל לפניו בין שנפל לאחריו דאע"ג דאיכא למימר דהכורה גרם ליה ליפול שנבעת מחמת קול הכרייה קמ"ל דהכא אמרינן קול גרמא בעלמא הוא ומשום דאי לאו הבור לא היה נופל. והשתא אם הכורה לאו בעל הבור הוא אלא שהבור כבר היתה כרויה וירד זה הכורה לתקנו למטה א"כ עיקר חיובא על בעל הבור הוא דאומר לו אי לאו בורך לא נפיל ולא אשכחן חיובא להכורה כשנפל לתוך הבור:

חוצה לו. לא נפל תוך הבור אלא חוצה לו והכא לבעל הבור ליכא חיובא כ"א על הכורה וטעמא דחיובא דכורה משום דסבר ר' ינאי דהיכא דלא נפל כ"א מחמת קול הכריה לא אמרי' קול גרמא בעלמא הוא ולא אמרינן הכי אלא בנפל לתוך הבור דעיקר ההיזק בתוך הבור הוא אלא שנבעת מחמת הקול ונפל בזה גרמא בעלמא הוי אבל בשנפל חוצה לו הא חזינן דלא נפל אלא מחמת שנבעת ולא היה מעשה דבר אחר שמסייע להיזק זה. אלא דבכה"ג דהחיוב על הכורה איפכא הוא מדין נפל לבור דבזה דוקא אם נפל לאחריו הוא דחייב דהשתא חזינן דלא נפל אלא מחמת שנבעת ונרתע ונפל לאחוריו והכורה חייב אבל אם לפניו נפל בזה הכורה פטור הוא דיכול לומר אפשר בלאו הכי היה נופל שאם לא היה נופל כ"א מחמת שנבעת לאחוריו היה נופל אבל השתא אימר דנתקל מחמת איזה דבר ונפל דרך הליכתו. והשתא מפרשי' המתני' כפשטה לר' ינאי דמתני' שנפל לתוכו מיירי וחיובא על בעל הבור הוא כדאמרן והילכך במתני' לפניו הוא דחייב דונפל שמה כתיב דרך נפילה דוקא ולאחריו פטור דלאו דרך נפילה הוא ולהכורה ליכא למיחייביה דהשתא גרמא בעלמא הואי:

שמואל אמר בשהתריפו מחמת אוירו. הא דבמתני' פוטר בכלים דוקא בשנטרפו ונשברו מחמת אויר והבל הבור דשמואל סבירא ליה בור שחייבה עליו התורה בין. להבלו בין לחבטו וכלים דממעטינן מחיובא דבור אם פקעי מחמת הבלא הוא דאימעוט כגון בכלים חדשים דעשוין להתקלקל מחמת חום האויר אבל אם כפלו לתחתית הבור ונחבטו בקרקע ונשברו חייב גם על הכלים וטעמיה דשמואל דדייק הכי מדאשמעינן במתני' פטורא דכלים דוקא בהאי גוונא דקתני שור וכליו חמור וכליו ואמאי לא קתני בפשיטות נפל לתוכו שור וחמור חייב וכלים פטור ומאי שנא בכליו דקתני אלא ודאי לאשמעינן האי דיוקא ומשום דלא משכחת לה שלא יהו הכלים נופלין לקרקע הבור וגם שיהא נודע לנו שנשברו מחמת האויר כ"א בכה"ג שנפלו בעודן על הבהמה והיא נפלה לבור והכלים נשארו עליה באויר הבור וקמ"ל תנא דמתני' דבכה"ג הוא דחייב על הבהמה ופטור על הכלים:

אפילו נחבט בקרקעו. ונשתברו הכלים מחמת קרקע הבור פטור על הכלים דדרך נפילה פטרה התורה דכתיב ונפל שמה שור או חמור וממעטינן כלים אפי' נפלו גם הם עם הבהמה ומגיעו עד לקרקע הבור ונחבטו:

שור וכו' חמור וכו'. ותרתי מיעוטי בכלים למה לי וקאמר הש"ס דלהכי איצטריך:

שהיה בדין מה אם בור נזקין. שאין בו עשרה טפחים שפטור מן המיתה ואינו חייב אלא על הנזקין ואפ"ה חייב בו על הכלים כדאמרינן בהלכה דלעיל לר' יצחק דקאמר דבור תרי זמני דכתבה התורה ללמדנו שיש חילוק בין בור של מיתה לבור נזקין לענין כלים והשתא קאמר הש"ס דאי לאו תרי מיעוטא שור וחמור דכתבה לנו התורה בבור של מיתה למעט בה את הכלים ה"א אייתי בק"ו לחייב את הכלים בבור של מיתה שהוא חייב על המיתה אינו דין שחייב על הכלים והיינו דהייתי אומר דהא דכתבה התורה בור בור תרי זמני לחייב את הכלים בבור של נזקין ולפטור בהן בבור של מיתה דוקא אם נפלו בתוכו בפני עצמן אבל בכלים שעל גבי הבהמה ונפלו עמה לתוכו מגו דחייב על הבהמה חייב נמי על הכלים אפי' בבור של מיתה מכח הק"ו ואהני קרא ואהני קל וחומר:

תלמוד לומר ונפל שמה שור או חמור שור וכו' חמור וכו'. להכי איצטריך תרווייהו למעוטי דלעולם פטור על הכלים בבור של מיתה אפי' הן שור בכליו וחמור בכליו וכלומר שנפלו עם הבהמה חייב על הבהמה ופטור על הכלים:

כיני מתני'. שור חרש שוטה וקטן דקאמר לא של חרש שוטה וקטן אלא שהוא חרש או שוטה או קטן בהני חייביה רחמנא בבור אבל שור פיקח פטור דאיבעי ליה לעיוני ומיזל:

בן ובת וכו'. והני לעולם פטור ואפי' הן קטנים דלא שייך עיוני ומיזל דגזירת הכתוב דאימעוט אדם מוהמת יהיה לו כדדריש הכא בפ"ק הלכה א' יצא אדם שאין לו הנאה:

מתני' אחד השור וכו'. מפרש בגמרא מהיכא איתרבו:

בהווה. בדבר הרגיל להיות:

גמ' לנפילת הבור. דכתיב ונפל שמה שור או חמור ריבוייא הוא לרבות כל הבהמות וחיה בכלל בהמה היא וכן עופות אתי מריבוייא:

אם בהמה יתירה לכל הבהמות וכן כולהו דריש הכא מריבויא:

לא תחסום שור בדישו. ויליף שור שור מהני דכתיב בהו שור ואיתרבו:

בהמתך. ריבויא הוא כל בהמה:

אווז ים עם אווז יישוב אע"פ שהן דומין זה לזה כלאים זה בזה מתניתא. תוספתא דכלאים פ"א:

לא אמרה כן. אינו נשמע מהברייתא כן דקתני שור עם שור בר חמור עם חמור בר כלאים ואם איתא ליתני רבותא טפי דאפי' מין דים ומין דיבשה כלאים ומכ"ש ב' מיני יבשה:

משנה שלמה שנה רבי וכן חיה ועוף כיוצא בהן. דקאי נמי על כלאים ומשנה שלימה קאמר בין שני מיני יבשה בין א' דים וא' דיבשה:

ואנא דאייתיתיה. ואני למדתי מברייתא דתנא דבית לוי דמיני עופות של יישוב ושל מדבר אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה:

הדרן עלך שור שנגח את הפרה