מתני' הבית והעליה של שנים. הבית של אחד והעלי' של אחד:

שניהם חולקין. לפי שאין ניכר איזו אבנים של עליון ואיזו אבנים של תחתון והכל לפי הגבוה אם אחד גבוה מחבירו אבניו ועציו ועפרו מרובה משל חבירו. רואין אילו אבנים ראויו' להשתבר. ודבר זה ידוע מדרך הנפילה אם נחבט הבית מיסודו ונפל תחתיו יש לדעת שהתחתונו' נשברו ואם עליונו של כותל נפל להלן ממנו הרבה אז העליונ' נשברו שנפלו ממקום גבוה והתחתונות שלימות שנפלו ממקו' נמוך ורישא דקתני שניהן חולקין בכולן מיירי שאין ידוע כיצד נפלו כגון שנפל בלילה ופנו את האבנים מיד:

מכיר מקצת אבניו. והן שלימות:

נוטלן. וכגון שהלה טוען במקצת מהן שהוא אמת ומקצת מהן אמר איני יודע דהוי ליה מחויב שבועה דאוריית' ואינו יכול לישבע ומשלם. אבל אם זה אומר על כולן איני יודע ישבע היסת שאינו יודע וחולקין בשוה:

גמ' תני בברייתא נכמר כתנור. נהרס ונפל במקומו העליונות ראויות לישבר מחמת שנפלו בכח על התחתונות נשברות:

נפל לחוץ. על הארץ איכא למימר דטפי ראויו' התחתונו' לישבר:

זאת אומרת ששולטות היד מצד אחד. מדקתני היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו נוטלן דמשמע אפילו אין הלה מודה לו כיון שהוא מכירן נוטלן וכגון שזה אומר איני יודע דכיון דצד אחד יודע הוא ידו שולטת ונאמן:

תמן תנינן. בסוף פ"ז דדמאי:

א"ר יוסי. מפרש מה טעם אמרו בחולין מתוקנין שנתערבו במאה טבל והיינו שטבולין לתרומת מעשר נוטל מאה ואחד והלא בדין היה שלא יטול אלא המאה של טבל וא"ת שחוששין אנו שהתרומת מעשר נתערב בחולין אף אם היה כן הלא היא עולה באחד ומאה והרי כאן נטל המאה מן המאתים שנתערבו וישארו החולין כמות שהן הלכך קאמר ר' יוסי דהיינו טעמא:

אם את אומר נוטל מאה. של הטבל חוששין אנו שמא יחשוב הוא כל החולין עלו בידו והיינו אני אומר וכו' כלומר שיטעה לומ' שע"י החולין בידו ויחשוב אותן לחולין והמאה הנשארים הם של טבל ובאמת אינו כן אלא הטבל עלו בידו:

ונמצאו אילו בטיבלן. חותן המאה שיחשוב שהם של חולין נשארו בטיבלן לפי שלא יפריש מהן ובאמת של טבל הן והלכך מפסיד אחת של החולין ונוטל מאה ואחת לשם טבל כדי שיפריש תרומת מעשר מן הטבל ונמצאו החולין מתוקנין ממה נפשך. ותרומה דנקט הכא לאו בדוקא ול"ג דלא איירי אלא בטבל הטבול לתרומת מעשר. ואיידי דקתני התם אם היה הטבל מרובה הוי כיש לו פרנסה ממקום אחר ומוציא לפי חשבון וכדקאמר התם בהאי תלמודא מיכן והילך לפי חשבון נקט לה הכא:

אילין תקועייא. היסודות ועל שם שהבית תקוע ונשען עליהן ופליגי בה על מי מוטל לעשותן:

ארעיה. התחתון הוא העושה היסודות:

זקיק את מטעינני. כלומר העליון אומר להתחתון חייב אתה לישא ולהטעין עליך ומה איכפת לי ביסודות הבית שלך ואם אתה רוצה בחיזוק ביתך תעשה משלך:

ר' לא אמר עילאי. העליון צריך ג"כ לסייע לעשותן:

בנאי אמרין. הבונים אומרים תרויהון אילון יסודיא כלומר לשתיהן צריך לאלו היסודות לבעל העליה ולבעל הבית:

ודע מסייעא. הברייתא זו מסייע למאי דאמרי הבנאי דשנינו בתוספתא פי"א:

היתה חורבתו סמוכה לכותל חצר חבירו. וכגון שהחצר הוא למעלה מן החורבה ורוצין לבנות ולעשו' הכותל ביניהם ובתוספתא כתוב היתה למעלה מחצירו של חבירו וט"ס הוא וצ"ל מלמטה:

לא יאמר לו. בעל החצר אתה תבנה הלמטה ואני מסייע עמך מכנגד כותל חצירי ועולה אלא מסייע ומייסד עמו מלמטה ועולה והיינו כדאמרי בנאי:

היתה. חצירו בנויה ע"ג שיחין ומערות ועשויה כיפה על גביהן והתחתון רוצה לבנות למטה אין העליון נזקק לו כלום:

תיפתר. להאי כגון אלו הדירות שנוהגות בעיר בישן דלא יכול התחתון לבנות עד שבונה העליון בתחלה ועושה כמין כיפה מלמטה ונמצא שאין העליון צריך לחיזוק היסודות של התחתון כלל:

מתני' הבית והעליה. התם מוקי לה במשכיר ושוכר שהשכיר לחבירו עליה שע"ג ביתו וא"ל עליה זו שע"ג בית זה אני משכיר לך דהשתא שעביד הבית לעליה:

נפתחה העליה. בארבעה טפחים ואם בא זה להשתמש בעליה צריך שישתמש חציו למעלה וחציו למטה ואין בעל הבית רוצה לתקן את העליה:

יורד ודר למטה. לגמרי דהא שעביד ליה ביתי':

והעליון את המעזיבה. טיח של טיט שנותנין על התקרה דקסבר ר' יוסי מעזיבה אשוויי גומות היא ועל העליון לאשויי הגומות וחכמים סברי מעזיבה אחזוקי תקרה היא ועל התחתון לאחזוקי התקר' והלכה כחכמים:

גמ' תני. בברייתא לפרושי נפחתה דקתני במתני' בכמה:

נפחת מקום התנור. כלומר אפי' לא נפחת אלא מקום התנור או מקום הכירה יורד למטה וצריך זה לתקנו:

אלא דו אמר ליה. כלומר דמסתברא דהאי הוא דיכיל אמר ליה עכ"פ אעשה לך סולם לעלות ולירד בו כל זמן שאתה צריך לילך למטה ולא תהא נכנס ויוצא דרך ביתי תמיד אם אין לך להשתמש כלום בביתי:

התחתון נותן את התקרה ולווחים. הנסרים והתקרה דקא' מעשה תקרה הוא והנסרים ג"כ הוא נותן:

מעזיבה עבה. שלא ירדו השופכין שלו למטה:

לא אמרו. לא פליגי בשיעור מעזיבה אלא בשהעליון אין דרכו להשתמש בשופכין הרבה אלא כגון להדיח את הכוסות:

משזגא מנין. אבל אם דרכו לכבס בגדים בעליה הכל מודים שצריך לעשות מעזיבה עבה שלא ירדו השופכין למטה:

דאינון זקוקין. שלפעמים צריכין בני עליה ג"כ להחזקת התקרה לפי שדרכן להכניס החמרין שבאין אצלן בתבואות ופירות שלהן ולפיכך הורה ר' חנינא שיהו בני עליה סייעים לבני התחתונים בעשיית התקרה ולווחים:

מתני' הבית והעליה של שנים. בית לזה ועליה לזה:

אמר בעל העליה לבעל הבית לבנות. החומה והתקרה המוטלין עליו לבנות:

הרי בעל העליה בונה את הבית. כמו שהיה ויושב ודר בתוכו עד שיתן לו זה יציאותיו ואח"כ יוצא ממנו ויבנה עלייתו אם רצה:

אף זה דר לתוך של חבירו. אם כן הוא אף בעל העליה הזה כשזה מחזיר לו מעותיו נמצא שהוא דר בכל ימים הללו בתוך של חבירו ואע"פ שזה לא חסר דהא בלאו הכי לא הוי בני לה איהו צריך להעלות לו שכר דהא הוא נהנה מיהת שאלולי בית זה לא היה לו מקום לדור שם וקסבר זה נהנה וזה אינו חסר חייב:

אלא. בונה וגומר את הכל ומקרה את העליה למעלה וכל הצריך לה ויושב בבית התחתון דהוה ליה זה לא נהנה שהרי עלייתו מוכנת לו לדור בה וזה לא חסר דהא לא הוה בני לה ולא חזיא ליה ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' אלא. כלומר אלא דהך מיבעיא לן:

בעל הבית מבקש לבנות. הבית ובעל העליה אינו רוצה לבנות כותל העליה:

מהו שיאמר לו גופינו. צריך אתה לעשות המעקה וכותל עליה שע"ג הבית. גופינו תכסנו ומלשון גיפופי ומעקה הוא ועשית מעקה תרגום ירושלמי ותעביד גיפוף:

נישמעינה מן הדא. דתני בתוספתא פי"א:

היתה חורבתו סמוכה לחורבת חבירו. והתם גריס בצד גינתו של חבירו והיינו הך. עמד הלה ובנאה. וגדר את הגינה או החורבה של חבירו:

ויתן לו את כל יציאותיו. מה שהוציא בגדר הזה ולא יכול לומר לו הרי הכותל שהוא מצד חורבתך אתה צריך לו מפני שזה יכול לומר לא הייתי רוצה לסתום החורבה שלי כלל. ומיירי שזה היה בונה הגדר בלאו הכי והכי מוכח בהתוספתא דקתני מגלגלין עליו יציאותיו של כותל בדרך שהוא בונה:

הדא אמרה. עכ"פ שמענו שאין זה יכול לומר לו גופינו ותסתמנו מן הצד וכך אינו אומר לו גופינו מלמעלן:

מתני' וכן בית הבד. בית לעצור בו זיתים:

שהוא בנוי בסלע. בעובי ההר:

וגינה אתת על גביו. הגינה של אחד ובית הבד של אחר:

ונפחת. שמן בית הבד בארבעה טפחים ואינו ראוי לזרוע כבתחלה:

עד שיעשה לבית בדו כיפין. תקרה עשויה עגול כמין קשת ויתקן עליה בעל הגנה עפר ויזרע:

פטורין מלשלם. דמאי הוה ליה למיעבד אנוס הוא:

נתנו לו זמן. ב"ד שלשים יום לסתור ולקוץ:

גמ' בדלית אחת. גפן מודלית:

על פרסיקו. על אילן שפירותיו אפרסקין:

ונפשח האפרסק. נעקר ממקומו:

צא והעמד לו פרסק אחר. שמשועבד לו כל זמן שהדלית קיימת:

ולא מתניתא היא. דלא קתני הכי והיאך אתה אומר דר' חייה כפה אותו להעמיד לו פרסק והא אנן לא תנן הכי:

וכן בית הבד וכו'. וא"כ שמענו שאין כופין אותו לתקן אלא יורד וזורע למטה קתני עד שיעשה זה ואי דכופין הוה ליה למיתני כופין אותו לעשות כיפין:

והתני ר' חייא כופין. וא"כ היאך אנו מפרשין הא דפסק ר' חייה ואמר לו צא והעמד לו אם נימא דר' חייא פליג על המתני':

נימר. וקאמר הש"ס דאפילו תימא ולא פליגי דהא ר' חייא הוה עובדא בשהיה שם לפנינו ומתני' דמשמע דאין כופין לא תדוק הכי אלא דמיירי בשאין עומד שם לפני הב"ד ואיננו שהלך לו למדינת הים:

כמה הוא זמן. בית דין:

מתני' ונפל. לתוך גינת חבירו:

הגיעוך. זכה אתה בהן ופנה אותן לעצמך:

אין שומעין לו. אם אין זה רוצה אינו קונה אותן וחייב הלה לפנותן:

הילך את יציאותיך. שהוצאת לפנות אותן:

בתבן ובקש. ללקט לו משלו או מן ההפקר:

טול ממה שעשית. כל מה שלקטת יהא שלך:

אין שומעין לו. אע"ג דבכל דוכתא אית לן שוה כסף ככסף גבי פועל אינו כן דלא תלין פעולת שכיר כתיב מאי דאתני בהדיה משמע:

המוציא מוציא והמזבל מזבל. כשזר מוציאו מן הרפת לרשות הרבים יהא מוכן הנושא לזבלו ואינו רשאי להשהותו שם:

וגובלין טיט. לתת מיד בבנין:

והבונה בונה. מקבלן מיך המביא ובונה:

אף מתקן. מזמין מלאכתו ברשות הרבים כל שלשים יום ואינו חייב בנזקין ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

גמ' תני. בתוספתא פי"א:

פורק אדם עפרו בפתח חצירו ברשות הרבים לשרותו צ"ל וכן הוא בתוספתא לשרותו לטיט ואם לשהותו ה"ז אסור:

ע"ג דימוס. של בנין:

החוצב. את האבן מן ההר:

לגמל. להנושאה על הגמל:

לסתת. המחליקה ומתקנה:

לסבל. הנושאה על כתיפו:

והיה מפקפק בה. הפכה מצידה לצידה כדי להושיבה כדרך הארדכל שהוא ראש האומנין ומדקדק ליישב האבן ומחמת כן נפלה והזיקה הוא חייב:

מסרה הסתת לסבל. הא דאמרי' בברייתא הסתת לסבל הסבל חייב וקאמר הש"ס דיש חילוק בין אם מסר הכל בידו או לא דאם מסר לו הכל האבן וכן מסיתות מקצת מן האבן שסיתת ממנה ולפעמים צריכין לזה לתתה במקצוע ונפל ממנו והוזק אחר בין באבן בין בסיתות הסבל חייב צ"ל. ולג' הספר אפשר לפרש דאם בשעת מסירתו להסבל נפל ממנו לעולם הוא חייב בין בסיתות בין באבן:

הסתת להסבל. אחר שמסר לו האבן נפל האבן והסיתות והזיקו רואין אם בסיתות הוזק הסתת חייב דזה בידו הוא וממנו הוא שנפל ואם באבן הוזק מיד הסבל הוא והסבל חייב כללו של דבר כל שיצא ההיזק מתחת ידו הוא חייב:

פטור. כולן פטורין:

מתני' שתי גנות. של שני בני אדם סמוכות זו לזו האחת קרקעיתה גבוה ושאצלה קרקעיתה נמוך:

והירק בנתיים. בזקיפת הגובה עובי הארץ שביניהם:

של עליון. שהרי עפרו הוא ומשלו הוא יונק:

ר' יהודה אומר של תחתון. שעל אוירו היא מונחת:

למלאת גינתו עפר. ולהשוות קרקעו לעליונה:

וכי מאחר ששניהן יכולין למרות זה על זה. שלא יהא ירק זה כאן עליון ליטול עפרו ותחתון למלאות גינתו:

מניין ירק זה חיה. הדין הוא שרואין מהיכן ירק זה חי וממקום שהוא יונק וגדל לו ינתן:

כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הרי היא שלו. כדקאמר ר' מאיר הואיל ומעפרו הוא חי והשאר של תחתון דעליון גופיה אפקורי הוא מפקיר ליה לגביה דתחתון שגנאי הוא לו ליטול רשות ליכנס לתוך של חבירו וללקטו. והלכה כרבי שמעון:

גמ' מה יעשו. הלכה כמי מהני תנאי דמתני':

יחלוקו. כיון דאיכא סברא כר"מ או כר' יהודה חולקין בזה:

עד עשרה טפחים. אדר"ש קאי עד עשרה טפחים הוא בכלל כל שיכול לפשוט את ידו וליטלו:

ר' יוחנן פליג דעד שיכול לפשט את ידו ממש משערינן ובלבד שלא יאנס את עצמו לפשוט ידו יותר מדאי:

כותל שבין שתי מחיצות. של שני בני אדם ונפרץ הכותל:

מה מפקה מביניהון. במאי פליגי דליכא למימר באבנים של כותל והמקום זהו דין מפורש במתני' דריש מכלתין דלקמן דאם עשו מאמצע המקום והאבנים של שניהן. ועוד דמר אמר מחצה לזה ומחצה לזה ומר אמר כולו לזה וכולו לזה והיינו הך דיחלוקו ומאי בינייהו וקאמר הש"ס דבדין אחר פליגי מצא מציאה בתוך הכותל איכא בינייהו:

מאן דאמר מחצה לזה ומחצה לזה. הכי קאמר אם נמצא מחציו והילך לזה הרי הוא שלו ובחציו האחר הרי הוא של אחר הסמוך לו וקמ"ל דלא תלינן דהמציאה מעלמא הוא דאתיא אלא הסמוך למקום שנמצא הוא זכה דתלינן דהוא הניחה שם:

ומאן דאמר כולו לזה וכולו לזה. הכי קאמר דאע"פ שנמצא בחציו האחד הרי יש כאן ספק דאפשר זה האחר השתמש בכל הכותל כמו הזה שהוא סמוך לו ואיכא למימר או כולו לזה או כולו לזה והמוצא הוא שזכה דכיון דמוחזק הוא לא מפקינן מיניה ובמה שבידו הוא זכה:

הדרן עלך הבית והעלייה וסליקא לה מסכת בבא מציעא

בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען