מתני' המביא כדי יין ממקום למקום. בתוך התחום או חוץ לתחום ע"י עירוב:

לא יביאם בסל ובקופה. לתת ג' וד' כדות לתוך הסל או הקופה ונושאם שאע"פ שהותרה הוצאה בי"ט אפילו שלא לצורך לא ישא כדרך שהוא עושה בחול אלא מביא הוא על כתיפו או לפניו בידו אחד או שנים דמוכח שלצורך י"ט הוא מביאם. ואם אי אפשר לו לשנות מותר:

וכן המוליך את התבן. להיסק או לבהמה:

לא יפשיל את הקופה לאחוריו. שהוא כדרך חול אבל נוטלה בידו ומביאה:

ומתחילין בערימת התבן. להשתמש ממנה ואע"ג שלא הכינה מבעוד יום ולא היה רגיל להסיק ממנה דהאי תנא לית ליה מוקצה:

אבל לא בעצים שבמוקצה. רחבה שאחורי הבתים קרויה מוקצה על שם שהוקצה הוא לאחור ושם נותנין עצים וכל דבר שאין דעתו ליטול עד זמן מרובה ואין נכנסין ויוצאין בה תדיר והנך עצים דאיירי בהו הכא בקורות גדולות של ארזים עסקינן שעומדות לבנין והן מוקצה מחמת חסרון כיס שדמיהן יקרים ואפי' ר"ש דלית ליה מוקצה מודה בהא. ולדידן דקי"ל במוקצה בי"ט כר' יהודה מוקמינן למתני' כולה כר' יהודה ורישא דקתני מתחילין בערימת התבן מיירי בתיבנא סריי' ואית ביה קוצים דאפילו לטינא לא חזי ובההיא אפילו ר' יהודה מודה דלית ביה משום מוקצה שאינו עומד אלא להסקה:

גמ' מתניתא. דקתני אבל מביא הוא על כתיפו או לפניו בידו:

באילין קורפדייא דקיקתה. בכדים קטנים מיירי שהן נטענים תרתי ותלת בתוך ידו בפעם אחת והואיל ויכול לנושאן כך לא התירו להביאן בסל ובקופה כדרך שנושאין בחול:

היתה אחת גדולה. אבל אם היתה גדולה שאינה ניטלת ביד:

לפניו כך היא דרכו לאחריו כך היא דרכו. כלומר בין לפניו בין לאחריו כך היא דרכו להביא בסל ובקופה ובכה"ג שא"א לשנות מותר הוא אף בסל ובקופה:

היך מה דאת אמר וכו'. סיומא דמילתא היא דכשם שאמרו לעיל בפ"ק גבי שחטה בשדה שמביאה על גב עורה אם יש עליה מעט בשר מביא העור ג"כ ע"י כך וה"נ כאן דכוותה מביאה ע"ג קנקנה כלומר שמביא בסל ובקופה הכל ע"ג הכדים בתוכן:

כמה דאת אמר. וכשם דאמרו התם מביאה אברים אברים וה"נ דכוותה כאן מביאה צלוחיות צלוחיות קטנות הרבה בסל ובקופה:

מהו להוציא תבן. בי"ט מרה"י לר"ה. ומתמה הש"ס מאי קמבעיא ליה ולא מתני' היא דקתני המוליך את התבן וכד' וממקום למקום איירי כדקתני ברישא וש"מ מיהת דשרי להוציא התבן:

מתניתא כמ"ד לכל נפש וכו'. דפליגי לעיל בסוף פ"ק אם לכל נפש שהתיר הכתוב לצורך י"ט אף נפשות הבהמה בכלל או לא ותנא דמתני' ס"ל כמ"ד דאף נפשות בהמה בכלל:

מה צריכא ליה. כי קא מיבעיא ליה להאי מ"ד אין נפשות בהמה בכלל והכי קמיבעיא ליה אי נימא דהואיל וסתם תבן למאכל בהמה היא אין להוציא התבן ביו"ט מרשות לרשות דהוי שלא לצורך כלל לגבי אדם ונפש בהמה אינה בכלל היתר בי"ט או דילמא מכיון דתבן ראוי נמי להיסק היא הרי זה כלצורך אדם ומותר:

ברם כמ"ד נפשות בהמה בכלל פשיטא ליה. לישנא יתירא הוא וכמי דמהדר מה דקאמר מעיקרא הוא:

מתניתא במוציא להאכיל. כלומר אי נמי דאפילו למ"ד נפשות בהמה בכלל ומתני' אזלא נמי כוותיה דמיירי במוציא לצורך בהמה אפ"ה איכא למיבעי דאיכא למימר מתני' מיירי במוציא התבן להאכיל לבהמה ומה צריכא ומיבעיא ליה לר' יודן במוציא להיסק ולאו בשביל אוכל נפש דזה ודאי מותר אלא לשאר איזה צורך. א"נ להיסק לצורך הבהמה אם בכה"ג ג"כ אמרינן אף נפשות בהמה בכלל:

רבי אמר לר' שמעון בריה עלה והבא לנו וכו'. גרסי' להא לעיל בסוף פ"ק דמעשרות ובי"ט היה:

ואינו אסור משום מוקצה. דכסבור היה דאף אותן המכונסין בחביות ומונחין בעליה ג"כ מוקצין הן:

א"ל רבי ואדיין את לזו. אם עדיין אתה מסופק בזה דחיישת משום מוקצה להמכונסין בחביות דליתא שאין לך אסור משום מוקצה אלא תאנים וענבים בלבד כשמוציאין אותן לייבשן ולעשות מהן גרוגרות וצמוקין דאסח דעתיה מינייהו עד שיתייבשו אבל אלו שכבר מכונסין הן בחבית לית בהו משום מוקצה:

מפני שהן מסריחות בנתיים. טעמא דתאנים וענבים שמניחין לייבשן הוא מפרש דאית בהו משום מוקצה מפני שהן מסריחות בנתיים קודם שנתייבשו ומסחי לדעתיה מינייהו:

לא מסתברא באילין פיצולייא הוה עובדא. ודאי לא מסתברא בענין אחר אלא דהמעשה שהיה שאמר לו רבי להביא מאלו גרוגרות של תאנים שנתפצלו והלכך הוה ס"ד דר"ש שיש בהן משום מוקצה דאי בשאר גרוגרות מאי מספקא ליה לר"ש:

א"ל אוף אנא סבר כן. דכך היה המעש' וכן כי אתא ר' יוסי בר' בון אמר נמי משום ר' יוחנן כן:

הדא דאת אמר. דגרוגרות שבתביות לית בהו משום מוקצה לענין שבת דוקא אבל לענין מעשרות כל הדברים יש להן מוקצה. כלומר הוקצו למעשרות שחל החיוב עליהן:

אמר ר' יוסי מתניתא אמרה כן. מתני' דמעשרות שם אמרה בהדיא כן גרוגרות משידוש ובמגורה משיעגל. דרך הגרוגרות משנתייבשו דשים אותן במקלות לתוך החבית או מכניסין אותן למגורה והוא אוצר ומעגלין אותן במעגילה בידים והוא גמר מלאכתן למעשרות:

מתני' אין נוטלין עצים מן הסוכה. לאו בסוכה של מצוה בלבד אלא אפי' שאינה של מצוה כגון בפסח או בעצרת ויושב בגינה או בפרדס אין נוטלין ממנה עצים בי"ט משום סתירת אהל:

אלא מן הסמוך לה. כגון קנים הזקופין סמוך לדפנות ומכיון שלא נארגו עם הדופן לא בטלו לגבי דופן:

מביאין עצים מן השדה. עצים תלושין ומכונסין בשדה והן בתוך התחום מביאין מהן בי"ט:

ומן הקרפף אפילו מן המפוזר. דמוכנין הן ומסיק בבבלי דמתני' יחידאי הוא ולית הלכתא כוותיה אלא אין מביאין עצים אלא מן המכונסין שבקרפף ומן השדה לא יביא כלל אפילו מן המכונס דהואיל ואין משתמרות שם לאו דעתיה עלייהו אבל מן הקרפף שהוא משתמר שמוקף סביב וכשהן מכונסין דעתיה עלייהו:

איזהו קרפף כל שסמוך לעיר. ממש דברי ר' יהודה. ותרתי בעי סמוך ויש לו פותחת והיינו מסגרת והא דלא הזכיר פותחת משום דסתם קרפיפות יש להן פותחת:

ר' יוסי אומר וכו'. כלומר בפותחת הדבר תלוי שכל שנכנסין לו בפותחת לא בעינן סמוך לעיר אלא אפי' הוא בתוך תחום שבת וכלומר לא סמוך ממש לעיר אלא אם הוא עד תחום שבת מביאין ממנו והלכה כר' יוסי:

גמ' שמואל אומר בשלא נתכוין לעבותה. הא דקתני דמן הסמוך לה נוטל הוא היינו בשנתן חבילות של קנים על הסכך ולא התיר אגדן שלא נתכוין לעבות הסכך אלא להצניעם שם ולא בטלינהו לגבי הסכך והלכך מותר ליטול מהן אבל אם נתכוין לעבות את הסכך ובטלי לגבי הסכך אסור משום סתירת אהל:

בשלא התנה. ובנתכוין לעבותה דאמרי אסור היינו בשלא התנה בתחלה ליטול מהן אבל אם התנה בתחלה כשנותנן על הסכך שיהא נוטל מהן בי"ט מותר:

רב נחמן בר יעקב בעי. הקשה על זה וכי התנה עליהן מאי מהני וכי יש אדם מתנה לסתור אוהלים בי"ט:

ותומר. ויש מי שהיה אומר בפני שמואל לתרץ המתני' דהא דמשמע דמן הסמוך לה נוטל הוא היינו בטפול לה כלומר לאו מן הסכך מיירי אלא מן הטפל לה וסמוך לדפנות והוה רב נחמן בר יעקב הוי בה. כלומר דמכל מקום הקשה אף על אוקמתו זו דהיכי דמי אם לא נארגו כלל עם הדופן פשיטא מאי למימרא ואין צריך תנאי לכך ואי דנארגו עם הדופן אכתי איכא משום סתירת אהל ומאי מהני תנאי לזה:

תני אמר ר"א בר"ש וכו'. תוספתא הוא בפ"ג. ודברי ר"א בר"ש ור' נתן לאו היינו הך כדהתם דגריס לא נחלקו ב"ש וב"ה על המכונסין שבקרפף שיביאו ועל המפוזרין שבשדה שלא יביאו ועל מה נחלקו על המפוזרין שבקרפף ועל מכונסין שבשדה שב"ש אומרים לא יביאו וב"ה אומרים יביאו אמר ר' נתן לא נחלקו ב"ש וב"ה על המפוזרין שבקרפף ועל מכונסין שבשדה שיביאו על מה נחלקו על המפוזרין שבשדה שב"ש אומרים לא יביאו וב"ה אומרים יביאו:

הלכה כדברי מי שהוא מחמיר. זהו כר"א בר' שמעון אליבא דב"ה. וכגירסת התוספתא שהבאתי דהמפוזרין שבקרפף והמכונסין שבשדה בהא הוא דפליגי ב"ש וב"ה אבל המפוזרין שבשדה אף לב"ה לא יביאו דאיכא תרתי לריעותא שהן מפוזרין והן בשדה ולאו דעתיה עלייהו ודלא כר' נתן דלדידיה אף המפוזרין שבשדה מותר לב"ה והיינו דקאמר כדברי מי שהוא מחמיר במפוזרין שבשדה:

ובלבד מן המפוזרין שבקרפף. חוץ מן המפוזרים שבקרפף דלית הלכתא כוותיה דר"א בר' שמעון דלדידיה לב"ה מותר וכדקאמר במתני' ומן הקרפף אפי' מן המפוזר והיינו כר"א בר"ש לב"ה ואינה הלכה אלא אף מן הקרפף בעינן שיהו מכונסין דאיכא תרתי לטיבותא ובהא הוא דאמרינן דדעתיה עלייהו:

מחלפא שיטתיה דר' יהודה. דהכא קאמר במתני' איזהו קרפף כל שהוא סמוך לעיר והא לעיל בפ"ב דעירובין בהלכה ג' משמע דפליג ר' יהודה אסמוך לעיר ולא חשיבא ליה קרפף לענין היתר טלטול בתוכה:

דתנינן תמן. אהא דקתני שם ועוד אמר ר' יהודה בן בבא הגינה והקרפף שהוא שבעים אמה ושירים וכו' מטלטלין בתוכה ובלבד שיהא בה שומירה או בית דירה או שתהא סמוכה לעיר ר' יהודה אומר אפי' אין בה אלא בור ושיח ומערה מטלטלין בתוכה וקס"ד דר' יהודה פליג נמי אהא דמתיר ר' יהודה בן בבא בסמוכה לעיר:

והכא הוא אמר הכין. בתמיה דכל שהוא סמוך לעיר דין קרפף הוא לו לכל דבר:

אמר ר' מנא כבית דירה עביד לה ר' יודה. כלומר לא כדקס"ד אלא דר' יהודה לא פליג התם אחלוקה דסמוך לעיר אלא למאי דקאמר ר' יהודה בן בבא ובלבד שיהא בה שומירה או בית דירה עלה הוא דפליג וקאמר אפי' אין בה אלא בור ושיח ומערה נמי מותר דעביד להו כבית דירה לענין היתר טלטול בתוכה. וגרסי' נמי להא שם:

מתני' אין מבקעין עצים מן הקורות. הסדורות על הארץ ועומדות לבנין וה"ל מוקצה מחמת חסרון כיס ובהא אף ר"ש מודה:

ולא מן הקורה שנשברה בי"ט. ואע"ג דהשתא להסקה קיימא משום דבין השמשות לא הוה דעתיה עלה. והאי סתמא דמתני' כר' יהודה דאית ליה מוקצה וקיי"ל כוותיה בי"ט:

אין מבקעין וכו'. בבבלי קאמר והאמרת רישא אין מבקעין כלל חסורי מחסרא והכי קתני אין מבקעין מן הסואר של קורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט אבל מבקעין מן הקורה שנשברה מערב י"ט וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום. ולא במגל הוא מגל יד שעשוי לשבר בו עצים והוא חלק. ולא במגירה שהוא כעין סכין ארוך ועשוי בפגימות ולנסר בו עצים עבים ומשום שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

אלא בקופיץ. והוא יש לו שני ראשים ראשו אחד חד וקצר ונקרא צד זכרות וראשו אחד רחב ונקרא צד נקבות ומבקע בצד זכרות שלו אבל לא בצד הרחב מפני שהוא כקרדום:

בית שהוא מלא פירות. מוכנין והוא סתום ונפחת מאליו:

נוטל ממקום הפחת. ולא אמרינן מוקצין מחמת איסור הן שאין יכול לפותחו בי"ט ואסח דעתיה מינייהו דכיון דלא הוה פתיחתו איסור דאורייתא כדמוקמינן התם בגמרא דבאוירא דליבני מיירי שאין הבית בנוי בטיט ובסיד אלא סידור של לבנים בלא טיט הלכך לאו מוקצין נינהו כדאמרינן גבי טבל שהוא מוכן אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן ומפני שאינו אלא איסור דרבנן וה"נ כן:

ר"מ אומר אף פוחת לכתחלה ונוטל. דמכיון שאין כאן אלא סידור לבנים זו על זו לא הוי סותר ומותר אף לכתחלה ואין הלכה כר"מ:

גמ' אין מבקעין וכו' אבל בקורה שנשברה מעי"ט מותר. דדעתיה עליה מאתמול להסקה:

בשאין בהן תואר כלי. לאחר שנשברה דלא חזי אלא להסקה אבל אם יש עליה תואר כלי וחזי למידי אפי' נשברה מעי"ט אסור דאכתי לאו דעתיה עליה להסקה אלא לתת בה איזה דבר. ואתיא כמ"ד אין מסיקין בכלים בי"ט:

תני. בתוספתא פ"ד:

סוכי תאינים. ענפי תאני' ובהן תאני' והכניסן לאוכלין להתאנים שיש בהן:

הכניסן לעצים. ודעתיה על הסוכות להסיק בהן ולא בשביל התאנים שבהן אין אוכל מן התאנים בי"ט לפי שאינן מן המוכן:

רב אמר מסיקין בכלים. בי"ט לפי שהוכנו לאיזה מלאכה מבערב ולית בהו משום מוקצה ופליג אהא דלעיל:

הדא דאת אמר. אין מסיקין בשברי כלים:

מותר. לפי שמאתמול דעתיה עלייהו להסקה:

בשאין עליהם תואר כלי. לאחר שנשברו הוא דאסור בשנשברו בי"ט אבל אם נשאר תואר כלי על השברים אפילו נשברו בי"ט מותר שהרי מסיקין בכלים:

מסיקין באוכלין. דאגב דמטלטל להו לאכילה חזו נמי להסקה:

אבל לא בקליפיהן וכו'. לאחר שאכל הפירות בי"ט משום דהוו להו נולד:

והוה אכיל. רב תמרים וזרק הגרעינין:

והוה מתחמי זרק גו תפייה וכו'. כלומר שהיה נראה כמתכוין לזרוק תוך הכירה שיש בה אש אלא שנזדמן לו שזרק לפני הכירה. תפייה היא כירה מקום שפיתת שתי קדירות מלשון בי תפי:

א"ל ר' חייה רבה הכא זרוק. שתהא נזהר ולא תזרוק אלא לפני הכירה כאשר נזדמן לך עכשיו ולא כפי אשר התכוונת לזורקן לתוך הכירה:

מה בין הכא ומה בין הכא. אמאי לתוך הכירה אסור:

בן פיחה. בן גדולים:

אחריהם ראוי לילך והם אמרו אין מסיקין בגרעינין:

אמר ר' חנינא. כך היה המעשה אוכלה הוה זריק וזה מותר שמסיקין באוכלין:

א"ר אימי. לרבי חנינא בבלייא לא כך ולא כך היה המעשה אלא רב חולה הוה ואכל תמרים להברותו וזרק הגרעינין לתוך הכירה ולא בי"ט הוה אלא שר' חייה אמר לו כנגדו בי"ט אסור:

מבקעין בקרדום. והיינו בנקבות שלו אם הוא עשוי כקופיץ שיש לו צד חד וצד רחב ולא גזרינן דהאי גיסא אטו האי גיסא:

תני ר' יוסי בן כיפר וכו'. פלוגתא דב"ש וב"ה היא:

מ"ד מבקעין במגל של יד. שאינו מעשה אומן כמגל של קציר ומפרש למגל דמתני' במגל של קציר איירי:

אית תניי תני מפספסין בקלקוס וכו'. גרסי' להא בפ"ו דנזיר סוף הלכה ג' אהא דשנינו שם נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. קילקין היא בגד העשוי משער העזים לפספס בו ומותר הנזיר לפספס בו שערו דדבר שאינו מתכוין הוא:

מ"ד מפספסין בבריא. ושערו חזק ואין חושש לתלישת השער דלא הוי פסיק רישא:

מ"ד אין מפספסין בתש. שתש כחו ובפספוס כל שהוא בא לידי תלישת שער והוה כסורק שהיא כפסיק רישא:

בלחים. ומוללן להריח בהן ואינו מתכוין לפורכן וביבשין מסתמא נפרכין הן ואין מוללין:

ממתקין את החרדל בגחלת. שדרך לכבות את הגחלת או אבן ניסוקת לתוכו כדי למתקו:

בשנתנו על גבי הגחלת. מלמעלה ואין כל הגחלת נכבה:

בשנתן את הגחלת עליו. כלומר לתוכו דאז מכבה הוא:

שפין את הכסף בקרטיקין. גרטיקין הוא משמרי יין כשנתייבשו ונתקשו וחפין ושפין בו את הכלים לנקותו:

בשנתנו מערב י"ט. על כלי הכסף ונתרכך ואין כאן משום ממתק וכשנתנו בי"ט על הכלי ושף בו ועדיין קשה הוא הוה ליה ממחק:

ר"מ אומר וכו' ובלבד כנגד הפתח. הוא נוטל אבל לא מן הצדדים שלא התיר ר"מ אלא מה שהוא צריך לכבוד יו"ט:

והא תני. בתוספתא פ"ג. והובאה לעיל בשבת פ' ואלו קשרים בהלכה א' ובסוף פ' תולין ולקמן בפ' משילין בהלכה ב'. וגי' דהכא עיקרית וכמו שכתובה באלו המקומות שציינתי ובגי' התוספתא יש ט"ס:

מודים חכמים לר"מ בחותמות שבקרקע. דברים שעשויים לסגור על מה שהוא בקרקע כגון דלתי פתחי בורות ומערות והן סגורים בקשרי חבלים:

שמפקפקין. מרככין ומפקיעין אותן בי"ט:

ומתירין את הקשר. דלאו קשר של קיימא הוא:

וחותכין. דקסבר האי תנא דאין סתירה בבנין שהוא בקרקע ומשום שמחת י"ט התירו:

בשבת מפקפקין התירו אבל לא מפקיעין וכו'. אבל שבכלים כגון תיבה סגורה על ידי קשר מותר הכל דאין בנין וסתירה בכלים קתני מיהת מודים חכמים לר"מ בחותמות שבקרקע מותר בי"ט ולא מחלקינן לענין מה שהוא נוטל אם כנגד המקום שחותך הקשר או אם מן הצדדים ומינה דלר"מ מה שהוא מתיר לפחות הבית וליטול נמי אין חילוק בין אם הוא נוטל ממה שכנגד הפתח או אם מן הצדדין וקשיא להא דקאמר לר"מ ובלבד שכנגד הפתח. ולא משני מידי:

מתני' אין פוחתין את הנר. ליטול אחד מן הבצים של יוצר חרש ולתחוב אגרופו לתוכו לחקוק נר מפני שהוא עושה כלי. ונוסחת המשניות אין פותחין וכך הוא נוסחת הרמב"ם ופירש שני כוסות או שתי נרות שהן מחוברין בתחלת עשייתן אין פותחין אותן לשנים מפני שהוא כמתקן כלי:

ואין עושין פחמין. דאינהו נמי כלי לצורפי זהב:

ואין חותכין וכו'. דפתילה נמי כלי הוא להדלקה שצריכה עשייה ותיקון:

ואין חותכין אותה לשנים. לפי שהוא מתקן כלי ולמעכה ביד שתהא חלקה מותר:

חותכה באור לשתי נרות. שנותן שני ראשי הפתיל' בפי שתי נרות שצריך להדליקן כאחת ומדליק באמצע ונמצאת הפתילה נחלקת בפי שתי נרות. והלכה כר' יהודה:

גמ' תני. בתוספתא פ"ג:

אין פותחין לפסין סתומין ורשב"ג מתיר. לפסים כלי חרס סתומות והן עשויין כמין כדור חלול מבפנים ולאחר שמלבנים אותן בכבשן פותחין אותן באמצע ונעשין שני כלים:

תמן תנינן. בפ"ב דעדיות:

ג' דברים אמרו לפני ר' ישמעאל וכו' ועל לפסים ארוניות. כמו ערוניות שמשתמשין בהן בעיירות ועשויין כדלעיל:

שהן טהורות באהל המת. כל זמן שלא פתחו אותן דכלי חרס אינו מטמא מגבו אלא מאוירו דכתיב וכל כלי פתוח זה כלי חרס שהטומאה מקדמת לפתחו לפי שאינו מיטמא אלא דרך פתחו ואינו מיטמא מגבו וכלים אלו אין להן אויר:

וטמאות במשא הזב. בטומא' היסט שאם ניטלטלו או נתנענעו במשא הזב טמאים אע"פ שאין להן אויר:

מפני שלא נגמרה מלאכתן. דס"ל מה שחותכין אותן זו היא גמר מלאכתן ועד שלא נחתכו לשנים לא נגמרו:

אתייא דיחידאה דהכא כסתמא דתמן. יחידאה דהתוספתא דהכא והוא רשב"ג דמתיר דס"ל דשם כלי עליו אע"פ שעדיין לא נפתח ולפיכך מתיר הוא לפתחו בי"ט דאין כאן מתקן מנא וזהו כסתמא דהתם ת"ק דעדיות דמטמא במשא הזב דנגמרה מלאכתן חשיב ליה מאחר שכבר נתלבנו בכבשן:

ודיחידאה דתמן. ר"א בר' צדוק דלא משוי להו כלי עד שיפתחו זהו כסתמא דהכא והוא ת"ק דהתוספ':

בקעת. בוערת שעל הכירה לאחר שנסתלקה הקדיר' ואינו יכול לכבותה סומכה לכותל שתהא נכבית מאליה ובשביל שלא תכסכס מחמת האש שבתוכה ותתפרק ותתקלקל:

תני. בתוספתא שם:

בשביל לחוס עליה. שלא תבער כולה:

בשאין שם אויר. כלומר שאין לו מקום להשליכה לחוץ על הרוח:

ודיו. כלומר והיא נכבית מחמת הרוח ואין כאן חשש:

א"ר נסא ויאות. בתמיה וכי כן אנן אמרין הדא קלוריתא וכו'. כלומר הרי זה דומה לקילורית של עין שאסור לכחול עינו ממנה בי"ט משום רפואה וכי תאמר בה שמשיף ממנה חוץ לעין וכדי שיכנס הכחול לתוך העין מאליו זה ודאי אסור וה"נ היכי נאמר שמשליכה לחוץ על הרוח שמא נכבית והרי זה כמכבה הוא:

א"ר מנא. לא דמי למשיף בכחול חוץ לעין לפי שכאן לשימור שאינו מתכוין אלא שתהא הבקעת משומרת לו לכשיצטרך ולא עביד מידי שהרי מאליה היא נכבית אבל כאן גבי קילורית אפי' אם משיף הוא בכחול חוץ לעין סוף סוף לרפואה הוא מתכוין שבודאי יכנס לתוך העין וכמאן דעביד רפואה בידים הוא:

ג' דברים נאמרו בפתילה וכו'. תוספתא סוף פ"ג:

ואין מפספסין. אין מהבהבין אותה באור להסיר הצמר והשער סביב:

מועכין אותה. ביד לחלוק הצמר והשער דכלאחר יד הוא:

בצריך לשניהן. כדפרישית במתני':

מוחטין את הפתילה בי"ט. כשנעשה פחם בראש הפתילה ומחשיך האור מסירין הפחם ביד:

מתני' אין שוברין את החרס. כשצולין דגים על האסכלה חותכין קנים או קש או שוברין חרסית או חותכין נייר ושורין במים וסודרין אותן על גב האסכלה מפני שהמתכת מתתמם ושורף את הדג:

לצלות בו מליח. דג:

אין גורפין תנור וכיריים. אם נפל מתוכו מן הטפל והטיח אין גורפין אותו דמתקן מנא הוא וכרבנן דס"ל מכשירי אוכל נפש אסורי:

אבל מכבשין. משכיבין את האפר והעפר כדי שיהא חלק ומשווהו שלא יגע בפת שמדובקים בדפנותיו וישרפו ואם אי אפשר לאפות אא"כ גורפו מותר:

ואין מקיפין שתי חביות. אין מקרבין זו אצל זו. כמו אין מקיפין בריאה:

לשפות עליהן. לערוך ולהושיב את הקדירה משום דדמי לבנין:

ואין סומכין את הקדרה בבקעת. של עצים וכן הדלת אין סומכין אותה בבקעת לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה ולשארי תשמישין עצים מוקצים הן:

אין מנהיגין את הבהמה במקל בי"ט. שנראה כמוליכה למכור בשוק:

גמ' הדא אמרה. מדקתני אין שוברין את החרס וכו' אלמא דכל כה"ג תקוני מנא הוא ואע"פ שא"צ לתיקון החרס אלא כדי להניחו על האסכלא בשביל שלא ישרף את הדג וכן בגריפת התנור וכיריים אינו אלא בשביל שלא ישרף הפת מ"מ כתיקון כלי הוא א"כ ש"מ מכאן:

ההן סיקורה אסור מיעבד ביומא טבא. סיקירה הוא אבן מאבני הצבע כמו ששנינו בסם ובסיקרא וסודרן אבנים אלו זו אצל זו למלאכתן. ונזכר זה לעיל פ' כלל גדול בהלכה ב' דקחשיב שם כמה חטאות הוא חייב עד גמר מלאכה. ההן סיקורא וכו' כד מקטע בגומא משום מחתך וכו' והכא לענין סידורן בלבד הוא דקאמר שאף לסדרן אסור בי"ט משום דהוא מקטע בגומין כשמסדרן ודוחקן להיות מונחין בשוה מקטע הגומין והחידודין היוצאין מהן וזה אסור בי"ט דומיא דשבירת כלי חרס וגריפת תנור וכיריים דמתני':

אתת מיפה גו תנורא. היתה רוצה לאפות בהתנור בי"ט:

ואשכחת כיפה של עפר. בתוכו ובאת ושאלה לאביה וא"ל בתחלה איזלין גרפין התנור ולנסותה בא אם יודעת היא שאסור וכשאמרה לו לית אנא יכלה לפי שאסור זה בי"ט אמר לה איזלין כבשין את העפר. וקאמר הש"ס ידעה הוות שזה אסור וזה מותר אלא שהיתה רוצה לשמוע הדבר מפי אביה:

מצילין מן התנור לכירה. נוטלין הקדרה מן התנור לאחר שנתבשלה ומתיירא שלא יקדיח התבשיל מחמת חום התנור שהוא מרובה מציל אותה ומניחה ע"ג הכירה שאין חומה כמו התנור אבל לא מן הכירה לתנור:

רב אבא בר חנה. מתיר בשתיהן אבל לא מניחין מערבית לשחרית של מחר ור' אבון בשם רב קאמר דאף זה מותר אבל לא מניחין בתחלה מיו"ט לחול אא"כ נשאר ממה שנתבשל לצורך י"ט:

אין מקיפין וכו'. ומפרש דטעמא משום בונה:

תני. בתוספתא פ"ג:

לא יצא סומא במקלו וכו'. דהוי דרך חול ואיכא זילותא לי"ט:

הואיל והוא מותר בדבר אחד. לצאת במקלו יהא מותר בכל הדברים דחשיב ת"ק בברייתא שאין יוצא בכסא. א"נ דאמקל קאי הואיל ומותר לסומא לצאת במקל הותר במקל גם כן להנהיג את הבהמה. ובנוסחת המשניות גריס במתני' על זה ור"א בר"ש מתיר:

מתני' נוטל אדם קיסם לחצות בו שיניו. כמו לחצוץ ליטול הבשר החוצץ בין שיניו ואף מן החצר נוטל הוא:

ומגבב מן החצר ומדליק. וכן אם רוצה להדליק מגבב הוא מכל החצר שכל מה שבחצר מוכן הוא:

וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק. דוקא משלפניו אבל לא מן החצר דאיכא טירחא יתירה ומאתמול לאו להכי קיימי וכן להדליק דוקא דלא ניתנו עצים אלא להסקה ולא לחצוץ בו שיניו ובתרתי פליגי וכן הלכה שאין מותר ליטול קיסם לחצוץ בו שיניו אלא מאבוס של בהמה ולא יחתכנו ולא יתקננו לכך אא"כ היה לח וראוי הוא למאכל בהמה שכל דבר הראוי למאכל בהמה מותר לחתכו בין בי"ט בין בשבת ואין בו משום תיקון כלי:

גמ' מה ביניהון. במאי קא מיפלגי:

לעשות ציבור ביניהון. אם יכול לעשות ציבורין צבורין בחצר דעל דעתיה דר"א מותר דקסבר דאין חוששין שלא יהא נראה כמכין למחר ועל דעתייהו דרבנן אין עושין ציבור משום דמיחזו כמכין אותן למחר:

מתני' אין מוציאין את האור לא מן העצים. שחותכין אותן זו בזו או מכין זו בזו עד שתצא האש משום דמוליד וכבורא האש בי"ט:

ולא מן האבנים. ובנוסחת הבבלי ולא מן העפר שיש קרקע כשחופרין אותה מוציאה אש ממחפורת שלה:

ולא מן המים. שנותנין מים בכלי זכוכית לבנה ונותן בחמה וכשהשמש חם מאוד הזכוכית מוציאה שלהבת מביאין נעורת ומגיעים בזכוכית והיא בוערת:

ואין מלבנין את הרעפים. הן כלי חרס שמכסין בהן את הגגות אין מלבנין אותן באור כדי לצלות בהן מפני שהן מתחסמין ומתחזקין על ידי האור:

ועוד אמר ר"א. משום דתני לעיל אחת לקולא במוקצה והדר אמר אחריתא קאמר ועוד אע"ג דאפסיק בינייהו במילתא אחריתא:

עומד אדם על המוקצה. הצריך הזמנה וכשמזמין מהני:

ערב שבת בשביעית. שאין מעשר נוהג בה ואין מחוסר אלא הזמנה וה"ה במעושר ובשאר שני שבוע אלא אורחא דמלתא נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דסתם מוקצה גרוגרות וצמוקין הן ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכתן כמפורש בפ"ק דמעשרות:

ואומר מכאן אני אוכל למחר. וסגי בהכי דקסבר ר"א יש ברירה:

וחכמים אומרים עד שירשום. בסימן ויאמר מכאן ועד כאן דקסברי אין ברירה והלכה כחכמים:

גמ' מאן דאמר מלבנין בבדוקין. שהן ישנים וכבר נבדקו שיכלו לקבל ליבון ולא חיישינן דילמא פקעי ואשתכח דטרח שלא לצורך י"ט ומ"ד אין מלבנין בשאינן בדוקין שהן חדשים והלכך חיישינן דילמא פקעי:

מחלפה שיטתיה דר' אליעזר וכו'. כתובה היא לעיל בפ"ק בהלכה ד' ושם פירשתי ע"ש:

הדרן עלך המביא כדי יין